לפעמים מתוך רצון לנגח את הממשלה הנוכחית, ולפעמים בניסיון לשכנע את הציבור להפסיק את המלחמה בתקווה להגיע ל"שחרור כל החטופים", מעלים פרשנים, אנשי ביטחון לשעבר וכמובן פוליטיקאים את האפשרות ש"ביום שאחרי" תנוהל עזה על ידי הרשות הפלסטינית בתמיכה גדולה ואף ישירה של המדינות המתונות – מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות – בלי שחמאס יפורק קודם לכן מנשקו.
הדגש על הסיוע של מדינות אלו מהווה ממד חשוב בטיעונם שממשלת ישראל מחמיצה הזדמנות ליצור עתיד טוב יותר בעזה. אחרי ככלות הכול, המאמינים בניהול עזה ב"יום שאחרי" יודעים היטב שהרשות לבדה אינה מסוגלת כלל להתמודד עם חמאס בעזה. פעמיים ניתנה לרשות אפשרות להתמודד עם האיום החמאסי בג'נין – לאחר מבצע שומר החומות במאי 2021, וביתר שאת בחודשים הראשונים לאחר ה-7 באוקטובר. פעמיים נחלה הרשות כישלון חרוץ, בעיר שמונה כ-55,000 נפש. קל וחומר שהרשות לא תוכל להתמודד עם החמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה, עם אוכלוסייה פי 30 ואף יותר מכך. צריך, אם כן, לפי האופוזיציה הישראלית, להביא להשתתפות ערה של המדינות הערביות המתונות בשיטור עזה לאחר המלחמה.
הבעיה היא שקריאה מדוקדקת בהצהרותיהן של מדינות אלו מוכיחה שוב ושוב שהמדינות הללו אינן מוכנות לשחק את התפקיד שייעדו להן מתנגדי הממשלה מבית ל"יום שאחרי" בעזה.
ראיה חותכת לכך היא ההודעה המסכמת (והארוכה והמפורטת) של הכנס המיוחד של הליגה הערבית שהתכנס בקהיר בראשית מרץ השנה בנוכחותן ובהסכמתן של כל המדינות המתונות. בסעיף שהתמקד ב"יום שאחרי" בעזה הסתפקו שתי מדינות ערביות מתונות, ירדן ומצרים, בהתחייבות לאמן כוחות שיטור של הרשות כדי להבטיח את הביטחון בעזה. אין מילה אחת על נכונותן של המדינות הללו לשתף כוחות משלהן בהבטחת הביטחון בעזה אחרי הנסיגה של צה"ל, שהמדינות הללו תבעו במקום אחר במסמך.
היפוכו של דבר: באותו סעיף המדינות החברות בליגה מדגישות שהביטחון "הינו מחויבות פלסטינית בלעדית שתנוהל על ידי המוסדות הפלסטיניים הלגיטימיים…", ואם בכלל תהיה נוכחות ביטחונית לא-פלסטינית הרי ש"היא תהיה מורכבת מכוחות בין-לאומיים בחסות מועצת הביטחון של האו"ם בתקופת המעבר עד הגשמת פתרון שתי המדינות".
לעומת זאת, השתתפותן של המדינות המתונות על פי המסמך תהיה ערה ביותר בשיקום עזה לאחר נסיגת צה"ל, כשברור שמפעל שיקום עזה בעקבות הסבב ב-2014 בין ישראל והחמאס אִפשר לחמאס להסיט חלק גדול מחומרי הבנייה ליצירת רשת מסועפת של מנהרות תת-קרקעיות, שעימה צה"ל מתמודד בשנתיים של לחימה מאז הטבח. משום שההרס במלחמת חרבות ברזל גדול בהרבה מזה שהיה ב-2014, יש לשער שלאחר נסיגת צה"ל חמאס לא רק ישקם את רשת המנהרות התת-קרקעיות אלא אף ירחיבה לממדים מפלצתיים. העלויות בהרוגים, בפגיעות גדולות בתשתית ובהוצאות צבאיות אדירות תהיינה בהתאם.
הדבר הכי מדהים במסמך ארוך זה (כ-3,600 מילה) הוא שאין בו אזכור כלל לחמאס, שקיומו ופעילותו מהווים את שורש הבעיה! זאת אומרת, המדינות המתונות – מצרים, סעודיה, ירדן ואיחוד האמירויות – הסכימו לגיבוש מסמך שאינו מתייחס כלל למבצע הטבח המרכזי, ולפני כן לשיגור (יחד עם ארגוני הטרור האחרים) של למעלה מ-15,000 טילים נגד יעדים אזרחיים בישראל ב-22 שנים שקדמו להתקפה. ההחלטה רווית גינויים כלפי ישראל אך אינה מתייחסת ולו במילה אחת לבעיה האמיתית בעזה – יכולתם של חמאס והארגונים האחרים להמשיך לפעול ולהתעצם בעזה אחרי נסיגת צה"ל.
ואם מי שציפה שהמדינות הללו תשננה את עמדתן מאז, הרי שמצפה לו אכזבה מרה מקריאת "ההצהרה המשותפת לגבי התפתחויות בעזה" שהתפרסמה באוגוסט השנה. אם במרץ הייתה ההצהרה מוגבלת למדינות ערביות בלבד, הרי שהצהרה זו היוותה שיתוף פעולה בין מדינות ערביות ומוסלמיות לא-ערביות, ובראשן טורקיה. חשוב לציין שהמדינות הערביות המתונות כביכול – מצרים, סעודיה, ירדן, איחוד האמירויות, בחרין וכמובן הרשות הפלסטינית – חתומות על המסמך. שוב רואים גינויים חוזרים ונשנים נגד ישראל על פשעים שהיא כביכול מבצעת בעזה, תוך התעלמות מוחלטת מחמאס, שאינו מוזכר במסמך, וללא שום התמודדות או מחויבות מצד המדינות החתומות לספק ביטחון פנימי בעזה וביטחון מינימלי לישראל לאחר נסיגת כוחותיה מעזה.
בין ההצהרה במרץ לבין ההצהרה באוגוסט, התקשורת הערבית, שרובה שופר תעמולה של השלטון במדינות הללו, חוזרת ומדגישה שהן לא תהיינה מעורבות בשיטור בעזה, מה שמשאיר את הרשות לבדה מול חמאס והג'יהאד האסלאמי. התוצאות לא תהיינה שונות מממשלת האחדות הפלסטינית של 2014 ששחררה את החמאס מהעול של ניהול אזרחי בעזה, כשהרשות לפי הצהרותיה הוציאה מדי שנה כשלושה מיליארד דולר על תושבי עזה, מציאות שאפשרה לחמאס להתרכז במאמץ המלחמתי – המנהור, שכלול רקטי והכנות לקראת הטבח.
במילים אחרות, הדיבורים על ניהול עזה בסיוע המדינות הערביות המתונות עם גיבוי בין-לאומי הם "כלאם פאדי" – מילים ריקות מתוכן. אף אחת מהמועמדות מטעם האופוזיציה בישראל לשחק את תפקיד השוטר בעזה אינה מוכנה לעשות זאת; לא מצרים, הסובלת מבעיות כלכליות קשות, לא סעודיה, שבמהלך שלושים השנים האחרונות הפסידה בשלוש חזיתות מול איראן וגרורותיה – בלבנון, בעיראק ובתימן – ולא מדינת האמירויות, שחוותה כישלון במעורבותה במלחמה נגד החות'ים.
אסור להסתכל על עזה דרך משאלות לב ורודות. אף אחד לא ימגר את חמאס למעננו כשהעלויות, אם לא נעשה זאת בעצמנו, תהיינה גדולות לאין שיעור מעלויות המלחמה הנוכחית, הכרוכה בהקמת ממשל צבאי בעזה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
