אבן הראשה: א-סיסי, יציבותה של מצרים ועתידו של מזרח הים התיכון

האתגרים הגדולים ביותר הניצבים בפני נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, הם הלחימה בטרור – בעיקר בסיני – והמערכה הרעיונית שבה פתח כנגד האסלאמיזם הקיצוני; המשך ואף האצה של הצמיחה הכלכלית; פיתוח משאבי האנרגיה של ארצו, בזיקה ליוזמות נוספות במזרח הים התיכון; קידום פרויקטים לאומיים גדולים, כולל העברת מוסדות השלטון מקהיר; פתרון הסכסוך עם אתיופיה בסוגיית הנילוס, וגיבוש מענה מדיני הולם למבקריו באירופה ובארה”ב.

בהתחשב בחלופות, שקשה להפריז בחומרתן, האינטרס של ישראל ושל בעלות בריתה באזור הוא להמשיך ולסייע לא-סיסי בייצוב המערכת המצרית. במקביל, רצוי בעקיפין או במסגרות אזוריות, ניתן לעיתים להשיא עצה דיסקרטית, ולעודד אותו למתן כמה מסממני הדיכוי של משטרו, המעידים אולי על מתחים בתוך הממסד הצבאי השולט.

מחקר זה נכתב בתמיכתם הנדיבה של השגריר זלמן שובל והקרן הישראלית לקידום האדם.

תקציר מנהלים

הבחירות לנשיאות מצרים, שהתקיימו במרץ 2018, הניבו תוצאה צפויה מראש. הנשיא המכהן, עבד אל-פתאח א-סיסי, שהתמודד בבחירות כעצמאי, זכה ב-97% מקולות הבוחרים, ובכך הדגים כמה רחוקה המציאות הפוליטית במצרים מהתקוות הנלהבות שניצתו בה בשנת 2011.

למרות זאת, עדיין נכון לומר כי האירועים המהפכניים שסחפו את מצרים החל מ-2011 היו בעלי חשיבות מכרעת עבור המדינה, עבור האזור וגם מעֵבֶר להם. המספרים מדברים בעד עצמם: אוכלוסייתה של מצרים תגיע בקרוב ל-100 מיליון נפש, והיא שומרת על מעמדה החיוני מבחינה גאו-פוליטית. התהפוכות הפנימיות שהתחוללו בה והשלכותיהן האפשריות, כולל עלייתו של שלטון טוטליטרי אסלאמיסטי, עלולות להיות הרסניות ליציבות האזור והעולם כולו.

האתגר של מצרים הוא בעיקר פנימי. אומנם, ניצב בפניה איום חיצוני משמעותי יחיד, והוא בניית סכר הרנסנס באתיופיה, אולם אפילו סכסוך זה ניתן ליישוב על ידי יישום מדיניות מים מתקדמת יותר. יש גם סכסוך גבולות ישן וסבוך עם סודן, וגם שטחי ההפקר של לוב מציבים בעיות ביטחוניות. עם זאת, אף לא אחת מהסוגיות הללו מהווה איום אסטרטגי על מצרים; ובינתיים, ישראל ממשיכה להיות בעלת-ברית אסטרטגית, למרות יחסם העוין של רבים מאזרחי מצרים כלפיה.

עתידה של מצרים תלוי, אם כן, לא בגורמים חיצוניים אלא ביכולתו של המשטר לשמר אותה מלוכדת מבחינה כלכלית, חברתית, אידאולוגית ופוליטית. בעיקר, א-סיסי צריך לנצח במלחמה הפנימית – והרעיונית – נגד הטרור והאסלאמיזם הרדיקלי, להוציא לפועל את הפרויקטים הלאומיים שתכנן, לשמור על הצמיחה, לחזק את הקשרים עם מדינות מזרח הים התיכון, ולהתגבר על ההסתייגויות העמוקות ממנו בארה”ב וברחבי אירופה.

כל זה תלוי ביכולתו של א-סיסי לשמור על ממשלה מאוחדת, למרות הסדקים שנוצרו לאחרונה בתוך הממסד השלטוני. מדד חשוב אחד ליכולתו לשמור על הסדר בביתו הוא מידת ההצלחה של המאמץ שהוא עושה לשנות את אופיו של השיח האסלאמי הדתי.

ישראל ושחקנים אזוריים אחרים במזרח הים התיכון ייטיבו לעשות אם ישימו את יציבותה של מצרים בראש מעייניהם. מצרים, מצידה, יכולה (אם תבחר בכך) להפיק תועלת משמעותית מהעצות ומהסיוע הדיסקרטיים שבעלות בריתה יכולות להציע לה בנושאים כמו ניהול משק המים, ליברליזציה כלכלית, אבטחת חצי-האי סיני, ובעיקר – שליטה בהתנהלותם של שירותי הביטחון, באופן שיקל על ישראל לסייע לה בגבעת הקפיטול.

המלצות לגבי מדיניות

מדיניותה של ישראל – והדיאלוג האסטרטגי המתמשך שלה עם בעלות בריתה באזור, עם ארה”ב ועם אירופה – צריכים להתמקד בין היתר בחיזוק יציבותה של מצרים.

ישראל צריכה לנקוט כמה דרכי פעולה. ממשלת ישראל בירושלים צריכה לשמור על יחסים קרובים עם ההנהגה המצרית – כולל גיבוי למאמציה בעזה – ולחזק בדיסקרטיות את שיתוף הפעולה בתחומי הצבא והמודיעין. ישראל יכולה גם לחדש את העניין שלה בתמריצים כלכליים ספציפיים, כמו הרחבתם של אזורי התעשייה המשותפים עם מצרים – QIZ – וצעדים נוספים להעמקת שיתוף הפעולה, כולל בתחום האנרגיה. בנוסף, מומחיותה של ישראל בטכנולוגיית מים יכולה, עדיף בעקיפין, לסייע למצרים להתמודד עם תוצאות בנייתו של הסכר האתיופי. בדומה לכך, ישראל צריכה לעודד את הקונגרס האמריקאי להתמיד במחויבותו לסייע למצרים במלחמתה נגד הטרור. סיוע כספי זה צריך לכלול שכנוע עדין מצידם של הסנטורים וחברי הקונגרס שמטרתו לעודד את ההנהגה המצרית לייעל את המערכת הצבאית ולהתאימה למשימותיה האמיתיות כיום.

כמו כן, מנהיגי ישראל צריכים לפתוח בשיחות עם ממשלת מצרים לגבי דרכים לשינוי צביונו של השיח הציבורי והרחקתו מהרטוריקה האלימה נגד ישראל, שממשיכה להיות נפוצה בחברה המצרית. בינתיים, על בסיס מה שמסתמן כמכנה משותף בין ישראל ומצרים בסוגיה הפלסטינית – במיוחד לגבי הסיוע לאוכלוסייתה של עזה והמאמץ המשותף להביא לרגיעה – צריכה ישראל להמשיך ולתת מעמד בכורה למצרים בחזית זו מצג כזה של שיתוף פעולה עשוי לשמש את א-סיסי כהוכחה לכך שהוא מסוגל לספק תוצאות מעשיות בעבודה עם ישראל, ולהגביר את אמינותו בעיני העולם.

יהיה זה מועיל להרחיב את היקף התיאום עם שותפות אחרות בים התיכון, להרחיב את המודל הנוכחי של שותפות תלת-צדדית (יוון-קפריסין-ישראל ויוון-קפריסין-מצרים); וכשיתאפשר הדבר, להכניס את איטליה כעוגן אסטרטגי ולסמן מתווה לגיבושה של מסגרת התייעצות רב-צדדית קבועה. חשוב במיוחד להעניק תמיכה פוליטית בוושינגטון ובאירופה לאסטרטגיה המצרית בלוב.

בה בעת, ראשי המערכת המדינית, הצבא וגורמי המודיעין בישראל צריכים להיות מוכנים גם לאפשרות – הלא-סבירה (כיום) אך המסוכנת – שמשטרו של א-סיסי יתפורר, ובמצרים ישתרר תוהו ובוהו או יעלה לשלטון משטר עוין, וכתוצאה מכך יבוטל הסכם השלום בין ישראל ומצרים שנחתם ב-1979. למצב זה תהיינה השלכות מרחיקות לכת על ביטחונה של ישראל ועל מעמדה האזורי. מכך נגזר הצורך לעשות ככל שניתן לסייע בייצוב המשטר ובשיקום תדמיתו במערב, אך גם להכין אפשרויות ליום פקודה.

מה שקורה במצרים לא נשאר במצרים

אל מול התהפוכות ומעשי הטבח המתרחשים ברחבי האזור, קל לדחוק לשולי סדר העדיפויות את בעיותיה החמורות של מצרים; אך אסור לשכוח שהיא אבן הפינה לכל מבנה אזורי, ואחד המפתחות להתפתחותם של המזרח התיכון ושל מזרח הים התיכון כיום.

כך היה לכל אורך ההיסטוריה המודרנית של האזור, שהחלה, לפי הגרסה המקובלת, עם פלישתו של נפוליאון למצרים ב-1798.¹ פתיחתה של תעלת-סואץ, עלייתו לשלטון של גמאל עבד אל-נאצר, משבר סואץ ב-1956, מלחמת ששת הימים, ביקורו של אנואר סאדאת בירושלים ב-1977, ותשומת-הלב שעוררו ההתקוממויות נגד חוסני מובארכ ב-2011 ונגד מוחמד מורסי ב-2013 – כולם מעידים על מרכזיותה של מצרים.

השנים שחלפו מאז עלייתו לשלטון של עבד אל-פתאח א-סיסי היו דרמטיות פחות. המשטר הנוכחי הפגין את יכולתו להחזיק מעמד בשלטון, כפי שהדבר התבטא בדרך הבעייתית, אך הגורפת, שבה נבחר א-סיסי מחדש. כתוצאה מכך, תשומת ליבו של העולם – ודאגותיה של ישראל – התפוגגו במידה רבה. אך אין לקחת את יציבותה של מצרים כמובנת מאליה. לעת עתה, נראה שרק כאשר מתרחש פיגוע טרור גדול – כמו הפלת המטוס הרוסי בסיני ב-2015,² או הטבח במסגד בסיני ב-2017 שגבה את חייהם של 300 בני-אדם³ – הופכים אתגריה של מצרים לנושא לניתוח ולוויכוחים סוערים. יש לישראל אינטרס בכך שהסוגיה המצרית להסתעפויותיה תזכה לטיפול עקבי והולם (שיישאר דיסקרטי). כנקודת מוצא, יהיה זה מועיל לומר שוב גם את המובן מאליו.

ייתכן שהמצרים נוטים לעיתים להפריז בחשיבותה וב”תפקידה” של מצרים, שאותה הם מכנים “אם העולם” (אום אל-דוניה), אולם זוהי אכן מדינה חשובה ביותר, בשל כמה סיבות. אוכלוסייתה של מצרים צפויה לעלות בקרוב על 100 מיליון נפש, ובכך להפוך אותה למדינה ה-14 או ה-15 ברשימת המדינות המאוכלסות ביותר בעולם. מצרים היא כיום האומה הגדולה ביותר במזרח הים התיכון, והיא עולה מבחינה זו על תורכיה. כמעט כל תושבי מצרים גרים בחלק קטן מאוד שלה – עמק הנילוס והדלתא – אחד האזורים הצפופים ביותר בעולם. אוכלוסיית קהיר-רבתי צפויה לגדול מ-18 מיליון ל-40 מיליון נפש (!) עד שנת 2050.

בניסיון להתמודד עם מטרופולין זה הודיעה ממשלת מצרים ב-2015 על תוכניתה לבנות בירה מנהלית חדשה, 45 קילומטרים ממזרח לקהיר, על הכביש לסואץ. אוכלוסייתה צפויה למנות 7 מיליון נפש.⁴ תאגידים סיניים גדולים הקצו הלוואות של עשרות מיליארדי דולרים לפרויקט החדש. מעורבותם של הסינים, הנובעת אומנם מציפייה לרווח כספי, מצביעה גם על הבנה הולכת וגדלה בחוגי מדיניות החוץ בבייג’ינג שיציבותה של מצרים חיונית לאינטרסים של סין באזור. היא בהחלט מהווה אחד מגורמי המפתח ליישומה המוצלח של “יוזמת הרצועה והדרך” של הנשיא שִ’י.⁵

בכך מצטרפת סין לקבוצת המדינות שלמדו להכיר בחשיבותה האסטרטגית של מצרים. כאומה היושבת על נקודת החיבור שבין אסיה לאפריקה, מצרים היא שחקן מרכזי במזרח התיכון ובמזרח אפריקה של היום. כמו כן, בזכות ריבונותה על תעלת סואץ היא חולשת על אחד מנתיבי התחבורה הימית החשובים בעולם.

מאז 1798, מיקום פיזי זה הפך את מצרים מפרובינציה נידחת באימפריה העות’מאנית לנכס גאו-פוליטי חיוני הממלא תפקיד מרכזי בתוכניותיהם של כוחות זרים, וגם מהווה ציר מרכזי בהתפתחות האזור. לאור דפוסי ההתפתחות הכלכלית הגלובלית של ימינו וחשיבותו האסטרטגית המתחדשת, הגדלה והולכת, של מזרח הים התיכון, מצרים ממשיכה להיות שחקן מרכזי בענייני העולם.

חשיבותה של מצרים נובעת גם מהיותה זירת מאבק בין רעיונות שונים לגבי תפקידו ואופיו של האסלאם בחברה ובפוליטיקה, מאבק המציב אתגר אידאולוגי מכריע בתקופתנו בכל העולם.

השאלה הגדולה: האם ניתן לנבא חוסר יציבות?

כשכל כך הרבה מוטל על כפות המאזניים, שאלת יציבותה הפוליטית של מצרים היא בעלת חשיבות ראשונה במעלה. זה זמן רב שהנושא העקרוני מרתק חוקרים ואנשי מקצוע כאחד. במקומות אחרים באזור משלו חאפז אל-אסד בסוריה, מועמר קדאפי בלוב והמלך חוסיין בירדן לאורך תקופה כמעט קטטונית של יציבות, שנמשכה עשרות שנים. מלומדים הגדירו את התקופה הזו כעידן של “התמדה סמכותנית”, שהסתיים בפרץ דרמטי של תהפוכות ב-2011. מה אִפשר את ה”התמדה” הזו, ומדוע היא באה על סיומה?

התשובה קשורה באופן הדוק למה שמכונה “הגירעון הדמוקרטי”, שזוהה במסמך פורץ הדרך “דו”ח האו”ם על התפתחות האדם הערבי 2002”.⁶ להיבט זה של המציאות הפוליטית באזור היה תפקיד מרכזי בחשיבה הנאו-שמרנית שלאחר אירועי ה-11 בספטמבר, והוא הפך לאבן-הפינה ב”אג’נדת החירות” של נשיא ארה”ב ג’ורג’ וו. בוש.⁷

בהשוואה לאופן שבו מזרח-אירופה ואמריקה הלטינית עברו משלטון יחיד לדמוקרטיה, נכשלו המאמצים האמריקניים במידה רבה. אך בהתחשב באופיו המעורב של המשטר הנוכחי במצרים – שמשלב בין גורמים פוליטיים סמכותניים לגורמים פוליטיים שיתופיים – הדיון על קידום הדמוקרטיזציה בעולם הערבי עדיין רלוונטי.

מצד אחד, תאוריית המודרניזציה טוענת ששינוי חברתי חיובי – צמיחה כלכלית, אורבניזציה, השכלה – יזרזו את המעבר לצורת שלטון דמוקרטית. מצד שני, אלה הדוגלים במהותנות (תאוריה המעניקה עדיפות למהות ולזהות תרבותית על פני אינטרסים פרגמטיים) רואים בתרבות האסלאמית את הסיבה העיקרית לכך שהדמוקרטיה אינה מצליחה להכות שורש. על פי תפיסה זו, חסמים תרבותיים הם הסיבה העיקרית לכישלונו של הניסוי הליברלי של שנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת.

אולם יש גם דרך אחרת לראות את השפעתה של המודרניזציה, בהקשר של מדינה מוכת-עוני כמו מצרים. פערים חברתיים בולטים, לצד פחדיהם הנלווים של בני המעמדות המיוחסים המהווים מיעוט, רק העמיקו את הגירעון הדמוקרטי. כתוצאה מכך, משטרים חזקים הם אטרקטיביים עבור האליטות. היעדרו של מעמד ביניים חזק, בטוח ובעל בסיס רחב הוא, אם כן, גורם נוסף לכישלון השאיפות הדמוקרטיות. מציאות חברתית קודרת זו צריכה להילקח בחשבון בכל דיון על אפשרות יישומה של מדיניותו של א-סיסי ועל השאיפה לליברליזציה פוליטית.

מסיבה זו בדיוק מתחדדת ההכרה שהממד הפוליטי המובהק ולא הדינמיקה החברתית והכלכלית הוא לעיתים קרובות הגורם המכריע במאבקה של מצרים ליציבות. במידה מסוימת, אפילו פעולות של דיכוי יכולות אפוא להיחשב לגיטימיות אם הן נתפסות כהכרחיות לצורך שמירת היציבות הפוליטית. ככאלה, פעולות יעילות נגד טרור וחתרנות הן הכרחיות גם כדי לתת לגיטימציה למשטר, בהתחשב בכך שהציפייה ממנו היא שיָשים את הביטחון הלאומי ושמירת אחדותה של המדינה בראש מעייניו.

ייתכן שהשילוב בין לגיטימיות פנימית לבין אמצעי דיכוי נחוץ כדי לשכנע שחקני מפתח פוליטיים, כלכליים וחברתיים – במיוחד מבני המעמדות העליונים – שיהיה זה לטובתם אם המשטר יגייס אותם לתמוך בו. גיוס כזה, מצידו, מספק למשטר אמצעים נוספים לבסס את הלגיטימיות שלו ולבודד את אויביו מבית. מסגרת מושגים משולבת זו תתורגם בהמשך לרשימה מחולקת לקטגוריות, לצורך הערכת היבטים ספציפיים של המדיניות המצרית הנוכחית תחת שלטונו של א-סיסי. לגיטימיות היא אפוא המפתח ליציבותה של מצרים ולהמשך קיומו של הסדר הנוכחי, אך היא גם נקודת החולשה הגדולה ביותר של הנשיא.

מורסי ביקר קשות את החוקיות והלגיטימיות של הדחתו ב-2013 ושל מעצרו שבא בעקבותיה. ביקורת זו ממשיכה להעיק על מאמציו של א-סיסי לטעון ללגיטימיות ולבסס את משטרו בעזרת כלים מוסדיים וחוקתיים. סיכוייו להצלחה תלויים קודם כול ביכולתו של המשטר הנוכחי להתעמת ולהדוף את האיום שמציב בפניו הטרור (בעיקר על ידי גורמים הקשורים לדאע”ש). המשך קיומו של משטר א-סיסי תלוי גם ביכולתו להשלים את המשימה של דיכוי תנועת האחים המוסלמים ושלילת הלגיטימיות שלה.

כדי לשמור על לכידות פנימית, וכדי לחזק את בסיס התמיכה שלו בתוך הממסד הצבאי, א-סיסי חייב להיראות כמי שפועל בחוזקה. זה מסביר את האופן השתלטני שבו הסיר מדרכו כל יריב או מתמודד רציני, ובכך הבטיח את בחירתו הגורפת מחדש כנשיא מצרים במרץ 2018.

בדומה לכך, יכולתו לצרף אליו גורמים חשובים בחברה המצרית מהווה אף היא בסיס חיוני ליציבות. א-סיסי זקוק לתמיכתה של “המדינה העמוקה”. מונח זה, השאול דווקא מההיסטוריה המודרנית של תורכיה, מתייחס בעיקר לכוח הפוליטי המוענק לאליטה הצבאית. בשימושו הנוכחי של המושג, “המדינה העמוקה” במצרים כוללת גם את המנגנון המשפטי והביטחוני, וכן את החלק העצום של המשק הנשלט בידי הצבא.

המשטר חייב לגייס תומכים גם מקרב החוג המצומצם, אך בעל ההשפעה, של יזמים ואנשי עסקים מובילים, כמו גם של רשויות הדת ומעצבי דעת הקהל. גיוס כזה הוא כלי הכרחי במאבקו של המשטר ללגיטימיות, ובמאבקו נגד הטרור האסלאמיסטי. עבור ה”מגויסים” הפוטנציאליים זהו סיכון שכדאי לקחת – רק אם א-סיסי יוכיח את עצמו גם כפופולרי וגם כחסר רחמים במלחמתו נגד אויביו הפנימיים.

זוהי נקודה שלעיתים קרובות אינה נלקחת בחשבון על ידי אלה במערב שמודדים את משטרו של א-סיסי אך ורק במושגים של שמירה על זכויות אדם. דאגתם מקורה בעמדה מוסרית מוצדקת שמדגישה איום חשוב לטווח הארוך על הלגיטימיות של המשטר. יחד עם זאת, אלה שמעניקים לנושא זכויות האדם עדיפות בלעדית נוטים להמעיט בערכה של הסכנה, לא רק להנהגה אלא למדינה כולה, ולכל אגן הים התיכון, משלטון מצרי שייתפס כחלש מול הטרור האסלאמיסטי, או כהססן מול תנועת האחים המוסלמים.

בשלב זה, השאלה של ניהול הכלכלה הופכת להיות רלוונטית. היא חשובה לאו דווקא במונחים של תוצאות סופיות ו”פתרונות”. בסופו של דבר, צרותיה החברתיות של מצרים הן כה מושרשות שלא נראה שיש להן פתרון באופק. במקרה הטוב הממשלה יכולה למנוע התדרדרות נוספת, ולפתח רפורמות מוגבלות. ליתר דיוק, רמת המסירות והאנרגיה שהממשלה משקיעה בניהול הכלכלה היא זו שיכולה לשמש כמדד ליכולתו ולנחיצותו של המשטר. כדי לגייס שחקני מפתח בתחום הכלכלה, ולהישאר ביחסים טובים עם כלל האזרחים המצרים, על המשטר להיראות כמְפַתֵח אופציות חדשות, פותח ביוזמות חדשות, ומציע ליזמים ולעובדים כאחד נתח במיזמים אלה.

פרויקטים גדולים הם דרך אחת בנקיטת מאמצים אלה; הפיכת מצרים לאטרקטיבית עבור השקעות גדולות היא דרך נוספת. שתיהן תלויות בביטחון וביציבות, ובו בזמן גם תורמות להם. זהו מודל של תלות-הדדית שבו מדיניות המשטר ופעולותיו, המחזקות זו את זו, יכולות גם לקדם את הכלכלה המצרית. אולם, פרדיגמה זו מאפשרת גם לכישלון זה או אחר של הממשלה בתחום אחד להשפיע לרעה על תחומים אחרים.

בהקשר זה, אחד היסודות החשובים ליציבות הוא לגיטימיות חיצונית – אזורית ובינלאומית. זה משתקף קודם כול במעמדו של המשטר המצרי בוושינגטון ובבירות אירופה. דרכים אחרות למדוד את אמינותה של ממשלת מצרים כוללות שיתוף פעולה תת-אזורי במזרח הים התיכון ומעמדו של המשטר בעולם הערבי – במיוחד יחסיו עם סעודיה ועם איחוד הנסיכויות הערביות. בשנים האחרונות התחזקו קשריה של מצרים עם שתי מדינות אלו, לאחר תקופה של התדרדרות יחסית ביחסים ביניהן, אך משהו מן המתח נותר בעינו.

הטון העיקש של מורת רוח מצד המערב כלפי המשטר במצרים הפך את השלטון לפגיע יותר ללחצים פנימיים. זו הסיבה לכך שא-סיסי סירב לעיתים קרובות להקשיב לעצות שניתנו לו על ידי גורמים מערביים. דיווחים על מחלוקות פנימיות והעדר תמיכה בתוך הממסד הצבאי עלו בקנה אחד עם נקודות חולשה אלו ביחסיה של מצרים עם בעלות ברית מרכזיות.⁸

זה יכול גם להסביר את תחושת ההקלה של א-סיסי כאשר ממשלו של דונלד טראמפ נטל את ההגה בוושינגטון. א-סיסי הפגין נכונות לעשות מאמצים עילאיים כדי להבטיח את תמיכתו המתמשכת של הנשיא טראמפ. אולם גישה זו עלולה להתברר כמסוכנת, אם מסתמכים יותר מדי על מקור אחד ללגיטימיות בינלאומית על חשבון מקורות אחרים. אין תימה שא-סיסי מהדק במקביל גם את קשריו עם רוסיה וסין.

האירועים מאז 2013 מראים שלמשטר יש הבנה מפוכחת לגבי חשיבותו של מה שמונח על כף המאזניים. פעולות המשטר מעידות גם על נכונות ויכולת לפעול בהחלטיות. אך באותה העת, משטרו של א-סיסי משקף גם פחד, פגיעות ומתחים פנימיים בתוך האליטה השלטת. חלק מהאתגרים עדיין מטופלים באופן גרוע, ודורשים יוזמה ויצירתיות רבים יותר, מממסד שלטוני שלא נודע כמי שניחן בהם. כיוון שכך, מנהיגות (פופולרית) ולכידות פנימית הם קריטיים להתקדמותו.

לכידות דרך מאבק: משטר א-סיסי רודף את אויביו

יש להבין, אפוא, את ההכרעות המדיניות שקיבל הנשיא א-סיסי על רקע האירועים הסוערים שקדמו לעלייתו לשלטון. יש לו הבנה אינטואיטיבית של מה שמונח על כף המאזניים ושל מה שצריך לעשות כדי להישמר מחוסר יציבות. כדי לאחד כוחות ולשמור על לכידות פוליטית בתוך המשטר ובתוך המדינה העמוקה עלה א-סיסי על מסלול של סכסוך מסלים עם אלה שנתפסים כאויבי היציבות בכלל, ושל משטרו בפרט. הוא נקט עמדה לא מתפשרת לא רק נגד טרוריסטים אסלאמיסטיים, אלא גם נגד תנועת האחים המוסלמים, נגד ארגונים לא-ממשלתיים ונגד פעילי החברה האזרחית, שהואשמו בכך שעשו יד אחת עם החתרנים האסלאמיסטיים.

העימות האלים עם תנועת האחים המוסלמים לא היה בלתי-נמנע, והוא גם לא היה בהכרח הדרך היחידה להתקדם לאחר הרחקתו של מורסי מהשלטון. בתחילת אוגוסט 2013, חודש לאחר ההפיכה, המשיכו פקידים מצריים למסור ל”רויטרס” שנעשים ניסיונות לסגור עסקה עם הנהגת האחים המוסלמים. הוצעו להם משרות ממשלתיות ומעמד חוקי מחודש בתמורה להסכמה שבשתיקה ולשיתוף פעולה עם המשטר.⁹

אולם לא-סיסי לא היה כל רצון לצרף אליו את האחים המוסלמים ולהציע להם הזדמנויות למלא תפקיד בפוליטיקה בתוך בסיס הכוח שלו. הוא היה מודע למאמציהם הקודמים, כשעלו לשלטון ב-2012, לצרף אליהם את הצבא ולשתף פעולה עם שירותי הביטחון. מדיניות האפס סובלנות של א-סיסי נעזרה בשגיאות טקטיות רציניות שביצעו האחים המוסלמים בתקופה שלאחר מורסי, כולל נוכחותם של אנשי אל-ג’מאעה אל-אסלאמיה בעצרות ובהפגנות שלהם.

החלטות אלו של האחים המוסלמים הקלו על ממשלו של א-סיסי להציג את הארגון כעוד קבוצת טרור מסוכנת הפועלת בתוך מצרים.¹⁰ לאחר שהוריד מהפרק את צירוף האחים המוסלמים ואת מתן הלגיטימציה לתנועתם, התמקד המשטר בדיכויָים וברדיפתם. באמצע אוגוסט היכה הצבא בחוזקה במפגיני שביתת השֶבֶת בקרבת מסגד ראבעה אל-עדוויה, הרג מאות מהם ועצר אלפים. מעשים אכזריים אלה, אשר למרות הכול מחווירים בהשוואה לאמצעי דיכוי הננקטים במקומות אחרים בעולם הערבי, לא פיצלו את המדינה העמוקה. נהפוך הוא, מעשיו של א-סיסי הגבירו את הלכידות. הצבא, המשטרה, שירותי המודיעין ובתי המשפט הפכו שותפים לדבר-עבירה בהדחתו של נשיא נבחר ובאלימות שבאה בעקבותיה.

בנובמבר 2013 הובא הנשיא לשעבר מורסי בפני בית משפט, אך הוא סירב להכיר בסמכותו לשפוט אותו ובכך להעניק לגיטימיות ל”הפיכה הנפשעת”.¹¹ מיד לאחר הדחתו של מורסי נעצרו מנהיגים רבים מקרב האחים המוסלמים, כולל ח’יירת א-שאטר ומוחמד בדיע, מנהיגה העליון של התנועה. בדצמבר 2013 נעצר רוה”מ לשעבר הישאם קנדיל – טכנוקרט לא פופולרי שהועמד לדין על חלקו בתקופת משטרו של מורסי – כשניסה לחצות את הגבול אל סודן.

בדצמבר 2013 אירע גם פיגוע טרור בתחנת משטרה בעיר מנסורה שבדלתא, ובו נהרגו 14 איש ונפצעו עשרות. בתגובה לכך, בצעד סופי הכריז משטרו של א-סיסי על תנועת האחים המוסלמים כעל ארגון טרור. העובדה שהנהגת התנועה הכחישה כל מעורבות בפיגוע, ואף גינתה אותו, לא הועילה.¹²

בתוך שישה חודשים הפכה תנועת האחים המוסלמים ממפלגה שלטת שנבחרה על פי חוק לקבוצת טרור שוות ערך לאל-קאעידה. בזאת הבטיח א-סיסי שממשלתו בעלת הבסיס הרחב תישאר מאוחדת בפני כוח מטיל אימה שהפך לאויב מושבע. אם תחזור תנועת האחים המוסלמים לשלטון, היא תרצה ללא ספק לנקום באלה שהיו מעורבים בהפלתה. מציאות זו אף מחזקת את האפשרות שכל הגורמים התומכים במשטר ימשיכו לחבור יחד.

לכידות זו החלה להראות סימני שחיקה כשהמשטר הרחיב את מסע הדיכוי שלו. א-סיסי הרחיב בהתמדה את ההגדרה של מי שמהווה איום על עתידה של מצרים. בינואר 2015 הוא נקט צעדים נוספים כדי לדכא ביקורת אפשרית. הוא אמר לקציני משטרה בדרג בכיר ש”זכויות אדם הן באמת חשובות” לו; אולם, המשיך א-סיסי, אסור להשתמש בדרישה לזכויות כדי לערער את היציבות ולהפיל את המשטר.

הוא הזהיר שהפגנות המחאה המתוכננות ליום השנה הרביעי למהפכה מזיקות למוניטין של המדינה, ומעבר לכך מקשות עוד יותר על הממשלה לטפל בצורכי העם.¹³ כעבור שבוע נהרגו 17 מפגינים בקהיר ובאלכסנדריה. מותה של אם צעירה, שאַיימה אל-סבאח, שנפגעה מרסס רובי ציד “לא קטלניים”, גרם לשערורייה.¹⁴ א-סיסי הביע צער וחרטה: “היא כמו בת בשבילי”.¹⁵

אך המשטרה המשיכה לדכא ולהטריד את פעילי החברה האזרחית ואת אלה שנחשדו בקשרים עם קבוצות טרור. כך החל דפוס דיכוי זה לאיים על הלגיטימיות של המשטר, על מעמדו הבינלאומי ואפילו על אחדותו הפנימית. מנהיגי אופוזיציה, כמו חמדין סבאחי, הואשמו בבגידה. אחרים פשוט נרדפו. על פי דיווח אחד על הוצאות להורג ללא משפט, לא פחות מ-474 בני אדם נהרגו רק ב-2015, וכ-600 עברו עינויים.¹⁶

המקרה המפורסם ביותר הוא זה של הסטודנט האיטלקי ג’וליו רגני, שערך מחקר לצורך עבודת דוקטור על איגודים מקצועיים במצרים. ייתכן שפקיד ממורמר מאחד האיגודים דיווח לשלטונות שרגני הוא מרגל. רגני נעלם בקהיר ב-25 בינואר 2016. תאריך זה ציין במקרה את יום השנה החמישי להתקוממות בכיכר תחריר. תשעה ימים לאחר היעלמותו נמצאה גופתו החבולה של ג’וליו רגני בתעלה ליד כביש מדברי. השלטונות הכחישו כל מעורבות בדבר, ואפילו טענו שחמשת ה”טרוריסטים” מבצעי הפשע נורו למוות בידי המשטרה. אולם תגובתה של ממשלת איטליה, שבשלב מסוים אף החזירה את השגריר שלה מקהיר, שיקפה את חשדה כלפי הגרסה הרשמית.¹⁷

עקב היקפן ואכזריותן של פעולות דיכוי אלו, ארגונים לא-ממשלתיים תיארו אותן כגרועות ביותר שאירעו במצרים מאז תחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת. זה היה במהלך התקופה שבה מובארכ לחם, ובסופו של דבר הביס, את קבוצות הטרור האסלאמיסטי, כולל את אל-ג’מאעה אל-אסלאמיה ואל-ג’יהאד אל-אסלאמי. מה שהחמיר את הבעיה עבור א-סיסי היה הרושם שהתקבל בארה”ב ובאירופה שאף על פי שהמשטר מצליח לדכא ביעילות את גורמי החברה האזרחית, הוא מתפקד בצורה גרועה במלחמתו נגד הטרור, למרות הייבוא המחודש של כלי נשק אמריקניים.

טענה זו היא בעלת משקל. אחרי ככלות הכול, נראה שאין סוף נראה לעין למערכה האכזרית של השלטון נגד דאע”ש בסיני, למרות התקדמות מסוימת לאחרונה. תיקו הדמים הזה מטיל ספק בשניים מהצידוקים העיקריים לעלייתו לשלטון של א-סיסי, מנהיגותו וניסיונו הצבאי. תכונות אלו נחשבו פעם חיוניות למאבק להסרת איום הטרור.

עדיין קשה לשפוט את הצלחת משטרו של א-סיסי. אף על פי שהוא עושה הרבה יותר מקודמיו, הוא אינו יכול לטעון לניצחון במלחמה הארוכה נגד הטרור. בנוסף, הצבא ספג כמה מהלומות, ויחסיו של המשטר עם חלק גדול מאוכלוסיית צפון סיני גרועים מאוד. במאי 2018 הזהיר משמר זכויות האדם ש-420,000 תושבי אל-עריש וערים אחרות באזור נמצאים על סף משבר הומניטרי עקב המצור שהטיל עליהם הצבא. כמו כן, דווח שיותר מ-3,000 בתים, רובם ברפיח, נהרסו במהלך מבצעים שמטרתם הייתה לנתק את הקשרים הטרוריסטיים עם רצועת עזה.¹⁸

בעוד שלפעולות אלו יש השפעה עצומה על יכולתן של קבוצות טרור להעביר נשק ולסחור בסמים ובסחורות אחרות, המדיניות האגרסיבית של הצבא מלבה כעס ותסכול בקרב תושבי צפון סיני, שרבים מהם מוצאים את פרנסתם בהברחות.

לצד הצעדים הנועזים שנקט א-סיסי לערעור טענותיהן הדתיות של התנועות האסלאמיסטיות, הוא הגביר גם את מאמצי הצבא להשמיד קבוצות טרור תוך התמקדות מיוחדת בארגונים שנשבעו אמונים (“שבועת ברית”) למדינה האסלאמית ולמנהיגה אבו-בכר אל בע’דאדי כח’ליף.

בכמה הזדמנויות התפשטה הלחימה אל מחוץ לגבולות מצרים. ב-16 בפברואר 2015 תקף חיל-האוויר המצרי מטרות מספר בתוך לוב, לאחר שאנשי שלוחת דאע”ש שם ערפו את ראשיהם של 21 מצרים קופטים. חיל-האוויר המצרי הרג גם עשרות מחברי דאע”ש ליד העיר דרנה.¹⁹ זמן קצר לאחר מכן פנה א-סיסי לאומה בנאום טלוויזיוני ודיבר על הצורך בשיתוף פעולה ערבי גדול יותר נגד פורענויות הטרור. ירדן ואיחוד האמירויות הערביות הציעו מעט  עזרה. בסופו של דבר נשאה מצרים ברובו של העול, ואת הלחימה המקומית ניהל הגנרל (כיום פילדמרשל) חפתר, מפקדו של מה שמכונֶה “הצבא הלאומי של לוב”.²⁰

במרץ 2016 היכו המצרים שוב באותו אזור, ועשו זאת אף בהיקף נרחב יותר במאי 2017. התקפות אלו באו בתגובה להתעללות דאע”ש בקופטים, שהגיעה לשיאה בטבח שבוצע בשיירת אוטובוסים שהובילה עולי רגל קופטים למנזר סנט סמואל במחוז אל-מיניא.²¹ מתקפות אלו מחוץ לגבולותיה של מצרים לא הפכו למערכה מתמשכת, ומשמעותן הייתה לכל היותר סמלית. מטרתן העיקרית הייתה להפגין מחויבות לנקום את דמם של הקופטים הטבוחים, ולשמור על סולידריות עם המיעוט הנוצרי במצרים.

החזית העיקרית נשארה צפון סיני, שבה נלחמים הכוחות המצריים מלחמה ארוכה ושוחקת מאז 2013. נוכח כוונתו של “מחוז סיני” של דאע”ש להרחיב את אזור הלחימה, גם ערים בעמק הנילוס, שחוו רוגע יחסי בשני העשורים האחרונים, נמצאות כעת על הכוונת.

במהלך תקופה זו היו למשטר כמה ניצחונות, אך גם כישלונות מרים. בנאום טלוויזיוני במרץ 2017 דיבר א-סיסי על הצורך “להניף את דגל האנושיות, הרחמים, הבנייה והפיתוח” כנגד דאע”ש. הוא עשה יותר מכל נשיא לפניו כדי להביא את הלחימה לשטחים שנשלטים על ידי קבוצות טרור אסלאמיסטיות או כאלה שהן חדרו עמוק לתוכם. מובארכ התייחס לסיני כאל מופע צדדי, לאחר שזכה בקרב על עמק הנילוס והדלתא בשנות ה-90 של המאה הקודמת. טנטאווי מצידו ביקש מישראל שתאפשר למצרים להכניס לסיני כוחות גדולים יותר מכפי שהותר לה על פי הנספח הצבאי להסכם השלום מ-1979. עם זאת, טנטאווי נמנע בדרך כלל מלקבל החלטות חשובות, וברור שמורסי, בתורו, היה אמביוולנטי לגבי הצורך ללחום בקבוצות הטרור האסלאמיסטיות, שכן הן חלקו את מטרותיה של תנועת האחים המוסלמים אם לא את שיטותיה.

א-סיסי, מנגד, לא הפגין שום ספקות ברדיפתו אחר בסיסיהם של הטרוריסטים, כמו גם אחר מנהיגיהם ורשויות הדת שלהם. למרות זאת, קבוצות הטרור בסיני, בעיקר אנצאר בית אל-מקדס, שב-2014 הגדירה את עצמה מחדש כ”מחוז סיני של המדינה האסלאמית”, התגלו כאתגר שקשה להתמודד עימו. מאז 2013 הן גבו את חייהם של כ-2,000 חיילים ושוטרים מצריים במאות מתקפות, חלקן די מדהימות בתעוזתן. הן הצליחו גם לפעול במטרה לפגוע בישראל, בהזדמנות אחת עם נגמ”ש גנוב שהצליחו להחדיר דרך גדר הגבול לפני שנעצרו. קבוצות אלו גם שיגרו טילים לעבר אילת בהזדמנויות אחדות.²²

בין הצלחותיהן הדרמטיות ביותר בשלב זה הייתה הטמנתה של פצצה במטוס נוסעים רוסי שהמריא משארם א-שייח’ ב-31 באוקטובר 2015. בפיגוע זה נהרגו כל 224 הנוסעים ואנשי הצוות שהיו במטוס, והוא בא כנראה כתגובה על ההתערבות הרוסית בסוריה.²³ למרות זאת, קבוצות הטרור ספגו גם הן אבדות כבדות. במהלך קיץ 2015 נהרגו מאות מחבריהן במבצעיו רבי-העוצמה של הצבא המצרי בסיני. בו בזמן המשיכו כוחות הביטחון לפשוט בדפוס מוכר על מקומות מסתור בקהיר ולהרוג פעילים של תנועת האחים המוסלמים; עד אז קיוותה התנועה לטשטש את הקווים בין החזית במצרים לזו שבסיני.²⁴

באפריל 2016 הרגיש א-סיסי מחוזק דיו כדי לדווח, בטרם עת, על ירידה בהיקף פעילויות הטרור.²⁵ אולם ההתקדמות לקראת הכחדת נוכחותה של דאע”ש בסיני נותרה איטית וכואבת. בדצמבר 2016 נטל “מחוז סיני” אחריות על פיגוע שביצע מחבל מתאבד בכנסייה קטנה ליד הקתדרלה הקופטית של סנט מרק בקהיר, פיגוע שגבה את חייהם של 25 בני אדם.²⁶

למרבה הצער, מסתבר שזה היה רק הראשון מבין שורה של פיגועים מסוג זה שכוונו נגד הקופטים. מטרתן של קבוצות הטרור הייתה ללבות סכסוכים פנימיים בין הסקטורים השונים בחברה המצרית, וכך לקרוע אותה מבפנים. באפריל 2017 התחוללו שני פיגועים תאומים של דאע”ש נגד שתי כנסיות קופטיות, באלכסנדריה ובטנטא. בתגובה על כך פיטר א-סיסי חלק מבעלי התפקידים לאחר שהואשמו ברשלנות בהגנה על מוסדות קופטיים. הוא גם הכריז על מצב חירום לתקופה של שלושה חודשים, ומינה נציבות עליונה חדשה למלחמה בטרור ובקיצוניות. לגוף זה ניתנו סמכויות נרחבות לצרף אליו את כל הכוחות החברתיים הרלוונטיים, לשפר את אמצעי הביטחון ולפתוח במלחמה אידאולוגית נגד הטרוריסטים ונגד שיטות הגיוס שלהם.²⁷

עדיין נותר לראות באיזו יעילות תסייע שכבה בירוקרטית חדשה זו לצבא המצרי ולכוחות הביטחון במלחמתם נגד דאע”ש, בסיני ומחוצה לו.

במקום לשלב ביעילות תשומות מודיעיניות ולרכוש את הפריטים הדרושים לצורך מאבק צבאי בהתקוממות, הצבא המצרי עדיין מקובע על הצטיידות בטנקים, כלי שיט ומטוסי קרב. אך אלה יהיו רלוונטיים רק במקרה של מלחמה משוערת עם ישראל, מה שאינו נראה כאתגר המרכזי של מצרים בעתיד הנראה לעין.

קושי נוסף נובע מכך שהאוכלוסייה הבדואית המקומית מתוסכלת מאוד וזוכה לעיתים קרובות ליחס גרוע, בגלל יחסם של מצרים רבים כלפי בני ארצם הנוודים. דינמיקה זו גרמה לרבים מבני הקהילה הבדואית לשתף פעולה עם הטרוריסטים.

היבט מטריד נוסף במלחמתה של מצרים בטרור הוא שצבאה, בניגוד לצבא ארה”ב בעיראק ובאפגניסטן, אינו אגרסיבי דיו בחתירה להשמיד את מעוזי דאע”ש בצפון סיני.²⁸ ואכן, הכוח הרב-לאומי והמשקיפים נסוגו לאזורים הבטוחים יותר של דרום סיני. אולם הטרוריסטים נמצאים לא הרחק מאחוריהם, ומגלגלים פיגועים – כולל פיגוע במנזר סנטה קתרינה.

הגרוע מכול התרחש ב-24 בנובמבר 2017. למרות שנים של לחימה ומאמצים (מוגבלים) של צבא מצרים לצרף אליו את האוכלוסייה המקומית, ערך דאע”ש מתקפה מסיבית על מסגד בכפר א-ראודה שבצפון סיני. המסגד השתייך לזרם הסוּפי של האסלאם, השנוא על הג’יהאדיסטים הסלפים. המתפללים שם כללו, כנראה, גורמים שבטיים שהיו נאמנים למשטר. יותר מ-300 בני אדם נהרגו, והמתקפה עוררה שאלות נוקבות באשר ליכולתו של הצבא המצרי לנהל ביעילות מלחמה נגד הטרור. מצד שני, הזוועה המוחלטת של המתקפה גרמה לחלק מהבדואים בסיני לתמוך באופן נחרץ יותר בפעולה צבאית.²⁹ אך בעוד שהמשטר הגביר את הפעילות הצבאית, לפעולות אלו התלוו מתחים הולכים וגוברים בין הממשלה המצרית לאוכלוסייה הבדואית.

לאור נסיבות אלו, נראה כי גורמים בפיקוד העליון של מצרים התירו לחיל האוויר הישראלי לעשות עבורם חלק מהמלאכה. במחקר שפורסם במכון וושינגטון, דייויד שנקר טוען שחיל האוויר הישראלי שיגר לא אחת טילים ממזל”טים מעל שטחים מצריים כדי לפגוע ולהשמיד את פעילי דאע”ש בסיני. דו”ח מפורט זה כולל אזכורים של כ-100 פשיטות שביצעה ישראל באמצעות מזל”טים וכלי-טיס נגד מטרות טרוריסטיות בסיני בשנים האחרונות, בהיתר מלא של המצרים.³⁰

מנהיגים ישראליים רמזו יותר מפעם אחת ששיתוף הפעולה עם מצרים הוא כעת ברמה שאין לה תקדים. אולם גם תמיכה אווירית חזקה אינה מספקת. על הצבא המצרי להתגבר על חוסר רצונו ולהצטייד בכלים חדשים לצורך מלחמה ייחודית זו. עם זאת, שנקר מפציר בבית הלבן ובקונגרס למנף את הסיוע שהם מעניקים למצרים כדי לדרבן אותם לעשות את השינויים הנדרשים. המבצעים, התכנון, ההכשרה והציוד, וכן הטיפול בצד האזרחי של המאבק בהתקוממות – כל אלה זקוקים נואשות לתיקון.

זוהי שיחה שיהיה קשה לנהל עם המצרים. מאז ומתמיד הם היו רגישים לביקורת, חיצונית או פנימית. ניסיונות קודמים לדבר איתם על לחימתם הכושלת בסיני נתקלו, במקרה הטוב, באדישות. זוהי סיבה לכך שישראל צריכה לשקול את דבריה בדיסקרטיות. אחרי ככלות הכול, למדינה יש עניין בכך שסיני יהיה מקום בטוח.שיקול זה, וגם תפקידה של ישראל בשטח סיני ומעמדה בוושינגטון, הופכים אותה לשחקנית מפתח. גם לבריטים יש עדיין השפעה מסוימת במצרים;וירדן, שנחלה הצלחות בתחום הלחימה בטרור, יכולה אף היא לספק עצות למנהיגי מצרים.

לגבי ארה”ב, ייתכן שהגיע הזמן לשינויים הנדרשים. בתקופת נשיאותו של אובמה לא אהבו בקהיר את העצות של האמריקנים. רבים במצרים, בדרגים הגבוהים ביותר, האשימו את ארה”ב בכך שהיא מצדדת בתנועת האחים המוסלמים.

לאור הקו הידידותי יותר שנוקט טראמפ, קל יותר עכשיו למצרים להצטרף להרכב המדינות בהנהגת סעודיה התומכות בנוכחות איתנה יותר של ארה”ב באזור. זוהי עדיין ברית לא-רשמית ורופפת, ששמה לה כמטרה את בלימת האסלאמיזם הטוטליטרי בכל צורותיו. ממשל טראמפ חותר כעת להפוך אותה לגוף רב-צדדי (“הברית האסטרטגית של המזרח התיכון” (MESA בשיתוף ארה”ב, ירדן וחלק ממדינות המפרץ, במעורבות עקיפה של ישראל.³¹ מסגרות כאלו של שת”פ יוכלו לסייע ביישום הלקחים שנלמדו בסוריה ובעיראק כדי לפתח אסטרטגיה לחיסולו של דאע”ש בסיני, בלוב ובמקומות אחרים.

ביסוד הדברים, יש צורך קריטי בלחימה יעילה ורחבה יותר בטרור כדי שמצרים תוכל לשמר את היציבות בחלקים אחרים של החברה המצרית. צילו הארוך של הטרור, בעיקר אם יתפשט שוב בעמק הנילוס או יאיים על מגזר האנרגיה, עלול לערער את הסיכויים להשקעה ולצמיחה. אחת האמירות החביבות על מובארכ הייתה: “ההון – פחדן”. מעבר לכך, ללא תוצאות דרמטיות ללחימה בטרור של דאע”ש, גם אמצעי הדיכוי נגד תנועת האחים המוסלמים וגופים אחרים יאבדו את הלגיטימיות שלהם.

ההתמודדות עם צרותיה הכלכליות של מצרים: אסטרטגיות להישרדות (פוליטית)

בלי קשר למצב הביטחוני, זה כנראה מעבר ליכולתו של מנהיג מצרי כלשהו לפתור את צרותיה הכלכליות של המדינה. מצרים הגאה אך הענייה היא צפופה ומאוכלסת יתר על המידה, חסרת משאבים, שקועה עמוק בחובות וצבאה מסרב להתאים את עצמו לאתגרים החדשים.

בנוסף לכך, המדינה נושאת בנטל של שיעור אבטלה גבוה, בעיקר בקרב הצעירים. לזה מצטרפת בעיה כרונית של אבטלה “סמויה” בתוך מנגנון בירוקרטי מנופח, ירושה מתקופת נאצר. החקלאות של מצרים נהרסה עקב שנים של הזנחה ונזק סביבתי נורא שנגרם בעיקר בשל התוצאות ההרסניות של בניית סכר אסואן הגבוה. כשמוסיפים לכל זה סקטור תעשייתי מיושן שנשלט עדיין בידי המדינה ומפסיד כספים, או בידי פרויקטים בבעלות הצבא המשמשים כתחליף ליבוא, מתקבלת תמונה ברורה שלפיה מצרים לא תוכל לבוא על תיקונה בעזרת שרביט קסם כלשהו.

במקרה הטוב יהיה ניתן למנוע את קריסתה, ואולי יש גם סיכוי מוגבל לשיפור הדרגתי. על פי נקודת מבט אופטימית, הכלכלה תוכל להגיע לקצב צמיחה שיהיה בדיוק מעל לקצב הגדילה הקבוע של האוכלוסייה, שתחצה בקרוב את קו ה-100 מיליון. כמעט כל מיליוני התושבים האלה מצטופפים בתוך הרצועה הדקה של עמק הנילוס והדלתא. ניסיונות שנעשו פה ושם להכשיר קרקע חדשה, כמו חזונו (המרשים כשלעצמו) של מובארכ לגבי “העמק החדש”, העלו חרס שוב ושוב. פרויקט זה היה צפוי ליצור אדמות חקלאיות חדשות בנאות המדבר שממערב לנילוס, ולספק להן השקיה ממי סכר אסואן הגבוה.

כל זה מציב מכשולים שכמעט לא ניתן להתגבר עליהם בפני כל מנהיג פוליטי השואף לחולל שינוי חיובי. משמעות גודלם העצום של האתגרים היא שתוכניות סיוע זרות רק יגרדו את פני השטח של מה שנדרש.

תנאים בסיסיים אלה, בצירוף איום הטרור שמבריח תיירים ומשקיעים, מעורר שאלות רציניות לגבי סיכוייו של המשטר לשרוד. הערכה קודרת זו מבוססת על קבלת הקשרים בין חסך כלכלי, תחלואים חברתיים ואי-יציבות פוליטית. א-סיסי עצמו חשש שכישלונות כלכליים, כמו הפסקות החשמל שגרמו לירידת הפופולריות של מורסי בקיץ 2012, יביאו גם למפלתו שלו.

אולם בסיס הנתונים העולמי בנושא ערעור היציבות הפוליטית אינו מצביע על קשר פשוט בין שקיעה כלכלית לאי-סדר פוליטי. הגורם המכריע, אם יש כזה, אינו עומק המצוקה, אלא כיצד נתפסת יכולתו ונכונותו של המנהיג הפוליטי לעשות משהו בנוגע לכך. האם הוא מסוגל לפעול בדרך עקבית, הגיונית ויעילה? האם הוא מצרף באופן פעיל שחקני מפתח כלכליים ומייצר תמיכה ציבורית ולגיטימיות פוליטית?

כשמסתכלים על כך במונחים אלה, העשייה של א-סיסי עד כה הייתה מרשימה מבחינת אקטיביזם, אם כי מעורבת מבחינת תוצאות, ובמידה מסוימת לא עקבית. הוא הראה – בהתחלת דרכו בשלטון – נכונות ויכולת לקבל החלטות קשות ולהפיק תוצאות ממשיות. הוא גם קיבל כמה הכרעות נועזות; אך שאלות רציניות מתעוררות לגבי החלטות אסטרטגיות שקיבל לאחרונה, או לגבי היעדרן. שתי פעולות ספציפיות שנקט זמן קצר לאחר שאושרה נשיאותו הן הוכחה לאנרגיה וליכולת של המשטר. אין ספק שהמשטר הנוכחי מדורג גבוה מבחינה זו בהשוואה לקודמיו, במיוחד בהשוואה לשנים המאוחרות של שלטונו הארוך של מובארכ.

באמצע שנת 2014, במהלך החודשים הראשונים לנשיאותו, עשה א-סיסי צעד אמיץ באופן חריג. הנשיא החדש ביטל את הסובסידיות על הדלק, שבמשך שנים גרמו להרגלים בזבזניים, וכן לחוסר עצום בתקציב. מחירי הדלק זינקו ב-80% כמעט בִן-לילה. בנאומו לעם המצרי ב-5 ביולי 2014 הודה א-סיסי שזהו צעד מאוד לא פופולרי, אך הוא גם הסביר את הסיבה להחלטה: לחסוך מיליארדי דולרים, מכיוון שיתרות מטבע החוץ של המדינה הולכות ומידלדלות במהירות.

ההכנסה מתיירות צנחה מ-12.5 מיליארד ב-2010 ל-5.8 מיליארד ב-2013, וההשקעות הזרות ירדו בשיעור אפילו תלול יותר, מ-12 מיליארד ל-2 מיליארד דולר. כשהסובסידיה לדלק תופסת 30% מתקציב הממשלה, היה צורך לנקוט פעולה כדי שלמצרים יהיה סיכוי כלשהו לקבל הלוואות מקרן המטבע הבינלאומית. המסר הפוליטי שבבסיס פעולה זו, שכוון לקהל היעד הביתי ולזה שבחו”ל, היה שלאחר הדחתו של מורסי וביסוס כוחו שלו, א-סיסי מסוגל עכשיו לקבל את ההחלטות הנחוצות שקודמיו נרתעו מלקבל.

בקיץ 2015, בטקס מפואר באיסמעיליה, חנך א-סיסי את “סואץ 2”, שנחפרה במהירות בעלות של 8 מיליארד דולרים. הפרויקט הכפיל את יכולת הנשיאה של התעלה, ועל פי הדיווחים יניב מיליארדים כהכנסה שנתית נוספת. היו כאלה שתיארו את כריית “סואץ 2” כאקט של פזרנות פוליטית, אך למעשה ייתכן שצעד זה יתברר כבעל ערך מעשי ומשמעותי בהקשר הימי של “יוזמת הרצועה והדרך” של סין.

מבחינה פוליטית, א-סיסי השתמש בפרויקט כדי להראות שוב שממשלתו, כמו במקרה של הפחתת הסובסידיות, מסוגלת לקבל וליישם החלטות אסטרטגיות בקנה מידה רחב. הוא הגדיר את הפרויקט כ”צעד אחד מתוך אלף” שעדיין יש לנקוט, וגם כהישג לעם המצרי. הוא בבירור ניסה לשרטט את דיוקנה של מצרים כמדינה המוכנה לעשות את כל הדרוש כדי לזכות שוב באמון כלכלי, הן מצד בני עמה והן מצד העולם.³²

מה שהוסיף לתחושת אופטימיות זו היה הכרזתו הדרמטית של תאגיד האנרגיה האיטלקי ENI באוגוסט 2015 שגילוי שדה הגז 15 ב”אזור הכלכלי הבלעדי” של מצרים נראה מבטיח מאוד: “…’זוהר’ התברר כתגלית סנסציונית”.³³ חלקים מזיכיון שורוק שבלב ים נמכרו מאז ל-BP ול”רוזנפט”, וסיפקו למדינה הכנסות משמעותיות ופתרון למחסור כרוני באנרגיה.

לפני הגילוי הביעו גם ישראל וקפריסין עניין, על סמך אספקות משדות גז באזורים הכלכליים הבלעדיים שלהן, בסיכוי להקמת צינור גז למצרים. אולם התגלית בשדה הגז “זוהר” הורידה מעל הפרק [עבור מצרים] את האפשרות להתבססות על מקור זר, נוכח מציאת מקור הכנסה חשוב לעתיד הנראה לעין.

למרות זאת, העושר הבלתי צפוי שגלום ב”זוהר” טרם בא לידי מימוש. מטרתה המוצהרת של הממשלה הייתה להשיג עצמאות בתחום האנרגיה, לפחות ביחס לגז טבעי, עד 2020. זה אמור להיעשות באמצעות צמצום הייבוא, הגברת הייצור ועידוד חיפושי גז נוספים בים התיכון.³⁴

בכל זאת, בתחילת 2018 חתם “דולפינוס אחזקות”, תאגיד מצרי בשליטת הצבא, על עסקה המהווה ציון דרך, בהיקף של 15 מיליארד דולרים, עם “נובל אנרג’י” ו”דלק קידוחים”. ההסכם היה על אספקה של 64 מיליארד מ”ק של גז טבעי משדות גז ישראליים, שכוון בעיקר להחיות את התעשייה במתקני הגז הטבעי הנוזלי.³⁵ העסקה טרם יצאה אל הפועל; התנצחויות וויכוחים משפטיים בשאלה באילו צינורות ייעשה שימוש מעכבים את מימושה, אם כי באחרונה הסתמנה התקדמות גם בהיבט זה.  ההסכם מהווה חלק מתהליך של העמקת הזיקה בין מדינות מזרח הים התיכון ומרכזו. ישראל, מצרים, קפריסין, יוון ואיטליה שואפות כולן להפיק את המֵרב ממשאבי האזור.

בינתיים, מצבה הפיננסי העגום של מצרים – שהחוב הלאומי שלה גדל במהירות עקב השקעותיו של א-סיסי בפרויקטים לאומיים – ממשיך להעיק על המדינה. בעקבות גירעונות חריפים בתקציב ובמאזן התשלומים בשנים 2017-2016 גבר המתח בעניין הסיבוב הבא של הפחתת הסובסידיות. דיון כלכלי סוער נוסף בעל השלכות פוליטיות אפשריות הוא זה המתנהל סביב הפיחות במטבע המצרי.

שתי הפעולות באו בתגובה לחוקים ולתקנות של קרן המטבע הבינלאומית, שבהם הייתה מותנית הלוואה גדולה שהמו”מ לקבלתה התנהל כבר מזה שנים, והגיע לבסוף לידי הסכמה באוגוסט 2016. בזמן שבו התומכות העיקריות מהמפרץ הפרסי, סעודיה ואיחוד האמירויות הערביות, החלו להראות סימני עייפות, הייתה הלוואה זו חיונית עבור מצרים. 12 מיליארד הדולרים היו מכוונים להשיב למצרים את אמונם של המשקיעים הזרים ולהקל על הגירעון המיידי שלה במטבע חוץ.³⁶

למעשה, ההלוואה גרמה לא רק לפילוג חברתי ולאתגרים פוליטיים, אלא גם עוררה ספקות באשר ליכולתו ולנכונותו של א-סיסי להמשיך בכינונן של רפורמות מבניות. במובן זה, הקדנציה השנייה שלו היא שתכריע את הכף. התוצאה הבלתי נמנעת של הפיחות הדרסטי בלירה המצרית, משער רשמי של קצת פחות מ-9 לירות מצריות לדולר ל-13 לירות לדולר (48%), הייתה עלייה חדה במחיר הסחורות המיובאות. זה כלל מצרכי יסוד כמו אורז, סוכר ופורמולה לתינוקות, ואלו נעלמו מהמדפים הרבה לפני שהפיחות יצא לדרך.³⁷

העלייה במחיר הפורמולה לתינוקות היא זו שגרמה למשבר לפרוץ בכל רחבי מצרים. הורים יצאו לרחובות וחסמו עורקי תנועה ראשיים בקהיר. המשטר נבהל מהצעד הנועז שנקט והיה פחות בטוח בעצמו מאשר בעניין קיצוץ הסובסידיות לדלק. הוא בחר להגיב בדרך שסתרה בגלוי את הבטחותיו האחרונות לגבי רפורמות וליברליזציה. הממשלה ביקשה מהצבא לרכוש במהירות 30 מיליון מכלים של אבקת חלב לתינוקות ולדאוג להפצתם.

הממשל הנוכחי במצרים מחויב לאקטיביזם כלכלי שאפתני יותר מאשר בשנים קודמות; אך ייתכן שהוא מאבד תנופה, וכפי שכבר צוין, התוצאות לא תמיד תאמו את המאמצים. בהתחלה היו סימנים מהוססים של התקדמות לקראת הקטנת הגירעונות. בינואר 2017 הציג הבנק העולמי תחזית חיובית יחסית לשלוש השנים הבאות, אך הערכות אלו התבססו על ההנחה שהליברליזציה של המטבע תימשך. פיץ’ (סוכנות לדירוג אשראי) פרסמה אף היא תחזית דומה במרץ 2017,³⁸ ולפחות בשלב זה, מדדי המקרו לשנת 2018 (כולל קצב הצמיחה, הסובב את ה-5%) עדיין נראים חיוביים. עם זאת, סימני השאלה עומדים בעינם, והתשובות מצויות במידה רבה בשדה הפוליטי.

בינתיים, הממשלה שואפת לקדם את ההשקעות ואת הצמיחה באמצעות תוכניות אסטרטגיות בקנה מידה גדול לפיתוחם של ענפים ספציפיים. בתחילת יוני 2018 הכריז שר המסחר והתעשייה, טארק קביל, על אסטרטגיה לאומית חדשה בענף הטקסטיל. היוזמה מבוססת על רפורמה בייצור הכותנה ובשימוש בה, שמהווים מקור הכנסה עיקרי בכלכלה המצרית מאז המאה ה-19. הגישה החדשה לפתרון בעיה נושנה התקבלה בברכה על ידי יצרני הסקטור הפרטי, למרות טבעה המעורפל במידת מה.³⁹

ייתכן שא-סיסי ימשיך בגישתו האנרגטית והנחושה לתוכניות בקנה מידה גדול, ולרפורמות כלכליות ספציפיות. אולם אף על פי שהוכיח את עצמו כנועז יותר מקודמיו מבחינה זו, הוא בכל זאת זהיר לגבי אותו חלק עצום של הכלכלה שעדיין נתון לשליטת הצבא. משוא הפנים, חוסר היעילות ותחלואי השוק בסקטורים מרכזיים, ממזון ועד לבנייה, הנובעים משליטת הצבא בחלק נכבד מן המשק, עיוותו את כלכלת מצרים במשך עשרות שנים. המחסור ממשיך להכות בערים ולהוביל לפעולות מחאה, כולל שביתות של התחבורה הציבורית והפגנות. למרות מאמציו של א-סיסי, התחלואים הכרוניים של הכלכלה המצרית נותרו בעינם. דוגמה אופיינית למדיניות כלכלית שכיוונה לטוב אך השיגה תוצאות הפוכות היא משבר הלחם שפרץ במרץ 2017.

לאור העלייה הדרמטית במחירי החיטה בעולם, בתוספת השפעתו של הפיחות, החליט השר החדש לאספקה ולסחר פנים, עלי מושֶלי, לשים קץ לשיטות העבודה המושחתות בענף הלחם. הוא קיצץ באופן דרסטי את כמויות הקמח המוקצות למאפיות המשרתות את העניים, שעדיין אינם משתמשים ב”כרטיסים החכמים” של הממשלה. ההשפעה הייתה מיידית, כי האספקה אזלה במהירות, והיו משפחות שמצאו עצמן ללא לחם.

בעקבות זאת, ב-6 במרץ התחוללו הפגנות בכל רחבי המדינה. מחאות אלו ניזונו מהפחד שהממשלה, שכבר גרמה לעלייה חדה במחירם של מצרכי יסוד אחרים, עומדת לקצץ בסובסידיות על הלחם. ב-7 במרץ התנצל מושלי והסביר שאין כל כוונה כזו. ההגבלות הוסרו, והממשלה פצחה בבולמוס רכישות מסיבי. בתוך שבועיים נרכשו מיליון טונות של חיטה מיובאת, שהגיעו לכדי כ-20% מכלל הרכש הממשלתי באותה שנה.⁴⁰

המהומות שככו, והממשלה פעלה להרחבת הכרטיסים החכמים בכמה מחוזות מנהליים. המשבר נבלם, אך היה לכך מחיר גבוה: הגדלת הסבסוד על הצריכה, וזו גדלה במידה משמעותית עקב כך.⁴¹ התקרית כולה עוררה ספק ביכולתו של משטר א-סיסי, למרות כוונותיו הטובות, לעמוד בלחצים חברתיים ולהתמיד ברפורמות מערכתיות. ההלוואה מקרן המטבע הבינלאומית עלולה בקלות להתבזבז בנסיבות אלו. תוצאה כזו תגביר עוד יותר את הצורך של מצרים להתבסס על ידידותן ועל עזרתן של בעלות בריתה באזור ובעולם כולו.

מבקריה של מצרים באזור, בוושינגטון ובבריסל: האתגר של א-סיסי

אתגרים כפולים – טרור וחתרנות מצד אחד, ומעבר כלכלי כואב מצד שני – הפכו לחיוני את הצורך של מצרים במציאת מקורות תמיכה יציבים. העזרה הגיעה בדמות סיוע כספי, כמו גם נפט וגז, מסעודיה ומאיחוד האמירויות הערביות – מדינות אלו עזרו למצרים לשרוד את השנים הקשות ביותר, כשהשפעתו המתמשכת של המהפך הפוליטי דרדרה כמעט את כל מקורות ההכנסה שלה. ללגיטימיות הפנימית וליחסיה של מצרים עם העולם החיצון יש, אפוא, השפעה ישירה על יציבות המשטר.

בעוד שיחסיה של מצרים עם חלק מהמדינות התחזקו, יחסיה עם מדינות אחרות הפכו להיות מתוחים בתקופה זו. מאז הדחתו של מורסי ודיכויה של תנועת האחים המוסלמים נתקל א-סיסי בעוינות פעילה מצד אותם שחקנים באזור המצדדים באחים המוסלמים, ובראשם רג’פ טאיפ ארדואן ונסיכות קטר, המארחת את רשת השידור הטלוויזיונית אל-ג’זירה. א-סיסי נאלץ להתמודד גם עם יחסו החשדני של ממשל אובמה, עם כעסם של רבים מחברי הקונגרס ועם זעמם המוסרי של שחקני מפתח באירופה. יוצאות מן הכלל ראויות לציון, שלא נטלו חלק בגישה הביקורתית הגוברת כלפי מצרים, היו יוון וקפריסין.

באזור כה מפולג באלימות למחנות אידאולוגיים, מתקפות בוטות כאלו על הלגיטימיות של המשטר היוו איום רציני. לא רק המוניטין הבינלאומי שלו היה נתון על כף המאזניים, אלא אולי גם לכידותה הפנימית של הממשלה. שחקנים אזוריים חזקים חיפשו סדקים פוליטיים שיוכלו לנצל.

המתקפה הזועמת ביותר באה מצידו של ארדואן, שראה את עצמו כפטרונה של תנועת האחים המוסלמים ושל כל התנועות הקשורות אליה, כולל אל-נהדה בתוניסיה והחמאס בעזה. זמן קצר לאחר הפלתו של מורסי הכריז שר החוץ של תורכיה, אחמד דבוטוגלו, שה”הפיכה” המצרית היא “בלתי-קבילה”. בעקבות אירועי הדמים בראבעה אל-עדוויה אף הוחזר השגריר התורכי מקהיר להתייעצויות.

ההסלמה במתיחות בין מצרים לתורכיה היא הוכחה נוספת לכך שזהות אידאולוגית ממלאת תפקיד מרכזי (אם כי לא בלעדי) בעיצוב מפת הכוחות והבריתות בעידן הטלטלה האזורית. שתי שחקניות מפתח אלו, שפעם היו בעלות ברית, הפכו ליריבות מרות כמעט בִן-לילה.

ביולי 2014, כשהלחימה השתוללה בעזה, התגלע ויכוח גלוי בשאלה מי ינהל את השלב הסופי במו”מ להפסקת אש. ארדואן פטר את א-סיסי כ”רודן”, ורמז כי אין לסמוך עליו שיעזור.⁴² ישראל מצידה התנגדה למאמציה של ארה”ב לעקוף את מצרים ולהכניס את תורכיה ואת קטר כמתווכות. היצמדות זו לתפקידה של מצרים הייתה אחת הסיבות לכך שהלחימה נמשכה שבעה שבועות, עד שחמא”ס התמתן והסכים לקבל את תפקידה הדומיננטי של קהיר בהליך הגישור. דינמיקה דומה התפתחה שוב בקיץ 2018, כשמצרים ניסתה (בעזרת שליח האו”ם מלדנוב) להביא להפסקת אש ממושכת – כאשר הפעם, גם הנהגת הרש”פ בראמאללה פועלת להכשיל את המאמץ המצרי, מסיבותיה היא.

חרף שמועות בדבר פגישה ופיוס סודיים ב-2015, העוינות הפוליטית והאידאולוגית בין קהיר לאנקרה לא שככה. לאחר ניסיון ההפיכה בתורכיה ב-2016 סירבה מצרים לתמוך בהצהרת מועצת הביטחון של האו”ם, שהִצריכה הצבעה פה-אחד של כל 15 החברות בה, לגינוי האיום על הדמוקרטיה התורכית.

בתגובה על כך תיאר ארדואן את א-סיסי בריאיון שהעניק לאל-ג’זירה כ”מחולל הפיכות” שהרג אלפים מבני עמו.⁴³ מוקדם יותר הבהיר ארדואן שלא יהיה מוכן להיפגש עם א-סיסי כל עוד מורסי יושב בכלא.⁴⁴ מכאן שמצרים נמצאה בסכסוך גלוי עם תורכיה. במידה מסוימת, כך היה גם מצב יחסיה של מצרים עם קטר.

למתחים אלה הצטרף, במיוחד לאחר יולי 2014, השבר המר בין מצרים לחמא”ס. כשלוחה של תנועת האחים המוסלמים הפך הארגון בִן-לילה מידיד של מצרים בהנהגת מורסי לאויב משטרו של א-סיסי. בתחילה נתפסו טענותיה של מצרים בדבר קנוניה בין חמא”ס לטרוריסטים הג’יהאדיסטיים בסיני כמוגזמות, אך עם הזמן החלו להצטבר עדויות לקשרים כאלה. בפברואר 2015 הכריז בית הדין של קהיר לעניינים דחופים, בתגובה לתביעה משפטית פרטית, על חמא”ס כעל ארגון טרור. למרבה הפלא, הממשלה שינתה כיוון וביקשה מבית הדין לבטל את פסיקתו. לבסוף הושגה פשרה, והוחלט להגדיר רק את “הזרוע הצבאית” של חמאס כארגון טרור, בדומה לאופן שבו הגדירו האירופאים היבטים מסוימים של פעילויות ארגון חיזבאללה.⁴⁵

למרות דקויות משפטיות אלו, חמא”ס נחשב לאויב. עם זאת, המשטר המצרי ושירותי המודיעין של המדינה שמרו לעצמם את הזכות לתקשר עם חמא”ס כשפרצו משברים. במשך תקופה זו למדו המצרים בהדרגה לנהל את מעבר רפיח כך שיפעל כשסתום ביטחון עבור אוכלוסייתה התוססת של עזה, ולמלא תפקיד מועיל במאמצי ההרגעה.

במקביל לכך, הצבא המצרי עושה הרבה יותר ממה שעשה בתקופת מובארכ כדי להרוס את הרשת העצומה של מנהרות ההברחה המחברת בין סיני לעזה. אף על פי שחמא”ס טוען שהטרור בסיני אינו יציר כפיו, א-סיסי מבין שהארגון רואה בו אויב. כך היה מצב העניינים גם אם החמא”ס הבין בדרכו שלו כי הוא אינו יכול להרשות לעצמו להתעלם מרצונה של מצרים.⁴⁶ מתוך רצון להפחית את המתח עם מצרים השמיט חמא”ס בכוונה מנייר המדיניות המתוקן שלו ב-2017 את הטענה שהוא מהווה שלוחה של תנועת האחים המוסלמים הפועלת בפלסטין. למרות זאת, המצרים לא מיהרו לשקול מחדש את יחסם לחמא”ס לאור עמדה חדשה זו. למעשה, א-סיסי יצא מגדרו באפריל 2017 כדי לחגוג את העבודה הטובה שבוצעה בהריסת המנהרות מרפיח.⁴⁷ גם ב-2018 נעשה שימוש מעורב בלחצים בוטים ובערוצי הידברות, אם כי במסגרת התיאום ההדוק עם ישראל גילתה מצרים רצון רב מבעבר להיות מעורבת במהלכי ההסדרה.

בעיצומו של העימות שלו עם תורכיה, יחסיו הסוערים עם חמא”ס והמאבק הפנימי עם תנועת האחים המוסלמים, נאלץ א-סיסי להתמודד גם עם יחסים קפואים עם ממשל אובמה. הבית הלבן נחשב עד 2017 על ידי רבים במצרים – ואפילו בקרב כמה בכירים בתוך הממשל עצמו, כמו שר ההגנה דאז רוברט גייטס – כמי שהפנה את גבו למובארכ בצורה בוטה ברגעים הקריטיים של המשבר ב-2011, ולפיכך, אי אפשר לסמוך על תמיכתו. .

בתקופת כהונתו של אובמה לא הוזמן א-סיסי מעולם לביקור רשמי בוושינגטון. כשהשניים נתקלו זה בזה בתוך מערבולת המנהיגים בפסגת G-20 בהאנגג’ואו, סין, בספטמבר 2016, נותרה ידו של א-סיסי, שהושטה ללחיצת יד עם אובמה, תלויה באוויר.⁴⁸ זו הייתה רק נקודת שפל אחת בתוך מערכת יחסים עכורה שהחלה בהשעיית סיוע צבאי ב-2013 – כתגובה למה שארה”ב ראתה כצעדי דיכוי שנקט המשטר החדש.⁴⁹

מצד שני, האמברגו המוגבל של ארה”ב על מצרים הוסר ב-2015, בעקבות לחצם של מזכירי המדינה וההגנה, ג’ון קרי ואשטון קרטר. אולם צעד זה זכה להתנגדות מצד היועצת לביטחון לאומי, סוזן רייס, ושגרירת ארה”ב באו”ם, סמנתה פאוור, שרצו להעמיד את נושא זכויות האדם בעדיפות גבוהה יותר.

מנקודת מבטם של המצרים, שהייתה בה מידה מסוימת של צדק, הממשל העדיף את תנועת האחים המוסלמים. אכן, כמה שחקני מפתח בוושינגטון (כמו ראש ה-CIA ברנאן) טענו שאסלאמיזם מתון הוא תרופת-נגד לגרסאות האלימות יותר שלו, כמו אל-קאעידה. מצרים רבים, ולא רק מקרב האליטה השלטת, חשו ששגרירת ארה”ב במצרים, אן פטרסון, נוקטת קו מדיני המצדד בתנועת האחים המוסלמים. זוהי, כנראה, הסיבה לכך שבמרץ 2017 אילצו הסנטורים טום קוטון וטד קרוז את מזכיר ההגנה של טראמפ, ג’ים מאטיס, לבטל את מינויה של פטרסון לתפקיד תת-מזכיר משרד ההגנה לענייני מדיניות.⁵⁰

ירושה זו של מרירות הדדית הגיעה לשיאה באירועים שסביב הצבעת מועצת הביטחון של האו”ם על החלטה 2334, שביקרה בחריפות את מדיניות ישראל, ושהציעה פרמטרים של הסכם עתידי עם הפלסטינים. הוויכוח על כך ניטש בדצמבר 2016, בתקופת “הברווז הצולע” של אובמה. טראמפ וצוותו התנגדו להחלטה, גם בשל תוכנה וגם עקב סירובם להיות מחויבים לעמדתו של הממשל היוצא. לכן, צוות המעבר נקט צעד יוצא דופן וביקש מא-סיסי למשוך את טיוטת ההחלטה, שהוגשה במקור על ידי מצרים. צעד זה היה אמור לדחות כל דיון נוסף בנושא עד לאחר כניסתו הרשמית של טראמפ לתפקיד נשיא ארה”ב, ב-20 בינואר 2017.⁵¹

א-סיסי, שככל הנראה שאב עידוד מפגישתו עם טראמפ טרם הבחירות, הציע את שיתוף הפעולה שלו. מצרים הסירה רשמית את טיוטת ההחלטה משולחן הדיונים, אולם הצוות של אובמה המשיך לתמוך בהעברת ההחלטה. קרי, שכעס (על פי גרסתו הוא) על החלטתו של טראמפ למנות בישראל שגריר אמריקני ש”מצדד בהתנחלויות”, מצא תומכים אחרים להחלטה במועצת הביטחון. בסופו של דבר נמנעה ארה”ב ואפשרה להחלטה לעבור.

תוך כדי כך העמיד אובמה את א-סיסי במצב פגיע ביותר. כעת הוא עלול היה להיראות בעיני בני עמו, וגם בעיני אחרים ברחבי האזור, באור מאוד לא מחמיא, כמי שאינו מצדד מספיק בפלסטינים. תקרית זו מסבירה את חששו של א-סיסי לגבי גישתו של אובמה ליציבות מצרים, והיא מוכיחה שיציבות זו גם לא עמדה בראש מעייניו של הנשיא טראמפ.

מ-2013 ועד החלטת האו”ם 2334 ומעבר לה, שאלה דומה לגבי סדרי עדיפויות התעוררה גם בבריסל, ובבירותיהן של מדינות מפתח באיחוד האירופי. לרבות מהן הייתה דעה שלילית על א-סיסי ועל הדרך שבה הגיע לשלטון. בנוסף למתח עם איטליה עקב מותו האלים של ג’וליו רגני, היו גם הצהרות מפי מנהיגים אירופיים שביקרו את מעשי הדיכוי של ממשלת מצרים. חלקם אף הרחיקו לכת ועוררו שאלות לגבי שיתוף פעולה עתידי עם קהיר.

במרץ 2016 קרא הפרלמנט האירופי לעצור כל סיוע צבאי למצרים; אך היחס כלפיה השתנה בתחילת 2017. סיבה חשובה לכך הייתה נכונותה של מצרים להיענות לצרכיה של אירופה בבעיה הבוערת של הגירה מעברו השני של הים התיכון. מצרים העבירה חוק נוקשה לגבי הגירה באוקטובר 2016. ביקוריהם הידידותיים של שר החוץ הבריטי בוריס ג’ונסון ושל קנצלרית גרמניה אנג’לה מרקל בתקופה זו היו סימנים ברורים לשינוי זה ביחסה של אירופה למשטרו של א-סיסי.⁵²

 

…וכעת, דבר נותני החסות: הקשר של מצרים עם המפרץ הפרסי

במובן מסוים, על הרבה ממה שאיבדה מצרים מבחינת מעמדה הבינלאומי לאחר יולי 2013 היא קיבלה לפחות פיצוי חלקי במקומות אחרים. בסופו של דבר, אין חלופה אחרת – כפי שהמצרים יודעים היטב – לקשר עם ארה”ב. אין כל תחליף מעשי למה שיש לוושינגטון להציע למצרים בראייה אסטרטגית רחבה, כמו גם במושגים של צרכים צבאיים הכרחיים. במישור חיוני פחות, על חלק מהאובדנים שגרמה למצרים העוינות עם תורכיה וקטר פיצה בהחלט הקשר שלה עם סעודיה ועם איחוד האמירויות הערביות.

א-סיסי וצבא מצרים היו בעמדה טובה לבקש תמיכה מסעודיה ב-2013. ראשית, נשיא מצרים בתקופת הביניים, שופט בית המשפט העליון עדלי מנצור, בילה שש שנים כיועץ משפטי בסעודיה בשנות ה-80 של המאה הקודמת, ושימש גשר אישי בין ההנהגות. מעבר לכך, עמדתו התקיפה של א-סיסי נגד הטרור האסלאמיסטי נתמכה מאוד בידי סעודיה ואיחוד האמירויות, והן אף שינו לרעה את יחסן כלפי תנועת האחים המוסלמים. בנוסף על כך, שתי מדינות מפרץ אלו ניצבות בפני מה שנראה להן כאיום קיומי מצד איראן. מסיבה זו הן השקיעו מיליארדים, במזומן ובטובין, כדי לתמוך תחילה בתנועת ה”תַּמָרוֹד” נגד מורסי, ואחר כך כדי לאפשר לא-סיסי לבסס את כוחו. הסיוע מסעודיה ומאיחוד האמירויות עלה על הסכומים העצומים שהזרימה קטר ל”פרויקט” של מורסי.

אולם יחסים אלה עברו לאחר מכן תפניות דרמטיות. לאורך כל הדרך היה א-סיסי מוּנָע על ידי האינטרסים שלו, ולאו דווקא על ידי סימפטיה לבעלות בריתו. בהקלטות מ-2014 שהודלפו ב-2015 הוא נשמע מזלזל באלה ש”מפזרים את כספם כאילו היה אורז”.⁵³ אמירות אלו, השכיחות בקרב המצרים, עשויות בהחלט להיות השתקפות אותנטית של מחשבותיו.

באופן כללי, נראה שאינטרסים משותפים מחזקים מערכות יחסים. ביולי 2015 הגיע שר ההגנה הסעודי דאז, בנו הפעלתן של המלך, מוחמד בן סלמאן – שכיום הוא יורש העצר והדמות הדומיננטית ביותר במדינה – לביקור רשמי במצרים. שתי המדינות גיבשו את מה שנקרא אחר כך “הצהרת קהיר”. ההצהרה דיברה במושגים רחבים על שיתוף פעולה במטרה “להגביר את הביטחון והיציבות באזור”, התחייבה לחזק את שיתוף הפעולה בתחומי האנרגיה, המסחר והתחבורה, ורמזה על הצורך בתיקונים טריטוריאליים מסוימים. התנאי האחרון הזה הובהר מאוחר יותר, כאשר סעודיה תבעה בחזרה את האיים טיראן וסנפיר.

למרבה העניין, לא היה כל אזכור, אף לא בקלישאות המקובלות, של הבעיה הפלסטינית.⁵⁴ המלך סלמאן עצמו הגיע באפריל 2016, הבטיח להקים קרן השקעות משותפת, ודיבר באופן גלוי על מעמדם של האיים, ובאופן ספציפי על תוכניות לבנות גשר מעל הים האדום.⁵⁵ בפועל, מה שבא בעקבות זאת היה הידרדרות מסוכנת ביחסים שהייתה עלולה לאיים לא רק על מעמדה של מצרים, אלא על יציבותו הפוליטית של האזור כולו. נראה ששלושה נושאים תקעו טריז בין החותמים על “הצהרת קהיר”. ראשית, הרעיון להעביר את האיים לרשות סעודיה הצית סערה פוליטית, שבמידה מסוימת תוזמרה בידי אויבי משטרו של א-סיסי (תנועת האחים המוסלמים והתנועה הנאצריסטית). הרעיון תואר כבגידה בשלמותה הטריטוריאלית של מצרים, המולדת הקדושה. זאת אף על פי שהאיים אכן היו תחת ריבונות סעודית עד 1949, ורק אז הועברו למצרים כדי שתוכל לחסום את גישתה של ישראל למפרץ עקבה. גישה לאומנית זו נתמכה בסדרת החלטות של בתי המשפט שאסרו על מסירת האיים. א-סיסי הצליח לעקוף סוגיה זו כשמצא לבסוף, באפריל 2017, בית משפט שהסכים לשתף איתו פעולה.⁵⁶

באותו זמן החלה לגאות מתיחות בין ריאד לקהיר לגבי מה שנראה בעיני הסעודים, במידה מסוימת של צדק, כתרומתה הדלה של מצרים למאמץ המלחמתי שלהם נגד החות’ים בתימן. בעוד שהסעודים ראו במאבק זה לא פחות ממאבק קיומי נגד שליחיה של איראן, קהיר העדיפה להדיר את רגליה משם. מצרים מצידה הייתה מודאגת ממדיניותה של סעודיה בסוריה, מה שהיווה נקודת חיכוך נוספת.

כל זה הסתכם לכדי קרע של ממש בין שני עמודי התווך החשובים ביותר של מחנה היציבות באזור. עבור הסעודים ועבור רוב בעלות בריתם במפרץ, האתגר האולטימטיבי הניצב בפניהם הוא המשטר המהפכני באיראן והאג’נדה האזורית שלו. עבור א-סיסי, תנועת האחים המוסלמים היא שמהווה את האיום הגדול ביותר על שלטונו. זה מסביר את חוסר רצונה של קהיר להיגרר שוב לפלישה צבאית הרסנית לתימן (הצבא המצרי מצא את עצמו מסובך במערכה ארוכה ויקרה שם בשנות ה-60 של המאה הקודמת). א-סיסי אינו רואה את האיום האיראני כקריטי – והוא נוטה לראות את בשאר אל-אסד פחות כבעל ברית של איראן ויותר כשליט לגיטימי המנסה לשמור על אחדות ארצו.

הבדלים אלה אינם קלים לגישור. למרות זאת, השפעתה של המדיניות האמריקנית החדשה תיקנה במידה רבה את היחסים בין מצרים לבין מדינות המפרץ שנותנות לה חסות. בפסגת ריאד היה א-סיסי מסוגל להציג חזית משותפת עם הסעודים ועם טראמפ. הוא הדגיש את הסימפטיה שרוחש הממשל החדש הן לסעודיה והן למצרים. כיצד תתורגם ידידות מחודשת זו למעשים, הן בסוריה והן בתימן – רק הזמן יעיד אם יוזמת הממשל לכינון MESA תניב העמקה נוספת בקשרים אלה.

לטובת התורמים, א-סיסי כנראה יצטרך למצוא דרך מינימלית אך בעלת נראות מספקת שבה יוכל לתרום למטרה המשותפת. מצרים יכולה לספק לסעודיה נכס חשוב, בהתחשב ברצונה של זו לתקוע טריז בין מוסקבה לטהראן. על רקע המתיחות עם ממשל אובמה, הצליח א-סיסי לבנות יחסים איתנים עם רוסיה. הדבר בא לידי ביטוי בשותפות שתמכה בבן בריתה של מצרים בלוב, הפילדמרשל מטעם-עצמו ח’ליפה חפתר, ובצבא הלובי הלאומי שלו.⁵⁷

לפחות בזירה זו, האינטרסים של מצרים, מדינות המפרץ ורוסיה מתחברים. המצרים משתמשים במעמדם לא רק כדי להבטיח את גבולם המערבי, אלא גם כדי להגדיל את טביעת הרגל שלהם במאבק המתמשך על הגמוניה אזורית.

 

היחסים עם ישראל והממד הים תיכוני

גם יחסיה של קהיר עם ישראל ראו שיפור ניכר תחת הנהגתו של א-סיסי. במידה מסוימת, זהו הצד ההפוך של היחסים המתוחים, ואפילו העוינים, עם חמא”ס ועם תומכיו באזור. במיוחד, המתיחות עם קטר הסלימה בגלל כמה בעיות, ביניהן מצבה של לוב. מלחמת האזרחים השנייה בלוב הפכה להיות מלחמת שליחים בין א-סיסי מצד אחד ובין השחקנים האזוריים המצדדים באחים המוסלמים, כלומר תורכיה וקטר, מצד שני. הדבר הוביל לקרע מוחלט עם קטר ביוני 2017, כחלק מהמדיניות האסרטיבית החדשה של מחנה היציבות, המונהג בידי הסעודים.

במקביל לכך החלה מצרים לפתח יחסים קרובים יותר עם ישראל, גם אם התקוות בירושלים להפשרה מלאה ולפסגה גלויה בקהיר טרם התגשמו.⁵⁸ עם זאת, לא הוכחשו הדיווחים כי במאי 2018 נערך ביקור חשאי של נתניהו במצרים שהתמקד בסוגיית עזה.⁵⁹ תמיכתה של ישראל היא בעלת ערך רב עבור מצרים בשתי חזיתות בעלות חשיבות אסטרטגית: נגד דאע”ש בסיני ובגבעת הקפיטול בוושינגטון. א-סיסי מוכן להביע את הערכתו לעזרתה של ישראל – ולא רק בפגישותיו הידידותיות באופן מסורתי עם מנהיגים יהודיים אמריקנים.⁶⁰

בינואר 2016, לאחר שלוש שנים שבהן לא היה שגריר מצרי בישראל, מינתה מצרים שגריר חדש לישראל, חאזם ח’יירת. ח’יירת, דיפלומט מוכשר, הוכיח מאז יכולת ראויה לציון להעביר את מסריה של מצרים בטון מאופק אך יעיל. כשפרצה הלחימה בעזה ב-2012 הוחזר קודמו על ידי מורסי להתייעצויות בקהיר, ומאז לא שב לישראל.

לעיתוי הייתה משמעות רבה, מכיוון שהמינוי נעשה על רקע הפיגועים הפלסטיניים שהסלימו, וההאשמות שהוטחו בישראל על כך שהיא מבצעת הוצאות להורג ללא משפט. מאוחר יותר נדחו האשמות אלו בחריפות על ידי שר החוץ של א-סיסי, סאמח שוקרי. שוקרי הגיע לישראל לביקור מתוקשר היטב ביולי 2016, בעיצומם של מאמצים קדחתניים מאחורי הקלעים להכשיר את הקרקע לפריצת דרך פוליטית ולחידוש השיחות.

למרות זאת, המחסומים המסורתיים בין מצרים לישראל נותרו בעינם. יתרה מכך, העוינות העמוקה שרוחשים מצרים רבים כלפי ישראל עדיין מפעפעת. במדינה שבה השיח הציבורי על ישראל הוא לעיתים קרובות רעיל, א-סיסי חש מחויב בכמה הזדמנויות לנמק את גישתו הידידותית-יחסית כלפי ישראל. הוא ניסה להצדיק את מדיניותו כלפי ישראל בהקשר של המאמצים שהוא עושה להחיות את המו”מ בינה לבין הפלסטינים. פגישותיו עם נתניהו בשולי עצרת האו”מ בספטמבר 2017 ו-2018 היו ענייניות ואף לבביות, גם אם העדרו של דגל ישראלי בפגישות אלה, שהתקיימו במלונו של הנשיא, בלט לעין, עורר מורת רוח בישראל, והמחיש את הרגישות שעדיין נלווית לנושא בתודעה הציבורית במצרים.

חזית נוספת שבה מצאה מצרים דרך להפיק תועלת מהתקפותיו של ארדואן נגד משטרו של א-סיסי היא מזרח הים התיכון. מערכת של התייעצויות בדרג גבוה התפתחה בין מצרים, יוון וקפריסין. יש לציין שיוון וקפריסין מנהלות גם דיאלוג תלת-צדדי נלהב עם ישראל, ופחות נלהב עם ירדן. נכון להיום נערכו כבר שש פסגות תלת-צדדיות בין מצרים לביניהן, במקביל לאלו שהתקיימו עם ישראל. הראשונה הייתה בקהיר ב-2014, אחריה הייתה פסגה בניקוסיה ב-2015, אחר כך באתונה ושוב בקהיר ב-2016. הפסגה החמישית נערכה בניקוסיה, ב-21 בנובמבר 2017. בפסגה השישית, שהתקיימה בכרתים ב-10 באוקטובר 2018, עלו על הפרק גם סוגיות רגישות דוגמת המחלוקת בין תורכיה לקפריסין בנושא המים הכלכליים, למורת רוחם של התורכים, שהגיבו בחריפות על מה שתיארו כ”טענות השווא” של ההודעה המשותפת.⁶¹

א-סיסי תיאר את הפגישות האלו כ”מודל ליחסים בינלאומיים מוצלחים”, וההצהרות המשותפות שהושמעו בוועידות הפסגה כיסו טווח מרשים של אינטרסים משותפים.⁶² עם הופעתם האפשרית של דפוסי שיתוף פעולה חדשים בתחום האנרגיה במזרח הים התיכון, ייתכן מאוד שוועידות פסגה משולבות אלו יהפכו להיות הבסיס למאזן אזורי חדש. יתרה מכך, עבור מצרים – כמו גם עבור ישראל – יוון וקפריסין יכולות לסייע בריכוך הביקורת הבלתי-פוסקת המושמעת מכיוון בריסל.

 

ידידים-אויבים מדרום: הסכר האתיופי והגבול עם סודן

מבין הדינמיקות האזוריות המורכבות, רק סוגיה אחת עלולה להיות בעלת משמעות קיומית עבור מצרים ועבור יציבותו של המשטר. עם התקדמותה הנחושה של ממשלת אתיופיה בהקמת סכר הרנסנס על הנילוס הכחול, התעוררו חששות במצרים שהמדינה עלולה לעמוד בפני משבר בממדים היסטוריים. בניית הסכר, לאחר שנים של תכנון, החלה ב-2013. לאחר שתושלם בנייתו יהיה זה הסכר הגדול ביותר באפריקה, ועלולה להיות לו השפעה דרמטית על אספקת המים של מצרים. אחרי ככלות הכול, כ-90% ממימיו של הנילוס הזורמים במורד הזרם מקורם בנילוס הכחול. סכר הרנסנס עלול, אם כך, להעמיד בסימן שאלה את הסכם מי הנילוס מ-1929. בתגובה לכך עשה א-סיסי מאמצים גדולים ליצור אווירה ידידותית יותר במו”מ על עתידו של הסכר. השאלה העיקרית היא עדיין הקצב שבו ימלאו האתיופים את האגם שנוצר בעקבות הסכר, החלטה שתקבע כמה ממימי הנילוס תאבד מצרים מדי שנה. נכון להיום, המתיחות בין מצרים לאתיופיה טרם באה על פתרונה.⁶³

ביוני 2013 ניסה הנשיא מוחמד מורסי לאיים על אתיופיה. במהלך נאום טלוויזיוני אמר מורסי ש”כל האופציות פתוחות, כולל שימוש בכוח צבאי, כדי להגן על ביטחון המים של מצרים… אם מצרים היא מתנתו של הנילוס, אז הנילוס הוא מתנה למצרים… אם תיגרע ממנו ולו טיפה אחת, אזי דמנו הוא החלופה”.⁶⁴ דבריו של מורסי אולי שיקפו את הכעס שחשו רבים מאזרחי מצרים, אך הם גם עוררו לעג בקרב רבים אחרים, ואישרו את החשד שמורסי אינו מסוגל להבין את מגבלות כוחה של מצרים בעולם האמיתי. ייתכן שרושם זה החיש את נפילתו כעבור שבועות אחדים.

בניגוד לכך, א-סיסי – החייל – התמקד הרבה יותר בדיפלומטיה. השיחות על מילוי מאגר הסכר החלו, ויועצים זרים נשכרו כדי להעריך את ההשפעה של המהלך. אולם בנובמבר 2017 נכשלו המאמצים ופסקו. בפברואר 2018 הודיעה אתיופיה רשמית למצרים ולסודן על תוכניתה החד-צדדית למילוי מאגר הסכר, וקראה להמשך השיחות התלת-צדדיות.⁶⁵

בשיחות רמות דרג אלו, שהתקיימו בחרטום באפריל 2018, השתתפו שרי החוץ של המדינות. ביחד עם שרי ההשקיה וקציני הביטחון שהשתתפו בשיחות, הצליחו המפגשים לגשר על חלק מהפערים. השר הסודני למקורות מים, השקיה וחשמל דיבר על הצורך של שלוש המדינות “לעבוד כמדינה אחת”. אולם בסופו של דבר לא הצליחו להגיע בשיחות להסכמה לגבי ההיבטים הטכניים שעל הפרק.⁶⁶

לקשייו של א-סיסי הצטרף גם ריב גלוי עם סודן על משולש חלאיב, אזור שומם ברובו בדרום-מזרחה של מצרים ששתי המדינות טוענות לבעלות עליו מאז 1958. בינואר 2018 הגישה סודן תלונה רשמית לאו”ם וקבעה שמצרים היא כוח כובש באזור זה, ושהיא, סודן, מסרבת לוותר עליו.⁶⁷

ממשלת סודן, שבמשך השנים עברה מצידוד באיראן לצידוד בסעודיה ובמערב, אולי האמינה שהצורך באיחוד סביב שאלת הסכר האתיופי יעניק לה כוח השפעה על מצרים. אך לא סביר שמדיניות כזו תניב תוצאות. לאור הסערה שפרצה לאחר החלטתו להחזיר את האיים טירן וסנפיר לידי סעודיה, לא-סיסי אין כוונה להפגין שוב גמישות בסוגיית שלמותה הטריטוריאלית של מצרים. מעמדו של א-סיסי בקרב האליטות שלו ובקרב העם המצרי הוא זה שיגדיר את יכולתו לנהל את תקופת המעבר הקשה הזו. פעולה צבאית, מהסיבות שכבר הוזכרו, אינה אופציה ריאלית.

לגבי אספקת המים של מצרים, ישראל נמצאת במצב ייחודי המאפשר לה להושיט עזרה. ראשית, ישראל שיתפה פעולה עם מצרים בנושאי פיתוח חקלאי בעבר. לאף מדינה בעולם אין הישגים מרשימים יותר בהתפלה ובמִחזוּר מים מכפי שיש לישראל. אומנם ההתנגדות המצרית הארסית לנורמליזציה עם ישראל עלולה לחסום את הדרך, אך בתיווך מדינה שלישית ובעזרת יוזמות שיתוף פעולה ים תיכוניות ניתן להתגבר על התנגדות זו.

הקרב על הלגיטימיות – והצורך בשינוי השיח הדתי של האסלאם

בסופו של דבר, הדינמיקה החיצונית המתוארת לעיל לא תהיה הגורם העיקרי בקביעת יציבותו של המשטר במצרים. גורל ממשלתו של א-סיסי יישאר בגדר סוגיה פנימית. אפילו בדמוקרטיה קשה להגדיר לגיטימיות פוליטית. זה הופך להיות קשה אף יותר כשמדובר במערכת טוטליטרית או מעורבת, שבה אין דרך לדעת בוודאות את דעותיהם של חלקים נרחבים באוכלוסייה. ראשית, לגיטימיות אין פירושה דווקא להיבחר על פי חוק. מורסי איבד את הלגיטימיות שלו, למרות טענותיו שלא כך הדבר, ולמרות העובדה שבחירות 2012 היו חוקיות לחלוטין. לעומת זאת, א-סיסי נהנה, ועדיין עשוי ליהנות, ממידה רבה של תמיכה, למרות נסיבות עלייתו לשלטון. גם יציבות אינה בהכרח פונקציה של ביצועי הממשלה. גורמים כמו מנהיגות כריזמטית מקשים עוד יותר על הקביעה מהי בדיוק לגיטימיות פוליטית.

הדיון כאן יתמקד ביעילות מאמציו של א-סיסי להבטיח ולהרחיב את הלגיטימיות שלו. גישה זו תאמוד את התהליך, לאו דווקא את התוצאות.

במובן זה יש שלושה היבטים בולטים. ראשית, מאמציו של א-סיסי להזין את טענתו בדבר חוקתיות והליך תקין. אפילו תוך כדי הדיכוי המערכתי, ולעיתים קרובות האכזרי, של חלקים חשובים בספקטרום הפוליטי ובחברה האזרחית, א-סיסי מוסיף להשתמש בשפה של לגיטימיות דמוקרטית. טקטיקה זו משקפת מידה מסוימת של זהירות, לאור המורשת הפוליטית והעממית של האירועים שהתרחשו בינואר 2011.

היבט שני הוא תחושת השליחות החזקה והמוצהרת, שא-סיסי יוצק לה לעיתים נופך משיחי. בעוד שמובארכ תמך בסטטוס-קוו, נראה שא-סיסי רואה בעצמו את נציג העם הפועל למען כל המצרים. הוא מייצג את תקוותם הטובה ביותר, ואולי אפילו האחרונה, של בני ארצו לחיים טובים יותר. יש יותר מקורטוב של נאצר בדרך התנהלותו של א-סיסי. אומנם חסר לא-סיסי המניע האידאולוגי של נאצר ושל שאיפותיו האזוריות, אולם גישתו של א-סיסי למנהיגות משמשת אותו כדי לתמוך ביציבות הפוליטית, שבלעדיה צפויות תקוותיו של העם המצרי להתרסק.

הפָּן השלישי והשאפתני ביותר בחתירתו של א-סיסי ללגיטימיות פוליטית הוא ניסיונו לתרגם את הסכסוך הפוליטי שפרץ ב-2013 לעימות נרחב יותר עם האידאולוגיה של האסלאמיזם הקיצוני. א-סיסי שואף להפוך כך את מצרים לכוח מניע במאבק על עתיד האסלאם, ולהיות לא פחות מנושאת דגל במאבק העולמי נגד קיצוניות אלימה.

מבחינה חוקתית, הצעדים שננקטו לאחר הפלתו של מורסי העידו על מידה מסוימת של כבוד כלפי מטרותיהם של מהפכני 2011. לא הייתה חזרה רשמית לשלטון מצד המועצה העליונה של הכוחות המזוינים. למעשה, שופט מבית המשפט העליון התמנה כנשיא זמני וועדה של 50 חברים מונתה לנסח חוקה חדשה (מה שמזכיר את הליכי החקיקה ב-1923). האידיאלים של חירות פוליטית וחירות אישית זכו למקומם הראוי בנוסח החוקה.

למרות זאת, האחים המוסלמים, כפי שניתן היה לצפות, תיארו את החוקה החדשה כבגידה מוחלטת במהפכה. באופן ספציפי הם הצביעו על סעיף 204, שמאפשר לצבא לשפוט אזרחים, ולהוראות אחרות המקדשות את כוחו הסמוי של הצבא.⁶⁸

בתקופת הביניים שימש א-סיסי כשר ההגנה וכסגן ראש הממשלה. במרץ 2014, כדי להיראות כמי ששומר על החוקה, הוא פשט את מדי הצבא ורץ לנשיאות. הוא התמנה לנשיא לאחר שזכה בבחירות שנטו בבירור לצד אחד, ושהתקיימו בין 26 ל-28 במאי 2014.

אולם תוצאה זו הזכירה באופן לא נעים את תוצאותיהן של בחירות מוטות קודמות שהתקיימו במדינות ערביות שבהן שורר שלטון יחיד. חמדין צבאחי, נאצריסט גלוי לב, שזכה בחלק ניכר מקולות הבוחרים בבחירות 2012, זכה כעת רק ב-3% (757,511) מהקולות, לעומת א-סיסי שזכה ב-97% (23,780,104). השיטות המסורתיות של הטיית בחירות, וכן החלטתם של רוב מתנגדי א-סיסי להישאר בבית ולא להשתתף, הן שהורידו, כנראה, את אחוז ההשתתפות הכולל אל מתחת ל-50%.

הדרך הטובה ביותר לתאר את שיטת השלטון כיום היא כהכלאה בין דמוקרטיה לשלטון יחיד. הבחירות לפרלמנט שהתקיימו בסוף 2015 הניבו לשכה הנשלטת בידי עצמאים, 351 מתוך 596 חברי פרלמנט. שאר הפרלמנטרים התפזרו במידה רבה בין 19 מפלגות. רבים מהם התמזגו סביב ברית “פי-חב-מצר” (“באהבת מצרים”). אף על פי שברית רופפת זו תמכה בדרך כלל בנשיא, היא לא ממש דמתה למפלגת שלטון. בחירות 2018 שיקפו שחיקה נוספת של הדגם הדמוקרטי.

זה בהחלט לא מה שהמפגינים הצעירים ב-2011, או אפילו מארגני ה”תָּמָרוֹד” ב-2013, התכוונו שיקרה. עם זאת, המצב במצרים עדיין לא הידרדר לשלטון של מפלגה אחת, כמו זה שאפיין את הפרלמנט של מצרים בתקופת מובארכ. במידה מסוימת, המנהגים החוקתיים נותרו כפי שהיו. דוגמה אחת לכך היא המערכת החזקה יחסית של נוהלי פיקוח פרלמנטריים.

מרכיב חזק נוסף של המערכת המעורבת הוא עצמאותה היחסית של הרשות השופטת. מאפיין זה נהיה בולט יותר מאז הדחתו של מובארכ. במרץ 2015 התעכב ההליך החוקתי חודשים מספר מכיוון שבית הדין החוקתי דחה את חוק הבחירות. הוא מצא שסעיף 3, המקצה אזורי בחירה, אינו חוקתי.⁶⁹ מאוחר יותר, למרות תוצאתה הסופית, הוכיחה שוב הסאגה המשפטית סביב איי הים האדום שגם בתוך המדינה העמוקה הצליחו בתי המשפט לשמור על מידה רבה של אוטונומיה.

מנגד, תחום אחד שבו המגמה מצביעה בבירור בכיוון הנגדי הוא האיום על חופש הביטוי, על השיח ברשתות החברתיות, ועל עתידה של העיתונות החופשית. מצרים נמצאת כעת ברשימה הקצרה של המדינות שבהן המספר הרב ביותר של עיתונאים היושבים בכלא. אומנם כליאתם של מעל 60 עיתונאים במצרים מתגמדת לעומת מספרם הרב של העיתונאים הכלואים בתורכיה של ארדואן, אך אף על פי כן זו בעיה שהולכת ומחריפה בחברה המצרית.

המאמצים להשתיק ביקורת, המגובים בצורך הלגיטימי לרסן את התעמולה והגיוס האסלאמיסטיים, הורחבו אל התקשורת המקוונת. המועצה הלאומית לתקשורת, שהוקמה כחלק מכמה צעדים חדשים שננקטו לאחר מתקפות הטרור על הכנסיות הקופטיות, החרימה במאי 2017 את קיומם של עשרים אתרי תקשורת מקוונים. רוב האתרים המוחרמים היו אכן קשורים לגופים קיצוניים ו/או לתנועת אחים המוסלמים, אולם לפחות אחד מהם, “מדא־מצר”, היה בבירור קול ליברלי שדיווח על סיפורים שהרשויות העדיפו להסתיר. החירויות שהבטיחה חוקת 2014 רחוקות, אם כן, מלהיות מוגנות.⁷⁰

בלב השיטה החדשה ניצבת דמותו המיתמרת של הנשיא, שאינו משויך לשום מפלגה. א-סיסי אף הותיר מאחור, להלכה בלבד, את נאמנותו לממסד הצבאי. על פי חישוביו שלו, הוא קשור עמוקות לעם המצרי ופועל למענו בנחישות.

כשהכריז על מועמדותו לנשיאות במרץ 2014 הצהיר א-סיסי שהוא מונחה על ידי הצורך להשיב את הביטחון על כנו, לעצור את הירידה הכלכלית, לבנות מחדש את המוסדות הלאומיים ולשקם את מעמדה של מצרים. א-סיסי החל לראות את עצמו כאדם היחיד המסוגל להוביל את מצרים דרך המשבר. במהלך תקופה זו היו כמה התפתחויות שסיפקו בסיס לאמונתו זו.

אף על פי שגישתו הרשמית של א-סיסי הייתה לכאורה דמוקרטית, מתוך פנייה ישירה אל קולות הבוחרים, הייתה בה גם תחושת חובה כמעט משיחית. הוא ראה בעצמו “חייל בשירות האומה” הנלחם כעת “לזכות מחדש במצרים”. הוא תיאר זאת כ”משימה קשה הניתנת להשגה רק במחיר כבד”.⁷¹

אף שהוא משתמש בטון חמור כדי לתאר את האתגרים הניצבים בפני מצרים, הוא עובר לטון רגשני כשהוא מדבר על העם המצרי. ציטוט ראוי לציון של א-סיסי הוא: “אינכם יודעים שאתם מאור עיניי?”. הוא משתמש בתערובת זהירה של מצרית מדוברת וערבית ברמה גבוהה. מאפיינים אלה ממשיכים לאפיין את פניותיו התכופות יחסית של א-סיסי אל המצרים, במיוחד אל הצעירים שבהם. הוא בהחלט מודע, ולעיתים קרובות אף אומר, שבעולם שאחרי 2011 אף מנהיג אינו יכול לעמוד בפני אתגרים כאלה לבדו.⁷² במאמץ זה לצייר את עצמו כנבחרו של העם, בעודו מיישם רפורמות כואבות, א-סיסי מסתמך על היבט מסוים בחייה הפוליטיים של מצרים שהיטיב לשרת את קודמיו: המבנים המוסדיים מאפשרים לנשיא להישאר מעל למחלוקות ולהתווֹת מדיניות ועקרונות על פי חזונו. ראש הממשלה וחברי הקבינט הם אלה שצריכים לטפל בסיבוכים לא נעימים ולקחת אחריות על הכישלונות. למעשה, אחד מתפקידיהם העיקריים הוא לשמש כשעירים נוחים לעזאזל כשהעניינים אינם מסתדרים. דוגמה טובה לכך מהתקופה האחרונה היא משבר מכסות הלחם שתואר לעיל.

לצד היבטיה החוקתיים והמוסדיים של הלגיטימיות, וגם תחושת השליחות של הנשיא ופנייתו לרגשות העם, ישנו מרכיב חיוני שלישי באסטרטגיה של א-סיסי, והוא המאמץ להגדיר מחדש את שדה הקרב האידאולוגי. במילותיו שלו, א-סיסי שואף “לשנות את השיח הדתי”.

הנאום שלו בפני העלאמאא, קהל מלומדים ואנשי דת, באל-אזהר, ב-1 בינואר 2015, הוא דוגמה מצוינת לכך. שם נתן א-סיסי ביטוי מלא לניסיונותיו השאפתניים אך הלא-ממומשים להתמודד ולשלול את הלגיטימיות של האתגר האסלאמיסטי. כשהוא בונה על המוניטין שלו כמוסלמי מאמין, עובדה שאולי עזרה לו לשכנע את הנהגת האחים המוסלמים לתמוך בו ב-2012, הוא תקף את האסלאמיזם על כל צורותיו. יתרה מכך, הוא דיבר על סטייה מסוכנת במאתיים השנים האחרונות של ההיסטוריה האסלאמית. נקודת התייחסות זו מרמזת לנקודת מבט שלילית ביותר לא רק כלפי עלייתה של תנועת האחים המוסלמים, אלא גם כלפי זו של תנועת הווהאביה, שכוננה את המדינה הסעודית של ימינו; אך ההנהגה הנוכחית בסעודיה בחרה שלא להיעלב מכך.⁷³

סטייה זו של הדת, כולל הפנטזיה ש”מיליארד וחצי [מוסלמים] ישאפו לחסל שבעה מיליארד [אחרים]”, התבססה, לטענת א-סיסי, על קריאה מגמתית של טקסטים אסלאמיים, ופרשנות שכזו עלולה להוביל לתוצאות הרסניות. מכאן שזוהי חובתם של המלומדים ואנשי הדת של אל-אזהר, כמו גם של הדור החדש של אימאמים, ליצור למדנות חדשה – “לשנות את השיח הדתי” – כך שיציע פרשנות רציונלית יותר של האסלאם. קריאה זו זכתה לתמיכה להלכה מצד הנהגת אל-אזהר כעבור שבועות מספר.⁷⁴

למרות זאת, בהתחשב בתלותו של המשטר בגוף שמרני ברובו, ואולי אף מפוחד, של מלומדים דתיים, היישום נותר לגמרי לא ודאי. כעבור שנתיים, ב-8 בדצמבר 2016, בנאום שנשא לציון יום הולדתו של הנביא מוחמד, דיבר א-סיסי על בשורת השינוי המהפכנית של מוחמד. הוא הגדיר שוב את שינוי אופיו של השיח הדתי וטען שהאסלאם צריך ליישר קו עם המודרניות, עם ההיגיון ועם צורכי השעה. שינוי אופיו של השיח הדתי הוא האתגר החשוב ביותר של זמננו, הוסיף א-סיסי. אך הוא הבין בבירור ששינוי כזה לא יוכל להתרחש בִן-לילה. א-סיסי התווה לוח זמנים של חמש שנים להטמעת השינוי, הרחק אל תוך כהונתו השנייה כנשיא.⁷⁵

באפריל 2017, בעקבות ההתקפות על הכנסיות הקופטיות, שהצביעו בבירור על מאמץ מכוון מצד האחים המוסלמים לקרוע את החברה המצרית מבפנים על פי המגזרים שלה, הגביר א-סיסי את מאמצי המנע שלו. שוב, הוא התמקד לא רק באמצעים צבאיים ומודיעיניים. על המועצה הלאומית החדשה ללוחמה בטרור ובקיצוניות הוטל לספק תשובות דתיות, מוסריות וחינוכיות, בנוסף למגוון אמצעי הביטחון המקובלים. בדרך זו שם משטר א-סיסי את הדגש על הגברת המודעות החברתית לאיום האסלאמיסטי הקיצוני, ועל “תיקון המושגים [הדתיים] המוטעים” שבהם משתמשים הטרוריסטים במאמצי הגיוס שלהם. במילים אחרות, א-סיסי שואף להפריך את הטענה שהם מייצגים את האסלאם.⁷⁶

מיקוד זה של מאמציו של א-סיסי זכה בהחלט לתשומת לב בוושינגטון, משום שהוא עולה בקנה אחד עם מסגרת המושגים של ממשל טראמפ. התייחסות חיובית מסויגת זו היא נוגדן הכרחי לנטייתה של ארה”ב, במיוחד לנטייתו של הקונגרס, ללחוץ על מצרים לגבי גרירת הרגליים של המשטר בנושא הרפורמות, ולגבי ההפרות החוזרות ונשנות של זכויות אדם. הנכונות לעמוד מול האסלאמיסטים תיבחן בשטח, ושם טרם הגיע הצבא המצרי להישגים מרשימים. אולם יש לציין שייתכן שהצבא הפך להיות יעיל יותר בסיני במהלך המחצית הראשונה של 2018.⁷⁷

בכל מקרה, עמדתו של א-סיסי בשדה הקרב האידאולוגי הופכת את מצרים לשחקן מכריע במאבקים שעדיין עומדים בפני האזור.⁷⁸ בהקשר של פסגת ריאד ותוצאותיה, מצרים הביעה נכונות לתפוס את מקומה בחזית המאבק – מבחינה צבאית, דיפלומטית ואידאולוגית. זה בא לידי ביטוי במתקפות האוויריות של מצרים על מטרות דאע”ש בלוב, כמו גם במתקפה המשותפת של מצרים וסעודיה נגד קטר, עקב תמיכתה בטרוריסטים.⁷⁹

מתחים פנימיים: האם ניתן לשמור על היציבות?

מבחינות מסוימות, סיכוייו של א-סיסי לייצב את מצרים טובים כעת משהיו רק לפני שנתיים. ראשית, ישראל ממשיכה לתמוך בו במידה רבה. אין זה עניין של מה בכך, בהתחשב בחשיבותו של הסכם השלום למצרים, ובהשפעתה של ישראל בוושינגטון. בנוסף, סעודיה ואיחוד האמירויות הערביות, שעזרתן חיונית לכלכלה המצרית, חידשו את תמיכתן לאחר תקופה סוערת.

מעל לכול, ארה”ב עשתה תפנית חדה ביחסה אל מצרים. חותמה הישיר או העקיף של אמריקה הוא רלוונטי לכל היבט במאבקו של א-סיסי לייצב את מעמדו: מבחינה כלכלית, צבאית וערכית. גם לפני הבחירות בארה”ב, א-סיסי מצא שגישתו של טראמפ מנוגדת לחלוטין לזו של אובמה. הבדל ברור זה בין שני הממשלים הומחש היטב בטון המטריד שאפיין את פגישתו של מנהיג מצרים עם מזכירת המדינה לשעבר הילרי קלינטון, יורשתו לכאורה של אובמה. הצוות של טראמפ, מנגד, הציב בבירור את היציבות, הנאמנות, פעולות הלוחמה בטרור והקו הנוקשה שנקט א-סיסי נגד איראן מעל לשיקולים אחרים – כמו פלורליזם פוליטי וזכויות אדם. ברגע שהגיע לשלטון התחייב הממשל החדש לתמוך באג’נדה האזורית של מצרים ובמלחמתה בטרור. שר ההגנה מאטיס הבהיר לגמרי את הנקודה הזו בפגישתו עם א-סיסי באפריל 2017. טראמפ היה מוכן לספק לא-סיסי מקור נוסף ללגיטימיות, כשביקש את עזרתו במאמצי החייאת תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים.

באשר להחלטתו של טראמפ להעביר את שגרירות ארה”ב בישראל לירושלים, בסופו של דבר הוא לא התייעץ על כך עם איש. בסוגיה זו היו למצרים בפירוש שתי דעות. אף על פי שא-סיסי ביקר את המהלך באופן פומבי, הרי שבאופן פרטי הוא היה מוכן לדבר עם הפלסטינים על הצורך לקבל את המציאות החדשה כפי שהיא. בעקבות כך התקשר טראמפ לא-סיסי לברך אותו על ניצחונו בבחירות, וניצל את ההזדמנות כדי לאשר מחדש את תמיכתה של ארה”ב.⁸⁰ המשטר המצרי מוצא כעת את עצמו פחות מבודד, ובעמדה טובה יותר ליצור קשרים חדשים באזור, ואפילו באירופה.

למרות קשיים עמוקים, בעיות מדיניות קשות ונבואות חוזרות ונשנות בדבר תסיסה מסיבית במצרים שממשמשת ובאה, יש אפוא סיבה טובה להניח שא-סיסי יצליח להשלים את כהונתו השנייה כנשיא.⁸¹ קשה יותר לנבא מה יקרה לאחר 2024. מצד אחד, א-סיסי הבטיח לא לחזור על הטעויות של קודמיו, והוא מודע בחריפות לתוצאות של הישארות בשלטון זמן רב מדי. מצד שני, הוא מונע על ידי אמונה כמעט משיחית בדבר חשיבותו שלו למצרים.

במבט קדימה, החלטותיו של א-סיסי ותוצאותיהן מושפעות במידה רבה מהדינמיקה בתוך האליטה השלטת. מצרים ניצבת בפני אתגרים מרתיעים, ומצויה במודל פוליטי מעורב שעלול לעמוד בפני מבחן קשה בשעת משבר עתידי. לכידות המעגל הפנימי של א-סיסי, ויחסיו עם עמודי התווך המוסדיים של המדינה העמוקה, הם בעלי חשיבות מכרעת.

עד לאחרונה כמעט שלא היו שום סימנים אמינים לסדקים משמעותיים בממסד השולט. המשטר הפגין לפחות נכונות, גם אם לא תמיד יכולת מספקת, להתמודד עם הבעיות הקשות ביותר. אלה כללו רפורמות כלכליות, הלוחמה בטרור והמאבק לשינוי אופיו של השיח הדתי האסלאמי. כשהרוח האזורית והבינלאומית נושפת בעורפו נהנה המשטר מהספק, גם אם לא מתמיכתם הנלהבת לגמרי, של המעמדות הפוליטיים במצרים. הם אולי מביעים לעיתים ביקורת בסוגיות מסוימות, אך הם עדיין מוּנָעים על ידי הפחד מפני אנרכיה ומפני עלייתם לשלטון של האסלאמיסטים.

לכן הם מעדיפים שינוי איטי והדרגתי, עם יותר מקורטוב של סמכותנות. החלופה לא-סיסי היא עוד מהפכה מטלטלת שעלולה להוביל לשפיכות דמים ולשלטון טוטליטרי. כשא-סיסי הוא עדיין איש השעה, גם חמש שנים לאחר נפילתו של מורסי, נראה שאין מישהו אחר שהמצרים יהיו מוכנים להפקיד בידיו את השמירה על היציבות במדינה.

למרות זאת, האירועים במהלך התקופה שקדמה לבחירות 2018 עוררו בפעם הראשונה ספקות לגבי שליטתו המלאה של א-סיסי בזירה הפוליטית. ליתר דיוק, הנאמנות שהוא עורר בקרב המדינה העמוקה והממסד הביטחוני עמדו בסימן שאלה. בינואר 2018 היו סימנים מתגברים למחלוקות פנימיות, ולחץ גובר מצד גורמי החברה האזרחית לאשר מחדש את רוח הדמוקרטיה של 2011. בתגובה על כך נקט א-סיסי צעדים מהירים, ואפילו אכזריים, כדי לוודא שלא ייתקל בהתנגדות, לא מתוך הממסד ולא מחוצה לו.

הרמטכ”ל לשעבר סמי ענאן הודיע על כוונתו להתמודד בבחירות לנשיאות. מועמדותו של ענאן הייתה עלולה להזיק לא-סיסי, מכיוון שהוא היה חבר חשוב בממסד. ענאן השמיע ביקורת חריפה על חוסר הצלחתה של הממשלה להביס את הטרוריסטים, על הירידה ברמת החיים ועל הכרסום בזכויות האזרח. א-סיסי פעל במהירות להסיר את המכשול מדרכו, והשתתפותו של ענאן בבחירות נפסלה עקב פרט טכני.

בינתיים היה לא-סיסי יריב נוסף להתמודד עימו: המפקד לשעבר של חיל האוויר, אחמד שפיק. ב-2012 התמודד שפיק בבחירות מול מורסי והתגלה כקול יעיל ואהוד שמייצג את הסדר הקיים. הוא גרף אחוז מרשים מהקולות (48%) בסיבוב השני. שפיק הכריז באיחוד האמירויות הערביות שיתמודד מול א-סיסי, אך עם הגיעו למצרים הוא עוכב ככל הנראה בבית מלון לכמה ימים, ושוכנע לוותר על מועמדותו. כמה פעילים פוליטיים קיצוניים נעצרו, ובית משפט פסל את מועמדותו של עורך הדין לזכויות אדם, חאלד עלי.⁸²

בסופו של דבר, ניצחונו של א-סיסי בבחירות היה “משחק ילדים”. אולם האופן שבו ניצח חשף מתחים אמיתיים, ואולי אף מסוכנים, בתוך האליטה המקצועית, ואפילו בתוך הממסד הצבאי. על רקע המגוון הרחב של אתגרים קיומיים, מתחים פנימיים שכאלה עלולים להוביל לשיבושים נרחבים יותר דווקא בעיתוי הכי פחות נוח. זוהי סיבה נוספת לידידיה של מצרים, שלא ייחשדו (כפי שנחשד אובמה) בצידוד באחים המוסלמים, לדחוף את המשטר בכיוון הנכון. כדי שמאמץ זה יהיה יעיל, עליו להיעשות בצנעה אך בעקביות. יש לכלול בשיחה כמה סוגיות מפתח:

• המלחמה נגד דאע”ש בסיני צריכה להתנהל ביתר יעילות ונחישות. יוזמה זו צריכה להיות מלווה בפעילות צבאית עקבית למאבק בטרור בסיני ובמקומות אחרים. ממשלת מצרים צריכה להציע לגורמים המקומיים, ובסיני הכוונה בעיקר לשבטים, רווח כלשהו מהתוצאות.
• הדבר נכון גם לגבי מבצעים נגד תשתיות הטרור בשטחים נעדרי השלטון של לוב, וגם במרכזי האוכלוסייה בלב מצרים.
• התפיסה הרחבה יותר של המשטר, כולל העבודה הנעשית בחזית האידאולוגית ובחזית התאולוגית, היא מרשימה וראויה הן לגיבוי מוסרי והן לתמיכה מעשית.
• המשאבים המוקדשים עכשיו להמשך רכישתה של חומרה צבאית, שאינה רלוונטית לצורכי הביטחון האמיתיים של מצרים, צריכים להיות מופנים לכיוון אחר.

מצרים צריכה אפוא לשנות את המיקוד הצבאי והאזרחי שלה, תוך כדי התייעצויות קרובות עם ממשל ארה”ב ועם הקונגרס, ולהתמקד בתוכניות ובמוצרים הדרושים לה כדי לנהל את מלחמתה בטרור.

ישראל יכולה למלא תפקיד עקיף במאמץ זה: אולם ירושלים צריכה להיות מודעת ורגישה להתנגדות העמוקה בתוך מצרים, בעיקר מצד הממסד הצבאי, לקבלת עצות מישראל.

דיכוי פוליטי, שפעם היה אולי מוצדק כרע הכרחי במאבק נגד האחים המוסלמים, צריך להישקל מחדש. אלה שניסו להשיג עבור מצרים שיתוף פעולה רב יותר עם בעלות בריתה במזרח הים התיכון ספגו מהלומה עם רציחתו של ג’וליו רג’ני.

השימוש במונח “מדינה עמוקה” במחקר זה נעשה בדרך כלל במובן החיובי, של המבנה המוסדי הוותיק שהגן על מצרים מפני השתלטות אסלאמיסטית. אך חשוב לזכור שמקורו של המונח “מדינה עמוקה” הוא בתקופה מדכאת במיוחד בהיסטוריה הנוכחית של תורכיה. א-סיסי, שתחושת השליחות הנלהבת שלו היא כנראה אמיתית, צריך לבנות מערכת קפדנית של בקרות פנימיות כדי להבטיח שהכלים שבהם הוא משתמש כדי להישאר בשלטון לא יערערו באורח אנוש את הלגיטימיות שלו.

בשלב כלשהו יהיה צורך לרענן את הנוף הפוליטי. בהכלאה זו שבין דמוקרטיה לשלטון סמכותני, כשכוחו של הנשיא מובטח, יהיה זה מתפקידו של הפרלמנט להציע לאזרחים דרכים טובות יותר להשתתף בתהליך הפוליטי.

יש לשמור רפורמות כאלו בהקשר היסטורי מתאים. החברה האזרחית במצרים שגשגה והגיעה לשיא יצירתה במהלך התקופה שבה התנסתה בליברליזם. מצד אחד, מפלגות פוליטיות ליברליות התחרו על השליטה בפרלמנט, כמו גם על הסמכות הביצועית הגלומה בתפקיד ראש הממשלה. מצד שני, הכוח החשוב נותר בידי המלך. במידה מסוימת, תרגיל זה בשלטון היה סמוי יותר, והתאפשר על ידי הבריטים ונוכחותם הצבאית במצרים.

וריאציה מודרנית, רפובליקנית, כל-מצרית, על נושא זה תתאפיין במפלגות פוליטיות אמיתיות המשתתפות בתחרות פרלמנטרית לגיטימית. אולם הנשיאות המגובה על ידי הצבא תאכוף את חוקי הדרך ההכרחיים, ותמנע הפיכה אסלאמיסטית. מודל כזה יכול להציע למצרים עתיד יציב ובר-ביצוע.

מעמדו המקומי והבינלאומי של המשטר במצרים יובטח באמצעות ברית אזורית של אומות שוחרות יציבות. לאחרונה איחדו בעלות הברית כוחות נגד קטר, ודרשו ממנה להפסיק את תמיכתה בתנועת האחים המוסלמים וגם בקבוצות אסלאמיסטיות הפועלות בלוב. התפתחויות אלו הדגישו את חשיבותו של מחנה כזה ליציבות האזור.

אף על פי שברית זו נהנית מתמיכתו של הנשיא טראמפ, היא זקוקה גם לתמיכתו של הקונגרס. בעניין זה יכולה ישראל לעזור, ובאירופה יכולות מדינות ים תיכוניות כמו צרפת, איטליה, יוון וקפריסין לחזק עוד יותר את הברית האזורית.

ואחרון אחרון חביב, על המשטר להחיות את מחויבותו לרפורמות כלכליות; מחויבות זו הפיחה רוח חיים בימיו הראשונים בשלטון. ייתכן שאנרגיה זו תועלָה לפרויקטים סמליים גדולים במקום לעבודה השוחקת של שיפור התשתיות והשקעה בחינוך, אך מאמצים אלה יכולים להיעשות במקביל, ובנייתה של בירה חדשה אינה מהווה פתרון לכל הבעיות.

עבור ישראל, ועבור חברות אחרות במחנה היציבות האזורית, המשך קיומו של המשטר במצרים הוא אינטרס חיוני הן מבחינה לאומית והן מבחינת מדיניות החוץ שלהן. מכיוון שכך, על ממשלות אלו להעמיק ולבנות את הדיאלוג שלהן עם א-סיסי בהתאם. במיוחד עליהן לקבל את ראייתו של א-סיסי את עצמו כהכרחי לעתידה של מצרים. אך הן צריכות גם, כשזה מתאפשר, להצביע בפני הממשלה המצרית על פעולות ומדיניות שבהן חשוב שתבצע רפורמות.

---

[1] The most useful account of modern Egyptian history probably remains P.J. Vatikiotis, The Modern History of Egypt, London: Weidenfeld and Nicholson, 1969.

[2] “Russian plane crash: What we know”, BBC News, 17 November 2015, retrieved from bbc.com.

[3] Nour Youssef, “Motives in Egypt’s Deadliest Terrorist Attack: Religion and Revenge”, New York Times, 1 December 2017, retrieved from nytimes.com.

[4] Egyptian State Information Service, “New Administrative Capital”, at www.sis.gov.eg (retrieved 6 Feb. 2018).

[5] Kieron Monks, “Egypt is getting a new capital – courtesy of China”, 10 October 2016, https://edition.cnn.com.

[6] United Nations Development Programme and the Arab Fund for Economic and Social Development, Arab Human Development Report 2002: Creating opportunities for Future Generations, New York, 2002.

[7] See e.g. Sarah E. Yerkes and Tamara Cofman Wittes, What Price Freedom? Assessing the Bush Administration’s Freedom Agenda, Washington: Brookings, 2006.

[8] A troubling (but unsubstantiated) report to that effect appeared in an Emirati paper in October 2016 – see Jerusalem Post, 4 Nov. 2016, quoting Nur al-Din al-Mansuri in al-Khalij al-Jadid, 26 oct.

[9] Quoted in www.ynet.co.il/articles/0,7340,L4414083,00.html.

[10] Hazem Kandil, “Revolt in Egypt” (Interview), New left Review 68, March-April 2011, https://newleftreview.org (retrieved 13 October 2018).

[11] Washington Post, 4 Nov. 2013.

[12] Al-Arabiya News, 25 Dec. 2013.

[13] “Sisi defends Egypt police but acknowledges rights abuses”, Al-Arabiya News, 20 Jan. 2015.

[14] Independent (Britain), 25 Jan. 2015.

[15] Quoted in Haaretz, 2 Feb. 2015.

[16] “Nadeem Center: Egypt’s security forces killed 474 people in 2015”, Mada Masr, 10 Jan. 2016, www.madamasr.com.

[17] Ahmad Aboulenein, “Egyptian state TV airs video of murdered Italian student Regeni”, Reuters, 23 Jan. 2017.

[18] Benji Flacks (The Media Line), “Is a humanitarian crisis looming in Sinai?”, Jerusalem Post Magazine, 4 May 2018; Reuters, “Egypt has demolished tons of Sinai homes, HRW says”, Jerusalem Post, 23 May 2018.

[19] Jared Maslin and Chris Stephen, “Egyptian air strikes in Libya kill dozens of Isis militants”, Guardian, 17 Feb. 2015.

[20] “Egypt president says need growing for joint Arab force”, Aljazeerra, 23 Feb. 2015.

[21] “Egypt launches strikes in Libya after Minya attack”, Aljazeera, 27 May 2017; Reuters, 29 may 2017.

[22] See e.g. “Egypt army says senior Islamic State cleric killed in Sinai”, AFP, 20 Apr. 2017.

[23] Joel Gunter, “Could Islamic State have bombed Flight 9268?”, BBC News, 5 Nov. 2015.

[24] Haaretz, 1 July 2015.

[25] www.nileinternational.net/hb/?p=38311.

[26] “Cairo: 25 killed by bomb blast near St. Mark’s Cathedral”, Aljazeera, 11 December 2016. One of the regime’s reactions was to hang an Ansar Bayt al-Maqdis terrorist, ‘Adil Habarah, three years after his capture.

[27] www.nileinternational.net/hb/?p=46268

[28] David Schenker, “Egypt’s Failed War on Terror: Why Cairo is Dragging its Feet on ISIS”, Foreign Affairs, 10 May 2017.

[29] Beverley Milton-Edwards, “Egypt mosque attack: New level of horror in decades-long struggle to control Sinai”, 27 November 2017, www.theconversation.com (retrieved 3 June 2018); Taylor Luck, “Why Sinai mosque attack is seen as a major ISIS miscalculation”, The Christian Science Monitor, 27 November 2017, www.csmonitor.com (retrieved 3 June 2018).

[30] David D. Kirkpatrick, “Secret Alliance: Israel Carries Out Airstrikes in Egypt, With Cairo’s O.K.”, New York Times, 3 February 2018, www.nytimes.com (retrieved 3 June 2018).

[31] Chririne Mouchantaf, “What are the chances an ‘Arab NATO will work?”, Defense News, 29 August 2018, https://www.defensenews.com (retrieved 14 October 2018).

[32] http://www.edition.cnn.com/2015/08/06/world/new-suez-canal-opens;

“Suez canal II sequel impresses Egypt Sisi”, http://mwww.aljazeera.com/indepth/opinion/2015/08.

[33] “The History of Zohr: Largest gas field in the Mediterranean”, https://www.eni.com.

[34] http://eces.org.eg/Media Files/ViewOnNews/93ab3bb0.pdf.

[35] David Wainer and Yaacov Benmeleh, “Israel-Egypt $15 Billion Gas Deal Boosts Energy Hub prospects”, Bloomberg, 19 February 2018, www.bloomberg.com (retrieved 3 June 2018).

 

[36] http://www.reuters.com/article/us-egypt-imf-deal-idUSKCN10M1LZ;

“IMF approves 12 billion loan to Egypt”, https://www.alaraby.co.uk/english/news/2016/11/11.

[37] “Egypt Central Bank devalues currency by 48 percent”, Aljazeera, 3 Nov. 2016;

https://al-monitor.com/pulse/originals/2016/09/egypt-army-private-sector-baby-milk.html.

[38] http://eces.org.eg/Media Files/ViewOnNews/f9d8d174.pdf;

http://eces.org.eg/Media Files/ViewOnNews/49b61ee0.pdf.

[39] ECES (The Egyptian Center for Economic Studies), “suna’ yarhabun bil-istratijiyyah al-qawmiyyah li-tanmih al-sina’at al-nasijiyyah” [Manufacturers welcome the national strategy for the development of the fabric industries], Ra’i fi Khabar [A view of the news] no. 406, 5 June 2018.

[40] Ahmed Aleem, “Will bulked-up wheat reserves keep the peace in Egypt?”, Al-Monitor Egypt Pulse, 30 Mar. 2017; see also “What you should know about Egypt’s bread crisis”, Al-Arabiya English, 9 Mar. 2017, and “Egypt bread riots: Protests erupt after subsidy cuts hits poor”, www.middleeasteye.net, 8 Mar. 2017.

[41] Eric Knecht and Maha el Dahan, “As austerity-hit Egyptians turn to bread, wheat imports hit new highs”, Reuters, 19 Mar. 2017.

[42] “Turkish PM Erdogan sits down with CNN’s Becky Anderson”, 24 July 2014,

cnnpressroom.blogs.cnn.com.

[43] “Erdogan blasts Egypt’s “putschist president Sisi in al-Jazeera interview”, 21 July 2016,

https://www.alaraby.co.uk.

[44] “Morsi’s release is Erdogan’s condition to deal with Sisi”, 11 Apr. 2016,

https://middleeastmonitor.com.

[45] Rami Galal, “Egypt challenges court ruling on Hamas ‘terrorism’ ”, al-Monitor: Egypt Pulse, 25 Mar. 2015.

[46] See, e.g., editorial in al-Dustur (Jordan), 1 Nov. 2014, quoted in the Jerusalem Post, Nov. 7.

[47] Quoted in http://www.alquds.co.uk/?p=710064.

[48] “Sisi, slurs and diplomatic stirs: How the G20 summit went down”, 6 Sept. 2016,

www.middleeasteye.net.

[49] http://edition.cnn.com/2013/10/09/world/meast/us-egypt-aid.

[50] Karen DeYoung, “Defense Secretary Mattis withdraws Patterson as choice for undersecretary for policy”, Washington Post, 14 Mar. 2017.

[51] “Egypt: Trump convinced Sisi to withdraw UN resolution”, 23 Dec. 2016, www.aljazeera.com.

[52] Albaraa Abdullah, “The real reason behind thaw in EU-Egypt tensions”, Egypt Pulse, 9 Mar. 2017, www.al-monitor.com.

[53] “Tasrib qanah Mekamleen TV: al-Sisi yahtaqir alkhalij” [Mekamleen TV leak: Sisi insults the Gulf], on Youtube, 7 Feb. 2015; “Why Mekamleen tapes could topple Sisi’s government”, 8 Feb. 2015, http://www.middleeasteye.net.

[54] “Saudi Arabia and Egypt sign ‘Cairo Declaration’ ”, 31 July 2015, www.aljazeera.com.

[55] https://www.nytimes.com/2016/04/11/world/middleeast/egypt-gives-saudi-arabia-2-islands-in-a-show-of-gratitude.html?_r=0.

[56] https://www.aljazeera.com/news/2017/04/egypt-court-voids-block-islands-transfer-saudis-170402132102057.html.

[57] “Libyan strongman Haftar in Russia for military talks”, 28 Nov. 2016, https://alaraby.co.uk.

[58] Zvi Mazel, “Israel-Egypt: The long-awaited thaw is still not forthcoming“, Jerusalem Post, 4 Dec. 2016.

[59] “Netanyahu reportedly had secret talks on Gaza with Sissi in Egypt in May”, Times of Israel, 13 August 2018, https://www.timesofisrael.com (retrieved 14 October 2018).

[60] http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4924614,00.html.

[61]” Ankara: Cliams at summit by Greek, Egyptian, Cypriot leaders ‘unwarranted’ ”, Ekathimerini, 13 October 2018, www.ekathimerini.com (retrieved 14 October 2018).

[62] Aya Samir, “Egypt, Greece, Cyprus: Model for successful international cooperation”, Egypt Today, 21 November 2017, www.egypttoday.com (retrieved 4 June 2018).

[63] Abdi Latif Dahir, “A major geopolitical crisisis set to erupt over who controls the worlds longest river”, Quartz, 17 Janusary 2018, https://qz.com.cdn.empproject.org (retrieved 7 June 2018).

[64] “Egyptian warning over Ethiopia Nile dam”, BBC, 10 June 2013, https://www.bbc.com (retrieved 8 June 2013).

[65] Ayah Aman, “Egypt unmoved on Ethiopia’s plan to fill Renaissance Dam reservoir”, Al-Monitor, 21 March 2018, https://www.al-monitor.com (retrieved 8 June 2018).

[66] Michael Harris, “Grand Ethiopian Renaissance Dam meeting ends without clear resolution”, HydroWorld, 6 April 2018, https://www.hydroworld,com (retrieved June 2018).

[67] Abayomi Azikiwe, “Sudan-Egypt Relations Further Strained over Territorial Dispute. The Hala’ib Triangle”, Global research, January 2018, https://www.globalresearch.ca (retrieved 8 June 2018).

[68] Middle East Policy Council, “Skepticism Surrounds the Revised Egyptian Constitution” [Dec. 2013], www.mepc.org.

[69] Mahmoud Mostafa, “Supreme Court rules election law unconstitutional: Elections postponed, Al-Sisi pushes for law amendment within month”, Daily News Egypt, 1 Mar. 2015, www.dailynewsegypt.com.

[70] Shahira Amin, “Egypt’s journalists decry attack on free speech as 21 websites banned”, 26 May 2017, www.al-monitor.com/pulse/originals/2017/05/internet-media-ban.html.

[71] Dina Ezzat, “Al-Sisi announces his candidacy”, Al-Ahram weekly, issue 1190 (27 Mar. – 2 Apr. 2014), www. weekly.ahram.org.eg.

[72] Dalia Rabie, “An emotional rollercoaster with Sisi”, 9 June 2015, https://www.madamasr.com.

[73] http://www.aljazeera.net/news/arabic/2015/1/2.

[74] http:://www.haaretz.co.il/news/world/middle-east/premium-1.2572523.

[75] http://www.elwatannews.com/news/details/1662600;

http://www.nileinternational.net/hb/?p=38311.

[76] http://www.nileinternational.net/hb/?p=42268.

[77] “Egypt kills 19, arrests 20 in Sinai” , Reuters, 17 May 2018, in Jerusalem Post, 18 May 2018.

[78] Joel C. Rosenberg, “It’s time for Washington to strengthen ties with Egypt”, Jerusalem Post, 2 Mar. 2017.

[79] Shireen Qudosi, “Egypt’s Battle Against Islamic Extremism”, 3 June 2017,

https://www.gatestoneinstitute.org/10458/egypt0islamic-extremism.

[80] “Trump congratulates Egypt’s Sisi in call, affirms strategic partnership”, Reuters, 2 April 2018, www.reuters.com (retrieved 10 June 2018).

[81] H. A. Hellyer, “Sisi’s Control of Egypt is Absolute”, The Atlantic, 1 April 2018, www.theatlantic.com (retrieved 10 June 2018).

[82] Ranya al malky, “Egypt’s election drama: Sisi’s moment of hollow triumph won’t last”, Middle East Eye, 30 January 2018, www.middleeasteye.net (retrieved 10 June 2018).

---

תמונה: Bigstock