התיווך המצרי בעזה הוא נכס אסטרטגי בפני עצמו

יש לישראל עניין לבסס את התפקיד המצרי בעזה, במסגרת הגיון “ניהול הסכסוך”. השלום, הקיים זה 40 שנה, מתבסס ביתר שאת בשל העמידה יחד מול אתגר הטרור בסיני ומול החתרנות התורכית במזרח הים התיכון, כמו גם בעידן של אינטגרציה בתחום האנרגיה. השותפות בהסדרה (ללא נוכחות צבאית מצרית ברצועה, שאין לנו או להם עניין בה) היא נדבך חשוב נוסף בקשרים בין שתי המדינות, ותורמת גם לשחיקת היומרות הג’יהאדיות של חמאס.

הרגיעה החלקית והשברירית שהושגה בימים האחרונים מול חמאס ושאר “פלגי ההתנגדות” ברצועת עזה – בתמורה למחוות בעלות משמעות כלכלית מצד ישראל – רחוקה מלפתור את בעיות היסוד שמציבה המציאות הביטחונית והמדינית הקשה והמורכבת בזירה זו. תסכולם המתמשך של תושבי עוטף עזה, ושל רבים אחרים בישראל, מובן ואף מוצדק, אך אין פירוש הדבר שיש פתרונות פלא שמישהו מסתיר בשרוולו. עיסוק שיטתי ומתמשך בניהול הסכסוך, גם ללא “הכרעה” במובנה המקובל, הוא כנראה הדפוס שעדיף לישראל להתמיד בו בטווח הזמן הנראה לעין. האלטרנטיבות קשות ויקרות יותר, וסיכויי הצלחתן מוטלים בספק.

בתוך כך, התפקיד הייחודי שממלאת מצרים – וליתר דיוק, מנגנוני המודיעין המצרי, שאין בהפעלתם כדי להעניק גושפנקא דיפלומטית ל”ממשלת” חמאס בעזה – הוא בעל ערך משל עצמו בראייה האסטרטגית הרחבה, הן עבור ישראל והן עבור אחרים באזור השותפים לסדרי העדיפויות שלה. בדומה לדרך שבה ישראל מסתייעת ברוסיה בזירה הסורית, תרומתה של מצרים מאפשרת העברת מסרים חריפים הישר להנהגת חמאס. אלה נשענים, בתורם, על יכולתה המוכחת של ישראל לגבות מחמאס מחיר כבד באמצעים צבאיים. כך מתנהל למעשה מהלך דיפלומטי משולש שנועד, מבחינתה של ישראל, להביא לרגיעה מתמשכת ככל האפשר, אך מבלי להיקלע לדיאלוג ישיר עם גורמים המחויבים אידאולוגית להשמדתה.

בצידה הכלכלי של המשוואה ניצבת קטר (המקורבת לאחים המוסלמים ולכן גם לחמאס) כגורם מממן – תפקיד שמטבע הדברים מצרים אינה יכולה לממשו. העברת מזוודות הכסף נובעת מכך שמנגנוני הרשות הפלסטינית ברמאללה חוסמים העברות בנקאיות לעזה, וקטר נאלצת להשתמש במזומנים, בסגנון המזכיר סרטי פשע הוליוודיים. אך גם אם קטר היא בגדר “גזבר”, ההנהגה המצרית שומרת בידיה את מעמד “המנכ”ל”, הגורם המנווט את המהלכים בכללותם. מסיבות גאופוליטיות מובנות מאליהן אין לחמאס ברירה אלא להיענות למסר המצרי.

בכך טמונים יתרונות מספר העומדים בפני עצמם עבור ישראל. העדפתה הברורה באשר למרכזיותה של מצרים אכן באה לידי ביטוי גם בעת סבבי הלחימה ב-2009/2008 (“עופרת יצוקה”), 2012 (“עמוד ענן”) ו-2014 (“צוק איתן”), ובכמה “סבבים קטנים” מאז. באופן פרדוקסלי, דווקא ב-2012 קל היה לרתום את משטרו של מורסי לריסון חמאס. ישראל הציבה בפניו איום גלוי שלפיו הרחבת הפעילות הצבאית עד כדי מהלך קרקעי רחב, אם הדבר יידרש, תציב את מצרים בפני דילמה קיומית – האם היא נאמנה לאינטרסיה הלאומיים המובהקים (כולל שימור השלום עם ישראל) או לזיקתו של משטר “האח’ואן” אל אחיו שמעבר לגבול. מורסי אכן נרתם להשגת הרגיעה, ואף זכה לשבחיה של הילארי קלינטון על תפקידו. הדברים היו סבוכים הרבה יותר ב-2014, נוכח האיבה העמוקה של חמאס למשטרו של סיסי – אך בסופו של דבר שבה המעורבות המצרית ומילאה תפקיד חשוב. כיום, המשטר המצרי מגלה גישה מתוחכמת ואפקטיבית המשלבת תגמולים להנהגת חמאס עם מנופי לחץ משמעותיים.

לישראל חשוב, בראש ובראשונה, להעמיק את שיתוף הפעולה עם מצרים. היחסים בין שתי המדינות עמדו עד כה באופן מרשים, משך ארבעים שנה, בשורה של מבחנים לא פשוטים: לא האירועים באזור (מתקיפת הכור בעיראק ב-1981, מלחמת לבנון ב-1982 והאינתיפאדה של סוף שנות ה-80′ ועד לעימותים עם הפלסטינים בעשורים האחרונים) ולא הטלטלות הפוליטיות במצרים עצמה ערערו את הגיונו של הסכם השלום – שביסודו ניצבת ההכרה המצרית בעוצמתה של ישראל, אך הוא נתמך גם באינטרסים משותפים. כיום, העמידה יחד מול אתגר הטרור בסיני, מחד גיסא, ומול השאפתנות והחתרנות התורכית במזרח הים התיכון, מאידך גיסא, הביאה את הקשרים לרמה חסרת תקדים. על רקע השותפות בהסדרה בעזה, ובעידן של אינטגרציה בתחום האנרגיה (תוזכר הקמתו בראשית השנה של “פורום הגז של מזרח הים התיכון”, הכולל את איטליה, יוון, קפריסין, מצרים, ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית), ייתכן כי יסתמן גם סיכוי מסוים לתמורה באקלים הציבורי האנטי-ישראלי במצרים.

בה בעת, תפקיד התיווך חשוב מאוד גם עבור מצרים עצמה (ולכן גם עבור ישראל, שיש לה עניין רב מאוד בשימור היציבות במצרים ובעלייתה על מסלול של צמיחה כלכלית). הידרדרות חמורה במצב בעזה, ומצוקה העלולה להוביל לכך שיופעלו לחצים לפריצת הגבול, מצטיירת בקהיר כסיוט: הדבר האחרון שהמצרים זקוקים לו הוא עוד מיליוני פיות להאכיל. מעבר לכך, ביסוס אחיזתו של המודיעין המצרי כגורם מעצב ומשפיע יש בה כדי לאכוף על ארגוני הטרור הפלסטיניים לחדול ולהימנע ממתן סיוע ל”מחוז סיני” (מחאפט’ת סינאא’) של המדינה האסלאמית (דאע”ש) ושאר גורמים חתרניים בחצי האי. סיוע זה מן הרצועה מילא בעבר הלא-רחוק תפקיד, שהמצרים היו מודעים לו היטב, בהתעצמותם של גורמים אלה, המנהלים מלחמה אכזרית וממושכת נגד השלטונות ונגד גורמים באוכלוסייה שהעזו להתייצב נגד דאע”ש. כיום, הושגה הרתעה מצרית יעילה נגד המשך הסיוע הפלסטיני לארגוני הטרור בחצי האי סיני.

ברובד הרעיוני והסמלי, ההנהגה והדרג המקצועי במצרים מייחסים זה מכבר חשיבות מדינית רבה למה שהם מכנים “התפקיד המצרי” (דור מצר, בערבית) בענייני האזור: מעמד הבכורה שלה במערכת הערבית והאזורית, הנובע מכך שיש למצרים נגישות כמעט לכל הגורמים – כולל ישראל. הם משתמשים בכך כדי לנהל מהלכים דיפלומטיים שיבצרו את ערכיותה של מצרים כגורם מפתח שאי-אפשר בלעדיו, הן בעיני המערב והן בעיני מדינות באזור התומכות בה בממד הכלכלי. יש לכך חשיבות יתרה לנוכח הביקורת המוטחת במשטרו של סיסי על ידי גורמים בקונגרס ובזירה האירופית בשל סוגיות זכויות האדם במצרים. תרומה לניהול מושכל של הסכסוך, תוך נטרול מצבי משבר ומניעת שפיכות דמים נרחבת, היא אפוא בגדר מרכיב חשוב של ה”תפקיד” ההיסטורי. בעידן של קרבה אסטרטגית חסרת תקדים בין ישראל להנהגה המצרית, ישראל שותפה (ולו בעקיפין) לאינטרס של קהיר, גם בהיבט זה.

יש גם שיקול מרכזי החורג מן הממד הבילטרלי. בנסיבות שנוצרו, האזור כולו עד לכך שתנועת “התנגדות” בעלת אופי ג’יהאדי כמו חמאס (ולצידה שלוחה מובהקת של איראן כמו הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני) מוצאת עצמה נזקקת שוב ושוב לכוחה ולהשפעתה של מדינה כמו מצרים – שהנהגתה מחויבת ברמה האדיאולוגית והאסטרטגית דווקא למאבק נחוש באסלאמיזם הפוליטי על כל צורותיו. נאומו של הנשיא עבד אל-פתאח אל-סיסי באוניברסיטת אל-אזהר (01.01.2015) הוא טקסט מכונן של ההתייצבות הנחרצת נגד “הסטייה” הרעיונית הגלומה באחים המוסלמים (שחמאס היא זרוע שלהם), אל-קאעידה, דאע”ש ודומיהם.

לאורך זמן, האפקט המשולב של לחצים ישראליים (והרתעה כלפי חמאס, גם אם בעייתית וחלקית) ומעורבות מצרית מובהקת שוחק אפוא את המיתוס של ההתנגדות. המאמצים שהנהגת חמאס משקיעה, בטווח המיידי, המכוונים בעיקר ל”סחיטת” תגמולים חומריים, מציבים גם הם – במובן מסוים – סימני שאלה על המחויבות האידאולוגית של חמאס לרעיון הג’יהאד, ברמה העקרונית. כאמור, גם ההישענות על תפקידה של מצרים – בעיתות מצוקה ומשבר – מעידה על כך שבמאזן הכוחות במאבק המחנות האזורי, ידו של “מחנה ההתנגדות” איננה דווקא על העליונה.

כל זה אינו יכול לכבול את ידיה של ישראל אם תתחדשנה פעולות ההתגרות של חמאס והארגונים האחרים בעזה בהיקף רחב; שימור ההרתעה ושיקומה חשובים יותר מאשר האינטרס המדיני מול מצרים. אולם כל עוד המהלכים מתנהלים במסגרת המאמץ המתמשך של החודשים האחרונים – שמצרים ממלאת בו תפקיד מרכזי בניסיון להגדיר “גזרים” הולמים שיאפשרו להוריד את גובה הלהבות (פשוטו כמשמעו, כולל עפיפוני התבערה ובלוני הנפץ) – יש לישראל עניין לבסס את התפקיד המצרי, במסגרת הגיון “ניהול הסכסוך”.

הדפוס הנוכחי גם מסייע בניהול (ואף בקיבוע) המצב של בידול עזה מן הרשות הפלסטינית – אף על פי שהמצרים ממשיכים לעסוק, לכאורה, ב”פיוס” חסר התוחלת בין אבו מאזן לחמאס. לישראל, בטווח הנראה לעין, עדיף מצב זה של תלות חמאס בהשפעה מצרית מבחוץ על פני החלופות האפשריות – ובכלל זה הרעיון (שהיו ישראלים שהשתעשעו בו) של שלטון מצרי ישיר. לא רק שמצרים אינה רוצה בכך בשום אופן – גם מבחינת ישראל יש בכך סיכון בלתי סביר. אילו נדרשה מצרים לממש זאת, היה הדבר כרוך בהצבת סד”כ סדיר גדול של צבא חזק יחסית ומודרני במרחק לא רב מאזורי הליבה של ישראל. המתכונת הנוכחית, על אף מחירה המתמשך, טובה יותר בראיית מאזן הכוחות.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

תמונה: Mark Neyman / Government Press Office (Israel) [CC BY-SA 3.0]