מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

אלוף (מיל') יעקב עמידרור

אלוף (מיל') יעקב עמידרור

עמית בכיר ע"ש אן וגרג רוסהנדלר במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

נוכח צורכי ישראל בגזרות האחרות, עדיף כבעבר לצמצם נזקים בחזית הדרומית, להכיל בחוכמה, לחשוק שיניים, ולהמשיך לבנות את הנגב המערבי על אף ניסיונות ההצתה.

עברו מספיק ימים ואפשר לכתוב על עזה ללא ההקשר הפוליטי שנִלוָוה לנושא לפני כשבועיים. עיקרו של דבר: לא השתכנעתי שיש למישהו תשובה טובה לבעיה.

מי שממליץ ״להנחית מכה שתסב לחמא״ס הרס ואבדות בקנה מידה סיטונאי״, מן הראוי שיסביר למה הוא מתכוון. ישראל יכולה להרוס כל מה שהיא רוצה בעזה, אבל לא ברור כיצד ההרס הזה ישפיע על החמא״ס, והאם ישראל באמת רוצה להתחרות ברוסיה או בסעודיה בהרג אזרחים. מי שמציע ״לחסל את ראשי הארגונים״ – נכון שיראה את הדרך לבצע זאת, שהרי אם לא מדובר בכמה עשרות מראשי הטרור ברור שאין לכך ערך. כמי שעסק בכך אני מפקפק ביכולת לבצע את המשימה, אלא אם התמזל מזל מיוחד וחד-פעמי.

מי שצייר את תסריט ה״פגיעה בתשתיות באופן דרמטי״ כדאי שיציע את רשימת המטרות, וישכנע שפגיעה בהן תביא אומנם לירידה של ממש ביכולת החמ״ס – שאם לא כן מה התועלת? מי שחושב שעתיד טוב יותר טמון ביוזמה שתקל על חייהם של התושבים ״וכשיהיה להם מה להפסיד הם ילחצו על החמא״ס להתמתן״ – כדאי שילמד לעומק על יחסי החמא״ס עם האוכלוסייה, ויגלה לצערו שאין לכך שמץ סיכוי. בינתיים, כפי שניתן ללמוד מהפעולה שהסתבכה – צה״ל אינו שוקט על השמרים.

על כל ממליצי ״המכה החזקה״ לענות בצמוד להצעתם על שתי שאלות:

א. מה מחיר הפעולה במונחי הירי על מדינת ישראל? שהרי עם כל הצער, כל אחד יודע שיש הבדל בין ירי על עוטף עזה, שבו כ-50 אלף אזרחים, לבין ירי על תל אביב, שבה ובסביבתה כמיליון אזרחים. כולם שווים, אבל המספרים שונים, והכמות כן קובעת. לא הרי ירי 50 רקטות כירי 5,000, ולא הרי 50 אלף איש במקלטים כשני מיליון איש במקלטים.

ב. ומה אם זה לא יעבוד? מה אם אחרי חיסול עשרה מראשי הארגונים ופגיעה בתשתיות יימשך הירי? האם מציעי ההצעות הללו מוכנים לעבור לשלב הבא? האם ימליצו על כניסת כוחות קרקעיים לעזה? מי שאינו מוכן לכך מלכתחילה, כדאי שלא יציע את הצעותיו. אם לא מוכנים להמשך המהלך, לאור תגובתו האפשרית של האויב, אין להתחיל בו. המציעים למיניהם חייבים להסביר כיצד יוצאים ממבצע הרס הרצועה – ולא רק איך נכנסים אליו.

מאחר שאיש אינו עונה על שאלות אלה, נראה שההצעות הנלהבות המושמעות על ידי הפרשנים הן חלולות, ללא חשיבה על שלבי ההמשך לפתיחה הרועשת, וללא הבנה כיצד ישיגו צעדים אלה את התכלית הראויה. אף אחת מהן אינה מתמודדת לאמיתו של דבר עם המצב הבעייתי בעזה, וססמאות יפות עוד לא פתרו בעיות.

יש לזכור שהירי האחרון הוא תוצאה של פעולה ישראלית – לא של יוזמה חמא״סית. הצגת האירוע האחרון כהשתוללות פלסטינית חסרת הקשר ורסן אינה עושה חסד עם האמת. יתר על כן, הצעת הפשרה הגיעה מפיהם של המצרים, איתם יש לנו גם ״עסקים״ אחרים, ולכן נכון היה להתחשב גם בדעתם. ישראל פועלת בתוך מסגרת מדינית חשובה ורגישה, ויחסיה עם מצרים הם חלק ממנה. אסור לשכוח זאת.

ובאשר לעתיד, לצערי יש רק שתי אפשרויות במצב הנוכחי:

א. המשך השיטה הקיימת, עם כל הצער ואי-הנוחות שהיא גורמת, גם ברובד המעשי וגם ברובד הפסיכולוגי, על אף סכנת החיים שיש בהמשכה, וטרטורם הנמשך של התושבים, ובעיקר הילדים.

ב. מבצע גדול, עם נפגעים לא מעטים בצה״ל והרבה מאוד בצד הפלסטיני, כשלאחריו תעמוד הדילמה: הלצאת, קרי לסגת מעזה – ולאפשר לחמא״ס לשוב ולשלוט בהריסות, או להישאר – ולהפוך אחראים לחייהם ולרווחתם של שני מיליון פלסטינים, במחיר כלכלי אדיר?

נוכח צורכי ישראל בגזרות האחרות, עדיף כבעבר לצמצם נזקים בחזית הדרומית, להכיל בחוכמה, לחשוק שיניים, ולהמשיך לבנות את הנגב המערבי על אף ניסיונות ההצתה. אם מגיעים ללחימה בעזה, ואולי זה יקרה, צריך לעשות זאת לאחר הכנה, בהפתעה ובידיעה שזה יהיה מבצע ארוך ומורכב. איראן דווקא הייתה רוצה מאוד שישראל תצא למבצע גדול בעזה. חכם יהיה לאכזב אותה, בינתיים.


סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Bigstock

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *