עצם קיומו של מפגש – בהשתתפות ארה"ב, ובזיקה לביקור ראש הממשלה נתניהו – בין המדינות שהיו מזוהות בעבר עם "מחנה היציבות" האזורי, היינו, מתנגדי האסלאמיזם הטוטליטארי לזרמיו השונים, טומן בחובו משמעות ברמה האסטרטגית. עד לאחרונה נראה היה שתורכיה, המזוהה עם תמיכה ברעיונות האחים המוסלמים, ולצידה קטר ופקיסטאן, מצליחה לפרק מחנה זה ולמשוך למעגל ההשפעה שלה את סעודיה, ובמידת מה גם את מצרים. "הסכם מכה" אף זכה לברכתו של הנשיא דונלד טראמפ, שאינו שש לסייע לסעודיה במערכה נגד החות'ים. אלא שהישגי החות'ים בסבב הלחימה הנוכחי, בדגש על האחיזה במצר באב אל-מנדב, שינו את המשוואות, בראש ובראשונה עבור הסעודים, אך גם עבור מצרים ומדינות נוספות. הסתבר להנהגה בריאד שתרומתן של תורכיה ופקיסטאן להגנתה של סעודיה מול איום משמעותי הייתה מזערית וסמלית בעיקרה; שהקרע בינה לבין האמירויות (ואף ברמה האישית, בין מוחמד בן סלמאן לבין מוחמד בן זאיד, שהיה בעבר ידידו ומורה דרכו בזירה המדינית) עלה במחיר יקר של פיצול הכוחות הלוחמים בחות'ים בתימן; ושיש לאל ידה של ישראל לסייע לסעודים בהיבטים רגישים, כפי שסייעה לאיחוד האמירויות מאז פרוץ המערכה מול איראן.

מטבע הדברים, מוקדם עדיין לייחס חשיבות לאירוע יחיד כנקודת מפנה; אבל זהותם של מי שנטלו חלק במפגש, ובכלל זה סדאם חפתר, בנו של שליט מזרח לוב, יש בה כדי לסמן, במידת מה, שנבלמה מגמת ההתעצמות של ההשפעה התורכית במערכת האזורית. אל מול השימוש האיראני בשלוחים רדיקליים, כמו גם נכונותה של תורכיה להפעיל (בסומליה, וכעת בתימן) גורמים סוריים בעלי רקע ג'יהאדיסטי, משותפת לגורמים העיקריים שנטלו חלק במפגש (ובכללם מרוקו, ירדן ומצרים, ובראש ובראשונה האמירויות כגורם המארח) איבה כלפי האסלאמיזם לגילוייו השונים. לפחות להלכה, האירוע בטיסת "פליי דובאי" עשוי לחדד רגישות זאת ביתר שאת, בשל השלכותיו, אם כי ההקפדה הסעודית למנוע נחיתת מטוסים ישראליים בשטח הממלכה והכחשת ההשתתפות הסעודית במפגש מלמדים כי יש עוד מכשולים בדרך למימוש הפוטנציאל ולהפיכתו למציאות גלויה.

אשר לארה"ב, גם אם טראמפ מפגין אהדה לארדואן, הרי שהממסד הצבאי האמריקני – קרי, מטה CENTCOM – מחויב מהותית לשותפות ההיסטורית עם גורמי היציבות האזוריים, וישראל בכלל זה. התנהלות מדינית שקולה של ישראל בעיתוי הנוכחי יכולה אפוא לפתוח מחדש אופקים מדיניים שנראו עד לאחרונה כחסומים.

השלכותיהם של הישגי החות'ים על המדיניות הסעודית

המפתח להבנת התמורות האחרונות בהתנהלותה ובתפיסת עולמה של ההנהגה הסעודית – זמן לא רב לאחר שנראה היה כי היא מעדיפה לבסס את האוריינטציה האסטרטגית שלה על השותפות עם תורכיה ופקיסטאן, במסגרת "הסכם מכה" – טמון בהישגיהם המשמעותיים בשטח של החות'ים, לאחר שסעודיה היא שבחרה לחדש את הלחימה בשטח: כיבוש חלק משמעותי נוסף של החוף התימני, ושליטה בפועל על מצר באב אל-מנדב. החות'ים גם הודיעו כי לא יאפשרו לספינות סעודיות לעבור בים האדום (ואילו במגעיהם עם ארה"ב הבהירו כי לא יפגעו בספינות אמריקניות, או אף ישראליות). אל מול מסר אמריקני ברור של חוסר נכונות לסייע לסעודים במצוקתם – כאשר הממשל ממשיך להתמקד בשימור כל האופציות פתוחות מול איראן – החריפה ביתר שאת הדילמה שבפניה ניצב מוחמד בן סלמאן.

להלכה, שותפותיה האסטרטגיות של סעודיה ל"הסכם מכה" שנחתם לא מכבר, תורכיה ופקיסטאן, אמורות היו להציע מענה (לנוכח החולשה הצבאית המשמעותית של סעודיה, ששבה ונחשפה, למרות איכותו וכמותו של הציוד הצבאי שצברה במרוצת השנים). אלא שבפועל, מעבר לתרומות סמליות בעיקרן (ובמקרה התורכי – בעייתיות: שיגור גורמים סוריים בעלי רקע ג'יהאדיסטי, שלא הצטיינו לפני כן בלחימה בסומליה…) לא היה לאל ידן של השתיים לסייע באופן משמעותי במשבר המחריף והולך.

יש אפוא יסוד להעריך כי ההנהגה הסעודית ניצבת בפני שלוש מסקנות, המשתקפות בקיומו של המפגש באמירויות:

1. "הסכם מכה" התגלה כמשענת קנה רצוץ – מעבר להצהרות, שיגור כוחות סמליים, ונכונות תורכית "לתרום" ללחימה בתימן אלמנטים של מיליציות ג'יהאדיסטיות סוריות;
   
   
2. הקרע שנפל בשנים האחרונות בין סעודיה לאיחוד האמירויות, בראש ובראשונה התמיכה בכוחות יריבים בתימן (שנלווה לו מתח אישי בין מוחמד בן סלמאן, MBS, יורש העצר הסעודי, לבין נשיא איחוד האמירויות, מוחמד בן זאיד –­ MBZ – שנחשב בעבר לידיד ואף "מנטור" של הנסיך הסעודי הצעיר ממנו), עלה לסעודיה במחיר יקר מדי, בראש ובראשונה בשל הנטרול ההדדי של הכוחות שצריכים היו להתאחד כנגד החות'ים;
   
   
3. לישראל, למרות העמדה הסעודית הנחרצת המתנה נורמליזציה בהתקדמות לקראת מדינה פלסטינית, יש מה להציע כמענה לאיומים על הממלכה, כפי שהוכיח הסיוע שהגישה לאמירויות, כולל הצבה של מערכות הגנה נגד טילים.

מיפוי המשתתפים הנוספים ושיקוליהם

ההשתתפות המצרית במפגש באמירויות היא תזכורת לכך שלמרות ההתקרבות לתורכיה בשנים האחרונות, כולל מרכיבים של שיתוף פעולה צבאי, מצרים עדיין מקיימת קשר הדוק עם האמירויות (שהשקיעו עשרות מיליארדים בתשתיות כלכליות במצרים); מטפחת במקביל את קשריה עם יוון וקפריסין; ומודעת גם לרגישויות הנובעות מהסכם השלום עם ישראל, כשברקע העוינות הבסיסית העמוקה של המשטר המצרי לאחים המוסלמים ולתומכיהם.

יש משמעות אסטרטגית גם לנוכחותו של סדאם חפתר, בנו של שליט מזרח לוב (קירנאיקה), בן חסותה של מצרים. בעבר הלא רחוק היה שנוא נפשם של התורכים, והם אף התערבו צבאית נגדו ב-2019, אם כי לאחרונה פתחו אפיקי הידברות איתו, במסגרת מאמציהם לרתום את מצרים למעגל ההשפעה הנאו-עות'מאני; ועדיין יש לראות בו יריב של השאיפה התורכית להגמוניה במזרח הים התיכון, המתבטאת בזיקה בין אנקרה לבין הממשלה היריבה בטריפולי.

עבור ישראל, ההשתתפות הירדנית חשובה גם היא: אירועי העת האחרונה המחישו את חומרת האיום האיראני, נוכח הירי על הבסיסים האמריקניים בשטח ירדן, ולכן גם את חשיבותו של שיתוף פעולה ביטחוני הדוק יותר עם ישראל.

ראוי לציון שגם מרוקו, שקשריה הביטחוניים עם ישראל הדוקים מאי פעם, נטלה חלק במפגש. זאת כאשר במקביל, המהלך למינויה של פאטמה אל-זהרא אל-מנצורי לראשת ממשלה בממלכה, לראשונה אי פעם, משדר מסר ברור: שלילת סדר היום של הרדיקליזם האסלאמי, ושייכות מובהקת ל"מחנה היציבות", שאירועי העת האחרונה שבו והוכיחו כי הוא עדיין רלוונטי.

אשר לארה"ב, לצד גילויי האהדה (המטרידים) של הנשיא טראמפ כלפי "הסכם מכה", למערכת הצבאית האמריקנית – קרי, מטה CENTCOM – יש זיקה עמוקה וסדורה למדינות מחנה היציבות (ומאז 2021 גם לישראל, כחלק מאזור האחריות שלו וממערך ההגנה האווירית המשולב), וההשתתפות במפגש משקפת זאת.

מקומה של ישראל

ביקורו של ראש הממשלה באמירויות, בעיתוי זה ובזיקה למפגש, מסמן אפוא פוטנציאל של שיבה לשותפות אזורית מעמיקה יותר, על רקע חומרת המשבר החות'י, כמו גם האפשרות של הסלמה מחודשת עם איראן (כל עוד ארה"ב שומרת על כל האופציות פתוחות, ופעילות הגרעין האיראנית מחייבת מעקב מתמיד).

ברמה הצבאית-ביטחונית והמודיעינית, יש בסיס איתן למגוון של שיתופי פעולה, וחשוב שמורת הרוח, המוצדקת כשלעצמה, באשר לשיבוץ טייס משנה עומאני בטיסת "פליי דובאי" לישראל לא תעיב על מערכת היחסים הרחבה והחשובה עם איחוד האמירויות. אשר לממד המדיני, אירוע נקודתי כמו המפגש עדיין אינו מבשר שינוי גורף (מה גם שלא ניתן לו פרסום רשמי מן הצד הערבי), אך יש בו כדי לסמן כיוון אפשרי, אם ישראל תשכיל לנצל את ההזדמנות ולהתנהל בזהירות ובשיקול דעת בנושאים שהמערכת הערבית רגישה לגביהם. כל זאת כאשר השיקול הראשון במעלה, על מלוא משמעויותיו לטווח הארוך, ממשיך להיות המאבק מול איראן והשאיפה לקעקע את המשטר בטהרן. בינתיים, ההקפדה הסעודית למנוע נחיתת מטוסים ישראליים בשטח הממלכה לחילוץ נוסעי טיסת פליי דובאי והכחשת ההשתתפות הסעודית במפגש מלמדים כי יש עוד מכשולים בדרך למימוש הפוטנציאל ולהפיכתו למציאות גלויה.