ירדן

מערך הכוחות, הנשען בין היתר על פורום הגז של מזרח הים התיכון, הולך ומשנה מרכיבי יסוד במאזנה האסטרטגי של ישראל, ומציאות חדשה זו צריכה לתפוס מקום גבוה מאוד בסדרי העדיפויות הלאומיים.

"הסכמי אברהם", פריצת הדרך עם סודאן ומרוקו, והמגמה החיובית ביחסים עם מצרים, אינם צריכים להשכיח את חשיבותה האסטרטגית של ממלכת ירדן. בה בעת ניתן באפיקים לא פומביים להעלות דרישות לממשלת ירדן, בעיקר לשינוי האווירה העוינת בציבור הירדני.

לאחר שנה של קיפאון אסטרטגי בסוריה, ניתן לקבוע כי הגברת הלחצים הכלכליים על המשטר הסורי לא השיגה את מטרתה ולא השפיעה על עומק הקשרים בין דמשק לטהראן. בדיאלוג עם הצוות החדש בוושינגטון ניתן לנסות לעצב במשותף מדיניות שתנותב ליעדים מציאותיים יותר. מדיניות ישראל צריכה להציג שילוב מושכל בין הרחבת המאמץ הצבאי נגד איראן לבין תמיכה (שקטה) בגמישות אמריקנית ומדינות המפרץ מול המשטר הסורי והנוכחות הרוסית. מטרתה של גמישות זו, בדגש על הקלות מבוקרות בסנקציות, היא לרופף את תלותו של אסד בסיוע איראני, ולהעמיק את ניגודי האינטרסים בין מוסקבה וטהראן בזירה זו.

הסכם ה-EMGF הוא צעד נוסף המבצר את מעמדה האזורי של ישראל.

כאשר תוחל הריבונות באזורים אלו, אסור יהיה להסתפק בהכרזה ולהשאיר את המרחבים החדשים בשיממונם, אלא יש לממש את הריבונות הלכה למעשה, בעיקר על ידי פתוח כלכלי ובנייה.

תוכנית השלום האמריקנית מעמידה בפני ישראל הזדמנות היסטורית לנקוט צעדים אשר ישפרו את ביטחונה בעתיד. הן בהיבט הביטחוני – משיקולים של הגנה על ישראל, דאגה ליציבות בירדן ואף בישות הפלסטינית העתידית – והן בראיית הלכידות הלאומית, חשוב להתמקד בבקעת הירדן ובעוטף ירושלים (השולט על הדרך אליה).

מגפת הקורונה לא שינתה הרבה, והמגמות שנראו באזור לפני פרוץ המשבר נשארו בעינן, כולל החתרנות האיראנית במדינות האזור והאצת פרויקט הגרעין, כמו גם הפרובוקציות של תורכיה במזרח הים התיכון ומעורבותה במלחמת האזרחים בלוב. אין עדות לשינוי התנהגות אצל הרשות הפלסטינית או חמאס כלפי ישראל. הציפיות לשינויים משמעותיים בעקבות נגיף הקורונה במאזני הכוחות באזור אין להן בינתיים על מה לסמוך.

בין ההר לבקעה.
מחלוקת חוצה את המומחים הצבאיים באשר להשלכות של סיפוח בקעת הירדן ושינוי הסטטוס קוו בהר הבית - על הסכם השלום עם ירדן והתיאום מולה. האלוף עמידרור: חייבים שלטון ירדני יעיל וחזק, שהאינטרס שלו לשקט בגבול עימנו חופף את האינטרס שלנו.

שימור המצב הקיים הוא האפשרות המועדפת, לא רק עבור ירדן, אלא זה גם אינטרס ישראלי מובהק שמן הראוי להגן עליו גם במחיר מידה של חיכוך עם עמדות הממשל האמריקני.

לפנינו שעת רצון לקדם את מימוש קביעת גבול הביטחון של מדינת ישראל במזרח, וזאת בהכרה של המעצמה הגדולה בעולם. החששות ליציבות הממלכה ההאשמית בירדן מוגזמים.

ההכרזה של רוה"מ נתניהו על כוונתו לספח את בקעת הירדן, גרמה לביקורת רבה גם מבית. המבקרים מתעלמים מהתנודתיות של המזה"ת והצורך בחגורת ביטחון במזרח. אלה הסיבות מדוע יש לספח את האזור האסטרטגי.

ירדן ומדיניות שמרניות ערביות נוספות מנסות להתמודד עם משענת מעצמתית בעייתית ועם איומי הסלמה באזור.

במלאות 25 שנה לחתימת הצהרת וושינגטון בין ישראל וירדן, ד"ר יהושע קרסנה בוחן את טיב הסכם השלום והיתרונות שהוא מניב לישראל לצד האתגרים הכרוכים בכך.

על הממשלה החדשה להשקיע מאמץ ממוקד בשיפור היחסים ולהימנע ככל הניתן מצעדים העלולים לערער יציבות זו. הדבר מחייב הטיית אוזן קשבת לדאגותיה של ירדן לגבי הסטטוס קוו בהר הבית והמצב המדיני מול הפלסטינים, וחיפוש פתרונות מעשיים בסוגיות בילטרליות.

ירדן במציאות העכשווית בין איראן, סוריה וישראל.
ד"ר ערן לרמן בראיון ל"רצועת הביטחון"

ביקורו של ראש הממשלה בעמאן בשבוע האחרון (18 ביוני) הוא צעד חשוב נוסף בכיוון הנכון. ישראל צריכה להמשיך לעבוד בשיתוף פעולה הדוק עם ירדן כדי לעקוב ולפקח אחרי האירועים בסוריה, ובעיקר כדי למנוע מהשלטון האיראני ושלוחותיו לקבל גישה חופשית לגבול הירדני, בגלוי או בחשאי. ישראל צריכה לעשות את כל אשר ביכולתה כדי לשכנע את ידידותיה

ישראל אכן שייכת, בתרבותה ובאורחות חייה, לאגן הים התיכון. תרגומה של זיקה זו ללשון מדינית-אסטרטגית הוא אינטרס לאומי. ואכן מאז 2016 התגבשה תבנית של מפגשים משולשים במזרח הים התיכון: מנהיגי יוון וקפריסין עם ראש ממשלת ישראל, וגם עם מנהיגי מצרים וירדן. אלו הן "אבני בניין" לארכיטקטורה אסטרטגית חדשה שצריכה לכלול גם את איטליה, במסגרת התייעצות של "שלוש ועוד שלוש": איטליה, יוון וקפריסין; ישראל, מצרים וירדן.