JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

מר עומר דוסטרי

מר עומר דוסטרי

מר דוסטרי הוא מומחה לאסטרטגיה ולביטחון לאומי.

נכון לישראל לאמץ גישה הדרגתית של התמודדות מול האיומים השונים עליה שבמסגרתה תטפל בכל זירה בנפרד, מן האויב ה”קל” ביותר אל ה”כבד” ביותר. זאת מתוך מטרה להתמקד ככל הניתן, בבוא העת, באיום המשמעותי ביותר הנשקף לה, שבמרכזו תוכנית הגרעין הצבאי של איראן. יש יסוד לטענה כי גישה זו מחייבת לעבור תחילה למדיניות של הכרעת חמאס, לצורך הפלת שלטונו, כצעד לקראת הבאות.

מבצע “שומר החומות”, שנערך במאי 2021 ונמשך 11 ימים, מעלה שאלות מרכזיות לגבי המשך התמודדותה של מדינת ישראל מול רצועת עזה. חשובה לא פחות, באשר למקומה של סוגיה זו במסגרת מאבקה של ישראל מול האיום המשמעותי ביותר כלפיה, תוכנית הגרעין הצבאית של איראן, וחתירתה להגמוניה במזרח התיכון ולקעקוע יסודות קיומה של ישראל. האיום הנשקף מרצועת עזה הוא משני בחשיבותו לעומת האיומים האחרים – חזית לבנון והחזית האיראנית. אולם ההתעצמות המתמשכת של חמאס, והכישלון הישראלי בהרתעת הארגון לאורך שנים, מגדילים את האיום עם הזמן, והוא עלול להתפתח לכדי איום דומה בחשיבותו לחזית לבנון.

על כך יש להוסיף את האפשרות לפתיחת מלחמה רב-זירתית בהכוונה איראנית. במלחמה רב-זירתית ישראל צפויה להילחם בשלוש חזיתות מרכזיות: חזית לבנון, חזית הגולן וחזית עזה. בנוסף, תיתכנה פעולות התקפיות מהאוויר (על ידי שימוש בטילים ארוכי טווח ו/או כטב”מי נפץ) מכיוון עיראק ותימן, המהוות כר-פורה להתבססות צבאית איראנית, באמצעות מיליציות שיעיות (בעיראק) וארגון אנצאר אללה (החות’ים בתימן). במצב כזה, חמאס עלול להוות מכפיל כוח למאמציה של איראן לפגוע בישראל. גם אם מלחמה רב-זירתית אינה נחשבת לאיום קיומי על מדינת ישראל, היא לבטח נחשבת לאיום יסודי המחייב חשיבה מערכתית ולאומית על מנת למנוע את מימושו, ולהתמודד איתו אם וכאשר הוא ימומש. לאחר הפלת שלטון חמאס בעזה תעמוד לרשות ישראל האפשרות לבחור האם לחזק את מדיניות ההרתעה מול חיזבאללה בלבנון או לעבור למדיניות הכרעה. תשובה על שאלה זו צריכה להישקל ביחס לשקט הביטחוני שיהיה בגזרת לבנון, וביחס למימוש מיזם לשיפור דיוק הטילים של חיזבאללה.

ישראל צריכה להתמודד עם האיומים עליה מן האויב ה”קל” אל האויב ה”כבד” ביותר. תחילה, על ישראל להסיר את האיום בדרום על ידי מיטוט שלטון החמאס ברצועת עזה. לאחר מכן ישראל צריכה לטפל באיום של חיזבאללה בלבנון, בין אם בחיזוק מדיניות ההרתעה ובין אם במסגרת ניסיון להכרעה. לבסוף, או במקביל להתמודדות מול חיזבאללה, יש להתמקד באופן כמעט בלעדי באיום תוכנית הגרעין הצבאי של איראן. הגישה הזו מתבססת על ההערכה כי איראן צפויה להגיע בקרוב להסכם גרעין חדש מול ארצות הברית וחמש המעצמות; הסכם זה צפוי לדחות, לפחות באופן רשמי ולפי ההתחייבויות, את פיתוח הגרעין הצבאי של איראן עד לקראת סוף העשור, לפחות. על מנת לצמצם את האיומים על ישראל נכון אפוא קודם כול להתמקד באיום של חמאס והג’יהאד האסלאמי, ולחסלו.

אסטרטגיה הדרגתית כזו אומצה בעבר, למשל במלחמות הנפוליאוניות. נפוליאון התמודד עם בריטניה, האימפריה הגדולה ביותר בעת ההיא. הרעיון המסדר של האסטרטגיה-רבתי הצרפתית הייתה להגיע למצב שבו צרפת מסוגלת להטיל אמברגו ימי על בריטניה, וכך לכתר אותה ולהביא לכניעתה על ידי מצור כלכלי או על ידי פלישה. לצורך כך ניגש נפוליאון להסיר איום אחר איום על ידי טיפול במדינות אירופה שהקשו על מטרותיו וחברו לבריטניה. בסדרת מלחמות הצליחה צרפת להסיר באופן הדרגתי איומים עליה מן הקל אל הכבד. במסגרת הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית הביס נפוליאון את צבאות רוסיה ואוסטריה באוסטרליץ בדצמבר 1805. הרוסים נסוגו מאוסטריה, ואילו האוסטרים חתמו עם הצרפתים על חוזה שלום שבמסגרתו ויתרו על שטחים ניכרים לטובת צרפת, וחדלו מהיות “האימפריה הרומית הקדושה”. נפוליאון הוביל להקמת איחוד מדינות גרמניה קטנות, שהיו עד אז חלק מ”האימפריה הרומית הקדושה”, ואלה סרו למרותו. בכך התקרבה צרפת פיזית לפרוסיה ולרוסיה, ופירקה את האיום שהטילה עליה אוסטריה. לאחר מכן הביס נפוליאון את פרוסיה, וכבש את ברלין באוקטובר 1806 במהלך המלחמה נגד הקואליציה האנטי-צרפתית הרביעית.

אף שהבריטים לא השתתפו באופן ישיר במלחמות נגד צרפת, הם מימנו את המלחמות של הקואליציות השונות נגד צרפת. המשמעות היא שבריטניה הפסידה סכומי עתק שהושקעו בצבאות פרוסיה, רוסיה ואוסטריה. בכך נחלשה האויבת העיקרית והמרכזית של צרפת. משם הייתה הדרך קצרה לפלישת צרפת לרוסיה ביוני 1812 וכיבוש מוסקבה בספטמבר אותה שנה, במסגרת הקואליציה האנטי-צרפתית החמישית. בשלב זה ביצע נפוליאון שגיאות טקטיות ואסטרטגיות, מה שהוביל לנסיגה מהירה מרוסיה לאחר שהות קצרה יחסית, ולבסוף הוכה שוק על ירך על ידי התקפות מצד הכוחות הרוסיים בדרך חזרה לצרפת. אולם האסטרטגיה הרבתי שלו הייתה ברורה – ניצחונות הדרגתיים במלחמות מן הקל אל הכבד, במטרה להגיע למלחמה העיקרית מול בריטניה כשהוא בעמדת יתרון משמעותית מבחינה גאו-פוליטית.

ישראל צריכה לפעול לפי אותה אסטרטגיה-רבתי כללית של הסרת איומים משניים באופן הדרגתי מן הקל אל הכבד יותר. לפי אסטרטגיה זו, על ישראל לפעול תחילה להסרת האיום מרצועת עזה, כפי שמוצע כאן.

המדיניות הרצויה מול רצועת עזה בטווח הקרוב: הפעלת המב”מ בשגרה והגברת עוצמת התגובות בחירום

בעשורים האחרונים הפך חמאס לכוח שלטוני משמעותי בעל אחריות לשטח ולאוכלוסייה, והוא נצרך להתחשב באספקת רווחה מסוימת ובהיענות לדרישות של תושבי הרצועה. בכך הוא חשוף למידה מסוימת של הרתעה בשל חששו לאבד את נכסיו ושליטתו. אולם, חמאס (ובוודאי גורמים בתוכו, כמו מוחמד דף) עדיין מציב את ההתעצמות הצבאית ואת האידאולוגיה האסלאמית הקיצונית בראש סדר העדיפויות של הארגון. במציאות כזו, פגיעה צבאית קשה בעזה אומנם מהווה עבורו בעיה, ומחלישה אותו צבאית ואזרחית, אך בסופו של דבר היא גורם משני בהחלטותיו האם להתעמת צבאית עם ישראל. משמעות הדברים היא שיש קושי רב בהרתעת חמאס לטווח הבינוני-ארוך, בשל הרגישות הנמוכה של חמאס למחירי העימות הצבאי עם ישראל.

בטווח הקצר, ישראל צריכה לנצל את שיקום ההרתעה לאחר מבצע “שומר החומות” על מנת לגבש מדיניות הרתעה משופרת, השונה מהמדיניות שיושמה בשנים האחרונות. המשמעות היא כי ישראל צריכה להגיב בעוצמת אש נרחבת הרבה יותר, נגד מטרות איכותיות הרבה יותר, ובכמות תקיפות גדולה הרבה יותר, נגד שיגור רקטה מרצועת עזה. התקיפות העוצמתיות צריכות להתקיים גם אם חמאס מנסה להתחמק מאחריות וטוען כי הפעולות נעשו על ידי “ארגונים סוררים” או כתוצאה מ”שיגור תועה בשל מכת ברק”. מדיניות זאת צריכה להיות מיושמת גם כלפי הפרחת בלוני תבערה ורחפני נפץ, או שליחת פעילי טרור להתפרעויות סמוך לגדר.

בד בבד, על ישראל להוסיף רובד פעולה נוסף למדיניות ההרתעה הקיימת. בשנים האחרונות בחרה ישראל להגיב ולא ליזום נגד חמאס, למעט תקיפות של מנהרות התקפיות. על פי הגיון הפעולה המותווה כאן, כדאי לעבור לאסטרטגיה התקפית יותר. על הממשלה להורות לצה”ל להתחיל ליישם את “המערכה שבין המלחמות” (מב”מ) גם ברצועת עזה, כפי שהוא פועל בסוריה, ו”על פי מקורות זרים” גם במעגלים קרובים ורחוקים נוספים. פעילות זו צריכה לכלול תקיפות חשאיות וללא ייחוס של כלי טיס ושל כוחות מיוחדים נגד מערך ההתעצמות של חמאס והג’יהאד האסלאמי. ישראל צריכה לשמור על רמת היכולות המוחלשת של חמאס כתוצאה ממבצע “שומר החומות”, ולא לאפשר לו להשתקם ולהתפתח צבאית כפי שקרה בעשור האחרון לאחר כל מבצע צבאי.

שינוי האסטרטגיה עלול להעלות את הסיכויים לתגובות מצד חמאס, בעיקר באמצעות שיגורי טילים. על ישראל ליטול את הסיכון המחושב הזה. התועלת מהאסטרטגיה החדשה תגבר על העלות והסיכון מפעולות חמאס. זאת מכיוון שיכולותיהם של חמאס והג’יהאד האסלאמי נפגעו במידה ניכרת כתוצאה מהמבצע האחרון, והם יזדקקו לתקופת זמן ממושכת של שיקום צבאי. גם אם יבחרו להגיב, התגובות לא תהיינה ברמה עוצמתית הדומה לזו שהופעלה במבצע האחרון בשל מצב היכולות המבצעיות הרעוע של חמאס בסיום המבצע. בנוסף, התגובה הישראלית על התגובה של ארגוני הטרור מעזה תצטרך להיות בעוצמה גבוהה, כך שחמאס והג’יהאד האסלאמי יירתעו מלהמשיך בתגובותיהם כל עוד ישראל שולטת במדרגות ההסלמה.

יישום המב”מ ברצועת עזה אינו צפוי להיות דומה למב”מ בצפון, בשל התנאים הגאו-פוליטיים השונים בין החזיתות. בסוריה פעילות ישראל מוגבלת במידה מסוימת, גם אם פחותה, בשל נוכחות משמעותית של רוסיה (ופחותה במידה רבה של ארצות הברית). לעומת זאת, הפעילות הישראלית ברצועת עזה תהיה משוחררת יחסית מאילוצים בשל החופש האווירי הבלעדי של ישראל, וחוסר הצורך להתחשב בנכסים וביעדים המזוהים עם מעצמות. הן רוסיה והן ארצות הברית אינן צפויות להתערב במב”מ הישראלי בעזה, שכן אין לאף אחת מהן אינטרסים חיוניים ברצועה.

עם זאת, נכון מבחינת ישראל לתאם מראש עם הממשל האמריקני את הכוונה להתחיל לפעול במסגרת המב”מ ברצועת עזה. זאת לצורך קבלת לגיטימציה במקרה שתיווצר הסלמה שתתפתח לסבב לחימה או מבצע צבאי כתוצאה מהפעילות במב”מ. על מנת להימנע מהתנגדויות ולחצים בין-לאומיים, ישראל צריכה להמשיך להקפיד על צמצום הפגיעה בבלתי מעורבים, ובה בעת לשווק לארצות הברית ולקהילה הבין-לאומית את פעילותה בעזה כניסיון לפירוז ומניעה מתמשכים נגד הפיתוח הצבאי של ארגוני הטרור המאיים הן על אזרחיה ותשתיותיה והן על תושבי הרצועה.

ברמה המבצעית, ישראל יכולה להרשות לעצמה פעילות מקבילה במב”מ בצפון, ברצועת עזה ואף באזורים נוספים. הפעילות במב”מ נעשית בעצימות נמוכה ובכוחות מוגבלים לצורך מבצעים קטנים ולא רציפים. מציאות מבצעית זו מאפשרת הסטת כוחות, משאבים ואמצעים מזירה לזירה, בהתאם לצורך, וללא כל דוחק או יצירת מחסור בזירה אחת על חשבון זירה אחרת.

המדיניות הרצויה מול רצועת עזה בטווח הבינוני-ארוך: מעבר מהרתעה להכרעה

בטווח הארוך, נכון לישראל לבחון את הנקודה שבה תידרש לשנות את מדיניות ההרתעה ולעבור למדיניות שתסיר או תצמצם כמעט לחלוטין את האיום של ארגוני הטרור מהחזית הדרומית. מדיניות זו צריכה לכלול את הפלת שלטון חמאס באמצעות כיבוש רצועת עזה, במקום החלשתו והשארתו כריבון. שינוי המדיניות מחויב המציאות לאור הניסיון הישראלי מול “חמאסטאן” ב-15 השנים האחרונות. בתקופה זו ניסתה ישראל אפשרויות שונות. ראשית, היא ניסתה להרתיע את חמאס באמצעות שורת מבצעים צבאיים במסגרת אסטרטגיית “כיסוח הדשא”, שמטרתה לפגוע בחמאס אך להשאירו בשלטון כגוף חלש יחסית מבחינה צבאית. ניסיונות אלה השיגו רק יעדים קצרי טווח וחמאס לא רק שלא הוחלש, אלא התעצם צבאית באופן ניכר עד כדי הפיכתו ל”צבא טרור”, כפי שכינה זאת הרמטכ”ל אביב כוכבי. שנית, ישראל אף ניסתה להכיל ולפייס את חמאס פעם אחר פעם. בין היתר באמצעות עסקות החלפת שבויים, הסכמי “רגיעה” וניסיונות שונים להגיע ל”הסדרה” ארוכת טווח. בכל הניסיונות האלה העדיף חמאס לממש את האידאולוגיה האסלאמית הקיצונית שלו ולפגוע בישראל על פני טובת האוכלוסייה בעזה. גם אם לפרקים ידע חמאס לתקשר עם ישראל בעקיפין דרך מתווכחים בעניינים כלכליים והומניטריים, לסכל ניסיונות שיגור רקטות של ארגונים סוררים, לבצע מעצרים ולפעול נגד ארגונים קיצוניים אף יותר ברצועת עזה, הרי שהוא נמנע פעם אחר פעם מלהתקדם לעבר רגיעה ארוכת טווח.

בפני מדינת ישראל ניצבות שתי אפשרויות עיקריות: ראשית, להמשיך לראות כיצד חמאס מתעצם צבאית – אולי עד כדי הפיכתו לכוח צבאי השווה לכוחו הצבאי של חיזבאללה – ולהיכנס לסדרה של סבבי לחימה או מבצעים צבאיים כל עשור (ובין לבין – לספוג אירועים אקראיים של תקיפה בטילים וכטב”מי נפץ נגד יישובי הדרום, ובהמשך גם לעבר המרכז). אפשרות אחרת היא לשים סוף לשלטון חמאס ברצועת עזה ולעוצמה הגוברת של הג’יהאד האסלאמי ויתר ארגוני הטרור. כישלון מדיניות ההרתעה וההכלה מעיד כי על ישראל להיערך לכך שלא יהיה מנוס מלבחור באפשרות השנייה, של הכרעת חמאס. גדיעת שלטונם של חמאס ויתר ארגוני הטרור ברצועת עזה יכולה להיעשות אך ורק באמצעות תמרון יבשתי של כוחות צה”ל לתוך רצועת עזה, כיבוש הרצועה, וחלוקתה לאזורי שליטה לצורך טיהורה באופן הדרגתי ומתמשך מגורמי טרור.

עם זאת, ישראל צריכה להיות ערוכה להחזיק כוחות ברצועת עזה למשך שנים, מתוך מודעות ברורה שהיא אינה מתכוונת לספח את השטח או לשלוט בו באופן קבוע. כך יהיו לשני הצדדים אינטרסים חופפים להגיע להסדר פוליטי מוסכם. במקביל, צה”ל ימשיך להיות נוכח בשטח לטווח זמן מוגבל, לצורך תחזוק המצב הביטחוני וייצובו.

אם יוקמו מחדש ארגוני טרור ישנים או חדשים וינסו לתפוס את השלטון בעזה, או להתעצם צבאית, תצטרך ישראל להגיב צבאית כבר למן ההתחלה נגד ניסיונות אלה, על מנת לגדוע כל אפשרות של הקמת “חמאסטאן” שנייה. התגובה הישראלית צריכה לכלול בשלב הראשון תקיפות מהאוויר וחיסול הנהגת ארגוני הטרור החדשים ותשתיותיהם הבסיסיות. במקרה שכוח אווירי לבדו לא יצליח, אזי על ישראל לכבוש מחדש את רצועת עזה. משימת כיבושה מחדש של הרצועה צפויה להיות במידה רבה פחות קשה מהכיבוש הראשון, בשל כוחם החלש מאוד של ארגוני הטרור החדשים.

התמודדות ישראל בזירות אחרות במקביל למדיניות החדשה מול חמאס

בין אם תסתפק ישראל במב”מ בעזה ובין אם תבחר במעבר למדיניות ההכרעה אל מול חמאס, הסבירות כי תיפתח חזית שנייה בצפון אינה גבוהה. ב-15 השנים האחרונות נמנע חיזבאללה מלפתוח חזית נוספת בזמן שישראל הייתה עסוקה בלחימה ברצועת עזה, בשל גורמים שונים כמו ההרתעה והמודעות למשמעותו של עימות כולל עם ישראל; השתלבותו במערכת הפוליטית בלבנון; ומיצובו בזירה הלבנונית כ”שומר לבנון” ולא כ”שומר פלסטין”. בשנים האחרונות נוספו לכך מעורבותו במלחמת האזרחים בסוריה והפגיעה במצבו הכלכלי. בה בעת, הסיבה המרכזית ביותר לסבירות הנמוכה לפתיחת חזית צפונית, גם בזמן מבצע צבאי נרחב בדרום, היא כוונתה ותכנונה של איראן – פטרונו של הארגון השיעי – לשמור על כוחו של חיזבאללה ככוח המהלומה למקרה שישראל תחליט לתקוף את מתקני הגרעין הצבאי והתשתיות שלה.

במהלך מבצע “שומר החומות” שוגרו ארבע רקטות מדרום לבנון לעבר יישובי הצפון (ככל הנראה על ידי ארגונים פלסטיניים, תוך הסכמה שבשתיקה מצד חיזבאללה), התרחשו תקריות מספר של פעילי חיזבאללה בכסות אזרחית סמוך לגבול בצפון, ואף סוכלה חדירה של מחבלים – ככל הנראה מחיזבאללה – למטולה לצורך ביצוע פיגוע עם מטעני נפץ. עם זאת חיזבאללה לא לקח אחריות על אף אירוע בצפון, וההערכה היא כי אין לו אינטרס להתערב בנעשה ברצועת עזה. ניתן להעריך בסבירות גבוהה כי חיזבאללה ימשיך להימנע, לפחות באופן ישיר, מהתערבות בהסלמה עתידית בין ישראל לארגוני הטרור ברצועת עזה.

לצד זאת, על ישראל להפנות תשומת לב גם לחזית הצפון השנייה, באזור הגולן. במהלך מבצע “שומר החומות” שוגר כטב”מ נפץ איראני, ככל הנראה מעיראק או מסוריה, ויורט באזור בקעת הירדן. זירה זו מאופיינת בשליטה איראנית ישירה יותר מאשר הזירה הלבנונית. העובדה כי התרחש אירוע ביטחוני אחד בלבד מזירה זו, יש בה כדי להעיד על ההרתעה הישראלית מול איראן וכן מול המיליציות השיעיות באזור. מכל מקום, וגם אם ניתן להעריך כי חזית הצפון תישאר שקטה יחסית בהסלמות הבאות בדרום, בישראל צריכות להידלק “נורות אדומות” גם אם מספר האירועים קטן ועוצמתם מוגבלת.

גם חזית יהודה ושומרון אינה צפויה להתלקח במקרה של מלחמה לכיבוש רצועת עזה. ראשית, ב-15 השנים האחרונות הקפידו ערביי יהודה ושומרון לא להתערב בנעשה בין ישראל ועזה, לפחות בכל הקשור להתקוממות והתפרעויות המוניות. החלטה זו נובעת מן היציבות והמצב הכלכלי הטובים יחסית של ערביי יהודה ושומרון, ודאי בהשוואה לתושבי עזה. פתיחת חזית מול ישראל תערער את היציבות ותסיג לאחור את ההתקדמות הכלכלית של תושבי המקום. שנית, הרשות הפלסטינית ומנגנוני הביטחון שלה הצליחו לסכל ולמנוע – ביוזמות ישראליות ובשיתופי פעולה משמעותיים עם צה”ל – כל ניסיון לערעור המצב הביטחוני ולחתירה של חמאס תחת היציבות ושלטון הרשות. לא נראה כי שיתופי הפעולה האלה והאינטרס של הרשות הפלסטינית צפויים להשתנות בעתיד הנראה לעין, לפחות עד תום עידן אבו-מאזן, ובסבירות לא מעטה גם לאחריו. שלישית, הפלת שלטון חמאס בעזה היא אינטרס מובהק של הרשות הפלסטינית, שתרצה לקבל לידיה את השליטה ברצועה לאחר ההכרעה הצבאית של ישראל (אין זה אומר שישראל צריכה להסכים לכך). החזרת שלטון הרשות הפלסטינית בעזה עשויה להגדיל את כוחה הפוליטי ברחוב הפלסטיני ומול הקהילה הבין-לאומית, וכן את הסיכויים המעשיים להקמת מדינה פלסטינית בשל האיחוד השלטוני בין יהודה ושומרון לבין עזה. מאותן סיבות, לא צפויות התנגדויות בעלות משקל לפעילות המב”מ הישראלית בעזה.

חזית הפנים הישראלית היא המאתגרת ביותר, בייחוד לנוכח ההצלחה המסוימת של חמאס במבצע הצבאי האחרון לשלהב ולהסית חלק מהציבור הערבי-ישראלי לפגוע ביהודים ובנכסיהם, ובתשתיות לאומיות. על ישראל לדאוג מראש לגייס כמות גדולה של יחידות מג”ב במילואים, ולהציב כוחות שיטור רבים באזורים המועדים לפורענות, בעיקר באזור “המשולש” בצפון, באזור הנגב בדרום, ובערים “מעורבות” כמו לוד, יפו, עכו, רמלה וחיפה. זאת, על מנת למנוע ניסיונות למהומות ולהתפרעויות. בכל הקשור לפעילות ישראלית במב”מ, לא נראה כי ערביי ישראל יגלו התנגדות פעילה, שכן מדובר בפעילות צבאית בעצימות נמוכה, ובעיקרה חשאית וללא לקיחת אחריות מצד ישראל. בנוסף, הפעילות במב”מ אינה אמורה לערב פגיעות רבות באזרחים ברצועת עזה.

סיכום

מדינת ישראל מתמודדת כיום מול כמה איומים בכמה גזרות, כשתלויה נגדה האפשרות של פתיחת מלחמה רב-זירתית. על מנת להתמודד באופן הטוב והיעיל ביותר נגד איומים אלה, על ישראל לפעול להסרת כל איום בנפרד ובאופן הדרגתי מן הקל אל הכבד יותר. זאת, מתוך המטרה העליונה להגיע מוכנה וביתרון אסטרטגי להתמודדות מול האיום הכבד ביותר הנשקף עליה מאיראן. אסטרטגיה הדרגתית זו מחייבת ראשית כול את הפלת שלטון החמאס ברצועת עזה.

חמאס והג’יהאד האסלאמי מהווים מכפיל כוח עבור איראן במקרה של עימות רב-זירתי מול ישראל. מבצע “שומר החומות”, כמו יתר המבצעים הצבאיים בעזה בשני העשורים האחרונים, הוכיח כי לא ניתן לצמצם באופן משמעותי את כוחם של חמאס והג’יהאד האסלאמי באמצעות תקיפות אוויריות בלבד. בעקבות חוסר היכולת לפגוע באופן משמעותי במרכזי הכובד של האויב, גם ההרתעה שישראל משיגה בעקבות המבצעים הצבאיים וסבבי הלחימה בעזה היא מוגבלת, ומושגת לטווחי זמן קצרים. גם כשצה”ל פוגע באופן קשה יחסית ביעדי חמאס והג’יהאד האסלאמי, ארגונים אלה מוכיחים יכולות שיקום צבאיות גבוהות, מתמשכות ומהירות.

הניסיון הכושל להרתיע את חמאס לתקופת זמן של יותר משלוש שנים מחייב את ישראל לשנות את מדיניות ההרתעה שלה מול רצועת עזה ולעבור תחת זאת למדיניות של הכרעת חמאס, שמשמעותה הפלת שלטונו ברצועה. עד שתבחר לעשות זאת בזמן ובתנאים הנוחים לה, באמצעות יוזמה התקפית, תחבולנית ומפתיעה, על ישראל להוסיף בטווח הזמן הקרוב נדבך נוסף למדיניות ההרתעה שלה מול עזה, לצורך שיפורה. נדבך זה צריך לבוא לידי ביטוי בהפעלת המב”מ ברצועת עזה בתקופות שגרה, ובתגובות צבאיות עוצמתיות יותר המכוונות נגד יעדים ברמת רגישות גבוהה עבור חמאס, כולל חיסול בכירים, בזמן חירום, כאשר חמאס או מי מארגוני הטרור בעזה תוקף את ישראל.

הכרעת חמאס צפויה להשקיט את הגזרה הדרומית, או לפחות לצמצם באופן דרמטי ומשמעותי את האיום על ישראל מגזרה זו. בנוסף, הכרעת חמאס תוביל ככל הנראה להסטת משאבים ביטחוניים לחזית הצפון, המהווה עבור ישראל איום משמעותי הרבה יותר מחמאס. אומנם בשטח עזה ייוותרו בשנים הראשונות לכיבוש הרצועה כוחות צה”ל שמטרתם לבצע משימות שיטור ומבצעים נגד-טרור לייצוב השטח והכנתו לקליטת שלטון עצמי ערבי חדש, אולם רוב המודיעין, המחקר והפיתוח, ההשקעה הכספית באימונים, אמצעי הלחימה ונוכחות הכוחות המתמרנים המרכזיים ינותבו לחזית הצפון.

מציאות זו תאפשר למדינת ישראל להתמקד ביתר שאת באיום הגרעין הצבאי האיראני, ובתוקפנותה של איראן באזור ובשטח ישראל. היא תציב בפני ישראל הזדמנויות מספר: ליזום מלחמה להכרעת חיזבאללה בלבנון, ליישם את המב”מ בלבנון בשגרה (בניגוד למצב היום, שבו צה”ל מפעיל את המב”מ בלבנון במקרים נדירים מאוד); או להסתפק בתגובה בעוצמה צבאית משמעותית נגד חיזבאללה בלבנון במקרה של תוקפנות (בניגוד לתגובות הנרפות כיום, מתוך חשש להסלמה). זאת בשל הסרת האיום על ישראל מדרום, ושחרור צה”ל להתמקד באופן כמעט בלעדי בצפון.


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: pixabay

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך