JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

יש אומנם פערים מהותיים בין עמדות ישראל ומצרים בסוגיות הסדר הקבע, אך בשל האינטרסים המשותפים עם משטר סיסי במכלולים אחרים יש לישראל סיכוי לרתום את קהיר למאמץ מדיני.

באחרונה, מדינות המפרץ ותורכיה הן המצטיירות כמי שממלאות תפקידים מרכזיים מול הפלסטינים. איחוד האמירויות ובחריין כרכו בין מהלך הנורמליזציה הדרמטי לבין הימנעות ישראל מהחלת הריבונות בחלקים של יהודה ושומרון. למולן, קטר מובילה בסוגיות ההסדרה בין חמאס לישראל והסיוע הכלכלי לרצועת עזה, ותורכיה מנסה להשתלט על מהלכי ה”פיוס” הפנים-פלסטיני. דווקא בשל כך, האינטרס הישראלי ארוך הטווח מחייב להעמיק את מעורבותה של מצרים בשתי הגזרות.

יש אומנם פערים מהותיים בין עמדות ישראל ומצרים בסוגיות הסדר הקבע, אך בשל האינטרסים של משטר סיסי במכלולים אחרים, ובראשם המאבק המשותף של מדינות ה-EMGF על עתיד הים התיכון (ועל גיוס תמיכתה של וושינגטון), יש לישראל סיכוי לרתום את קהיר למאמץ מדיני שתכליתו משולב. מחד גיסא, קיבוע התפיסות הניצבות ביסוד “תוכנית טראמפ” כבסיס למו”מ עתידי, ומאידך גיסא, שמירה על הרגיעה בדרום, וקידום הסדרה בהשגחת המצרים לצד חיזוק ההרתעה מול חמאס. כאשר ינוח אבו מאזן מזעמו הראשוני על “בגידת” הליגה הערבית (קרי, מצרים), שסירבה אפילו לדון בשאלת ההסכמים בין ישראל למפרציות, סביר שיתחוור לו (וגם לחמאס) שאין תחליף, תורכי או אחר, לתפקידה של מצרים.

מדוע חשוב לישראל מעמדה של מצרים באזור?

מצרים היא החשובה מבין שכנותיה של ישראל ומבין שותפות השלום שלה. למעלה מ-41 שנות שלום ויציבות (להוציא אירועים חריגים) הרגילו את הציבור בישראל לקבל את היחסים עם מצרים כמובנים מאליהם. אולם על קהילת הביטחון, מדיניות החוץ, והמודיעין בישראל, ובראש ובראשונה על הדרג המדיני העליון, מוטלת חובה לא רק להקפיד על כבודה של מצרים, אלא גם לפעול לביצור מעמדה ככוח משפיע במכלול הפלסטיני, כמו גם בזירה האזורית בהגדרתה המורחבת (מזרח הים התיכון). בהנהגתה הנוכחית, מצרים שותפה לנקודת הראות הישראלית בשורה ארוכה של תחומים, והעמקת מעורבותה תשרת את האינטרסים האסטרטגיים ארוכי הטווח של שתי המדינות (ותשפיע לחיוב גם בוושינגטון).

תגובתה הרשמית, והמהירה, של קהיר להודעה על הנורמליזציה ביחסי ישראל עם איחוד האמירויות ובחריין הייתה חיובית. יתרה מזאת, יש להניח כי מצרים מילאה תפקיד מרכזי בהחלטתה של מזכירות הליגה הערבית שלא להיענות לבקשת הפלסטינים לקיים דיון חירום בנושא (סירוב שהוא כשלעצמו נקודת ציון חשובה במגמה – שעליה הצביע ראש הממשלה לאחרונה – של שחיקת כוח המנע הפלסטיני בזירה הערבית). זאת, בניגוד לדפוס שאפיין את ההתנהלות המצרית בשנות ה-90, כאשר שר החוץ המצרי דאז, עמרו מוסא, תקף שוב ושוב את “ריצת הרגליים” (ה”רוולה” בערבית) של מדינות ערביות לעבר ישראל.

עבאס הגיב על כך בהתקף זעם, תוך חיפוש מוצהר אחר הבנות עם חמאס ואף נכונות להסתופף בצילו של ארדואן, אך יש יסוד להעריך כי אלו הם מהלכי ראווה קצרי טווח. הם אינם משרתים – ואף מסכנים – את האינטרס הבסיס של ההנהגה הפלסטינית, שבחשבון אחרון אין לה חלופה לנוכחות האסטרטגית המצרית.

אין בעמדה המצרית הנוכחית כדי להפתיע. מדינת איחוד האמירויות הערביות, לצד ערב הסעודית, הייתה ועודנה תומכת עיקרית של מצרים, וליתר דיוק של משטרו של הנשיא עבד אל-פתאח אל-סיסי, ושל עמדותיו במאבק על עתיד ארצו והאזור כולו. בעוד שקטר השקיעה מיליארדים ב”פרויקט” השלטוני של האח’ואן (האחים המוסלמים) והנשיא דאז מחמד מורסי, היו מאע”מ וסעודיה, יריבותיה העיקריות במפרץ, מעורבות בעידוד המחאה הנרחבת נגד מורסי, ואחר מכן בהגשת סיוע כלכלי נרחב, במזומן ובנפט, להבטחת יציבותה של מצרים בהנהגת סיסי.

בה בעת, יש יסוד להניח כי בקהיר מורגשת דאגה, או לפחות אי-נוחות, כל אימת שגורם פעלתני אחר – באזור הים התיכון ובעולם הערבי – מאפיל על תפקידה המסורתי כמובילה ומנהיגה. מעבר לשיקולים של דימוי עצמי, גאווה לאומית ויומרה היסטורית למנהיגות, יש לכך השלכות מעשיות, אסטרטגיות ואף כלכליות, באשר לדרך שבה מצרים נתפסת בעיני מדינות האזור והמערכת הבינלאומית (הן במערב והן בסין, שמדיניות ההשקעות שלה חשובה לעתידה של מצרים). מעבר לכך, יש לסיסי – מטבע הדברים – גם עניין לחסום את ניסיונותיה של תורכיה לבחוש בקדרה הפלסטינית. ארדואן מוקיע אותו מאז 2013 כ”חומס שלטון”, ומצוי כיום בעימות חזיתי עם מצרים.

חשוב לסיסי לא להיקלע לעמדת חולשה. המשק המצרי, שכמה מעוגניו העיקריים נפגעו קשה בשל המגפה העולמית, אכן מצוי כיום במשבר עמוק המעצים, בה בעת, את חשיבותם של השיקולים המדיניים-אסטרטגיים. מצרים גם ניצבת בפני איומים משמעותיים בכמה חזיתות: שאלת הסכר האתיופי; ההתערבות התורכית בלוב, והאפשרות של התבססות כוח עוין על גבולה המערבי של מצרים; המאבק על התוויית גבולות בין תחומי המים הכלכליים (EEZ) של מדינות הים התיכון, והתגובה התורכית האגרסיבית להסכם המצרי-יווני (6 אוגוסט 2020); ופעילות “מחוז סיני” של דאע”ש.

ברוב הנושאים עמדותיה של מצרים, והאינטרסים הלאומיים ארוכי הטווח שלה, עולים בקנה אחד עם שאיפותיה של ישראל ליציבות, בלימת הכוחות הרדיקליים באזור והכלת השאפתנות התורכית הגוברת (אם כי חשוב לציין שהנושא האיראני נמצא נמוך בסדר העדיפויות של מצרים, בניגוד לאלה של ישראל וסעודיה). מכאן התועלת העשויה לצמוח מביצור התפקיד המצרי, בדגש על שתי הגזרות הפלסטיניות – מול עזה ומול רמאללה.

התפקיד המצרי בעזה והשלכותיו

המשטר המצרי, הרואה בתנועת “האחים המוסלמים” ושלוחותיה איום קיומי, מסרב להכיר בלגיטימיות של שלטון חמאס בעזה. גורמי משרד החוץ המצרי מנועים לפיכך מכל מעורבות במישור הרשמי. לפיכך, הגורם המצרי המעורב מעת לעת בניסיונות ההסדרה – כל אימת ששבה ומתעוררת מתיחות, ומתלקחת אש (במקרה זה, פשוטו כמשמעו) בין ישראל לרצועה – הוא המודיעין הכללי, שאחת מסגולותיו היא היכולת הפורמלית ל”הכחשה סבירה” של מעורבותו (plausible deniability), גם אם בפועל המידע על פעילותו מול ההנהגה בעזה, ועל בואם וצאתם של שליחיו, הוא נחלת הכלל.

יש בכך יתרון עבור ישראל: שליחי המודכ”ל יכולים להעביר במהירות וביעילות, ולעיתים בשפה בוטה, הן מסרי אזהרה והרתעה והן הצעות ישראליות למחוות בתמורה להשבת השקט. למצרים יש מנופי השפעה אפקטיביים – בדגש על פתיחה או סגירה של מעבר רפיח – והשליחים המצריים אינם מהססים להשתמש בהם. גם במשבר האחרון מול הנהגת חמא”ס בעזה, שמשבר הקורונה העצים את דרישותיה, ואת נימות האיום שנלוו להן, מצרים תרמה למאמץ ההרגעה, וחידוש ניסיונות ההסדרה. לעומת זאת, תורכיה רואה בחמאס ובשאר גרורותיה של תנועת “האחים המוסלמים” בני חסות של ממשלת ה-AKP באנקרה. מעורבותה בעזה היא אפוא איום על אינטרסים בסיסיים של ישראל, כפי שהומחש כבר באירוע משט ה”מאבי מרמרה” ב-2010.

לישראל חשוב שמצרים תמשיך למלא תפקיד מוביל בגיבוש “חבילות” ההסדרה. כך היה גם בעת מבצע “צוק איתן”, כאשר ישראל הייתה מוכנה לשלם מחיר כבד – כולל התארכות הלחימה לשבעה שבועות, ולא שבועיים – רק כדי לוודא שמצרים, ולא תורכיה וקטר, היא שתעצב את התוצאה המדינית. בתנאים הנוכחיים יהיה אומנם קשה יותר לממש זאת, אך מנופי ההשפעה המצריים משמעותיים דיים ויוכלו להתגבר על המגבלות.

מדובר בהתמודדות עם שני קשיים עיקריים:

1. בין מצרים בהנהגת סיסי לבין חמאס שוררת עוינות עמוקה; בעבר אף האשימו המצרים את ארגוני הטרור העזתיים במתן סיוע לפעילויות דאע”ש בצפון סיני. כאשר המתיחות בין המחנות היריבים באזור גואה – כפי שאירע לאחרונה בצל המלחמה בלוב, המאבק על הים התיכון, וכינון הנורמליזציה בין ישראל למאע”מ – הדבר משתקף גם בקשיי ההידברות בין עזה לקהיר, ומקשה על השליחים המצריים למלא את תפקידם. תפקידה הפעיל של תורכיה בקידום ה”פיוס” הפנים-פלסטיני מקשה גם הוא על המצרים, שניסו את ידם בעבר בהשגת “פיוס” (אם כי ספק אם רצו בהעצמת מעמדה של הנהגת חמאס) אך כשלו בכך שוב ושוב.

2. למצרים עצמה אין המשאבים הנדרשים כדי לסייע לאוכלוסיית הרצועה במצוקותיה. מכאן ההזדקקות למזוודות הכסף הקטריות (החסמים שהרשות הפלסטינית ברמאללה מציבה מונעים פעילות בנקאית “נורמלית” מול “משטר ההפיכה”, כפי שמחמוד עבאס מכנה את שלטון חמאס בעזה). בשל היחסים העכורים בין מצרים וקטר (העומדת לימין תורכיה ושאיפותיה בלוב ובזירות נוספות), ישראל פועלת, בלית ברירה, במישרין מול קטר בנושא זה. בנוסף לשיחותיו של השליח הקטרי, עמאדי, בישראל ובעזה, אף התקיים גם ביקור חריג של אלוף פיקוד דרום, הרצי הלוי, בדוחא לדיון בהעברת הסיוע. כ”בעלי המאה”, ספק רב אם יסכימו הקטרים לתעל את הסיוע דרך אפיקים מצריים.

על אף אילוצים אלה, עומד בעינו האינטרס הישראלי הבסיסי וארוך הטווח בשימור מעמדה הייחודי של מצרים מול הנהגת חמאס ברצועה; מעמד הנובע ממציאות גאוגרפית ואסטרטגית המקנה למצרים כלי השפעה שאין בידי גורם חיצוני אחר. בידי ישראל מנופים משמעותיים לא פחות, הן ברמת האיום הצבאי והן במישור הכלכלי והחברתי. על אחת כמה וכמה, בעת המצוקה המסתמנת נוכח התפרצות הקורונה ברצועה. שימוש נכון בהם, בתיאום מיטבי עם הגורמים הרלוונטיים במערכת המצרית, יכול לאלץ את יחיא סנוואר ועמיתיו לשוב ולראות בקהיר את הכתובת העיקרית, על כל המשתמע מכך, גם אם מרכיבי המימון ימשיכו להגיע ממקורות אחרים.

מעורבות מדינית מצרית מול הרשות הפלסטינית ברמאללה

בסוף יולי 2020 ביקר שר החוץ המצרי, סאמח שוכרי, ברמאללה לשיחות עם מחמוד עבאס, שזכו לתשומת לב מועטה בלבד בעיצומם של מאורעות דרמטיים בגזרות אחרות, מלוב ועד לבנון. נראה כי במוקד המהלך ניצבה יוזמה מצרית, עדיין בשלבי גישוש ראשוניים, להביא לחידוש ההידברות בין ההנהגה הפלסטינית לבין ממשל טראמפ. למרות הבדלי תפיסות עמוקים עם קהיר בשאלות הסדר הקבע, לישראל יש בכל זאת עניין במהלכים נוספים במגמה זו, שבמסגרתם תסייע מצרים – “הפטרון הדיפלומטי” המסורתי של הרש”פ – לבני שיחה הפלסטיניים להסתגל למציאות מדינית חדשה. המצרים הם שיוכלו להמחיש להם עד כמה נסדק “כוח המנע” שלהם בעולם הערבי; והנחות היסוד שלהם לגבי פתרון כפוי, שיתבסס על “הלגיטימיות הבינלאומית” (אל-שרעיה אל-דווליה) שוב אינן רלוונטיות במציאות האזורית והבינלאומית החדשה.

בטווח המיידי תגובות הפלסטינים משקפות תסכול וזעם, במיוחד, כאמור, בשל סירובה של הליגה הערבית אפילו להעלות לדיון את נושא ההסכמים. מכאן החיזור המופגן אחר חמאס ואחר ארדואן גם יחד. אולם לאורך זמן, סביר להעריך כי אבו מאזן יתעשת וישוב למעגל ההשפעה המצרי. החלופה של “מסירת המפתחות” לידי ארדואן היא בסופו של דבר בגדר הצבת סיכון קיומי להנהגת הרש”פ, שכן הוא אינו מסתיר את העדפתו לחמאס ולשאיפותיה.

“קיבוע” יוזמת טראמפ כמכשיר מדיני, שבזכות הרעיונות העומדים בבסיסו – לאו דווקא כל פרט ופרט שלו – הוא היחיד שיכול להוביל להסדר מדיני עתידי, הוא אינטרס ישראלי מן המעלה הראשונה. בנסיבות הנוכחיות, חשוב ואולי גם אפשר לרתום את מצרים לעשייה במגמה זו, אם כי הסיכויים להיענות פלסטינית תלויים – מטבע הדברים – בתוצאות הבחירות בארה”ב בנובמבר. ביקור שוכרי יש בו כדי להעיד כי מצרים מוכנה לנסות; ישראל מצידה צריכה לעודד אותם להתמיד במאמץ.

להנהגה המצרית יש יחס בסיסי חיובי לממשל טראמפ, בוודאי בהשוואה לקודמו. יוזכר כי בדצמבר 2016 הסכים סיסי לבקשתו של צוות המעבר של טראמפ למשוך משולחנה של מועצת הביטחון את מה שהפך להיות החלטה 2334, ואז מצא שר החוץ של אובמה, ג’ון קרי, שושבינות חדשות להצעת ההחלטה (מלזיה וניו זילנד) ובכך חשף את מצרים לביקורת בוטה, כאילו היא נאמנה פחות מהן לעניין הפלסטיני. אירוע זה הצטרף לחיכוכים קודמים שקיבעו במצרים את התחושה שהדמוקרטים בוושינגטון אינם “סופרים” את מצרים ואת האינטרסים החיוניים שלה.

על רקע זה, דווקא בחודשים שנותרו עד לבחירות (ולחילופי הממשל האפשריים בינואר 2021) ייתכן שמצרים תהיה מוכנה לפעול כדי להותיר על כנם מרכיבים של “מורשת טראמפ”, בייחוד אם העיסוק בנושא יבסס את מעמדה של קהיר כמקור סמכות מדיני. אין לצפות ממנה לסטות בפומבי מן העמדה הכלל-ערבית הפורמלית, המעוגנת ב”יוזמת השלום הערבית” מ-2002 ובפרשנות שניתנה במסגרתה להחלטות האו”ם. עם זאת, ברובד המעשי, המסר לפלסטינים צפוי להיות שהמציאות האזורית והבינלאומית השתנתה ללא הכר, ומה שהונח על השולחן על ידי ארה”ב (ולמעשה, זכה לגושפנקא עקיפה של בחריין – שאירחה את “סדנת מנאמה” ב-2019, ושל האמירויות – שיצאו נגד ה”סיפוח” אך לא נגד תוכנית טראמפ עצמה) הוא שיהיה כנראה הבסיס למשא ומתן עתידי.

רק המצרים יכולים להבהיר להנהגה הפלסטינית, בבהירות אך מתוך אמפתיה ומחויבות היסטורית, כי לא יהיה זה נכון מצידם להמר על עלייתו של ממשל דמוקרטי. למרות השפעות “פרוגרסיביות”, ספק אם ביידן, בהנחה שייבחר, ינטוש את קווי המתאר הכלליים של רעיון הפשרה הטריטוריאלית ויחזור לדרישות מקסימום מישראל (מה גם שבמקביל ינסה לבחון מחדש את עמדת ארה”ב מול איראן). הוא כבר הבהיר כי לא יחזיר את השגרירות לתל אביב, וייתכן שינסה להתוות דרך ביניים גם ביחס ליוזמת טראמפ. לאחר שידעך גל הזעם הראשוני על יחסי ישראל עם האמירויות, יגיע הזמן עבור עבאס וסביבתו הקרובה לבחון בצורה מפוכחת את חשבון הסיכונים והסיכויים. מצרים יכולה להאיץ את המהלך. ישראל צריכה לבחון איך לסייע לה בכך.


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *