פרשנים רבים בערוצי התקשורת הישראליים נוקטים עמדה מזלזלת כלפי המיליציות המקומיות הנלחמות בחמאס ברצועת עזה. הביקורת הגיעה לשיאה לאחר רציחתו ב-4 בדצמבר של יאסר אבו שבאב, ראש "הכוחות העממיים", בנסיבות שעדיין רב הנסתר על הגלוי לגביהן. הוא עמד בראש ההתארגנות הראשונה והחזקה בין הארגונים השונים שקמו על בסיס החמולות המקומיות. פרשנים אלה הדהדו את התעמולה החמאסית שבעקבות רציחתו ניצלו רבים משורות ארגונים אלה את החנינה הזמנית שהודיע עליה חמאס והסגירו את עצמם למנגנון הביטחון הפועל תחת משרד הפנים והביטחון הלאומי שבשליטת חמאס, ובכך הם מביאים להתפוררות המליציות ולחיזוקו של שלטון חמאס במערב עזה מעבר לקו הצהוב.
אלא ששני אירועים מאז רציחתו של אבו-שבאב מטילים ספק בפרשנות זו. הראשון והחשוב בהם היה חיסולו של מוחמד זמזם ב-14 בדצמבר במחנה הפליטים מע'אזי שבמרכז עזה. זמזם, סגן-אלוף במנגנון הביטחון, שימש רכז הביטחון באזור המרכז של עזה, תפקיד בכיר למדי במערכת הביטחונית של הארגון. זמזם חוסל מן המארב, ככל הנראה על ידי מארב שהציבו גורמים מקומיים (יש הגורסים שמדובר בפעולה של כוח מיוחד ישראלי, אך ספק רב אם כך הדבר). חמאס הודיע לאחר ההתקפה שהוא תפס את אחד המבצעים. יש לשער שלו מדובר היה בלוחם צה"ל, כלומר חטוף, היה הד ציבורי נרחב לעובדה זו. נראה, אם כן, שמדובר במארב מתוכנן על ידי סוכנים מקומיים או על ידי אנשי אחת המיליציות.
ניתן לראות בהקשר זה גם את חיסולו של ראאד סעד, ראש אגף המבצעים לשעבר של חמאס, ולפי מקורות ביטחון ישראליים מי שהיה בשנה האחרונה מאז חיסולם של סינוואר ודיף מספר שניים בהיררכיה הצבאית החמאסית לאחר עז א-דין אל-חדאד. הוא אומנם חוסל, יחד עם שלושה מעמיתיו, על ידי טיל שירה כטמ"מ של חיל האוויר על מכונית שבה נסעו ב-13 בדצמבר 2025, וחיסולו אינו נוגע במישרין למיליציות בהיותו פעולה ישראלית גרידא, אך ניתוח הסרט שהפיק הכטמ"מ ושהופץ על ידי צה"ל מראה שתפיסת האבטחה של השיירה הקטנה שבה נסע נועדה להבטיח הגנה מפני ניסיון התנקשות קרקעי, מן הסתם על ידי מתנגדי חמאס מבית, ולא נגד אפשרות של תקיפה אווירית ישראלית. זו תפיסת אבטחה סבירה כשהפסקת האש עם ישראל בתוקף, ולעומת זאת האיום של המיליציות שריר וקיים. המכונית של סעד נעה בשיירה של לפחות שלושה רכבים, כשעל הגג של הטנדר שלפני המכונית ניצבו לפחות שני שומרים. הללו נראו בבירור קופצים מהטנדר בעקבות עוצמת פגיעת הטיל במכונית של סעד שנעה אחריהם. שיירה מקילה על זיהוי הרכב, ונסיעה בצוותא עם אחרים מגבירה את גודל הפגיעה. היה לסעד ולעמיתיו יסוד לחשוש מצה"ל לנוכח הפעילות הצבאית שלו בעזה שאתרי המדיה של חמאס סוקרים ומהדהדים ללא הרף; הסיבה לכך שהם הפרו את הכללים הפשוטים מול צה"ל נובעת אולי מהאיום הפנימי – כלומר, האיום מפעילות המיליציות. איום ממארב מצריך נסיעה בשיירה במכונית עמוסה שומרי ראש. אין כמו מחבל עם ותק כראאד סעד שמבין את כללי הזהירות הללו, ואת ההתמרה בין האמצעים להגנה מפני חיל האוויר לבין כללי הביטחון מפני איום פנימי. אחרי ככלות הכול, הוא היה על הכוונת של צה"ל מ-2003 וניצל כמה וכמה פעמים עד חיסולו.
במאבק שבו אין ולא יכול להיות אופק מדיני – כי הרי ברור שחמאס ימשיך להיות בעתיד הקרוב ואף הבינוני הגורם הפלסטיני החזק ביותר בעזה שדבק לחלוטין ביעד של חיסול "הישות הציונית" – יש חשיבות רבה להכניסו למגננה. ככל שגוף אלים מתגונן יותר יש לו פחות משאבים להתקיף ולסכן את אויבו, במקרה שלנו – את חיילינו. המיליציות יכולות להיות אמצעי יעיל בהשגת מטרה טקטית חשובה זו.
אל לנו לחזור על הטעות של רבים בממסד ובתקשורת שהוקיעו בעבר את הפעלת אגודות הכפרים נגד כוחות אש"ף ביהודה ושומרון בסוף שנות ה-70 וה-80 כקוויסלינגים, ובכך פגעו במעמדן וביעילותן. המליציות אינן אמורות להיות מבשרי השלום אלא אמצעי נוסף להחלשת החמאס, בדיוק כשם שהמלחמה החלישה את הארגון. ניתן ללמוד על חולשתו מכך שהריגתו של בכיר כמו סעד לא הניבה כל תגובה מצד חמאס, בייחוד בתחום שיגור טילים.
לישראל יש אינטרס שהחמאס יעסוק בהתגוננות מפני המיליציות של החמולות על חשבון התקפות נגד חיילי צה"ל, ונראה שחיסולם של זמזם ומאפייני האבטחה של סעד מלמדים שהמיליציות תורמות למימוש מטרה זו.
