הרחבה
ב־17 ביולי 2026 חתמו ממשלת עיראק וממשלת סוריה על מזכר הבנות לחידוש פעילותו של צינור הנפט ההיסטורי כרכוכ-בניאס, אשר הושבת מאז מלחמת עיראק בשנת 2003. מדובר בצינור נפט המחבר בין שדות הנפט באזור כרכוכ שבצפון עיראק לבין נמל בניאס שלחוף הים התיכון בסוריה. הצינור, שאורכו כ־800 ק"מ וקוטרו כ־32 אינץ', הוקם בשנות ה־50 ונועד לאפשר לעיראק לייצא נפט דרך נמלי הים התיכון, במקום להסתמך על נתיבי הייצוא דרך המפרץ הפרסי. הצינור הושבת בשנת 2003 בעקבות הפלישה האמריקאית לעיראק ונפילת משטרו של צדאם חוסיין, אשר הובילו לפגיעה בתשתיות האנרגיה, לחוסר יציבות ביטחונית ולהפסקת הפעילות של נתיב הייצוא דרך סוריה.
ההסכם זוכה לתמיכה אמריקאית, וזו באה לידי ביטוי בכמה מישורים. במישור המדיני, מחלקת המדינה האמריקנית בירכה רשמית על מזכר ההבנות בין עיראק לסוריה והציגה את השיקום של צינור כרכוכ-בניאס כמהלך בעל חשיבות אזורית לחיזוק ביטחון האנרגיה וגיוון נתיבי הייצוא. במישור הדיפלומטי, השליח האמריקני לסוריה, טום ברק, המכהן גם כשגריר ארה"ב בתורכיה ונתפס כמקורב לצמרת התורכית, היה מעורב בקידום המגעים בין הצדדים ובגיבוש המתווה לשיתוף הפעולה. במישור העסקי, ארה"ב עודדה את השתתפותן של חברות אמריקניות בפרויקט, ובראשן Chevron, אשר צפויה למלא תפקיד מרכזי בשיקום ובהרחבת תשתית הצינור. בנוסף, ארה"ב קידמה הקמת קונסורציום בינלאומי הכולל את Chevron, חברת TI Capital האמריקנית וחברת UCC Holding הקטרית, שתפקידו להכין את מחקרי ההיתכנות הטכניים והפיננסיים ולגבש את מסגרת היישום לשיקום הצינור.
במקביל לחתימת ההסכם מול סוריה ושברון, חתמה ממשלת עיראק ב-17 ביולי על סדרת הסכמים ומזכרי הבנות עם חברות אנרגיה מערביות בהיקף כולל של למעלה מ־60 מיליארד דולר, לחיזוק יכולות הייצוא שלה. ספציפית, נחתמו הסכמים לפיתוח שדות נפט ותשתיות הולכה חדשות בעיראק מול שברון וחברת האנרגיה האמריקנית ConocoPhillips.
משמעויות המהלך
שיקום הצינור נועד ליצור נתיב ייצוא חלופי לנפט העיראקי דרך נמל בניאס שבים התיכון, ובכך להפחית את התלות במעבר דרך מצר הורמוז. עבור עיראק, יצירת נתיב ייצוא מערבי מחזקת את עצמאותה הכלכלית ומרחיבה את אפשרויות הסחר שלה מול אירופה והשווקים הבינלאומיים, בעוד שסוריה צפויה ליהנות מהכנסות מתשתיות מעבר ומחיזוק מעמדה האזורי.
מהלכים אלו התגבשו על רקע השיבושים החמורים בייצוא הנפט של עיראק דרך המפרץ הפרסי, מאז סגירת מצר הורמוז בעקבות העימות הצבאי עם איראן, אשר המחיש את פגיעותה של מערכת האנרגיה האזורית להפרעות במצר הורמוז. מאז חודש פברואר צנח ייצוא הנפט העיראקי (מפיקת הנפט השנייה באופ"ק) בכ-85%, לכ-0.5 מיליון חביות נפט ליום בלבד, בשל השבתת נתיב הייצוא המרכזי של המדינה.
עם זאת, יש להדגיש כי אין מדובר בחלופה מלאה לייצוא הנפט העיראקי דרך מצר הורמוז. קיבולתו של צינור כרכוכ-בניאס המקורי עמדה על כ-300,000 חביות נפט ליום, אך הצינור המשוקם צפוי להגיע לקיבולת של עד כ־2 מיליון חב"י (בעיקר באמצעות שיקום התשתית הקיימת וחיבורה לשדות הנפט בדרום עיראק[1]). עם זאת, ייצוא הנפט העיראקי דרך המפרץ טרם המשבר בהורמוז עמד על כ-3.3 מיליון חב"י[2]. משמע, גם בקיבולתו המקסימלית, הנתיב החדש יוכל לספק חלופה לכ־60% בלבד מייצוא הנפט העיראקי שעבר דרך המצר, ולא לבטל לחלוטין את התלות בו.
בנוסף, אין מדובר בפתרון מיידי לשיבוש ייצוא הנפט העיראקי דרך מצר הורמוז. על פי הערכות, שיקום צינור כרכוכ-בניאס צפוי להימשך כ־36 חודשים ממועד תחילת העבודות, בשל הצורך בשיקום מקטעי הצינור, תחנות השאיבה ומערכות הבקרה שניזוקו לאורך השנים. עם זאת, עיכובים פוליטיים, ביטחוניים ומימוניים עשויים להאריך את משך הפרויקט מעבר לכך.
למרות זאת, ההסכם מהווה חוליה חשובה נוספת במאמצי יצואניות הנפט במפרץ לגוון את נתיבי הייצוא שלהן באמצעות פיתוח נתיבים חדשים חלופיים למצר הורמוז. לראיה, מאמציהן בנושא של סעודיה (הגדלת הזרמת הנפט דרך צינור מזרח-מערב לנמל ינבוע שבים האדום) ושל מאע"מ (הישענות גוברת על צינור חבשאן-פוג'יירה המאפשר ייצוא דרך מפרץ עומאן), אשר חיזקו את עמידות מערך הייצוא שלהן בפני שיבושים במצר.
מבחינה אסטרטגית, גיוון הנתיבים של ייצוא הנפט מאזור המפרץ נועד להגדיל את חוסן שרשראות האספקה ולצמצם את יכולתה של איראן להשפיע על שוק האנרגיה העולמי, באמצעות שליטה או איום על מצר הורמוז. ברקע, חשש גובר בקהילייה הבינ"ל מפני שיבוש הסחר הימי גם במצר באב-אל-מנדב על ידי החות'ים בתימן, הנתמכים על ידי איראן.
משמעויות עבור ישראל
ברמה האזורית, המשמעות המרכזית עבור ישראל אינה כלכלית בלבד, אלא גם גאופוליטית.
מחד גיסא, ברמה האזורית לישראל עשוי להיות אינטרס עקיף בהצלחת הפרויקט, שכן הוא תומך ביעד אסטרטגי משותף של החלשת השפעתה האזורית של איראן. הצינור משתלב במאמץ אמריקאי רחב יותר לגוון את הנתיבים של ייצוא האנרגיה מהמזרח התיכון ולהפחית את התלות במצר הורמוז, תוך צמצום המנוף האיראני באזור.
מאידך גיסא, חידוש צינור הנפט בין עיראק לסוריה עשוי להפחית את הפוטנציאל של ישראל לשמש בעתיד כצומת מרכזית לייצוא אנרגיה מהמזרח התיכון לשוקי אירופה. שכן, במשך שנים עלו יוזמות שונות להפיכתה לציר הולכת אנרגיה המחבר בין מדינות המפרץ, ירדן ונמלי הים התיכון בישראל, במטרה לאפשר ייצוא אנרגיה לשווקים האירופיים. למשל, באמצעות ניצול התשתיות של קצא"א (קו צינור אילת-אשקלון) וחיבורן בעתיד לרשתות האנרגיה של מדינות המפרץ (נסייג כי חלק מהיוזמות הללו דורשות התפתחויות גאופוליטיות, ובראשן נורמליזציה עם סעודיה ומדינות נוספות באזור). על כן, הקמת נתיב ייצוא ישיר מעיראק לנמל בניאס שבסוריה מספקת חלופה יבשתית שאינה עוברת בשטח ישראל, ובכך מצמצמת את התמריץ הכלכלי והגאופוליטי לקדם חלק מהיוזמות הללו.
זאת, כאשר הפיכתה של סוריה למדינת מעבר מרכזית לאנרגיה במזה"ת מהווה תחרות אזורית עבור שאיפותיה של ישראל בתחום זה. זרימת השקעות בינ"ל נרחבות לסוריה, באופן שיחזק את מעמדה הכלכלי והמדיני, עלולה להפחית את החשיבות היחסית של מסלולי אנרגיה חלופיים העוברים דרך ישראל ולתעדף את סוריה כמדינת מעבר. בהיבט הזה, הפרויקט משנה את מפת התחרות בין מסדרונות האנרגיה האזוריים ומגדיל את מספר חלופות ההולכה העומדות בפני מדינות האזור והצרכנים באירופה. זאת, באופן שעשוי להפחית את היתרון היחסי של ישראל כנתיב מעבר פוטנציאלי לאנרגיה.
[1] בעיראק קיימת תשתית היסטורית, המכונה הצינור האסטרטגי (Strategic Pipeline), שנועדה לחבר בין שדות הנפט בדרום המדינה לבין אזור כרכוכ בצפון ולאפשר הזרמת נפט בשני הכיוונים, כאשר קיבולתו המתוכננת היא כ־800 אלף חביות ליום. עם זאת, בעקבות מלחמות, פגיעות בתשתיות ושינויים במדיניות האנרגיה הוא פעיל רק במקטע מוגבל בקיבולת של כ־40 אלף חביות ליום בלבד (כ־5% מהקיבולת המתוכננת), בעיקר לצורך אספקת נפט לבתי הזיקוק באזור בגדאד, אך אין כיום הזרמה סדירה של נפט גולמי מהדרום לצפון לצורכי ייצוא.
[2] בנוסף לייצוא הימי דרך נמל בצרה, עיראק ייצאה כ-450,000 חב"י נפט דרך צינור כרכוכ-ג'יהאן לתורכיה. נתיב זה מושבת מאז פברואר 2023 בשל סכסוך עם תורכיה על חוב כספי. הקיבולת של הצינור יכולה להגיע ל-1.6 מיליון חב"י, אך דבר זה מצריך הסדרה עם החבל הכורדי ועם תורכיה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
