מבוא
מתקפת השבעה באוקטובר והאירועים בערים המעורבות ובצירי התנועה בדרום ובצפון במהלך מבצע "שומר החומות" חשפו פער יסודי בתפיסת הביטחון של המדינה. ישראל בנתה לאורך שנים כוח מחץ התקפי, מודיעין מתקדם והגנה רב-שכבתית, בדגש על הממד האווירי. אולם, התברר שמול איום חדירה רחבת היקף, פשיטות על יישובים, חסימת צירים, הפרות סדר בתוך המדינה ופשיעה חמורה בעלת פוטנציאל לאומני, זמן התגובה של כוחות הביטחון אינו יכול לספק מענה. במרחב שבו דקות קובעות את ההבדל בין חיים ומוות, היישוב עצמו, השכונה והקהילה המקומית חייבים להיות חלק ממערך ההגנה הלאומי. ברמת תפיסת הביטחון, השינוי העיקרי שחל בעקבות המלחמה היה הוספת עקרון האכיפה לעקרונות שעליהם מושתתת התפיסה, ויישומו באמצעות חתירה לפירוק איומים, יכולות של ארגוני הטרור והקמת אזורי חיץ מעבר לגבול.
נקודת המוצא היא שמתקפת פתע אינה חייבת להתרחש רק בגבול. היא יכולה להתפתח במקביל בכמה זירות – בצפון, בדרום, ביהודה ושומרון ובמרכזי אוכלוסייה בעורף המדינה. האויב ינסה לנצל את ריכוז הכוחות בזירה אחת כדי להצית זירות נוספות, לפגוע בתהליך גיוס המילואים, להכביד על תנועת כוחות לזירות השונות ולהעסיק את המשטרה ואת גופי ההצלה במאות מוקדים. במצב כזה, גם מערכת ביטחון חזקה תידרש לתעדף את פעילותה ויהיו מרחבים שבהם לא יגיעו כוחות הביטחון בזמן. מכאן נובע הצורך לבנות יכולת מקומית שמטרתה לספק מענה מיידי ולהשתלב בהמשך עם שאר כוחות הביטחון.
אנחנו מציעים להחזיר את ההגנה המרחבית אל מרכז תפיסת הביטחון, לא כמודל נוסטלגי מימי ראשית המדינה אלא כמערכת עדכנית ומשולבת. המענה צריך להישען על שלוש שכבות: הגנת היישוב, הכוללת כיתות כוננות, רבש״צים, אמצעי מיגון, מודיעין, שליטה ובקרה, קשר רציף עם כוחות הביטחון ויכולת פעולה עצמאית בשעות הראשונות; כוחות הגנה מרחבית המבוססים על חיילי מילואים מהיישובים, היכולים להתגייס במהירות ולהשתלב במענה; ומשמר לאומי חזק ומרחבי המאומן לפעול במגוון מצבי החירום האזרחיים והביטחוניים.
העורף אינו עוד מרחב פסיבי שמקבל התרעה, נכנס למיגון וממתין לסיום הלחימה. הוא מרחב פעולה שפגיעה בו משפיעה ישירות על הביטחון הלאומי ועל יכולת הצבא להילחם בזירות השונות. הגנת המולדת כוללת הגנה על האוכלוסייה, שמירה על הסדר, רציפות תפקודית, הגנה על תשתיות ויכולת פעולה מול חדירה וטרור. הגנת היישוב היא הנקודה שבה כל המרכיבים האלה נפגשים.
ניתוח האיום והתפתחותו
האיום על היישוב בישראל התפתח מאיום על יישובי ספר בלבד לאיום רב-ממדי. בעבר התמקדה ההגנה המרחבית בעיקר ביישובים סמוכי גבול, כמענה לחדירת חוליות מחבלים, לפשיטות מוגבלות או לעיכוב כוח אויב עד הגעת כוחות צה״ל. בעשורים האחרונים נוספו לכך מרכיבים נוספים: התפרצות אלימות בערים מעורבות ושאינן מעורבות, חסימת צירים, פגיעה ברציפות התפקודית של המשק, ניתוק יישובים ופגיעה בבסיסי צה״ל באמצעות חסימת דרכי גישה. לכך מצטרפים שימוש בארגוני פשיעה חמורה כתשתית המפיצה כלי נשק ואלימות, וניסיון של אויבים חיצוניים להפעיל את המרחב הפנימי כזירה נוספת. דוח מבקר המדינה על אירועי "שומר החומות" הצביע על מאות מוקדי הפרות סדר, מאות נפגעים, נזק כבד לרכוש ופערים בהיערכות המשטרה ומג״ב לאירועים רב-זירתיים.
שבעה באוקטובר היה נקודת שבר נוספת. ביישובים שבהם כיתות הכוננות היו מאורגנות, מצוידות ומונהגות הן הצליחו לעכב את האויב, לשבש את תנועתו ולהציל חיים.[1] ביישובים אחרים – הפערים היו קטלניים. פרסום המחלקה להיסטוריה של צה״ל על כיתות הכוננות מדגיש כי בשעות הראשונות היו חברי כיתות הכוננות בחלק ניכר מיישובי הנגב המערבי הכוח היחיד שעמד מול מחבלי חמאס. מכאן עולה תובנה ברורה: אין להסתפק בשיפור נקודתי של כיתות הכוננות, אלא יש לבנות מחדש תפיסה שלמה שבה היישוב הוא יחידת ההגנה הבסיסית.
התפתחות האיום מבטאת מעבר לאיום מערכתי. המרכיב הראשון הוא יכולת חדירה ליישובי הספר של כוח מאורגן המצויד בנשק קל, בנשק נגד טנקים, ברחפנים, במטענים ובאמצעי תקשורת; המרכיב השני הוא ירי תלול-מסלול לחזית ולעומק שנועד לשבש את יכולת השליטה והתנועה ולרתק את האוכלוסייה למרחבים מוגנים; המרכיב השלישי הוא הפעלת מוקדי אלימות פנימיים בעומק, החל בהפרות סדר וחסימות צירי תנועה ועד פגיעה מכוונת בתשתיות ובמתקנים; המרכיב הרביעי הוא הממד התודעתי, הכולל הפצת מידע כוזב ויצירת בהלה באמצעות התחזות לכוחות ביטחון. כל מרכיב מחזק את האחר, ומערכת הביטחון נדרשת להתמודד עם התמונה השלמה בעת ובעונה אחת.
הסיכון אינו רק מעצם החדירה למערכות, אלא מקריסת המערכת המקומית. כאשר אין תמונת מצב, כאשר אמצעי הקשר אינם משותפים, כאשר הנשק נעול במקום שאינו נגיש וכאשר אין חלוקת גזרות, מספר קטן של תוקפים יכול ליצור תחושה של כוח גדול. לעומת זאת, כוח מקומי מאורגן יכול לזהות את כיוון ההתקפה, להתריע לתושבים, לסגור שערים, לתפוס עמדות מפתח, להכווין את הכוחות המגיעים ולטפל בנפגעים. פער זה אינו תלוי רק במספר הלוחמים. הוא תלוי בהכנה, במנהיגות, בתרגול ובקיומה של תוכנית פשוטה המוכרת לכל בעלי התפקידים. באשר לעורף, הרי שאי אפשר להתעלם ממלאי הנשק הבלתי חוקי ומיכולת ההתארגנות של גורמי פשיעה המאפשרת חיבור בין גורמים פליליים, לאומניים וטרוריסטיים. מייד אחרי 7 באוקטובר פעלו קציני מילואים בכירים ביישובים לארגון ולחיזוק הגנה יישובית, אך זה לא הפך למטה קבוע ייעודי בפיקוד העורף – האחריות העיקרית נותרה בידי הפיקודים המרחביים. אומנם היה חיזוק ניכר בציוד, בסד״כ ובאימונים, אך בהמשך, עם התייצבות המצב, צומצמו ימי המילואים בחלק מהיישובים.
באשר לאיום ביישובי ספר, ההנחה צריכה להיות שהיישוב עלול לעמוד לבדו מול כוח אויב מאורגן במשך שעות. גם יישובי הקו השני עלולים להיות מותקפים ומבודדים, אף שזמן ההתראה בהם עשוי להיות ארוך מעט יותר מאשר ביישובים צמודי גדר. ביישובי עומק מאפייני האיום כוללים הפרות סדר המוניות דוגמת "שומר החומות", אירועי טרור, שילוב של פשיעה חמורה ופגיעה בתשתיות לאומיות ובמפעלי תעשייה. לבסוף, גם המרחב הפתוח והבין-עירוני מאוים באמצעות חסימת צירי תנועה, פגיעה ביכולת התגבור של כוחות הביטחון למוקדי הפעולה וביכולת להניע כוחות בין הגזרות, ואף חדירה למחנות צה״ל.
האתגר, לכן, הוא לבנות תפיסת פעולה משולבת המאפשרת לכוחות מאורגנים ומקצועיים לסכל אירועים בעודם באיבם, ולספק מענה משלים שיוכל לחזק את ההגנה בכל הארץ.
הגנת היישוב והשכונה כלבנת יסוד
הגנת היישוב צריכה להיבנות כלבנת היסוד של הגנת המולדת משום שהאיום שתואר לעיל מחייב, לפני הכול, מענה מקומי ומרחבי חזק. נקודת המוצא אינה תגבור היישוב לאחר תחילת האירוע, אלא בניית היישוב מראש כיחידת הגנה מקומית המסוגלת לזהות, להתריע, לעכב ולהגן על התושבים עד להגעת כוחות תגבור מרחביים של המשמר הלאומי, המשטרה וצה״ל.
ביישובי הספר נדרש כוח הגנה יישובי בעל יכולת לחימה ממשית בשעות הראשונות. עליו לכלול כיתת כוננות מורחבת, רבש״ץ או מפקד הגנה יישובי בעל סמכות ברורה, צוותי תצפית, צוותי רפואה וחילוץ, צוותי כיבוי שרפות, אמצעי קשר שאינם תלויים ברשת סלולרית, נשק ותחמושת זמינים, שערים ומכשולים, עמדות הגנה ומערכת התרעה מקומית. תפקיד הכוח לספק מענה הגנתי ראשוני. המשימה היא להתריע בפני התושבים, לחסום נקודות חדירה, לתפוס עמדות מפתח, לעכב את התוקפים, לטפל בנפגעים ולהכווין את הכוח המתַגבר לאור תמונת מצב מדויקת ככל האפשר.
יישובי הקו השני מחייבים את כל המענה הנדרש מיישובי הקו הראשון, ובנוסף כוחות ההגנה בהם נדרשים ליכולת עיכוב של כוחות אויב לאורך צירי הגישה ליישוב. כוח אויב יכול לנוע במהירות, ולכן יש לבנות בהם מערך שליטה על כניסות, תצפית לכיווני הגעה ויכולת חסימה ועיכוב של תנועת אויב רגלית או רכובה. יכולת זו צריכה לפעול גם מחוץ ליישוב, באופן שיאפשר לעכב ואף למנוע את כניסת האויב אליו. בהקשר זה נדרש לבחון יכולות תגבור מקומיות והדדיות בין יישובים סמוכים.
יישובים בעורף, ערים ושכונות מחייבים הרחבה של מושג הגנת היישוב מעבר למרחב הספר או ליישובי הקו השני. כאן האיום המרכזי אינו בהכרח חדירת כוחות אויב, אף שגם זה תרחיש אפשרי, אלא שילוב של אירועי טרור, פשיעה חמורה, הפרות סדר המוניות, חסימת צירים, פגיעה בתשתיות קריטיות, במפעלי תעשייה ובמוסדות חינוך. לכן, נדרשת מסגרת שכונתית או רובעית שתוכל לזהות את האירועים ולספק מענה הגנתי מיידי. לא מדובר בהפרטת הביטחון או במיליטריזציה של המרחב האזרחי, אלא בצמצום פער הזמן שבו אין לכוחות המשטרה או הצבא נוכחות מבצעית מספקת במקום האירוע.
בהשוואה ליישוב כפרי, שכונה בעיר גדולה צפופה יותר, מורכבת יותר מבחינת אוכלוסייה, תלויה יותר בתשתיות עירוניות ומצויה בממשק מתמיד עם המשטרה ועם גורמי הרשות המקומית. בערים המעורבות נדרש מודל רגיש במיוחד המבחין בין הגנת תושבים ורכוש לבין שמירה על מרקם חיים אזרחי. תפיסת ההגנה אינה יכולה להחליף שיטור, אכיפה, מודיעין ופעולה אזרחית לצמצום ניכור ופשיעה. היא חייבת להיות כפופה למפקד משטרתי או לגורם מוסמך ברור, תוך שילוב מנהיגות קהילתית, מניעת חיכוך מיותר, כללי פתיחה באש מחמירים ואימון ייעודי לפעולה בסביבה אזרחית צפופה.
גם בערים שאינן מעורבות נדרש מודל שכונתי. שכונות פריפריאליות, שכונות סמוכות לשטחים פתוחים, אזורי תעשייה, מוסדות חינוך ומתקני תשתית צריכים לקבל מענה אבטחתי מקומי. הרשות המקומית היא לבנת יסוד בטיפול בעורף, אך אין לה בדרך כלל כוח מבצעי מתאים. לכן יש להקים בכל רשות תא ביטחון שכונתי המתואם עם המשטרה, פיקוד העורף והמשמר הלאומי.[2] התא לא יפעל ככוח עצמאי בלתי מפוקח, אלא כמסגרת מוסדרת של מתנדבים בעלי תפקידים עירוניים, גורמי רפואה וחילוץ וגורמי שליטה, שתפקידם לקצר את זמן הזיהוי, הדיווח, הבידוד והתגובה הראשונית. מבנה מוצע זה הינו הרחבה של מודל היקל"רים (יחידות הקישור לרשות המילואים) של פיקוד העורף, גוף שנועד לתווך בין הרשות לגורמי הצבא בזמני חירום.
במרחב העירוני נכון להקים מסגרות על בסיס רובעים ושכונות ולא על בסיס העיר כולה. העיר גדולה מכדי לשמש יחידת תגובה ראשונית אחת. לכל רובע יש מאפיינים אחרים, צפיפות אחרת, מוסדות שונים וצירי גישה שונים. מנהלת רובע יכולה לשמש בסיס למרכז שליטה שכונתי. לצידה יפעלו צוותי מתנדבים למשימות תצפית, סיוע לאוכלוסייה, הכוונת תנועה, רפואה וחילוץ. המשימות החמושות תישארנה בידי מסגרות שעברו סינון, רישוי ואימון, ושכפופות למשטרה. בערים מעורבות יש להוסיף מנגנון ליצירת ערוצי תקשורת עם הנהגות מקומיות, לזיהוי שמועות, להפרדה בין גורמים אלימים לבין הציבור הרחב ולסיוע בהגנה על מוסדות רגישים של כלל הקהילות.
המשמר הלאומי
ההגנה אינה יכולה להישען רק על כיתות כוננות יישוביות. נדרש דרג ביניים מרחבי, מאומן, זמין ומוסדר בחוק. המודל הנדרש הוא משמר לאומי מרחבי ולא כוח תגבור ארצי בלבד. בכל מחוז צריכה לפעול מסגרת חטיבתית המוכרת מראש לראשי הרשויות, לתחנות המשטרה, לחטיבות המרחביות ולפיקוד העורף. לצד ההגנה המקומית של היישובים, הערים והשכונות, יש לשלב את המשמר הלאומי ככוח תגובה מהיר. הכוח צריך להיות בהיקף של כ-20 חטיבות, המבוססות על אנשי מילואים מאומנים ומאורגנות באופן מרחבי, כך שהפעלתן תהיה מהירה. כל חטיבה צריכה לכלול כ-3,000 לוחמים וגרעין סדיר מצומצם.[3] באשר למקורות כוח האדם, הרי שלפני המלחמה רק חלק קטן מאוד מהאוכלוסייה הרלוונטית שירתו באופן פעיל. באמצעות ביטול פטורים, חזרה מפטור, מתנדבים וצווי פוקד, ניתן להפעיל מחדש עשרות אלפים נוספים שהינם בגיל גיוס אולם קיבלו פטור.
תפקידו העיקרי של המשמר הלאומי הוא לספק מסה זמינה ומאומנת לטיפול במצבי חירום אזרחיים וביטחוניים שאינם מקבלים מענה מספק מכוח מקומי בלבד: תגבור יישובים ושכונות, פתיחת צירים, אבטחת צירי גיוס ותנועה, הגנה על מתקנים ותשתיות חיוניות, סיוע בהשבת שליטה באירועי הפרות סדר רחבי היקף, התמודדות עם טרור ופשיעה חמורה בעלת מאפיינים לאומניים ותמיכה בכוחות ההגנה המקומיים עד להגעת כוחות נוספים, או עד להעברת האחריות לגורם הממונה.
המשמר הלאומי חייב להיבנות ככוח מרחבי, מוכוון גזרה, נשען על משרתי מילואים המתגוררים באזור ומכירים את השטח, ולא ככוח ארצי המוזנק באיחור למוקדי משבר. רק מבנה שכזה ייצור רצף מבצעי ברור בין היישוב, הרשות, המחוז והמדינה, ויאפשר לצה״ל לשמור את עיקר כוחו למשימות ההכרעה בזירות החיצוניות.
החלטת ממשלה 442 מאפריל 2023 קבעה כי יוקם במשרד לביטחון לאומי כוח ייעודי, מיומן ומאומן, לטיפול בתרחישי חירום, בפשיעה לאומנית, בטרור ובחיזוק המשילות, וכן חייבה עבודת מטה להסדרת ייעודו, סמכויותיו, כפיפותו, יחסיו עם צה״ל ומשטרת ישראל, סוגיית גיוס המילואים, התקינה והתקצוב. לפי אתר המשטרה, היקף המשמר הלאומי עומד כיום על כ-900 לוחמים ובעלי תפקידים המחולקים לשלוש חטיבות בפריסה ארצית, בצפון, במרכז ובדרום, ועוד כ-3,000 לוחמים במילואים. היקף הכוח הזה רחוק מלעמוד בצורך שהצגנו לעיל: כ-20 חטיבות בהיקף של כ-3,000 לוחמים בכל אחת. הדבר מחייב כמובן את מיצוי כוח האדם במדינה ולבטל שחרור משירות מילואים גם בגיל השירות כפי שיהיה נהוג בעבר.
לפי דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מפברואר 2026 טרם סוכמה הסדרה מלאה של סמכויות, נהלים, מבנה, תקציב ותפיסת הפעלה. לכן המשמר הלאומי קיים כיום יותר כמהלך ארגוני ותקציבי מתפתח מאשר כמערך מרחבי שלם, מוסדר ומוכן. בוודאי לא בהיקף הנדרש של חטיבות מילואים מרחביות המסוגלות לספק תגובה מהירה ורציפה בכל הארץ.[4]
כיווני פעולה מוצעים
מערך הגנת המולדת צריך להיבנות לפי עיקרון של אחריות מרחבית. לכל יישוב, רובע, רשות, מחוז ומרחב יש מפקד, משימה וכוח מסייע מוגדרים. שרשרת הפיקוד צריכה להיות ידועה מראש ולהיות מותאמת בין מצבי הפעלה. באירוע פלילי או בהפרת סדר הפיקוד יהיה משטרתי; באירוע חדירה בגבול הפיקוד יהיה צבאי. באירוע משולב יידרש מנגנון פיקוד משותף, אך גם אז חייב להיות מפקד אחד בכל זירה.
נדרש לעגן בחקיקה ובפקודות מחייבות את מעמדה של הגנת היישוב והשכונה כלבנת יסוד בהגנת המולדת, ולחייב כל יישוב, רשות ושכונה רלוונטית להחזיק תיק הגנה מעודכן ומתורגל. במקביל יש לסווג את כלל היישובים לשלוש קטגוריות – יישובי ספר, יישובי קו שני ויישובי עורף – ולבנות לכל אחד מהם תקן מותאם של כוח אדם, אמצעים, אימונים ורמת מוכנות. הסיווג צריך להיגזר מתרחיש הייחוס ומזמן התגובה הצפוי של כוחות הביטחון, ולא להישען רק על מרחק פיזי מהגבול.
בערים הגדולות יש להקים מערכי הגנה שכונתיים המותאמים למבנה הרובע, לצפיפות, לתשתיות ולמאפייני האוכלוסייה, תוך מתן מענה ייעודי לערים מעורבות ולשכונות בעלות רגישות גבוהה. מסגרות אלה חייבות לפעול מתוך סמכות ברורה, כדי להגן על כלל התושבים ולמנוע התארגנויות חמושות שאינן מפוקחות. בכל יישוב ושכונה יש להבטיח ציוד תקני וזמין, ובכלל זה אמצעי קשר, נשק, מיגון, רחפנים, אמצעי ראיית לילה, מערכות התרעה וציוד רפואי, ולחבר את חלוקת הציוד לתוכנית אימונים תקופתית ולביקורת כשירות.
מוצע לקיים תהליך ארצי למיפוי הכוחות הקיימים, לזיהוי פערים ולגיבוש תוכנית להשלמת פערים אלה. מוצע שתהליך מיפוי זה יבוצע על ידי המשרד לביטחון לאומי, שיגדיר גם את מערך הכשירויות הנדרש בהתאם להסדרה לעיל.
שילוב המשמר הלאומי הינו קריטי ומחייב העמקת תהליך הקמתו. יש להסדיר את המשמר הלאומי כמערך מרחבי של כעשרים חטיבות מילואים הנשענות על גרעין סדיר קטן, ולהגדיר בבירור את כפיפותו, סמכויותיו ומנגנוני הבקרה עליו. משמר זה צריך להשתלב בתפיסת ההגנה שבה כיתות הכוננות, פיקוד העורף, המשטרה והרשויות המקומיות פועלים כמערכת אחת ולא כאוסף גופים המקיימים תיאום מזדמן.
ליבת המערך היא כוח האדם. יש לקבוע מנגנונים המאפשרים לאנשים בעלי ניסיון צבאי או משטרתי להשתלב בהגנת אזור מגוריהם. המיון צריך לבדוק כשירות מקצועית. ההכשרה הבסיסית צריכה לכלול ירי, לחימה בשטח בנוי, עזרה ראשונה, קשר, התמודדות עם הפרות סדר ועקרונות פעולה בקרב אוכלוסייה. לאחר מכן יש לקיים אימון תקופתי קצר ותכליתי, בהתאם להגדרת הכשירות של כל כוח בהתאם לרמת האיום.
לבסוף, יש לקיים בכל רשות ובכל מרחב תרגיל משולב שנתי המדמה חדירה, חסימת צירים, הפרות סדר, פגיעה בתשתיות וניתוק זמני. התרגיל צריך לבחון את פעולת הכוח המקומי עד הגעת התגבור, את המעבר בין פיקוד אזרחי, משטרתי וצבאי, את אמינות תמונת המצב ואת רציפות השירותים החיוניים. ביצוע קבוע של תרגילים כאלה יהפוך את ההיערכות ממערך הצהרתי לכשירות מבצעית נמדדת, יציף פערים בזמן ויאפשר לתקן אותם לפני אירוע אמת.
לצד ההמלצות המבניות, נדרש שינוי תרבותי. הגנת היישוב אינה משימת מתנדבים בלבד, ואינה יכולה להתבסס על רוח טובה ללא תקינה ובניין כוח מוסדר. המדינה צריכה לראות במשרתים במערך חלק מכוח הביטחון, להגן על זכויותיהם מול מעסיקים, לבטח אותם ולהכיר בשירותם. הרשויות צריכות לשלב את המערך בתכנון העירוני, בתקציב ובתרגילים. מוצע להקים מנגנון למידה לאומי שיאסוף תחקירים מיישובים, מהמשטרה, מצה״ל ומרשויות ויהפוך אותם ללקחים בתורה, בציוד ובאימון. כיום ידע רב נשאר ברמה המקומית ואינו מגיע לאחרים. המאגר צריך לכלול אירועי אמת, תרגילים, תקלות, בעיות בסמכויות ודוגמאות לפעולה מוצלחת.
סיכום
מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה תפיסת הגנה שבה היישוב ממתין באופן פסיבי להגעת כוח חיצוני. העורף הפך לחזית, והחזית הפכה למרחב אזרחי מורכב שבו אויב חיצוני, טרור פנימי, הפרות סדר ופשיעה חמורה יכולים להשתלב. לכן נדרש שינוי תפיסתי: הגנת היישוב והשכונה צריכה להיות נקודת המוצא.
המאמר מציע לראות בהגנת היישוב והשכונה את לבנת היסוד של תפיסת הגנת המולדת בישראל. נקודת המוצא היא שהאיום על העורף השתנה: הוא אינו מוגבל עוד לירי רקטי או לחדירה נקודתית ליישובי הספר, אלא כולל אפשרות לפעולה מתואמת בכמה זירות, חדירה ליישובים, חסימת צירים, פגיעה בתשתיות, הפרות סדר נרחבות, טרור ופשיעה חמורה בעלת מאפיינים לאומניים. מול איום שכזה, אין די בהמתנה להגעת צה״ל, המשטרה או מג״ב. נדרש להקים ולמסד מערך משולב, מאורגן ומתורגל שבו היישוב, השכונה והרשות המקומית מסוגלים לספק מענה ראשוני, לעכב את האויב, להגן על האוכלוסייה, לשמר שליטה ותפקוד, ולהעביר לכוח המתגבר תמונת מצב אמינה.
על בסיס זה מוצעת תפיסה הכוללת הגנה מקומית ביישובים ובשכונות, ומשמר לאומי מרחבי בהיקף רחב, מאומן ומוסדר, שיוכל לשמש כוח תגבור מהיר ולחבר בין המרחב המקומי לבין המערכת הלאומית. עיקר הטענה הוא שהגנת המולדת צריכה להיות מערכת מבצעית שלמה, בעלת אחריות, סמכות, תקינה, אימון, ציוד, פיקוד ותרגול קבוע.
ההצלחה של תפיסת ההגנה המרחבית לא תימדד במספר כלי הנשק שחולקו או במספר הכיתות שנרשמו על הנייר, אלא ביכולת המעשית של כל מרחב – יישוב, ציר ותשתית – לפעול באופן עצמאי ויעיל בדקות ובשעות הראשונות של אירוע.
כאשר היישובים, הצירים והתשתיות הקריטיות מוגנים היטב על ידי כוחות מקומיים מאומנים ומאורגנים, מצטמצם הצורך להסיט יחידות מתמרנות מהחזית למשימות אבטחה בעורף. מערכת כזו, הבנויה נכון, מעניקה לממשלה ולצבא חופש פעולה אמיתי. ניתן לקבל החלטות בזמן אמת מתוך חוסן ויוזמה, ולא מתוך לחץ של קריסת מוקדים מקומיים שכופים עליהם תגובה כאוטית.
השפעה זו על תחושת הביטחון של האזרחים ברורה. כאשר התושבים רואים שהיישוב שלהם מסוגל להגן על עצמו במהירות ובמקצועיות, בלי להמתין לעזרה חיצונית שעלולה להתעכב, נוצרת תחושת שליטה ומסוגלות מקומית. במקום חרדה וחוסר אונים, מתחזק האמון במערכת ומתמעטת תחושת הפגיעות.
[1] בעז זלמנוביץ, כיתת הכוננות – מבוא, יסודות 7, המחלקה להיסטוריה בצה״ל, 2025.
[2] משרד הפנים, פיקוד העורף ורשות החירום הלאומית, ״תיק האב להיערכות העירייה לחירום״, דצמבר 2025.
[3] גבי סיבוני וארז וינר, הצורך בהגנה מרחבית ומשמר לאומי, הסכת 50, ICGS, 1.6.2026.
[4] המשמר הלאומי – מידע ראשוני, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 17.2.2026.
