הקשיים של צבא רוסיה בשדה הקרב מקרבים את האפשרות כי בשבועות הקרובים תחתור מוסקבה להרחבת הלחימה, תטיל לטובתה משאבים צבאיים נוספים, ועלולה להכריז על “מצב מלחמה” (להבדיל מ”מבצע צבאי מיוחד”), כחלק מהיערכות למלחמה מתמשכת. על ישראל לקיים הערכת מצב באשר להשפעת תרחיש זה וסוגיות נוספות על מדיניותה במשבר.
האם פנינו להסלמה?
ב-18 באפריל החלה רוסיה במתקפה מחודשת בחבל דונבאס, אך היא מתקשה להציג הישגים משמעותיים, ונראה שהכושר ההתקפי של צבא רוסיה נשחק קשות. הרוסים קיוו כי פעילות סדורה, תחת מפקד מנוסה ובגזרה ממוקדת יחסית, תאפשר להם להתקדם ביתר קלות, אך התוצאות בשטח, לפי שעה, מצביעות כי הצד האוקראיני (עם מוטיבציה משופרת וגיבוי מערבי) מצליח להתגונן באפקטיביות יחסית, ולייצר מתקפות נגד מזדמנות. במקביל, הואצו העברות נשק מערבי לידי האוקראינים.
אף כי הנשיא פוטין הציג (12 באפריל) את יעדי המלחמה כ”עזרה לאנשי דונבאס”, מנגנון התעמולה/ההסברה הרוסי מכשיר את דעת הקהל הפנימית למלחמה ממושכת, טוטאלית ובעלת יעדים שאפתניים. בתקשורת הממסדית גוברים בשבועות האחרונים הקולות לגיוס כללי של כל משאבי האומה הרוסית לטובת הלחימה; המערב מוצג כמנהל מלחמת חורמה לפירוקה של רוסיה; ובאשר לאוקראינה, בימים האחרונים טענו דוברים רשמיים רוסיים כי רוסיה לא תסתפק בדונבאס, ושואפת לכיבוש כל חלקה הדרומי והמזרחי – לרבות המחוזות מיקולאייב, אודסה, זפוריז’ייה, דניפרו וחרקיב.
הממשל במוסקבה מצליח לייצר לגיטימציה פנימית למלחמה באוקראינה. הציבור מתלכד מאחורי פוטין, ומקבל את ההסבר כי מדובר במלחמת אין-ברירה נגד משטר אוקראיני-נאצי שמשמש כלי שרת בידי המערב. בשיח הפנים-רוסי בולטות ההקבלות ההיסטוריות בין המצב הנוכחי לבין מלחמת העולם השנייה, באופן שעשוי לרמז על כוונה להטיל משאבים לאומיים נוספים ללחימה, ברוח ההקרבה האינסופית של הימים ההם. הממשל מצליח לעודד התעוררות פטריוטית, והאבדות הרוסיות בשדה הקרב נתפסות כגבורה וכהקרבה מוצדקת, נוכח חומרת האיום החיצוני.
הלחימה הוצגה על ידי ממשל פוטין מתחילתה כ”מבצע צבאי מיוחד”, ונאסר להגדירה כ”מלחמה” – מושג בעל משמעות משפטית. למשל, החוק הרוסי אינו מאפשר לשגר לשדה הקרב מתגייסי חובה כל עוד לא הוכרזה מלחמה. ואולם, בשבוע האחרון המילה “מלחמה” נשמעת יותר ויותר מפי דוברים רוסיים ממסדיים. אם תכריז רוסיה על מצב מלחמה היא תוכל להגדיל במידה ניכרת את סדר הכוחות הלוחמים, ולהעביר את המשק למצב חירום. הזרמת מאות אלפי מגויסי חובה ומילואימניקים לחזית לא תכריע את אוקראינה במהירות, אך תסייע לרענן את הכוחות ותאפשר היערכות לקראת לחימה ממושכת עם יעדים שאפתניים.
ישנה סברה אצל האוקראינים ובמערב ש”יום הניצחון” על גרמניה הנאצית (9 במאי) הוא המועד שעד אליו ינסה פוטין, חובב הסמליות, לכבוש את כל חבל דונבאס. עם זאת, הדשדוש הצבאי בשבוע האחרון, יחד עם קריאות ההתגייסות בתקשורת הממסדית, מחזקים את האפשרות כי במקום הכרזה על ניצחון וחתירה להפסקת האש ינצל פוטין את התאריך הזה כדי להרחיב את הלחימה ולהצדיק גיוס כוחות רחב יותר (“כמו ב-1941”), עד כדי העברתה של רוסיה למצב מלחמה רשמי (או מתכונת ביניים כלשהי שתאפשר גיוס רחב יותר).
מוסקבה פיזרה בחודשים האחרונים איומים ועילות שיאפשרו לה, אם תרצה, להצדיק את המהלך. ראשית, הסנקציות הכלכליות הכבדות ומשלוחי הנשק המערביים יכולים להיות מוצגים כאיום חמור בהרבה מהאיום של הצבא האוקראיני. שנית, צבא רוסיה מרחיב מסע הסברה שטוען שארה”ב והאוקראינים זוממים לבצע מתקפה בנשק כימי/ביולוגי ולהטיל את האחריות על רוסיה. בימים האחרונים אף הושמעו טענות רוסיות כי האוקראינים הטילו על הכוחות הרוסיים חומר כימי/ביולוגי לא ידוע.
הרחבת הלחימה, ובפרט אם יוכרז מצב מלחמה, צפויה לגרום לעלייה בהיקף ההרס והנפגעים בלחימה משני הצדדים; היא גם עלולה להעניק לאוקראינה עילה חזקה יותר לתקוף את שטחה של רוסיה (בינתיים הם רק אותתו פעמים מספר על יכולתם לבצע פעילויות חבלה כאלה), ועלולה להעלות את הסיכונים להתנגשות לא מתוכננת ולא רצויה על ידי שני הצדדים, בין רוסיה לבין נאט”ו – למשל אם הרוסים ייטלו סיכונים גבוהים יותר בתקיפות לסיכול משלוחי נשק מערביים.
דשדוש במו”מ
מאז חשיפת תמונות הזוועה מהעיירה בוצ’ה (בראשית אפריל) המו”מ על הפסקת אש בין רוסיה לאוקראינה נמשך בעצלתיים, והצדדים מאשימים זה את זה בחוסר רצינות. הפסקת אש באוקראינה מחייבת פשרה מצד הרוסים, האוקראינים ובירות המערב. ניתוח עמדות הצדדים מחזק את ההערכה כי פשרה כזאת עודנה רחוקה:
א. עבור פוטין המלחמה היא המהלך החשוב ביותר של חייו, ואין להמעיט בנחישותו לממש את יעדיו להחלשת/פירוק אוקראינה ולקידום סדר עולמי שאינו בדומיננטיות אמריקנית. לאור הסיכון האישי שנטל על עצמו ושלהוב היצרים הלאומני במוסקבה, פוטין לא יסכים להפסקת אש שלא תבטיח לו הישג ברור.
ב. הנשיא זלנסקי דורש מהמערב סיוע צבאי מיידי ומצהיר על כוונה להחזיר את השטחים שאבדו לאוקראינה בכוח. תמונות הקורבנות וההרס, ולצידן החדשות על הישגי כוחותיו בשדה הקרב, אינן מאפשרות לו כמעט שום מרחב פשרה, בעוד הציבור האוקראיני קורא להמשיך ולהילחם, חרף המחיר הכבד הכרוך בכך. האוקראינים מגלים בימים האחרונים ביקורת גוברת כלפי הצעות התיווך, ומאיימים לפרוש מהידברות עם מוסקבה אם יושמדו בהמוניהם המגינים האוקראיניים הנותרים בעיר מריאופול, או אם יקודם משאל-עם להקמת ישות פרו-רוסית בחרסון הכבושה.
ג. ארה”ב והאירופאים רואים במלחמה הזדמנות להחלשה ארוכת טווח של רוסיה. הצלחות האוקראינים, המורל הגבוה שלהם וההסתגלות המערבית לזעזוע הכלכלי תורמים לנכונותם להתמשכות הלחימה. מנהיגי המערב אינם רוצים להצטייר כ”צ’מברלינים” שכופים על קייב כניעה לתוקפן. הנשיא ביידן מקווה לחזק את הפופולריות שלו באמצעות הפגנת נוקשות מול פוטין לקראת בחירות האמצע בנובמבר. במערב מודאגים מאיומי הגרעין הרוסיים, ומתהלכים על הקו הדק שבין הגברת הלחץ על מוסקבה לבין הימנעות מלהעניק לה עילה לתקוף את נאט”ו. עם זאת, אספקת הנשק המערבי לאוקראינה, השמעת האשמות אישיות נגד פוטין והעלייה בסבירות להצטרפות פינלנד ושוודיה לנאט”ו עלולים לדחוק את פוטין ליטול סיכונים גדולים יותר מול החברות בברית הצפון-אטלנטית.
אתגרים לישראל
המלחמה באוקראינה מאיצה שינויי עומק בארכיטקטורה הבינלאומית: רב-קוטביות מעמיקה, הגברת הסתמכות עצמית כלכלית ותחרות טכנולוגית חריפה בין המעצמות. אלו מעצימות את הדילמות של ישראל באשר ליחסיה עם רוסיה לטווח הארוך:
א. במחנה המערבי, שאליו ישראל מעדיפה להשתייך, פוחתת הסבלנות ל”ישיבה על הגדר”, בעודו מגבש מדיניות חדשה ל”הכלת” רוסיה. בעיני המערב רוסיה הפסיקה להיות שחקן לגיטימי לאחר הפלישה לאוקראינה, והוא יצפה מישראל להגביל את קשריה עם מוסקבה (בדומה לגרמניה, שאינה מוכנה “להיגמל” מיידית מאנרגיה רוסית, אך מבצעת מהלכים כואבים בכיוון ה”גמילה”). אומנם ישראל לא לבדה “על הגדר” בהקשר הרוסי, אולם המערב מצפה ממנה ליותר, שכן עמיתותיה ל”ישיבה על הגדר” (כגון סעודיה, הודו ומקסיקו) אינן מתיימרות להזדהות כחלק בלתי נפרד מהמחנה המערבי הדמוקרטי.
ב. הפוטנציאל לפיתוח יחסי ישראל-רוסיה הדו-צדדיים הצטמצם במידה ניכרת. התועלת של ישראל בעיני רוסיה כ”שער לוושינגטון” פוחתת, בשעה שמוסקבה (וגם וושינגטון) אינן מחפשות הסכמות. ההשתנות המהירה של החברה הרוסית בכיוון לאומני וסמכותני, יחד עם האשמת הרוסים את האוקראינים בנאציזם, מקשים על הקשרים עם ישראל בסוגיית הזיכרון ההיסטורי של מלחמת העולם השנייה והשואה (נושא בעל חשיבות אסטרטגית בראייה הרוסית), שהופך טעון פוליטית. הקשרים העסקיים הופכים מורכבים ונתפסים על ידי חברות בישראל כמסוכנים, מחשש לעיצומים מערביים. כמו כן, ישנם סימנים לעלייה באנטישמיות ברוסיה.
ג. רוסיה מגלה עמידות בפני עיצומים, ותוסיף להיות שחקן חשוב בזירה הבינ”ל ובמזרח התיכון באופן שישפיע על אינטרסים חשובים של ישראל, ובפרט סוריה ואיראן. חרף האיתותים השליליים שהרוסים מעבירים לישראל בימים האחרונים (בהקשר הסורי והפלסטיני), הם עדיין רואים ערך בשימורה כשחקן בעל יחס חיובי במחנה המערבי, או בהחלשת מעמדה של איראן בסוריה באמצעות תקיפותיה של ישראל.
בנסיבות אלה חשוב לממשלת ישראל להתפנות כדי לדון בארבע סוגיות דחופות בזיקה למלחמה באוקראינה:
א. קשה להאמין כי יהיה בכוחה של ישראל להציע נוסחת גישור שתעצור את המשך המלחמה, אבל אם ישנם רעיונות כאלה – אפשר שזו העת להאיצם, שכן החלון לדיפלומטיה עלול להיסגר בקרוב למשך זמן רב. בכל מקרה, ישראל הינה אחת המדינות היחידות בעולם שנתפסות ברצינות במוסקבה, וכדאי לה להותיר ערוצי קשר פתוחים מול הקרמלין למקרה שסיועה בגיבוש הסדרי הפסקת האש יידרש בעתיד.
ב. על הממשלה לקיים דיון במשמעויות תרחיש שבו תרחיב רוסיה את הלחימה, או תכריז על מצב מלחמה. הדבר עלול להביא לקשיים לישראלים ברוסיה, ליכולת לקיים עליית יהודים ממנה ולכל הקשרים עם הרוסים (האם חברות תעופה יוסיפו לטוס לרוסיה?). זוהי דילמה דומה לזו שעמדה בפני ישראל בנוגע לישראלים ויהודים באוקראינה ערב הפלישה הרוסית.
ג. “יום הניצחון על גרמניה הנאצית” – שמצוין בישראל ב-9 במאי – מחייב השנה היערכות מיוחדת. אף כי מדובר באירוע חשוב לקהל הרחב, בייחוד בקרב יוצאי ברית המועצות, הוא עלול להפוך השנה לנפיץ פוליטית. רוסיה עלולה להציג את אירועי ה-9 במאי בישראל כתמיכה במדיניותה באוקראינה. במערב ובאוקראינה יעקבו מקרוב אחר הטקסים בישראל ויחפשו עדויות לטפלול (מניפולציה) פוליטי, שאם יתרחש יזכה את ישראל בביקורת. עצרות בלתי פורמליות ברחבי ישראל עלולות להתפתח להתנגשויות אלימות בין התומכים ברוסיה למתנגדיה בקרב הציבור הישראלי.
ד. מאחר שישראל מבקשת להגביל את מהלכיה הדיפלומטיים-כלכליים נגד רוסיה ונמנעת מסיוע צבאי לקייב, כדאי להראות מאמץ מרבי בתחום הסיוע ההומניטרי. בולטת לרעה הדוגמה של בית חולים השדה, שהוצג כמהלך ישראלי פורץ דרך בתחום הסיוע לאוקראינה. בשעה שגובר החשש להסלמה ולהתמשכות הלחימה, והצורך בשירותיו אינו פוחת, ישנה היערכות להחזיר את בית החולים לישראל בקרוב.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
- בניית אתרים