מבוא
ההתפתחויות במצר הורמוז במהלך מלחמת 2026 בין איראן, ישראל וארצות הברית עשויות להתברר בדיעבד כאחד האירועים המשמעותיים ביותר שהשפיעו על הסדר הימי הבינלאומי מאז תום המלחמה הקרה. בעוד שחלק ניכר מן הדיון הבינלאומי התמקד בחוקיות פעולותיה של איראן ובהשלכותיהן על שוקי האנרגיה העולמיים, נראה כי צעדי טהרן משקפים שאיפה אסטרטגית רחבה יותר: כינון מנגנון שליטה קבוע באחד מצווארי הבקבוק הימיים החשובים בעולם והפיכתו מנתיב שיט בינלאומי פתוח למרחב הנתון לפיקוח איראני אפקטיבי.
אין לראות בפעולותיה של איראן תגובת חירום מאולתרת שנולדה מתנאי המלחמה, אלא יישום של תפיסה אסטרטגית ארוכת שנים המבוססת על הפיכת יתרונותיה הגאוגרפיים הייחודיים של איראן למקור של עוצמה א־סימטרית. מנקודת מבטה של ההנהגה האיראנית, מצר הורמוז אינו רק עורק סחר עולמי מרכזי; הוא נכס אסטרטגי המאפשר לטהרן להפעיל לחץ על הקהילייה הבינלאומית, לייצר מנופי השפעה כלכליים ומדיניים, ולחייב יריבים להתחשב באינטרסים האיראניים גם בתקופות של עימות חריף.
החידוש המרכזי במשבר הנוכחי אינו עצם הפגיעה בחופש השיט. איראן איימה בצעדים מסוג זה במשך עשרות שנים. החידוש טמון דווקא בניסיון הנראה לעין של טהרן למסד את השליטה באמצעות מסגרות רגולטוריות, מנגנוני פיקוח, אגרות ושירותים ימיים, וכן מוסדות מנהליים, תוך הצגת צעדים אלה כהסדר ממשל קבוע ולא כאמצעי זמני הנובע ממצב מלחמה.
אם תצליח איראן לבסס מציאות זו לאורך זמן, משמעות הדבר חורגת בהרבה מגבולות המפרץ הפרסי. התפתחות כזו עלולה לעצב מחדש את היחסים בין שליטה אפקטיבית בשטח לבין הנורמות
המשפטיות שעליהן נשען הסדר הימי הבינלאומי מאז מלחמת העולם השנייה.
מצר הורמוז כעמוד תווך בתפיסת הביטחון האיראנית
תפיסתה של איראן את מצר הורמוז כנכס אסטרטגי חיוני אינה חדשה. עוד לפני המהפכה האסלאמית של 1979 נתפס המצר כאזור בעל חשיבות לאומית עליונה, אולם לאחר המהפכה הפך בהדרגה לאחד מעמודי התווך המרכזיים של תפיסת הביטחון האיראנית.
בדומה למגבלותיה בתחום האווירי, איראן חסרה את היכולת להתמודד באופן ישיר עם ארצות הברית ובעלות בריתה במישור העוצמה הימית הקונוונציונלית. לפיכך פיתחה טהרן אסטרטגיה א־סימטרית המבוססת על ניצול הגאוגרפיה הייחודית של המפרץ הפרסי. מצר הורמוז הוא מעבר ימי צר הסמוך לחופי איראן, עובדה המאפשרת פריסה של מערכים משולבים הכוללים טילים, מוקשים ימיים, כלי שיט בלתי מאוישים ומערכות אוויריות בלתי מאוישות, המסוגלים לאיים על התנועה הימית ולייצר מנופי לחץ בינלאומיים בעלות נמוכה יחסית.
במשך שנים שימש האיום בסגירת המצר כ"מוצא האחרון" של איראן – אמצעי הרתעה שנועד למנוע צעדים שנתפסו כאיום קיומי על המשטר. ההחלטה להפעיל כלי זה במהלך מלחמת 2026 מלמדת על האופן שבו העריכה טהרן את חומרת האיום שניצב בפניה, ומצביעה על כך שההנהגה האיראנית סברה כי עצם הישרדותו של המשטר עומדת בסכנה ממשית.
מדוע הפעילה איראן את "קלף הורמוז" מוקדם מן הצפוי?
טרם פרוץ העימות העריכו חלק מן האנליסטים במערב כי איראן תשמור את "קלף הורמוז" לשלבים מאוחרים יותר של עימות צבאי. ההנחה הרווחת הייתה כי הפעלה מוקדמת של אמצעי זה תוביל לתגובה בינלאומית חריפה ותסכן את יחסיה של טהרן עם מדינות ערב במפרץ הפרסי – יחסים שאותם ביקשה איראן לשפר בשנים האחרונות.
בדיעבד, נראה כי הערכה זו התבססה על הבנה חלקית בלבד של תהליכי קבלת ההחלטות באיראן, וזאת משתי סיבות מרכזיות.
- ראשית, מנקודת מבטה של טהרן, המלחמה לא נתפסה כמבצע צבאי מוגבל אלא כניסיון ממשי להפלת המשטר. חיסולו של המנהיג העליון, עלי ח'אמנהאי, בשלבים הראשונים של העימות, חיזק תפיסה זו. כאשר הנהגה פוליטית סבורה כי עצם הישרדותה נתונה בסכנה ישירה, חישובי ההסלמה המקובלים משתנים באופן יסודי.
- שנית, אחד הגורמים המרכזיים שהרתיעו בעבר את איראן מהפעלת "אופציית הורמוז" היה רצונה להימנע מעימות ישיר עם מדינות ערב של המפרץ. מדינות אלו היו בין הנהנות העיקריות מחופש השיט במצר, ושימור יחסים יציבים עימן נשא חשיבות אסטרטגית משמעותית עבור טהרן. במהלך המלחמה, לעומת זאת, תפסה איראן את השתתפותן – או את הסיוע שהעניקו חלק ממדינות המפרץ למערכה האמריקנית־ישראלית – כביטוי לבגידה.
תפיסה זו הפחיתה את חששותיה של איראן מפני העלויות הדיפלומטיות הכרוכות בשיבוש התנועה הימית, והסירה מגבלה משמעותית שבעבר הגבילה את השימוש במצר הורמוז כאמצעי כפייה. מנקודת המבט האיראנית, אם הסדר האזורי הקודם כבר קרס, הרי שלא נותר עוד טעם בשימור המגבלות שנועדו להגן עליו.
החשיבות הגלובלית של מצר הורמוז
חשיבותו של מצר הורמוז חורגת במידה רבה מגבולות המפרץ הפרסי. המצר נותר אחד מצווארי הבקבוק הימיים האסטרטגיים החשובים בעולם, ודרכו עוברת כמות ניכרת מנפח יצוא הנפט והגז הטבעי העולמי.
תלות זו משמעותה כי כל שינוי במעמדו של המצר נושא השלכות גלובליות, ובייחוד בנוגע למצר טאיוואן. שיבושים בתנועה הימית משפיעים לא רק על מדינות המפרץ המייצאות אנרגיה ועל שוקי האנרגיה העולמיים, אלא גם על עלויות ההובלה הימית, פרמיות הביטוח, שרשראות האספקה, שיעורי האינפלציה והיציבות הכלכלית הגלובלית הרחבה יותר.
במובן זה, יכולתה של איראן להשפיע על התנאים במצר מעניקה לה מנוף אסטרטגי החורג במידה ניכרת ממשקלה הכלכלי והצבאי הכולל. גם כאשר טהרן מתקשה להתחרות ביריבותיה בזירות אחרות, היא עדיין מחזיקה ביכולת להטיל עלויות משמעותיות על המערכת הבינלאומית כולה.
מסגירה לשליטה: השינוי האסטרטגי של איראן
ייתכן כי ההתפתחות החשובה ביותר במשבר מצר הורמוז אינה עצם שיבוש התנועה הימית, אלא במאמציה של איראן לעצב מחדש את עקרון חופש השיט הבינלאומי.
טהרן אינה מציגה את עצמה כמי שסגרה את המצר. להפך, גורמים איראניים טוענים כי נתיב השיט נותר פתוח וכי איראן מיישמת אך ורק אמצעי פיקוח וביטחון העולים בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי ונדרשים לצורך הבטחת הבטיחות הימית.
הבחנה זו אינה סמנטית בלבד. היא מאפשרת לאיראן לטעון כי אין היא שוללת את חופש השיט, אלא מסדירה את הפעילות במרחב ימי רגיש. בפועל, משמעות הדבר היא שאיראן מבקשת לקבוע מי רשאי לעבור במצר, באילו תנאים, תחת איזה פיקוח ובאיזו עלות.
הפער בין הנרטיב הרשמי של איראן לבין המציאות בשטח עומד בלב המשבר. ככל שטהרן תצליח לבסס את יכולתה להגדיר את תנאי המעבר במצר, כך עשויים הוויכוחים המשפטיים לאבד מחשיבותם ביחס למציאות האסטרטגית המתהווה בשטח.
מזכר ההבנות בין ארצות הברית לאיראן מיוני 2026 עשוי להאיץ עוד יותר תהליך זה. בעוד שהמאמצים האיראניים בעבר נשענו בעיקר על צעדים חד־צדדיים ועל מנופי כפייה, סעיף 5 להסכם פותח ערוץ דיפלומטי העוסק בניהול העתידי ובשירותים הימיים במצר הורמוז.
מנקודת מבטה של טהרן, מדובר בהזדמנות להפוך שליטה דה־פקטו לנושא הנתון למשא ומתן בינלאומי, ולזכות בהכרה חלקית בתפקידים ובסמכויות שאיראן ביקשה לממש במהלך העימות.
הדיון המשפטי: חופש השיט מול שליטה אפקטיבית
המשפט הימי הבינלאומי מעניק למצר הורמוז מעמד של מעבר ימי בינלאומי. עקרון ה־Transit Passage נועד להבטיח כי מדינות לא תוכלנה לחסום תנועה רציפה ומהירה במעברים ימיים בעלי חשיבות גלובלית.
עם זאת, המשבר הנוכחי מדגיש את מגבלות המשפט הבינלאומי כאשר הוא ניצב מול מציאות של שליטה אפקטיבית בשטח.
איראן מבקשת לקדם נרטיב חלופי. במקום להציג גביית אגרות מעבר בלתי חוקיות, גורמים איראניים טוענים כי מדובר במתן שירותים. שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י הדגיש כי אין דרישת תשלום עבור עצם המעבר, אלא עבור שירותי ניטור, בטיחות וניהול תעבורה ימית.
באופן דומה, סגן שר החוץ לעניינים משפטיים ובינלאומיים, כאט'ם ע'ריבאבאדי, טען כי תשלום עבור שירותים איראניים עדיף מבחינה כלכלית על פני העלויות הנובעות מעיכובים, זמני המתנה, פרמיות ביטוח גבוהות וסיכוני ביטחון. הוא הוסיף כי איראן מקימה מסגרת התואמת את המשפט הבינלאומי, וכי ההסדר נועד להיות קבוע ולא זמני.
טענות אלו ממחישות את ניסיונה של איראן לעבור מאסטרטגיה המבוססת בעיקר על כפייה לאסטרטגיה המבוססת על משילות. טהרן מבקשת לא רק להפעיל כוח, אלא גם לבסס לגיטימציה לשליטתה.
רשות מצרי המפרץ הפרסי: מוסד שנועד לשרוד את המלחמה
הקמתה של "רשות מצרי המפרץ הפרסי" (Persian Gulf Strait Authority) במאי 2026 עשויה להוות אינדיקציה ברורה לכך שאיראן מבקשת למסד את הישגיה.
היסטורית, מדינות המבקשות לשמר שינויים טריטוריאליים או רגולטוריים אינן נשענות על אמצעים צבאיים בלבד. הן מקימות מוסדות, רשויות ומנגנונים מנהליים שנועדו להפוך מציאות זמנית לעובדה מתמשכת.
במקרה הנוכחי, הרשות החדשה ממלאת תפקיד כפול: בזירה הפנימית היא מציגה את המשטר כספק אפקטיבי של ריבונות וסדר; ובזירה הבינלאומית היא מספקת מסגרת בירוקרטית ומשפטית לשליטה האיראנית במצר.
תגובת ארצות הברית – הכוללת סנקציות, אזהרות לחברות בינלאומיות וצעדים הקשורים לקשרי הרשות עם משמרות המהפכה – מצביעה על כך שוושינגטון מבינה את משמעותו הרחבה של המהלך. מנקודת המבט האמריקנית, מעורבות מעשית עם הרשות עשויה להתפרש כהכרה דה־פקטו במציאות החדשה שאיראן מבקשת לעצב.
מזכר ההבנות מעלה שאלה נוספת בנוגע לתפקידן העתידי של מסגרות כמו "רשות מצרי המפרץ הפרסי". אם המשא ומתן על שירותים ימיים וניהול המצר יתקדם, ייתכן שטהרן תנסה למקם את המוסדות הקיימים שלה כמנגנוני היישום הטבעיים של כל הסדר עתידי. תוצאה כזו תהווה צעד משמעותי בהפיכת מוסדות שנוצרו בעת מלחמה לשחקנים מנהליים בעלי הכרה בינלאומית.
היכן שגה המערב בהערכותיו?
המשבר מעלה שאלות מורכבות בנוגע להערכות המודיעין ולתכנון האסטרטגי של מדינות המערב.
- ראשית, נראה כי קובעי המדיניות במערב העריכו בחסר את נכונותה של איראן להפעיל את "קלף הורמוז" כבר בשלב מוקדם של המלחמה. התקיפות הראשוניות, ובהן חיסול המנהיג העליון עלי ח'אמנהאי וחלק ניכר מההנהגה הבכירה, יצרו ככל הנראה בקרב מקבלי ההחלטות ששרדו באיראן תפיסה כי מדובר במאבק קיומי על עצם הישרדות המשטר.
- שנית, ייתכן כי התקיימה אמונה מופרזת כי עצם האיום בגינוי בינלאומי יספיק כדי להרתיע את איראן מצעדים דרמטיים. בפועל, נראה כי שיקול זה איבד ממשקלו לנוכח תפיסת האיום האיראנית.
- שלישית, לא ברור האם נעשו מאמצים מספקים למנוע פריסה של מוקשים ימיים, כלי שיט בלתי מאוישים ומערכות נוספות שאפשרו לאיראן לבסס שליטה אפקטיבית בחלקים מן המרחב הימי. אף שהנשיא טראמפ הצהיר שוב ושוב כי הצי האיראני הושמד, הצהרות אלו – גם אם היו נכונות במובן הצבאי הצר – נראות כיום כבלתי מתיישבות עם יכולתה המתמשכת של איראן לשבש את התנועה הימית.
- בנוסף, הניסיון שנצבר בזירה הימית של ים סוף היה אמור לשמש התרעה מוקדמת. פעולותיהם של החות'ים הוכיחו כי גם גורם לא־מדינתי מסוגל להטיל עלויות ניכרות על הסחר הימי העולמי. למרות זאת, נראה כי הלקחים מהזירה הזו לא יושמו במלואם בזירת הורמוז.
- לבסוף, וושינגטון ציפתה ככל הנראה להשתתפות רבה יותר מצד בעלות בריתה ושותפותיה במאמצים להשבת חופש השיט. ניתן להניח כי בתכנון האמריקני הונחה הנחת עבודה של מעורבות אירופית בכל פעולה של ביטחון ימי.
גורמים אמריקניים הביעו גם תסכול מהגישה הפייסנית יחסית של עומאן כלפי טהרן. לפי דיווחים, תסכול זה הוביל ללחץ דיפלומטי גובר ואף לאיומים צבאיים עקיפים כלפי מוסקט. וושינגטון דרשה, ללא תוצאה חיובית, כי הסולטנות תאמץ עמדה ברורה יותר בעימות.
סיכום
משבר הורמוז של 2026 מייצג יותר מעוד עימות בין איראן לבין יריבותיה. מדובר בניסיון שאפתני במיוחד להפוך איום אסטרטגי ותיק למערכת מוסדית ויציבה של שליטה.
איראן אינה מסתפקת בשיבוש תנועת השיט. היא מבקשת להגדיר מחדש את התנאים שבמסגרתם מתקיים חופש השיט עצמו. לשם כך טהרן משלבת כוח צבאי, טענות משפטיות, מנגנוני רגולציה ומוסדות מנהליים במסגרת אסטרטגיה כוללת של ממשל ימי.
ההכרעה הסופית בשאלה זו לא תיקבע רק לפי העובדה שכלי שיט ממשיכים לעבור במצר. השאלה העמוקה יותר היא האם הקהילייה הבינלאומית תסכים, הלכה למעשה, למצב שבו מעבר באחד מנתיבי השיט החשובים בעולם יהיה מותנה באישור, פיקוח ומתן שירותים מצד מדינה יחידה, אשר תביעתה מבוססת בעיקר על יכולתה ונכונותה להפעיל כוח.
ככל שהמצב הנוכחי יימשך ללא מאמץ אפקטיבי להשבת הסטטוס קוו הקודם, כך תגבר ההסתברות כי הסדר זמני יהפוך למציאות קבועה. אם כך יקרה, ייתכן שמצר הורמוז ייזכר לא רק כזירת משבר אזורי, אלא כנקודת מפנה בהתפתחות הסדר הימי הבינלאומי במאה ה־21.
מזכר ההבנות בין ארצות הברית לאיראן מיוני 2026 אינו מיישב את המחלוקת. עם זאת, הוא מדגים כי סוגיות שנחשבו בעבר לאמצעי מלחמה זמניים הפכו לנושאים של משא ומתן בינלאומי רשמי. ההתייחסות בהסכם לשירותים ימיים, אחריות לפינוי מוקשים וניהול עתידי של המצר מצביעה על כך שהקהילייה הבינלאומית עשויה לעמוד יותר ויותר בפני בחירה קשה בין השבת הסדר שקדם למלחמה לבין התאמה להסדרים חדשים המעוצבים תחת השפעה איראנית במצר הורמוז.
השאלה המרכזית אינה עוד האם איראן הפרה נורמות קיימות. השאלה היא האם טהרן הוכיחה כי במערכת הבינלאומית העכשווית, שליטה אפקטיבית יכולה, בסופו של דבר, לייצר לעצמה נורמות חדשות.
עדכון
ב־17 ביוני 2026 חתמו ארצות הברית והרפובליקה האסלאמית של איראן על מזכר ההבנות של אסלאמאבאד (MOU), אשר קבע מסגרת להפסקת מעשי האיבה, להשבת התנועה הימית במצר הורמוז ולפתיחת משא ומתן לקראת הסכם קבע. סעיפים 4 ו־5 למזכר עלולים לפגוע בעקרון חופש השיט הבינלאומי, שעליו נשען הסחר הימי העולמי.
סעיף 4 קובע כי ארצות הברית תסיר את המצור הימי ואת יתר המגבלות שהוטלו על איראן, ובהמשך, לאחר השגת הסכם סופי, תסיג את כוחותיה מסביבתה הקרובה של איראן. סעיף 5 מחייב את איראן לאפשר מעבר בטוח של כלי שיט מסחריים במצר הורמוז ומטיל עליה אחריות לפעולות פינוי מוקשים ולשיקום התנועה הימית באזור.
חשוב במיוחד הוא שסעיף 5 קובע כי איראן תקיים דיונים עם עומאן ועם מדינות נוספות השוכנות לחופי המפרץ הפרסי באשר להסדרי הניהול והשירותים הימיים העתידיים במצר הורמוז.
הוראות אלו אינן מערערות את הטענה המרכזית של מאמר זה; להפך, הן מחזקות אותה. המאמר טוען כי יעדה האסטרטגי של איראן חורג מעבר לשיבוש זמני של התנועה הימית, וכי היא שואפת לכונן מסגרת ממשל וניהול יציבה וארוכת טווח במצר הורמוז.
נוסחו של סעיף 5 ראוי לתשומת לב מיוחדת, שכן הוא מציג את סוגיית "הניהול העתידי" והשירותים הימיים במצר כנושא למשא ומתן דיפלומטי רשמי. אף שמזכר ההבנות אינו מכיר במפורש בריבונות איראנית על המצר ואינו מסמיך את טהרן להגביל את חופש השיט, הוא עשוי להעניק לאיראן הזדמנות לקדם מרכיבים ממודל הממשל המתואר במאמר זה באמצעות כלים דיפלומטיים ולא רק באמצעות כפייה.
לפיכך, מזכר ההבנות עשוי לסמן נקודת מעבר משמעותית: ממאמץ שנעשה בעת מלחמה להשגת שליטה אפקטיבית במצר הורמוז, לניסיון להשיג לגיטימציה פוליטית והכרה בינלאומית במרכיבים מסוימים של אותה שליטה באמצעות תהליך של משא ומתן.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
