מבוא

המערכה בין החות'ים לערב הסעודית ממחישה שוב תופעה שבה מדינה עשירה, המצוידת במטוסי קרב מתקדמים, מערכות הגנה אווירית, ואפילו שותפות ביטחונית עם מדינות אחרות, מתקשה להתנהל מול ארגון טרור מדינתי נחוש. החות'ים נהנים מעומק קרקעי וגמישות מדינית ומפעילים מערך משולב של טילים, טילי שיוט, כלי טיס בלתי מאוישים, אמצעי לחימה ימיים, תעמולה וסיוע חיצוני. אין משמעות הדבר שהטכנולוגיה איבדה מחשיבותה, להפך, זוהי עדות לכך שטכנולוגיה שאינה מגובה ברוח לחימה או שאינה מחוברת לתפיסה מבצעית רלוונטית אינה מבטיחה הכרעה ואפילו לא הגנה מספקת.

המשבר עם החות'ים הוא מבחן של הסדר הביטחוני במפרץ. הוא מלמד על הפער בין הצהרות רהב (ברית מכה) לבין יכולת הגנה ממשית. החות'ים אינם רק שלוחה איראנית המופעלת מרחוק, וגם אינם עוד מיליציה מקומית. הם ישות שלטונית חמושה, בעלת מנגנוני גיוס, גביית משאבים, שליטה באוכלוסייה, אחיזה גאוגרפית ונגישות לידע וטכנולוגיה איראנית מתקדמת. הם מסוגלים לספוג תקיפות, לשקם יכולות ולבחור את העיתוי של המתקפות שלהם. גם לאחר תקיפות כבדות שמרו החות'ים על יכולת שיגור ועל האיום נגד ישראל ונגד השיט בים האדום.[1] מכאן שהשאלה המרכזית אינה רק כמה מטרות ניתן להשמיד, אלא כיצד הופכים הישגים טקטיים לשינוי מערכתי.

ללחץ הביטחוני החות'י על סעודיה מצטרפת שחיקה כלכלית, אף שנכון יותר לתארה כמשבר של סדרי עדיפויות ולא כקריסה. סעודיה נדרשת לממן בעת ובעונה אחת את המיזמים עד 2030, הוצאות ביטחון גבוהות והגנה על מתקני אנרגיה, נמלים ונתיבי שיט, בשעה שהכנסות הנפט תנודתיות. תקציב 2026 צופה גירעון של 44 מיליארד דולר וחוב ציבורי של 433 מיליארד דולר, לאחר גירעון מוערך של 66 מיליארד דולר ב-2025.[2]

ארגון טרור מדינתי מול מדינה עתירת רכש ביטחוני

יתרונם של החות'ים הוא החיבור בין גרילה לבין התנהלות מדינתית. הם יכולים לפזר משגרים ומחסנים בתוך מרחב אזרחי, להסתיר תשתיות, להחליף במהירות אתרי שיגור ולאחסן אמצעי לחימה במרחב האזרחי. באותה עת הם מפעילים יכולות שבעבר היו נחלתן של מדינות בלבד. מנהלת המודיעין של משרד ההגנה האמריקאי הציגה התאמה בין מערכות איראניות לבין טילים וכלי טיס בלתי מאוישים שהפעילו החות'ים.[3] השילוב הזה מעניק לארגון יתרון כפול. הוא נהנה מחסינות יחסית של שחקן לא-מדינתי, אך בפועל מדובר במדינה ובצבא סדיר גדול המחזיק בכוח אש משמעותי לטווחים שונים.

היתרון השני הוא כלכלת המלחמה. טיל יירוט מתקדם עשוי לעלות הרבה יותר מכלי הטיס התוקף. גם כאשר היירוט מצליח, המגן נדרש להחזיק מכ"מים, מרכזי שליטה, צוותים, כוננות ומלאים לאורך זמן. התוקף יכול לבחור מתי לשגר, מאיזה כיוון ובאיזה שילוב; הוא יכול להקדים רחפנים איטיים לטילים מהירים, לכוון לעבר שדות תעופה, נמלים, מתקני אנרגיה ומרכזים עירוניים, ולחפש לא רק השמדה אלא גם שיבוש. כל שעה של סגירת נמל תעופה, כל הסטת אונייה וכל עלייה בפרמיית הביטוח הן הישג עבורו. לכן מדידת ההצלחה לפי שיעור היירוט בלבד עלולה להטעות. המבחן האמיתי הוא רציפות התפקוד הלאומי.

היתרון השלישי הוא היכולת לחבר בין זירות. תקיפה נגד סעודיה יכולה לשרת מאבק פנימי בתימן, מסר לאיראן, לחץ על ארצות הברית, איום על הסחר העולמי וערעור מעמדו של יורש העצר הסעודי בעת ובעונה אחת. הפגיעה הפיזית היא רק רכיב אחד. לצידה מתקיימת מערכה על תודעה, על האמון במשטר ועל היציבות הכלכלית. החות'ים אינם חייבים לכבוש שטח סעודי. די בכך שיוכיחו כי הם יכולים להכתיב סדר יום ולפגוע בהבטחת הביטחון של השלטון.

ערב הסעודית השקיעה לאורך שנים סכומי עתק בבניין כוח. בין 2015 ל-2021 סיפקה ארצות הברית רכש צבאי לסעודיה ולאיחוד האמירויות בשווי של לפחות 54.6 מיליארד דולר. למרות זאת, רכש אינו מביא בהכרח לכשירות מבצעית. צבא מודרני איננו רק אוסף של פלטפורמות ואמצעים, כי אם גם רוח אנושית המחוברת לתפיסה מבצעית.

המערכה מלמדת גם על מגבלות ההגנה. אף מערכת אינה יכולה להבטיח הגנה מוחלטת, בייחוד מול מטחים משולבים, חתימות נמוכות ותקיפה לאורך זמן. ההגנה חייבת להיות רב-שכבתית, אך עליה להיות גם סלקטיבית. יש להגן בעדיפות על מרכזי פיקוד, תשתיות אנרגיה, מתקני תעופה, נמלים, בסיסים ומוקדי אוכלוסייה. במקביל נדרשים מיגון, יתירות, פיזור, יכולת תיקון מהירה ותוכניות להמשך פעילות תחת אש. מי שמבקש ליירט כל איום בכל מחיר עלול למצוא את עצמו מנצח בכל מפגש בודד אך מפסיד במערכה הכלכלית.

חזון המיזמים לשנת 2030 מחדד את הבעיה. סעודיה מבקשת לבנות כלכלה מגוונת, להרחיב תיירות, למשוך הון ולהקים תשתיות ענק. כל אלה תלויים בתחושת יציבות. לכן החות'ים תוקפים לא רק יעדים צבאיים; הם תוקפים את ההנחה שעליה נשען המיזם הסעודי כולו. אפילו נזק מוגבל עלול לגרום לביטול טיסות, דחיית השקעות, זינוק בעלויות ביטוח ופגיעה במוניטין. כך הופכת הגנת העורף לחלק מהתפיסה הכלכלית, ולא לנספח שלה.

ברית מֶכה החלולה

הסכם הגנה משותף מקבל משמעות רק כאשר הוא יוצר ודאות אצל היריבים ואצל השותפים. ברית מכה בין סעודיה, טורקיה ופקיסטן עשויה להיראות מרשימה על הנייר. טורקיה מביאה צבא ענק, תעשיית ביטחון מפותחת, ניסיון מבצעי ויכולת ייצור; פקיסטן מביאה יכולת גרעינית, עומק צבאי, כוח אדם וניסיון רב; סעודיה מביאה משאבים, מיקום והשפעה. אולם חיבור של שלוש עוצמות אינו יוצר מערכת אחת. לנוכח תקיפות החות'ים, ההצהרה כי תקיפה על אחת מהחברות בברית דינה כדין תקיפה על כולן נותרת סיסמה.

המבחן אינו אם מנהיגי הברית יפעלו נגד החות'ים. המבחן הוא מי מספק התרעה, מי מיירט, מי תוקף את מקורות האש, מי מחליף מלאים ומי נושא בעלות ההסלמה. הוא כולל גם שאלה מדינית קשה: האם טורקיה ופקיסטן מוכנות להסתכן בעימות עם איראן כדי להגן על סעודיה; האם הן תפעלנה כאשר התקיפה עמומה, כאשר החות'ים מכחישים אחריות או כאשר המענה עלול להרחיב את המלחמה. אם אין תשובות מוסכמות מראש – הברית עלולה להתגלות כברית חלולה דווקא ברגע שבו היא נדרשת.

הדיון בברית מכה וביחסי סעודיה עם ארצות הברית צריך להיבחן על רקע שינוי רחב יותר. המערכת הבינלאומית נעשית רב-קוטבית ותחרותית. מעצמות מעדיפות לעיתים לספק נשק, מודיעין ותמיכה מדינית אך להימנע מהתחייבות אוטומטית להילחם עבור שותפותיהן. מדינות בינוניות מגיבות באמצעות פיזור סיכונים: הן רוכשות נשק מכמה ספקים, מקיימות קשרים עם מחנות יריבים ומשאירות לעצמן אפשרות לשנות כיוון. גישה כזאת מעניקה גמישות בשגרה, אך עלולה לייצר עמימות בשעת חירום.

ברית אמינה דורשת יותר מחפיפה זמנית של אינטרסים; היא דורשת תפיסה משותפת של האיום, תלות הדדית ויכולת לשלם מחיר. סעודיה יכולה לקיים קשרים עם וושינגטון, אנקרה, אסלאמאבאד, בייג'ינג ואף טהרן, אך ברגע המבחן עליה לדעת איזה קשר מתורגם לפעולה. גם שותפותיה צריכות לדעת מה מצופה מהן. כל עוד השאלות הללו נשארות פתוחות, ריבוי השותפויות אינו בהכרח מכפיל כוח.

גם מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ סובלת מפער דומה. הודעות התמיכה בסעודיה חשובות מבחינה פוליטית, אך אינן מחליפות הגנה משולבת. הודעת המועצה לאחר התקיפות הדגישה כי מדינות המפרץ עומדות לצד ריאד. עם זאת, גינוי אינו מיירט טיל ואינו משקם נמל תעופה. כדי לעבור מסולידריות לביטחון נדרש קישור בין מערכי המכ"ם, התרעה אזורית, חלוקת גזרות, סטנדרטים אחידים ויכולת להעביר מיירטים וחלקי חילוף במהירות.

העימות עם החות'ים אינו עוד סבב מוגבל בין ערב הסעודית לבין כוח מקומי בתימן; הוא חלק ממאבק ארוך על דמותו של המזרח התיכון. בעשורים האחרונים נוצר באזור דגם של ארגונים ריבוניים-למחצה; הם שולטים באוכלוסייה ובשטח, מחזיקים מערכי אש, מקיימים קשרים בינלאומיים ומנהלים כלכלה, אך אינם נושאים במלוא החובות של מדינה. עמימות זו פועלת לטובתם. הם יכולים לדרוש הכרה כאשר הדבר משרת אותם, ובה בעת להתנער מאחריות לנזק שהם גורמים; הם נהנים מסיוע של מדינה פטרונית, אך שומרים מרחב החלטה המאפשר לפטרונית להכחיש אחריות ישירה.

מבחינה זו, החות'ים מייצגים שלב מתקדם בהתפתחות האיום האיראני. טהרן אינה נדרשת לשלוט בכל החלטה בצנעא כדי להפיק תועלת מעצם קיומו של כוח חמוש המאיים על סעודיה, על ישראל ועל נתיבי השיט. די בכך שהאינטרסים מתלכדים ברגעים מכריעים ושאיראן מספקת ידע, רכיבים ותמיכה מדינית. כך היא מרחיבה את מרחב ההשפעה שלה בלי לשאת בכל העלויות הכרוכות בכך, ובלי להעמיד עצמה בחזית. התוצאה היא מערכת אזורית שבה הגבול בין מלחמה לשלום, בין שליח לשותף ובין אחריות מדינתית לאחריות ארגונית מיטשטש.

ההכרעה של ערב הסעודית

הדילמה הסעודית אינה בחירה בין ארצות הברית לבין חלופות אזוריות, היא בחירה בין מודלים של ביטחון לאומי. המודל הראשון נשען על ארצות הברית המספקת נשק, מודיעין, לוגיסטיקה ומטרייה מדינית. יתרונו בעומק ובאיכות; חולשתו היא תלות ברצון פוליטי משתנה בוושינגטון. דוגמה לכך ראינו גם בישראל במהלך מלחמת התקומה. המודל השני נשען על בריתות אזוריות גמישות. יתרונו בזמינות ובקרבה; חולשתו היא פערי יכולת, אינטרסים סותרים וחוסר אמון. המודל השלישי הוא אוטונומיה ביטחונית רחבה יותר, אך בנייתה מחייבת שנים של השקעה בכוח אדם, בתעשייה, במודיעין ובפיקוד, ובעיקר בהון האנושי.

חיפוש סעודי אחר בעל ברית יחיד שיפתור את בעייתה יהיה תמיד בעייתי, כי האחריות העליונה תמיד נשארת בידיה. ארצות הברית יכולה להעניק מערכות מתקדמות וגיבוי לוגיסטי; טורקיה יכולה לסייע בייצור ובהצטיידות בכלי טיס בלתי מאוישים ובהגנה טקטית; פקיסטן יכולה לתרום כוח אדם וניסיון; מצרים חיונית לביטחון הים האדום; ישראל יכולה להציע ניסיון ייחודי בהגנה רב-שכבתית, מודיעין, הגנת עורף ופעולה נגד מערכי טילים. אולם, המפתח הוא בגיבוש תפיסת ביטחון רלוונטית.

הלקח מהמקרה הסעודי אינו שצבא מודרני נכשל מול נשק זול; הלקח הוא שהמרת יתרון חומרי להשפעה מדינית מחייבת התאמה בין היעד לבין הכלים. ערב הסעודית מבקשת להשיב את תימן לשליטת ממשלה מרכזית, להרחיק את החות'ים מגבולה, לנתק אותם מאיראן או להביא לפירוקם. כל יעד מחייב מענה מבצעי שונה. כאשר היעדים מצטברים בלי סדר עדיפויות – הפעולה הצבאית נעשית תחליף להכרעה מדינית ולא אמצעי להשגתה.

החות'ים מציבים בפני סעודיה איום שהשפעתו חורגת מהנזק הישיר. הם מבקשים לערער את האמון בחזון הפיתוח של הממלכה ולהציג השקעות ענק, תיירות ותשתיות כחשופות לשיבוש. מכאן עולה לקח משמעותי. בכלכלה מודרנית, חוסן אינו רק היכולת לחזור לשגרה לאחר שהאש נפסקת; הוא היכולת לקיים תפקוד חיוני בזמן שהמערכה נמשכת. מדינה שאינה יכולה לקיים תעופה, אנרגיה, תקשורת, שירותי בריאות וסחר תחת לחץ – תתקשה לשמור לאורך זמן על חופש הפעולה המדיני שלה.

הלקחים של ישראל

ברור שלישראל יש עניין ישיר בצמצום יכולות החות'ים. הארגון תקף את ישראל בטילים ובכלי טיס בלתי מאוישים, איים על אילת ועל נתיבי השיט והשתלב במערכה האיראנית הרב-זירתית. לכן, טוב יהיה אם ישראל תמצה את ההזדמנויות שהעימות בין ערב הסעודית לחות'ים מספק. עבור ישראל, זהו איום אך גם חלון הזדמנויות. איום, מפני שהחות'ים הם חלק ממערך רב-זירתי המערער את היציבות האזורית ומחייב היערכות רחבה. הזדמנות, מפני שאותו איום חושף בפני מדינות האזור את המגבלות של הצהרות מדיניות ואת הצורך בשותפויות אופרטיביות עמוקות. ישראל יכולה לתרום מניסיונה המדיני והביטחוני, והדבר מייצר כמה מרחבי פעולה.

שיתוף פעולה מודיעיני-מבצעי: גיבוש תמונת איום משותפת המאפשרת למדינות האזור להתמודד עם שרשרת ההשפעה וההתעצמות של ציר השליחים האיראני; ארכיטקטורה אזורית והגנה משולבת: קידום תפיסת ביטחון קולקטיבית המבוססת על שיתוף מידע, התרעה אזורית מוקדמת ותיאום מדיני-ביטחוני הדוק מול איומים חוצי-גבולות; חיזוק שותפויות ויציבות נתיבי סחר: הבטחת חופש השיט והגנה על עורקי הכלכלה העולמית והאזורית מפני שיבושים של שחקנים תת-מדינתיים; ולבסוף אפיק מדיני-אזורי (נורמליזציה מתכנסת): מינוף האיום המשותף כמנוף לבניית תשתית אזורית הדרגתית, שבה שיתוף הפעולה הביטחוני והמקצועי משמש בסיס לחיזוק היציבות במזרח התיכון.

מערכה ממושכת ורב-זירתית חושפת במהירות תלות בקצב הייצור של מיירטים, תחמושת מדויקת, חלקי חילוף ורכיבים אלקטרוניים. ישראל נדרשת לבנות יכולת להרחיב ייצור בזמן חירום, להחזיק מלאי חומרי גלם ורכיבים קריטיים, לפזר אתרי ייצור וליצור מסלולי רכש חלופיים. שיתוף הפעולה עם ארצות הברית ועם שותפות נוספות הוא חיוני, אך עליו להשלים בסיס תעשייתי ישראלי ולא להחליפו. עצמאות שכזאת אינה מבטלת תלות, אך היא מצמצמת את יכולתם של אילוצים חיצוניים לקבוע את משך המערכה ואת עוצמתה.

האיום על אילת ועל נתיבי השיט מחייב את ישראל לראות בזירה הימית מרחב פעולה קבוע ולא חזית משנית. נדרשת תמונה ימית משותפת עם שותפות אזוריות ובינלאומיות, הגנה על תשתיות נמל, יכולת ללוות תנועה מסחרית בעת הצורך ותיאום בין מודיעין, חיל האוויר וחיל הים. במקביל יש לצמצם את תלותה של הכלכלה הישראלית בנתיב יחיד באמצעות חלופות לוגיסטיות, מלאים מתאימים והסדרים עם נמלים נוספים באזור הים התיכון.

שיתוף פעולה עם ערב הסעודית ומדינות נוספות יכול להתפתח גם ללא ברית פומבית מלאה. יש ערך למנגנונים מדורגים של התרעה, תיאום טיסות, זיהוי איומים, סנכרון מערכות גילוי, תרגול הגנת תשתיות וחילופי ידע. ישראל צריכה להציע יכולות שמייצרות תלות הדדית, ובמקביל להימנע מהבטחות שלא תוכל לקיים בזמן מבחן. יש לזכור שבשדה הקרב המודרני, החוסן הלאומי – הכולל את רציפות התפקוד הכלכלי, האנרגטי והתשתיתי תחת אש – הוא תנאי בלעדי לכך שמדינה תוכל לשמור על עצמאות החלטותיה המדיניות, מבלי להיכנע לתכתיבי ארגונים תת-מדינתיים או פטרוניהם.

יכולתה של ישראל להעניק מטריית הגנה מרחבית, או לכל הפחות לסייע ביצירתה, מחזק את מקומה של ישראל ואת חלקה בפרויקטים אזוריים כדוגמת ה-IMEC.

סיכום

המערכה בין החות'ים לערב הסעודית ממחישה כי עליונות חומרית וטכנולוגית אינה מבטיחה הרתעה או הכרעה. מול ישות שלטונית חמושה המסוגלת לספוג תקיפות, לשקם יכולות ולפעול בחסות איראנית נדרש חיבור בין הפעלת הכוח לבין יעד מדיני ברור, פגיעה בשרשרת ההתעצמות ושינוי בחישובי העלות והתועלת של האויב ושל פטרוניו.

המקרה הסעודי חושף גם את מגבלותיהן של בריתות המבוססות על הצהרות, רכש ותלות בספקים חיצוניים. ביטחון לאומי בר-קיימא מחייב תפיסה מבצעית משותפת, מנגנוני התרעה ותיאום, מלאי חימוש ורכיבים, יכולת ייצור ושיקום בזמן חירום, והגנה סלקטיבית המבטיחה את רציפות התפקוד של הצבא, המשק והתשתיות החיוניות תחת אש.

עבור ישראל האיום החות'י מחייב לראות בים האדום זירה קבועה, לחזק את העצמאות התעשייתית, להרחיב את ההגנה על העורף ועל עורקי הסחר ולפתח שותפויות אזוריות המבוססות על מנגנונים מעשיים ולא על הבטחות. ישראל יכולה למנף את האיום המשותף לשיתוף פעולה מודיעיני, להגנה אזורית ולהעמקת הקשרים עם ערב הסעודית ועם מדינות נוספות. הצלחתה תימדד לא רק במספר האיומים שיירטה או המטרות שתקפה, אלא ביכולתה לשמור על חופש פעולה מדיני, לקיים רציפות לאומית ולתרגם הישגים מבצעיים לסדר אזורי יציב יותר.

^[1] United Nations Security Council, “Final Report of the Panel of Experts on Yemen Established pursuant to Security Council Resolution 2140 (2014)”, S/2025/650, October 17, 2025.
[2] Timour Azhari and Rachna Uppal, Saudi Arabia forecasts deficit of $44 billion in 2026 budget, Reuters, December 2, 2025.
^[3] USA, Defense Intelligence Agency, “Iran: Enabling Houthi Attacks Across the Middle East”, February 6, 2024.