בסבב הרצאות ושיחות בכמה מדינות באירופה על השפעת הסכמי אברהם על המרחב אמרה לי חברת פרלמנט (של האיחוד האירופי) בכנות: ״האמת שאנחנו לא מבינים את מה שהולך אצלכם במזרח התיכון, ויותר מזה אנחנו לא יודעים מה השתנה שם״. מדיניות המבוססת על בורות אינה טובה למדינת ישראל, ולכן ראוי להסביר במכחול רחב וללא ירידה לפרטים ״מה הולך פה״.
לאחר קום מדינת ישראל ניסו האבות המייסדים להקים מעין ברית של מדינות הפריפריה. היה ברור שאי אפשר לנהל דו-שיח עם המדינות שסביב ישראל, להוציא מגעים סודיים מינימליים, אבל הייתה תקווה שניתן לעקוף את המדינות השכנות ולהגיע לדו-שיח גלוי יותר עם מדינות שאינן ערביות הנמצאות במעגל הרחוק יותר מישראל – איראן, תורכיה ואתיופיה.
אבל חלו שינויים ביחסים עם המדינות הערביות. פריצת הדרך החשובה ביותר הייתה בהסכם השלום עם מצרים במרץ 1979, וזאת לאחר תום שלוש מלחמות במהלך 6 שנים (1967–1973). ככל הנראה הבין נשיא מצרים אנוואר סאדאת שהערבים לא יביסו את ישראל בשדה הקרב, ועדיף למצרים לשפר את יחסיה עם ארה״ב תוך יציאה מהשפעת ברית המועצות כחלק ממהלך רחב. קיסינג'ר תפס את ״גודל הרגע״, ידע למנף את תוצאת המלחמה ב-1973 והתחיל תהליך שסופו הסכם שלום ויחסים דיפלומטיים.
העולם הערבי לא נסחף אחרי מצרים, למרות היותה המדינה הערבית הגדולה והחזקה ביותר, עם יומרות הנהגה הנובעות מגודלה ומתפיסת החשיבות העצמית שלה. למעלה מתריסר שנים מאוחר יותר נפתח עוד צוהר חשוב, כאשר נחתמו הסכמי אוסלו עם הפלסטינים. בדיעבד הסתבר שכנראה מטרתו של ערפאת לא הייתה להגיע להסכם של ממש עם ישראל, ולו גם תמורת הקמת מדינה פלסטינית, אלא לחזור לפלסטין לשם המשך המאבק בישראל. דריסת הרגל בשטח הייתה המטרה האסטרטגית העליונה של ערפאת, ולא הסכם מדיני מלא.
אלא שהתוצאה הייתה שעצם חתימתו על הסכם עם ישראל שברה טאבו שנותר על כנו גם לאחר ההסכם עם מצרים. כך התאפשר למלך ירדן לחתום גם הוא על הסכם שלום עם ישראל ב-1994, אולי משום שכנראה טעה לחשוב שסוריה קרובה אף היא לחתימה על הסכם והוא לא רצה להישאר האחרון בתור.
שלושת ההסכמים הללו שינו את מעמדה של ישראל ואפשרו למדינות מוסלמיות נוספות לשפר את היחסים עימה, אבל כמעט כולן עשו זאת בסתר ו״מתחת לשולחן״. מילת הגנאי הגרועה ביותר באותה עת בעולם הערבי הייתה ״נורמליזציה״, ועקב החשש ממנה גם מי שחתם על הסכם עם ישראל נזהר מלהרחיב את היחסים הגלויים ולהביא את עמו לשינוי בגישתו לישראל. ״הרחוב הערבי״ נשאר מסויג מאוד ביחסו לשלום וליחסים עם ״המדינה היהודית״.
במהלך תריסר השנים האחרונות ראה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בשינוי מערכת היחסים עם מדינות ערביות חלק מתפיסת עולם אסטרטגית רחבה. תפיסה זו הייתה קשורה גם למאבק באיראן וגם לרצון של ישראל למנף את הצלחותיה בתחומי הטכנולוגיה, הסייבר והאנרגיה לשם שינוי מעמדה האזורי, ובעולם בכלל. המאמצים הללו נעשו לאורך זמן במקומות רבים במזרח התיכון ומחוצה לו. במהלך הזמן הזה נפגשו מנהיגים שונים ושליחיהם, בעיקר מקהיליית המודיעין אך לא רק, עם מקביליהם הישראלים. ראש הממשלה הקדיש לכך הרבה מזמנו וממרצו והשתתף במפגשים רבים באופן אישי.
חמישה גורמים הבשילו והביאו לכך שמערכת יחסים שנרקמה זמן ארוך עלתה ״מעל השולחן״ והביאה להסכמי אברהם (מרץ 2020):
א. נהיה ברור למדינות הערביות שישראל היא עובדה קיימת בלתי ניתנת לשינוי והיא הולכת ומתחזקת, החלומות להרוס את ישראל נותרו ללא אפיק מעשי וללא סיכוי להצליח, בעוד המדינות הערביות משלמות עבור החלום מחיר יקר בלא אפשרות שהוא יתגשם.
ב. אחרי "האביב הערבי" נוצר במזרח התיכון מצב נפיץ מאוד ולא יציב. שום דיקטטורה לא הפכה לדמוקרטיה, התקוות לשינוי פנימי נמוגו עקב המצב הקשה של העולם הערבי; הכוחות האסלאמיסטיים התחזקו והפכו לכוח מסוכן מבחינה פנימית. השליטים השונים מחפשים דרכים לשפר את המצב הכלכלי ולהתמודד עם תפיסות העולם האסלאמיות, שקודמו בעיקר על ידי קטאר ותורכיה. השליטים הערבים מתעבים את הראשונה, ושונאים את השנייה.
ג. העולם מתרגש הרבה פחות מהבעיה הפלסטינית; הדבקות של מדינות ערב בנושא הפכה לא רלוונטית ואנכרוניסטית. הערבים הבינו שהפלסטינים לא ניצלו את ההסכמים עם ישראל החל מ-1993 להקמת מדינה מתפקדת, ובמקום זה הפכו לישות קבצנית המבקשת יותר ויותר כסף והמתלוננת על כולם ומבקרת את כולם. לרבים מהשליטים הערבים נמאס מהפלסטינים. עבור המדינות הללו הפלסטינים הם נטל, ולא צורך אמיתי שצריך לפתור אותו מסיבות פוליטיות ומוסריות.
ד. איראן הפכה לכוח חזק ותוקפני שאינו מהסס לפגוע בכל מי שאינו משתף איתו פעולה. הערבים הבינו שהאויב העיקרי של העולם הערבי אינו היהודים אלא השיעים, מיעוט של 15 אחוז במרחב המזה"ת, שיתרונו הגדול בכך שאיראן מנהיגה אותו, בעוד שלסונים אין הנהגה מוסכמת או כוח חזק מספיק שיוביל אותם. 25 השנים האחרונות עומדות בצל ההתחזקות של איראן ובני בריתה בעולם הערבי, והערבים הסונים מפחדים מהפרסים השיעים.
ה. ואחרון, ולא בסדר החשיבות, תהליך החלשת המחויבות של ארה״ב למזרח התיכון. זאת תוצאה של אכזבה מתוצאות המלחמות הארוכות באפגניסטאן ובעיראק, תלות פוחתת באנרגיה מהמזרח התיכון, והבנה שהאתגר החשוב לעתידה של ארה״ב מצוי במזרח. עליית סין חייבה את ארה״ב להסיט מאמצים, ובלשונו של הנשיא אובמה: Pivoting to the East.
לשליט ערבי אשר חש שהמטרייה האמריקאית שהגנה עליו עד עכשיו נחלשת או מתכווצת בעוד האיום האיראני גדל, נותרו שתי אפשרויות:
א. להתפשר עם איראן – ולאט אך בטוח לאבד את הריבונות, כפי שקרה בלבנון. זה מה שהאיראנים כמעט השיגו בעיראק, וזה מה שאסד מנסה בזהירות למנוע בסוריה.
ב. לראות בישראל עוגן של יציבות ומי שיכולה לעזור לשפר את הכלכלה, לתת טכנולוגיה ולסייע לעמוד מול איראן.
כשהנשיא טראמפ הציע שינוי בעלילה רבת השנים כשהוצגו הסכמי אברהם, חלק משליטי המדינות באזור כבר הבינו את המצב החדש. הצוות של טראמפ חשב מחוץ לקופסה והציע הצעה מחוץ לקופסה. למזלו של המזרח התיכון היו לאיחוד האמירויות ולמדינת ישראל שגרירים חכמים ואמיצים בארה״ב שידעו לאחוז את השור בקרניו ולהביא עם גיבוי אמריקאי הצעה שקשה לסרב לה,וכמובן גם האמריקאים תרמו מצידם תמריצים לתהליך.
הממשל האמריקאי של טראמפ היה ברובו חסר ניסיון מוקדם בענייני המזרח התיכון ולכן יכול היה הצוות שעסק במשא ומתן להשתחרר מהפרדיגמה רבת השנים. התפיסה המקובלת הייתה שהמפתח לעתיד המזרח התיכון מצוי בידי הפלסטינים ורק הסכם איתם ישחרר את מדינות ערב ויאפשר להן להתקדם ביחסים הגלויים עם ישראל. הצוות האמריקאי עקף את ״הבעיה הפלסטינית״ לטובת שינוי מערכת היחסים של ישראל עם שלוש מדינות ערביות (איחוד אמירויות המפרץ, בחריין ומרוקו), עקב ההבנה שהפלסטינים אינם בשלים לפתרון שיכול להיות מקובל על ישראל ואינם רוצים אפילו מו״מ רציני וישיר איתה.
בישראל הסתבר לראש הממשלה דאז (נתניהו) שיש מחלוקת בקרב הבסיס הפוליטי שלו לגבי החלופה שכללה הכרזה על ריבונות ישראלית ״רק״ בבקעת הירדן. היו בקרב הנהגת ההתנחלויות מי שחשבו שאם אין פתרון מושלם (ריבונות על כל יו״ש ללא תזכורת למדינה פלסטינית בעתיד) אזי לא נכון להסכים לריבונות על חלק מהמרחב. לכן היה קל יותר לראש הממשלה לוותר על הריבונות החלקית תמורת שבירת תקרת הזכוכית ביחסי מדינת ישראל עם מדינות ערביות שאינן גובלות בישראל.
בשטח, כפי שהדבר בא לידי ביטוי מעשי מייד אחרי חתימת הסכמי אברהם, היחסים עם שלוש המדינות הללו שונים מהיחסים שנוצרו כתוצאה מההסכמים עם מצרים וירדן. ההסכמים הראשונים, משמעותם המעשית הייתה צרה ביותר והתמקדה בתחומי ביטחון שונים. לעומת זאת החשש מ״נורמליזציה״ עם ישראל שרבץ כקללה ומגבלה עמוקה על מערכת היחסים עם ירדן ומצרים לא קיים עם מרוקו, בחריין ומאע״מ. מדינות אלו החליטו שיהיו אלה הסכמים שיביאו למנעד רחב של שיתופי פעולה ולהתנהלות פומבית חסרת מגבלות בתחומים שונים, כולל ביקור מנהיגים ישראלים בכל הרמות במדינות אלה ללא סממני הסתרה (לגבי ביקורים מקבילים בישראל שוררת עדיין זהירות בקרב כל המדינות הערביות). שינוי זה תרם לכך שגם ירדן, ובעיקר מצרים, מקדמות נושאי שיתוף פעולה ביתר נכונות מבעבר.
שינוי נוסף שתרם לאפשרויות השת״פ הצבאי באופן ממשי הוא העברת ישראל במערכת ההגנה האמריקאית מהפיקוד האירופי (EUCOM) לפיקוד האחראי על כל המזרח התיכון (CENTCOM). החסות תחת אותו פיקוד עם מדינות ערב מאפשרת להגיע איתן לשיתופי פעולה תחת המטרייה של המסגרת האמריקאית, ובכך להקל על הערבים שאולי היו מהססים לגבי שת״פ ברור וישיר עם צה"ל. כך למשל יושב עתה נציג של צה״ל במפקדת הצי ה-5 השוכנת בבחריין. הוא נציג למערכת האמריקאית, אך מקום מושבו במדינה ערבית שחתמה על הסכמי אברהם, ואפשר רק לדמיין כיצד נוכחותו וקשריו יכולים לתרום ליחסים בין הצבאות.
שיאו הנוכחי של התהליך הביטחוני שהאמריקאים מנסים לקדם הוא הקמת רשת אזורית של מודיעין, מכ״מים והתרעה מפני תקיפות טילים, מל״טים וטילי שיוט איראניים. יהיה כאן שילוב פיזי וארגוני בין צה״ל לכמה וכמה מדינות ערביות, חלקן חתומות על הסכם מדיני עם ישראל וחלקן (סעודיה? עיראק? כווית?) לא. יהיה זה כנראה הארגון האזורי הראשון שבו יהיה לישראל מקום של כבוד, והיא חייבת להחליט עד כמה היא חושפת את יכולותיה בתחומים הללו, כי בכמה מהם אין בלתה.
חשוב להדגיש כי עם כל חשיבותם של הקשרים הצבאיים, הסכמי אברהם ייבחנו בעתיד גם על בסיס הישגיהם הכלכליים, כמו גם לאור שינוי הגישה הערבית לישראל בצד החברתי והתרבותי. לכן חשובים מאוד מיזמים כמו ״סבב האנרגיה והמים״, שבמסגרתו יסייעו המאע״מים לבנות חווה סולרית גדולה בירדן, החשמל הירוק שייווצר בה יועבר לישראל, וזו בתמורה תקים מפעל התפלה גדול בים התיכון ותזרים מים לירדן, התלויה כמעט לחלוטין כבר עתה בהספקת מים מישראל.
המצב החדש שנוצר מהווה שינוי מהותי. לראשונה ברור כי מערכת היחסים הקיימת במזרח התיכון היא בעלת ערך הדדי. אין זאת רק ישראל הזקוקה ללגיטימציה של הסביבה, ולכן עליה לעמול כדי ליצור מערכת יחסים שונה עם מדינות ערביות. עכשיו המדינות הערביות הסוניות רוצות את היחסים עם מדינת היהודים לא פחות מישראל, כדי לייצר עבורן אזור בטוח יותר וכלים טובים יותר להתמודדות עם המציאות הקשה שבפניה הן עומדות לאחר ״האביב הערבי״, נוכח התוקפנות האיראנית וההססנות האמריקאית.
כדי להבין את המזרח התיכון החדש ואת משמעותו הנרחבת כדאי להפנים את המצב הבא: לבנון מתמוטטת כלכלית ואינה מתפקדת, בין השאר בגלל מעורבות איראנית עמוקה במדינה ותפקידה השלילי של תנועת חיזבאללה בלבנון. אחת התוצאות היא מחסור באנרגיה וחשמל; בבירות יש בקיץ 2022 פחות שעות חשמל ביום מאשר ברצועת עזה. הפתרון ההולך ומסתמן, אחרי שניסיונות של חיזבאללה לייבא נפט איראני נכשלו, הוא מדהים: ישראל תמכור גז למצרים, הגז יוזרם ממצרים לירדן במה שמכונה ״הצינור הערבי״, וממנה לסוריה. הגז יעבור מסוריה ללבנון וישמש להנעת תחנות הכוח שלה – וכך יזכו תושבי לבנון, ונצראללה בתוכם, לחשמל שמקורו בגז ישראלי.
במקביל להתחזקות היחסים בין ישראל ל״מדינות הססטוס קוו הסוניות״ התפתחה עוד מערכת יחסים חשובה במערבה של ישראל, עם שכנותיה לחופי הים התיכון. המדינה הלא ערבית הקרובה ביותר למדינת ישראל היא קפריסין, החברה באיחוד האירופי ושחלקה הצפוני נכבש על ידי תורכיה (1974), ואיתה חולקת ישראל את המים הכלכליים בים התיכון (מה שמכונה EEZ). ישראל מצאה כמויות גז גדולות בשטח שלה, ושדה אחד (אפרודיטה) מתחלק בין שתי המדינות כשרובו הגדול בשטח הקפריסאי. לקפריסין, דוברת היוונית, מערכת יחסים ענפה עם יוון, האחות הגדולה מבחינות מסוימות, השוכנת מערבה ממנה על חופי הים התיכון. שלוש המדינות מקיימות מערכת יחסים ענפה. הן מסייעות זו לזו בעיתות צרה, כבכיבוי אש של שרפות הפורצות מדי קיץ ובהשלמת חוסרים בעת משבר – כך למשל הטיסה ישראל גנרטורים רבים לקפריסין בעת שאירעה שם תקלה בתחנת הכוח, וכיו״ב. עסקים ישראליים פתחו משרדים בקפריסין הקרובה, כי כך קלים יותר חייהם המסחריים בשוק האירופי, ויוון היא אחת המדינות המועדפות עבור התייר הישראלי.
סביב הגז שהתגלה בים התיכון נוצרה גם מתיחות לא קטנה. תורכיה, השוכנת בקצה הצפון-מזרחי של הים התיכון, חתמה הסכם עם אחת הממשלות שטוענות לשליטה בלוב על חלוקת המים הכלכליים ביניהן, תוך התעלמות מקיומן של כרתים וקפריסין. גם ישראל עלולה להינזק מכך, משום שכל חיבור לאירופה, של צינור או של כבל, חוצה בתחתית הים את המרחב שחולק בין השתיים. קפריסין ויוון – החוששת משימוש תורכי בכוח באזור האיים היווניים הקרובים (מאוד) לתורכיה בים האגאי – רואות את ההתנהגות התורכית, כולל הרחבת המחקרים הימיים לקראת חיפושי גז לכאורה בצמוד לחופי קפריסין, כהתנהגות תוקפנית ומסוכנת לביטחונן הלאומי. יש בקרבן לא מעטים המצפים כי ישראל, החזקה צבאית, במעמדה החדש ועקב יחסיה עם יוון וקפריסין, ״תרגיע״ את תורכיה החזקה מהן, שאינה חוששת לאתגר אותן בים ובאוויר. אומנם לישראל אין כל אינטרס להתעמת עם תורכיה, אך ישראל לא תוכל לאפשר לתורכיה לממש את חלומותיה בים התיכון ולחצוץ בין ישראל לאירופה (על בסיס טענת הסכם ה-EEZ שחתמה עם לוב).
לאחרונה הביעה תורכיה את רצונה כי ישראל תייצא את הגז שלה לאירופה דרכה, ובכך תהפוך תורכיה למדינה חשובה ביותר עבור כלכלת מדינת ישראל. הקפריסאים והיוונים חוששים כי מהלך כזה ירחיק מהן את ישראל ויאדיר עוד יותר את כוח המיקוח התורכי. לישראל יש מספיק סיבות טובות שלא לעשות טעות מעין זאת, כולל חוסר הרצון לסמוך על משטר ארדואן וחסידיו, הדומים לאחים המוסלמים בתפיסת עולמם. ללא קשר לשאלת צינור הגז, על ישראל לחזק את יחסיה עם יוון וקפריסין ולא להחלישם.
בעקבות גילויי גז לא קטנים גם על ידי מצרים התארגנה קבוצת מדינות סביב אגן הגז במזרח הים התיכון ונוצר קשר נוסף בין ישראל למצרים, שאינו מושפע מהגבול היבשתי בסיני אלא דווקא מהאינטרס המשותף בים התיכון. קבוצת האנרגיה הזאת, שכוללת גם את קפריסין ויוון, נפגשת מדי פעם, ובעתיד יש להפוך אותה לקבוצה מתואמת יותר.
בכל מתווה עתידי יש לחזק מערכת קשרים זאת ולהרחיבה. אם יתאפשר צריך לצרף מדינות בעלות אינטרסים משלימים גם אם אין הן יושבות לחופי הים התיכון, כאיחוד אמירויות המפרץ וירדן. אם מדינות ערביות תדרושנה לצרף את הפלסטינים לקבוצה זאת, אין להתנגד לכך. בצד האירופי יכולה הצטרפות איטליה (שמהססת בגלל האינטרסים הוותיקים שלה בלוב) ואולי מדינות נוספות להפוך את הים התיכון, שמתגלה כמאגר גז גדול, למערכת המקשרת בין המזרח התיכון וקבוצת הסכמי אברהם לבין האגף הדרומי של האיחוד האירופי, כשישראל ומצרים הן הגשר בין שתי המערכות.
צירופה של הודו כשותפת סחר בכירה לציר של מדינות הסכם אברהם, וודאי לאחר שסעודיה תכריז בפומבי על השתייכותה לציר זה, תעמיד גוש חזק בעל יכולות כלכליות וטכנולוגיות ובעל חשיבות לסדר העולמי ההולך ומתגבש. בעולם שבו המתיחות בין סין לארה״ב מאפילה על כל הנעשה בעולם, התגבשותו של גוש כזה השואב את כוחו מתחומים שאינם חלק מתחרות זאת היא תופעה חשובה מעבר ליחסי ישראל והמדינות הערביות.
ולסיום, עוד מערכת משנת מציאות הממחישה את השינויים שחלו בסביבתה של ישראל. האיחוד האירופי דוחף ואף מממן חלק מהנחת כבל חשמל בין יוון, כרתים, קפריסין וישראל, ומקפריסין יצא כבל נוסף שיתחבר למערכת החשמל המצרית. באופן מעשי תיווצר מערכת חשמל היכולה לאזן בין המדינות הללו באופן שייתן פתרון מיטבי לכל אחת על פי צרכיה. אם למערכת זאת יתחברו מקורות ירוקים, כפי שמתכננת כרתים לבנות על האי, ואם ייווצר חיבור בין המערכת המצרית לזאת הסעודית, ואם קפריסין תשכיל לבנות תחנת כוח גדולה באי כך שתהיה סיבה לפתח את שדות הגז שלה – תיווצר מערכת חשמל נפרסת מאירופה ועד לישראל וסעודיה. מערכת כזאת תאפשר לווסת טוב יותר את מערכות החשמל הנפרדות ותיתן מידה רבה של ביטחון אנרגטי הנשען על היכולות השונות והמשלימות של המדינות השונות, כשבתווך תהפוך קפריסין למרכז אזורי לייצור חשמל.
ישראל, שרגלה האחת נטועה בגוש הערבי הפונה מזרחה ודרומה, בעוד רגלה השנייה עומדת במזרח הים התיכון כשפניה מערבה, יכולה להיות הגשר המחבר פיזית ותפיסתית בין שני הגושים הללו, ולקחת על עצמה תפקיד חשוב יותר בפיתוח האזור כולו.
האם ישראל בנויה להתמודד עם המצבים החדשים כ״מעצמה אזורית״ – זו שאלה שהתשובה לה מורכבת, אך ברור שהמצב החדש דורש חשיבה ישראלית אחרת וגישה שונה למחויבות של ישראל במסגרת מערכות היחסים הקורמות עור וגידים. כמקובל במזרח התיכון תמיד יהיו גורמים שינסו לערער את המבנה ההולך ונרקם, חלקו בהובלה אמריקאית. יכולה להיות זאת איראן – שביום שתהיה גרעינית תהפוך למובילה אזורית ותמוטט את הברית בין מדינות הסכמי אברהם, ועד אז תשקיע בשלוחיה ובארגוני טרור המנסים לערער את המצב. יכולה להיות זאת תורכיה – שבתוקפנות חסרת פשרות של מי שנחושה לממש את החלומות האימפריאליים שלה יכולה להביא לכך שהים התיכון יהיה אזור שבו לא ניתן להגיע לשיתופי פעולה, אלא רק לפעול בכוח הזרוע. גם רוסיה וסין – שאינן רוצות לראות הובלה אמריקאית היוצקת תוכן של ממש לבריתות אזוריות – יכולות להפריע.
על כן על ישראל לכלכל צעדיה בזהירות, לתת עדיפות למערכת היחסים עם מדינות המפרץ ולממש איתן מיזמים גדולים, לקדם את יחסיה עם מצרים, ירדן ומרוקו ולאמץ עוד יותר את מערכת היחסים הכלכלית והמדינית עם יוון וקפריסין תוך ניצול החיבורים דרכן לאירופה.
יש ״מזרח תיכון חדש״, אך בניגוד לחזון אנשי אוסלו, אין הוא תלוי בפלסטינים והוא אמיתי, בלי דמיונות חסרי בסיס במציאות. צריך לשמור ולטפח אותו.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: Shutterstock
