JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף משנה (בדימוס) ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (בדימוס) ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

כיצד הפך חיסולה של “הישות הציונית” לשליחות מהפכנית במסגרת השסע הסוני-שיעי?

בכלי התקשורת המערביים רווח התיאור של ישראל ואיראן (או ליתר דיוק, המשטר הנוכחי בטהראן) כ”אויב העיקרי” או “אויב העל” זו של זו. המונח מזכיר את הרטוריקה הסובייטית של ימות המלחמה הקרה, ומשקף לכאורה מציאות של יריבות גאו-פוליטית עמוקה ומושרשת. אלא שהעוינות בין ישראל לאיראן איננה עתיקת יומין, וגם לא בלתי נמנעת. כמעצמות אזוריות יש מטבע הדברים מידה של תחרות ביניהן כמוקדי כוח, בוודאי בעידן של נסיגה אמריקנית, אולם בכך אין כדי להסביר מדוע הפכה השמדתה של מדינת ישראל ליעד מובהק של אסטרטגיית-העל האיראנית בעידן המהפכה האסלאמית.

לא כך היו פני הדברים בימי המשטר הקודם. כפי שישראלים רבים יודעים, ולעיתים מזכירים לאחרים (אם כי הנושא הפך רגיש בשל הפולמוס המשפטי רב-השנים בסוגיות כספיות שנותרו פתוחות), יש בישראל מעין “אתר הנצחה” רב-ממדים לשיתוף הפעולה ולמה שהייתה פעם ידידות איתנה בין שתי המדינות. כמאתיים קילומטר אורכו, ומעת לעת הוא דולף: קו צינור הנפט אילת-אשקלון הרי נבנה במקורו כדי להוביל נפט איראני אל הים התיכון, ומשם לנמלי אירופה. עד למהפכה האסלאמית ועלייתו של ח’ומייני לשלטון הייתה איראן שותפה של ישראל בסוגיות אסטרטגיות, וחברה בברית הפריפריה (“טרידנט”) שגיבש בן-גוריון בשלהי שנות החמישים אל מול האתגר הנאצריסטי, לצד תורכיה הכמאליסטית והקיסרות האתיופית (שגם הן עברו כמה תהפוכות מאז). ישראלים היו מעורבים במגוון מיזמים באיראן, מן התחום הביטחוני ועד לחקלאות.

מה ניצב, אפוא, בשורשה של העוינות המוחלטת כלפי עצם קיומה של ישראל, שהפכה – פשוטו כמשמעו – לאחד מעיקרי האמונה, הן בעיני ח’ומייני, והן בתפיסות היסוד של יורשו כמנהיג העליון (רהבאר – “מדריך”, תואר פוליטי שניתן לפענח את משמעותו דווקא בתרגום לגרמנית…) עלי ח’מנהאי? זעם על חלקן של ישראל ואמריקה בסיוע למשטר השאה השנוא הוא בוודאי חלק מן ההסבר מלכתחילה, אבל עוולות העבר אינן בגדר הסבר מספיק לעוצמתה ולהתמשכותה של העוינות שהזינה זה עתה שורה של ביטויים עדכניים בדבר המחויבות להשמדת ישראל (“אפילו אם נתקצץ לנתחים”, בניסוחו הבוטה של אחד ממפקדי משמרות המהפכה). גורמים רבי עוצמה יותר, המעוגנים בליבת הזהות הפוליטית של המהפכה האיראנית, ממלאים כאן תפקיד.

משטר המהפכה האיראני הרי יכול היה, אילו רצה, להיאחז באספקת הנשק מישראל – במסגרת העסקה הבעייתית שנודעה בשם “איראן-קונטראס”, בשלהי עידן רייגן – כדי לפתוח דף חדש. הוא בחר שלא לעשות זאת. נהפוך הוא, עוצמת העוינות רק גברה והחמירה עם הזמן. היא אף לבשה את הצורה הנתעבת של לעג לשואת יהודי אירופה – “תחרות” קריקטורות שהמשיכה להתקיים גם לאחר עידן אחמדינג’אד – וקיבלה ניסוח תמציתי וארסי ב”ציוץ” של המנהיג עצמו בנובמבר 2014 (שעדיין זמין ברשת) ובו הסבר, בתשע נקודות, מדוע וכיצד יש לחסל את ישראל.

הגאופוליטיקה, במובנה המסורתי, יוצרת באופן בלתי נמנע תחרות, ולעיתים יריבות, בין מעצמות אזוריות, אך במקרה זה היא אינה מספקת הנמקה מספקת לעמדה קיצונית כזו שאין לה כיום אח ורע ביחסה של מדינה חברה באו”ם לעצם זכות קיומה של מדינה אחרת. היא גם אינה מתרצת את ההשקעה העצומה של איראן – בבניית יכולתו של ארגון חיזבאללה לפגוע פגיעה קשה בעורף הישראלי; בחימוש והכשרה של גורמי טרור בחברה הפלסטינית, במסגרת יחסי שיתוף הפעולה עם חמאס ויחסי ההפעלה (proxy) עם הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני; ובמאמץ להפוך את סוריה של אסד לגשר יבשתי לים התיכון ולבסיס יציאה נוסף לפעולות נגד ישראל.

נכון אומנם לומר שיש כיום להנהגה בטהראן, באמצעות “טבעת אש” זו, גם מניע הרתעתי – השאיפה להניא את ישראל מפעולה צבאית נגד פרויקט הגרעין הצבאי האיראני. אבל ישראל, מצידה, לא הייתה מתמקדת באפשרות של פעולה כזו אילולא סימנה אותה איראן כיעד להשמדה וכפתה עליה לראות במשטר הנוכחי באיראן איום קיומי על עתידה. ממה נובעת אפוא הקריאה הקולנית “המוות לישראל” – “מרג בר איסראיל”?

אין בין ישראל לאיראן סכסוך טריטוריאלי כלשהו, וגם לא יריבות כלכלית (מעבר לשאלה הלא-פתורה של פיצוי על כספי צינור הנפט, המתבררת בפני בית דין בשווייץ). ישראל אינה מציבה איום על דרישתה הלגיטימית של איראן להיות חלק ממערך הכוחות האזורי ולשבת לשולחן הדיפלומטי; המשטר בטהראן הוא זה שמסרב להצטרף לשולחן כלשהו שישראל היא בין היושבים סביבו. בעומקו של דבר, זוהי אסטרטגיית-על המעוגנת, כפי שקורה לא אחת, בפוליטיקה של זהות, ובמקרה זה, זהותו של המשטר הנוכחי באיראן כהתגלמותה השלטונית של פרשנות גורפת, דרמטית, מודרנית ומהפכנית של עקרונות האמונה השיעית.

ראוי להזכיר: ביסוד הקרע בין הסונה (מילולית, אנשי “המסורת”) לבין השיעה (“הסיעה”) ניצבת מחלוקת שעניינה ההיסטוריה הפוליטית של עדת המאמינים: מי צריך היה להיות, על פי דין, מחליפו ויורשו (ח’ליפה) של הנביא מחמד כרועה רוחני, מנהיג מדיני ומצביא גם יחד. השיעים נותרו נאמנים לעלי, חתנו של הנביא ולצאצאיו הישירים, ומותם של נכדי הנביא, בניו של עלי – חסן וחסין – בתבוסתם מול צבאות שושלת בית אומיה הסוני בקרב כרבלא (680 לספה”נ) הפך בתפיסה הדתית השיעית לקטסטרופה מכוננת, ניצחון העוול, ולהתגלמותה של היסטוריה שהשתבשה ופנתה בכיוון הלא נכון.

באחרית הימים אמור המעוות לבוא על תיקונו, עם שובו של האמאם הנעלם (השיעה האיראנית שייכת לזרם התריסרי, המונה עוד עשרה דורות של יורשי עלי עד להיעלמותו של האחרון בהם, מחמד בנו של חסן אל-עסכרי, שמאז שנת 874 ועד היום השיעים התריסריים מצפים לשובו). כאשר יופיע בדמות המהדי, מושג שיש הקבלה בינו לדמות המשיח ביהדות, תבוא גאולה לעולם. אלא שעל פי הפרשנות שהנחיל ח’ומייני ברבע האחרון של המאה ה-20, האבל המתמשך על האובדן והסטייה של העולם כולו מדרך הישר, וההמתנה הסבלנית לבואה של דמות גואלת, התחלפו בקריאה לגיוס המאמינים למאבק, עד לתיקון העולם בכוח הזרוע.

למעשה, מה שחולל חומייני – ובכך הושפע, ככל הנראה, בשנות גלותו בפאריז, מהגותם של פראנץ פאנון ואחרים, שהציגו את המאבק המרקסיסטי האנטי-קולוניאלי והאנטי-מערבי של “העולם השלישי” במושגים של גאולת “הנדכאים עלי אדמות” – הוא לתרגם את הזעם והמצוקה עתיקי היומין של השיעה לסדר יום מהפכני מודרני. תיקון העוול הנורא של המאה ה-7 הפך להיות בגלגולו הח’ומייניסטי חתירה לקעקוע הסדר המדיני המקומי, האזורי והעולמי של ימינו.

רצה המקרה ועלייתה לשלטון של המהפכה האסלאמית באיראן אירעה באותה שנה שבה נשמטה אבן יסוד של סדר היום הלאומני-הערבי החילוני (ובחלק מן המדינות גם הסוציאליסטי): הסכם השלום שחתם נשיא מצרים, סאדאת, עם ישראל במרס 1979 על מדשאת הבית הלבן, שבועות ספורים לאחר שובו של ח’ומייני לאיראן כמנצח. צירוף נסיבות זה יצר “פיתול” נוסף בעמדת איראן כלפי ישראל, שהלכה ונעשתה נוקשה יותר ועיקשת יותר במשך ארבעה עשורים, ועיקרו – תחילה מצרים, ולאחריה (בשנות ה-90′) המשטרים הסוניים הרופפים והבוגדניים האחרים נכנעו לישראל והניחו את נשקם – או הפנו אותו, כפי שעשה צדאם בשנת 1981, כלפי איראן. לא במקרה בחר המשטר האיראני לקרוא רחוב ראשי בטהראן על שמו של ח’אלד אל-אסלאמבולי, רוצחו של הנשיא סאדאת.

כעת הרי זה מחובתו של האסלאם “האמיתי” – הגרסה השיעית של האסלאמיזם המהפכני – להוכיח את ערכו ואת תוקפו המוסרי בכך שיתמיד, ולו לבדו, לחתור להשמדת ישראל ולהוכיח בכך את ערכו. לתכלית זו היו האיראנים מוכנים להתגבר, משיקולים של אחדות מול האויב, על התהום שבין השיעה לארגונים סוניים רדיקליים כמו חמאס והג’יהאד האסלאמי הפלסטיני. יחד עם זאת, התהום בין השיעה לסונה שבה ונפערה בעיראק, מאז שנכבשה על ידי ארה”ב באביב 2003. בדאע”ש איראן רואה אויב קיומי של השיעה, ותרמה לתבוסתו בעיראק ובסוריה, אך אינטרס משותף זה עם ארה”ב לא שינה את עמדות היסוד של טהראן.

מכל מקום, גם אם הוא מעורב בחזיתות רבות אחרות, משטר האייתוללות רואה במאבק להשמדת ישראל מרכיב מרכזי של ייעודו ההיסטורי. לשיטתו, זו היא ראיה חותכת לכך שהמהפכה השיעית – על פי פרשנותו – היא התגלמותו האמיתית של הציווי האסלאמי. זאת, בעוד שהמשטרים הסוניים “עלובי הנפש” נכנעו, השלימו עם קיומה של ישראל ואף פנו לנתיב של נורמליזציה. ראוי לציין, בהקשר זה, שעם איחוד האמירויות יש לאיראן יחסים מורכבים מאוד: סכסוך טריטוריאלי – היא מחזיקה בשלושה איים השייכים לאמירויות – ואידאולוגי גם יחד, לצד הידברות דיפלומטית וקשרי סחר ופיננסים ענפים.

עמדת איראן כלפי ישראל הופכת אפוא בעיני ההנהגה לגורם מחולל לגיטימציה למשטר, הן ברחבי העולם המוסלמי הסוני והן, מה שחשוב לה עוד יותר, מבית. המהפכה הרי כשלה בפועל בכל הנוגע לטובתו ולרווחתו של העם האיראני: ארץ שהייתה ב-1979 עשירה פי שלושה מתורכיה היא היום ענייה ממנה פי ארבעה; שחיתות, סמים וזנות פשו בה כנגע בסדר החברתי; ודיכוי ברוטלי של ביטויי מחאה הפך לדבר שבשגרה. דווקא בשל כך המשטר מטיל את יהבו על יכולתו לנופף בעוז בדגל האנטי-ציוני. לא ברור כלל ועיקר שעמדה זו אכן זוכה לאהדה בציבור הרחב, המסתייג מן ההוצאות העצומות בסוריה ובלבנון, אך היא מהדקת את אחיזת המשטר בקרב הבסיס הפוליטי המובהק שלו, שבמרכזו הממסד הדתי.

יתרה מזאת: בעצם קיומה, ישראל – כמדינה לאומית מודרנית בעלת סממנים מערביים, לא “קהילת חסות” כמו יהודי איראן – מסמנת ומגלמת את אחד ממרכיביו של הסדר העולמי שלאחר 1945. באופק שאיפותיה, המהפכה הטוטליטרית השיעית מכוונת לקעקע סדר זה מיסודו. היא מגדירה אותו במושגים של “הגמוניזם” ו”יוהרה גלובלית” (כשם נרדף לארה”ב) וקושרת את המאבק נגדו להתמודדות עם “השטן הגדול” בוושינגטון ו”השטן הקטן” בירושלים. בזמנו אף ניסה אחמדינג’אד להביע בפני מארחיו הגרמנים את תנחומיו על תבוסתם: לשיטתו, הצד הלא נכון הוא שניצח במלחמת העולם השנייה. בהקשר זה, כוונות ההשמדה כלפי ישראל אכן משתלבות בתפיסה כוללת, אסטרטגית, תודעתית והיסטורית המבקשת לתקן את מה שהשתבש הן ב-661 (רצח עלי) וב-680 (מות בניו בכרבלא) והן ב-1945 ו-1948, ועל אף ניסיונות לגלות יחס של סובלנות כלפי הקהילה היהודית הגדולה יחסית שעדיין נותרה באיראן, הן משלבות גם נימות מובהקות של שנאת יהודים “קלאסית” שחלחלה לשיח האיראני בהשראת מודלים טוטליטריים במערב.

המשמעות עבור ישראל ועבור ידידיה ובעלי בריתה, כמו גם עבור שותפיה החדשים במרחב האזורי, צריכה להיות ברורה. שלא כסכסוכים “רגילים” על אינטרסים סותרים, מניעים מטה-היסטוריים מעין אלה הם רבי עוצמה. קשה לחולל בהם שינוי או לחסום אותם באמצעות דיפלומטיה, אלא אם היא נתמכת בעוצמה צבאית מרתיעה ויעילה.


מאמר זה הוא גרסה מעודכנת של מאמר שהתפרסם באתר כתב העת The Jerusalem Strategic Tribune, שהכותב הוא עורכו הראשי.


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Shutterstock

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך