JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

רבים מתעסקים בהשלכות ההסכם ההיסטורי באשר לאיראן ולהחלת הריבונות, אבל יש להכרזה משמעות נוספת. איחוד האמירויות, כמו יוון, מנסות לעצור את ההשתוללות של נשיא טורקיה בים התיכון, שהשבוע הגיעה לשיא חדש.

לא במפתיע, ההתייחסויות (בישראל ובעולם) להודעתם הדרמטית של הנשיא דונלד טראמפ, ראש הממשלה בנימין נתניהו, ויורש העצר (למעשה, שליט) איחוד האמירויות מחמד בן זאיד התמקדו בהיבטים הנוגעים לשאלה הפלשתינית ודחייתה של החלת הריבונות; בעמידה המשותפת מול האיום האיראני; ואף בהשלכות הפוליטיות בישראל ובארה”ב. כל אלה הם אכן מרכיבים משמעותיים וחשובים במהלכים החשאיים שהובילו לפריצת הדרך.

בה בעת, נדחקה הצידה שאלה חשובה, הזורה אור נוסף ומשמעותי על עיתוי ההודעה – ועל עומק השותפות האסטרטגית בין ישראל למדינת איחוד האמירויות, בעיצומו של משבר מן המעלה הראשונה המתחולל כעת במזרח הים התיכון.

הציבור בישראל לא הרבה לתת את דעתו בחודשים האחרונים על המתרחש במלחמת האזרחים בלוב, שהפכה לזירת מערכה באמצעות שליח בין תורכיה, המסתייעת בתמיכתה של קטאר, לבין מצרים – הנתמכת באופן עקבי ונרחב על ידי איחוד האמירויות (כזכור, בין קטר לבין סעודיה והאמירויות יש קרע עמוק וממושך, הנובע בין היתר מעמדתה האוהדת של קטר כלפי תנועת האחים המוסלמים).

אבל בשבוע שעבר, הפך המאבק שם לרלוונטי עבור ישראל ועתידה. שרי החוץ של מצרים ויוון – סאמח שוכרי וניקוס דנדיאס – חתמו בקהיר על הסכם המסמן את תוואי הגבול בין אזורי המים הכלכליים של שתי המדינות.

הסכם זה מציב את שתיהן בעימות חזיתי מול המפה שסימנו נשיא טורקיה ארדואן וממשלתו של פאיז סראג’, השולטת בבירה טריפולי ובצפון מערב לוב: לפי מפה זו, יש לטורקיה גבול EEZ (אזור כלכלי בלעדי) עם לוב, ולכן לא יכול להיות ליוון גבול עם מצרים.

ברמה העקרונית, הוויכוח נוגע למעמדם של איים, כמו כרתים. באופן מעשי, מטרתה של טורקיה היא לחסום את דרכן של קפריסין, מצרים, וישראל לשווקי אירופה.

בתגובה נזעמת להסכם המצרי-יווני, שיגר ארדואן ספינת מחקר סייסמי – בליווי חמוש של הצי הטורקי – לפעול במים הכלכליים של יוון (כפי שהם מסומנים על פי הדין הבינלאומי), אך טורקיה טוענת שהם שלה. על מזרח הים התיכון מרחפת איפוא סכנה של התלקחות צבאית.

לכל זה יש קשר ישיר לפריצת הדרך. מדינת האמירויות רואה במשטרו של ארדואן גורם מסוכן, הפועל לקדם את השתלטות האחים המוסלמים על מדינות באזור, ובכללו מצרים. לכן, תמכה בפועל (וכך עשתה גם סעודיה) במהלכים לסילוקו מן השלטון של מחמד מורסי במצרים בקיץ 2013.

טורקיה, מצידה, הוקיעה את “משטר ההפיכה” ו-“חמיסת השלטון” בידי עבד אל-פתאח אל-סיסי. מאותה סיבה גם נרתמה לסייע למצרים לתמוך בכוחותיו של “הפילדמרשל” ח’ליפה חפתר במערב לוב ובניסיונו לכבוש את טריפולי – ניסיון שנבלם כאשר טורקיה התערבה צבאית לטובתה של ממשלת סראג’.

כעת, עם חתימת ההסכם המצרי-יווני, התייצב שר החוץ של האמירויות, אנואר גרגאש, באופן חד משמעי לצד העמדה המצרית, ואף הגדיר את החתימה כ-“ניצחון” בעל משמעויות היסטוריות.

השבוע, אמנם בלשון דרמטית פחות, התייצבה גם ממשלת ישראל לימין ההסכם. מי שמבקש להבין מדוע דווקא עכשיו “פרץ השלום” בין ישראל לאמירויות, ראוי שיבחן גם היבט זה, לצד שאלת החלת הריבונות ורמת האיום הגוברת מצד איראן.

פורסם ב-ישראל היום 15.08.2020


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Bigstock

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *