בשנים האחרונות מתרחש תהליך דרמטי ומפתיע ביחסי החוץ של הודו. המדינה, שבעבר נחשבה לאחת המגינות הבולטות של הנרטיב הפלסטיני בזירה הבינלאומית, הפכה לבעלת ברית אסטרטגית ומרכזית של ישראל במגוון תחומים, החל מטכנולוגיה, דרך תשתיות קריטיות ועד לשיתוף פעולה ביטחוני רחב היקף. הודו של עידן נרנדרה מודי אינה מסתפקת עוד בדיפלומטיה מסורתית. היא מובילה קו פרגמטי-לאומי המזהה את ישראל כשותפה טבעית. היחסים הביטחוניים הגיעו לשיאים חדשים בעסקאות נשק ענקיות ובפיתוח משותף של טכנולוגיות צבאיות. במקביל, שילוב תאגידים הודיים מרכזיים בפרויקטים לאומיים מקבע את התפיסה כי ירושלים וניו דלהי שזורות זו בזו לאורך מסדרונות הסחר העולמיים כדוגמת ה-IMEC. את היחסים החמים בין המדינות אפשר היה לחוש גם השבוע, כשנתניהו מיהר להצדיע לקברניט ההודי של טיסת פליי-דובאי, שנדקר בתא הטייס ובכל זאת סייע להציל את הנוסעים בדרכם לתל אביב.

מול המציאות הגאופוליטית הזו, הדיפלומטיה והתעמולה הפלסטינית מציגות תסכול הולך וגדל. מתוך הבנה כי אינן יכולות לבלום את עסקאות הנשק או את המסדרונות הכלכליים ישירות, הן ניצבות בפני ניסיונות לקעקע את הצידוק המוסרי והנרטיבי של הברית. בלב המאבק ניצב הפעם ״יום חיפה״.מדי שנה, ב-23 בספטמבר, הצבא ההודי מנציח את הקרב בחיפה ב-1918 שבו כבשו פרשים הודים מפלוגות ג'ודפור, מייסור והיידראבאד את העיר מידי האימפריה העות'מאנית. אף שהמלחמה התנהלה בין הבריטים לטורקים, בחיפה התחולל עימות חזיתי בין פרשים הודים חמושים בחרבות ורומחים לבין יחידה גרמנית מבוצרת עם תותחים ומכונות ירייה. כנגד כל הסיכויים, הפרשים הציגו הצלחה צבאית חסרת תקדים שנרשמה כמתקפת הפרשים המוצלחת האחרונה בהיסטוריה.

בשנת 2010, על רקע גילוי מפתיע, הובילו ״העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל״, ״העמותה לתולדות חיפה״ ועיריית חיפה מהלך לציון ״יום חיפה״ לכבודם של הלוחמים ההודים. מאז צוין האירוע באופן סדיר מדי שנה על ידי הנציגויות הדיפלומטיות בשתי המדינות. בינואר 2018, במהלך ביקורו ההיסטורי של בנימין נתניהו בהודו, אף נחנכה בדלהי ״כיכר חיפה״ המרכזית לזכרם של 44 הלוחמים שנפלו בקרב.

מאז עברו אירועי ״יום חיפה״ בשקט. אך נסיקת הפרופיל של יחסי הודו-ישראל, העומדת בהיפוך גמור למגמות הבידוד של ישראל בחלקים אחרים בעולם, הפכה לעצם בגרונה של הרשות הפלסטינית. במהלך השנה האחרונה פתח השגריר הפלסטיני בניו דלהי, עבדאללה מוחמד אבו שאוויש, בקמפיין הסברה מדוקדק.

על יסוד עבודת מחקר משפטית והיסטורית קפדנית, שיגרה הנציגות בחודש יוני מכתב רשמי בן חמישה עמודים לממשל ההודי שבו הביע השגריר ״דאגה עמוקה מניסיונותיה של ישראל לשכתב, לעוות ולהפוך את התיעוד ההיסטורי של פלשתינה לפוליטי״, לצד מהלכים משלימים של תדרוך עיתונאים וחברי פרלמנט מקומיים.

עיקר הסתייגותו של אבו שאוויש מתמקדת בשימוש במונח ״שחרור״ ובניסיונות לשזור קרב שהתחולל כ-30 שנה לפני הקמת מדינת ישראל כחלק מהיסטוריה ישראלית-הודית משותפת. השגריר מוחה על עצם המסגור, ומדגיש כי המהלך לא הובל באופן עצמאי על ידי ההודים, אלא בוצע תחת פיקוד האימפריה הבריטית ששלחה אותם לחזית.

אפשר לתהות מדוע הודו בוחרת לאמץ בחום את לוחמיה שנפלו בשירות האימפריה הבריטית, אותה מעצמה שנגדה ניהלה מאבק ממושך על עצמאותה. אלא שמאחורי המחווה הזו עומדת תפיסה מורכבת, שאולי זרה לשיח המזרח-תיכוני – היכולת ההודית להבחין בין עוולות המשטר הקולוניאלי לבין המורשת, ההקרבה ועוז הרוח של החיילים בשדה הקרב.

תחת ממשל מודי התחולל שינוי עמוק ביחס של המדינה להיסטוריה הצבאית שלה, שהפכה חלק מהנרטיב הלאומי החדש בהודו. מהלך מרכזי במגמה זו היה חנוכת אנדרטת המלחמה הלאומית בניו דלהי ב-2019. במשך כ-70 שנה מאז עצמאותה לא הייתה להודו אנדרטה מרכזית אחת שהקדישה את שמות כל חללי מלחמותיה. לצד זאת, התחולל שיקום מלא של כבוד הלוחמים בצבא ההודי-בריטי, בניגוד לממשלות קודמות שנטו להצניע את פועלם. כך הפך מודי את סוגיית הנצחת החיילים לגאווה לאומית ולנדבך מרכזי ב״עוצמה הרכה״ של הודו כמעצמה גלובלית, ששילמה בדם לוחמיה למען עיצוב העולם המודרני.

בהמשך מכתבו טוען השגריר כי אם כבר מאמצים את קו המחשבה של הממשל ההודי, הרי שהזיקה ההיסטורית של הודו שלובה בזו של הפלסטינים, ולאו דווקא עם מדינת ישראל. השגריר מצטט נתונים רשמיים המשקפים את היקף אבדותיה של הודו ברחבי פלשתינה המנדטורית במלחמת העולם הראשונה: 491 חללים בבית הקברות הצבאי ברמלה, 109 בבתי הקברות בעזה ובדיר אל-בלח, 47 בחיפה, ועוד רבים הטמונים באנדרטאות נוספות ברחבי הארץ. לדידו, הבלטת קרב חיפה ומסגורו מחדש כאילו הוא מעיד על זיקה היסטורית בין הודו לישראל מצוירת במכתבו כניסיון ישראלי ״נואש לחזר אחר הודו באמצעות נרטיב מלאכותי, מוגזם וחסר ביסוס היסטורי, תוך מזעור ההקרבה הרחבה יותר של החיילים ההודים במרחב כולו״.

גם אם ניתן למצוא היגיון בחלק מטיעוניו, הודו של ימינו כבר נטשה מזמן את הגישה המתנצלת ואינה משמשת עוד שופר עיוור של הנרטיב הפלסטיני, המיועד להתייצב אוטומטית נגד ישראל בהצבעות באו״ם. בהתחשב בטענות של השגריר הפלסטיני, במספר החיילים ההודים הטמונים בשטח הרשות הפלסטינית ולנוכח מערכת היחסים ארוכת השנים שלה עם ניו דלהי, מצופה היה מהרשות להכריז על יום זיכרון רשמי משלה להנצחתם. עם זאת, הימנעותה של הרשות מצעד זה מעידה על מתן עדיפות לשיקולים פוליטיים הצהרתיים על פני בניית מערכת יחסים מהותית.

מניפולציית הקורבנוּת היא אחד הכלים השכיחים והאפקטיביים ביותר בארסנל של הדיפלומטיה הפלסטינית, שהביאה אותה לדרגת אומנות, תוך הפגנת מיומנות רבת שנים בהיפוך תפקידים ובמסגור מחדש, שבו התקפות אלימות, טרור ושיגור רקטות מוצגים כ״תגובה מוצדקת״ או כ״התנגדות לגיטימית״ – הפיכת השיח לכזה שמתמקד אך ורק בתוצאות של תגובת צה״ל תוך הכחשה וטשטוש הקטליזטור. לכך תוסיפו גם את ניצול האמפתיה והמוסר המערבי ותקבלו את אחת התוצאות ההרסניות של המאה ה-21 גל – חדש של אנטישמיות עולמית. צרור התלונות של השגריר הפלסטיני בניו דלהי מעיד בעיקר על תסכול עמוק מכך שלפחות בחזית אחת ישראל מנצחת גם בשדה הקרב וגם במאבקה על הנרטיב.