מבוא
ישראל התאוששה מהר מבחינה צבאית מהפתעת ה-7 באוקטובר 2023 ויצאה למתקפות נגד. מאז ההצלחות הצבאיות במלחמה הרב-חזיתית שניהל צה"ל התרבו ההכרזות של פוליטיקאים ושל מומחים לאסטרטגיה שקבעו שישראל היא מעצמה אזורית ושהיא שינתה את פני המזרח התיכון. אין ספק שההישגים הצבאיים במלחמה נגד חמאס בעזה ונגד חיזבאללה בלבנון, הקמת אזור ביטחון בסוריה והמתקפות על תשתיות הגרעין והטילים של איראן במבצע "עם כלביא" (יוני 2025) ובמבצע "שאגת הארי" (2026) שיפרו את מצב הביטחון של ישראל ואת מעמדה האזורי. ישראל הציגה יכולות צבאיות ומודיעיניות יוצאות דופן, תוך גביית מחיר גבוה מאויביה. היא אף השיגה הישג דיפלומטי משמעותי כאשר ארצות הברית הצטרפה לעימות הצבאי עם איראן – מדינה שנדרה להשמיד את ישראל ורכשה את האמצעים לאיים על קיומה.
אך עיון ביקורתי בטענה שישראל היא מעצמה אזורית מעלה ספק ביכולת של מדינת היהודים לראות עצמה כבעלת מעמד כזה, המחייב יכולת להשפיע בצורה משמעותית מעבר לגבולותיה ולשנות סדרי יסוד במזרח התיכון. המציאות הנוצרת בין ארה"ב ואיראן והתלות הישראלית בקבלת ההחלטות בוושינגטון, בעת כתיבת שורות אלו, מחזקות את הספקות לגבי ההערכה המוגזמת באשר למעמדה האזורי ולכוחה של ישראל.
נושא זה חשוב בעיקר בגלל תהליך קביעת המטרות של מדינת ישראל במרחב. מדינות צריכות לבחור את יעדיהן בהתאם לאמצעים הדרושים להשגתן. אין מקום לבזבוז משאבים על ניסיונות סרק להשיג יעדים יומרניים ולא מציאותיים, שהם על חשבון יעדים אחרים בני-השגה. חלקו הראשון של המסמך דן בקריטריונים ההופכים, בראייתנו, מדינה חזקה למעצמה אזורית. חלקו השני בוחן את השאלה האם מדינת ישראל עומדת בכל הקריטריונים האלו. הסיכום מתווה קווים מנחים למדיניות חוץ וביטחון מציאותית בהתחשב במעמדה האזורי האמיתי של ישראל.
מהי מעצמה אזורית?
הספרות המקצועית העוסקת בסיווגן של מדינות במערכת הבינלאומית ובתת-מערכות אזוריות אינה מציעה הגדרה ברורה ומקובלת למושג "מעצמה אזורית". בדרך כלל מנגידים את מעצמת-העל כמי שהיא שחקן חשוב במגרש של המערכת הגלובלית, למעצמה האזורית כמי שהיא שחקן בולט בתת-מערכת בינלאומית אזורית. בניגוד למעצמת-על שיש לה אינטרסים חובקי עולם ויכולת להפעיל השפעה על פני כל הגלובוס, למעצמה אזורית יש עוצמה מספקת להפעיל השפעה יעילה בעיקר בסביבתה הקרובה, והיא נעדרת יכולות להתחרות במעצמות-העל ברמה הגלובלית. בכל אזור בעולם ניתן בדרך כלל לזהות מעצמות אזוריות – למשל ברזיל בדרום אמריקה, ניגריה ודרום אפריקה באפריקה, הודו בדרום אסיה, ואיראן ותורכיה במזרח התיכון.
הקריטריונים העיקריים המאפיינים מעצמה אזורית אינם מוצגים כערך אבסולוטי, אלא כיחסיים. הם נמדדים בהשוואה למדינות אחרות באזור גאוגרפי מוגדר. אבל המושג "מעצמה אזורית" איננו סקאלרי, כלומר אינו נמצא על רצף. בדומה לקורה במערכת הגלובלית, מדינה היא מעצמה במערכת או אינה כזאת. לא כל מדינה חזקה היא בהכרח מעצמה באזורה. יש תנאי סף שצריכה לעמוד בהן.
ייתכן מצב שגבולות האזור אינם בהירים לחלוטין וקיימת התלבטות האם לכלול מדינה מסוימת בתוך האזור. לדוגמה, אפשר לתהות האם פקיסטן שייכת למזרח התיכון בגלל אוכלוסייתה המוסלמית, או שזיקתה לתת-היבשת ההודית הופכת אותה לשחקן בתת-המערכת של דרום אסיה. כמו כן, יש מדינות שממלאות מקום חשוב בכמה תת-מערכות אזוריות. תורכיה, למשל, רואה עצמה כשחקן אירופי וגם כשחקן מזרח-תיכוני, וגם כשחקן באזורי הים התיכון והים השחור.
עוצמה צבאית
עוצמה צבאית היא קריטריון חשוב. במבט היסטורי, זה המדד החשוב ביותר לבדיקת עוצמתה של מדינה. מספר החיילים שמדינה מסוגלת לגייס ולפרוס בשדה הקרב היה המדד העיקרי למדידת העוצמה הלאומית בעבר. מספר זה היה תלוי במידה רבה ביכולת הכלכלית להחזיק בצבא קבע, ובגודל האוכלוסייה. כיום העוצמה הצבאית אינה נמדדת רק בכמות החיילים שבצבא אלא גם באיכות הציוד והחימוש שלו, ברמת האימון של חלקי הצבא השונים, וברמת המפקדים. עדות לחשיבות העוצמה הצבאית בעיני מנהיגים פוליטיים היא העובדה שמעט מאוד מדינות בעולם ויתרו על בניית כוח צבאי במיוחד לצורכי הגנה על שלמותן הטריטוריאלית.
מעצמה אזורית צריכה, בראייתנו, להפגין יכולת צבאית להגן מפני פלישות לשטחה מצד מדינות שכנות ולבנות הרתעה (מושג פסיכולוגי מעורפל) לצורך מניעה מראש של תקיפתה. מעצמה צריכה להיות מסוגלת לנהל מבצעים צבאיים מעבר לגבולותיה באזורה הגאוגרפי. היכולת להקרין עוצמה למרחקים בזכות חיל אוויר ו/או חיל ים גדול יותר מרוב שכניה מאפיינת את המעצמה האזורית. לעיתים החזקת נשק גרעיני, או נשק להשמדה המונית מסוג אחר, והיכולת לשגר אותם למרחקים הם סימן ההיכר למעצמה אזורית. הודו, שהתחמשה בנשק גרעיני, היא דוגמה למעצמה אזורית בדרום אסיה.
מטרת העוצמה צבאית היא לגרום כאב ליריבים כדי שיסכימו לדרישות המעצמה האזורית. אך בכל מלחמה קיימת גם משוואה נוספת: איזה צד מסוגל לשאת כאב גדול יותר באבדות או בנזק כלכלי. למדינות דמוקרטיות יש בדרך כלל סיבולת קטנה יותר, אלא אם המלחמה נתפסת כקיומית, או בלתי נמנעת ("מלחמת אין-ברירה" בעגה הפוליטית הישראלית), או באה לממש אינטרסים חשובים מאוד. מדינה השואפת למעמד מעצמה אזורית חייבת לגלות נכונות לשאת במחיר הכרוך במבצעים הצבאיים הנחוצים להשגת מעמד זה ולשמירתו. יכולת זאת נחוצה למימוש אינטרסים מעבר לשמירת השרידות של המדינה.
בעולמנו, יש כמה תת-מערכות אזוריות שבהן לא שוקלים את השימוש בכוח צבאי להשגת מטרות מדיניות פנים-אזוריות. תחומי האיחוד האירופי וצפון אמריקה הם דוגמאות לכך. שם נראה שקריטריון הכוח הצבאי הרבה פחות רלוונטי לקביעת הריבוד בתוך תת-המערכת.
עוצמה כלכלית
קריטריון חשוב נוסף הוא עוצמה כלכלית הנחוצה לבניית כוח צבאי איכותי, משימה שהפכה בהדרגה ליקרה יותר. המדד הכמותי החשוב להערכת העוצמה הכלכלית הוא התמ"ג, שתלוי גם בגודל האוכלוסייה. לעומת זאת התמ"ג לנפש, המצביע על היעילות במשק ורמת החיים של תושבי המדינה, הוא מדד משני. בין עשר המדינות בעלות התמ"ג לנפש הגבוה ביותר בעולם נמצאות מדינות קטנות כסינגפור ולוקסמבורג, להוציא את ארה"ב (מקום 10).
גודל האוכלוסייה הוא מרכיב חשוב גם בבניית עוצמה כלכלית. בדרך כלל, מדינה מרובת אוכלוסין מהווה שוק גדול וחשוב עבור שכנותיה, שעשויות לפתח תלות כלכלית במדינה הגדולה.
המעצמה האזורית רושמת בדרך כלל מדדים כלכליים גבוהים יחסית למדינות האחרות באזור. למעצמות אזוריות יש בדרך כלל כלכלה מפותחת וגדולה יותר בהשוואה לשכניה, ומכאן – אורך הנשימה הצבאי שלהן במערכה צבאית ארוכה הוא גדול יותר ומאפשר מערכות ארוכות.
הערכת העוצמה הכלכלית מחייבת לשקול גם את הרכב המוצרים שהמדינה מייצרת. תעשייה כבדה, תעשיות נשק ומוצרים הכוללים טכנולוגיה מתקדמת מעניקים עוצמה והשפעה. כך גם השליטה על מוצרים אסטרטגיים כגון אנרגיה, מתכות יקרות ומינרלים נדירים. כלכלה מגוונת עדיפה על ייצור מוצר אחד, חשוב ככל שיהיה. מדינות המפיקות נפט תלויות בתנודות של מחירי האנרגיה בשוק העולמי.
מעטות מאוד המדינות אשר יכולות להגיע למעמד של כלכלה אוטרקית המספקת את כל צורכי המדינה. עידן הגלובליזציה מעודד ניצול יתרון יחסי בייצור מוצרים כדי להשיג את הוזלתם בשוק הבינלאומי. אבל ככל שהמדינה נפתחת יותר לשוק העולמי היא תלויה יותר בסחר חוץ. זהו אחד ממאפייני המדינה הקטנה שהופכים אותה לפגיעה לעיצומים ולחרם כלכלי.
השפעה אזורית
מעצמה אזורית היא מדינה אשר שכניה והמדינות השייכות לאזור הגאוגרפי שלה מתחשבים באינטרסים שלה. ההכרה הזאת יכולה להיות פומבית או סמויה. זה הלוז של יחסי הגומלין בין המעצמה האזורית לבין מדינות האזור. ללא הכרה של לפחות חלק מהמדינות האחרות באזור במעמד הבכיר שיש למדינה פלונית, קשה למדינה לרכוש את מעמד המעצמה האזורית. מידת השפעתה של המעצמה האזורית יכולה לבוא לידי ביטוי ביחסים הדו-צדדיים או במסגרת ארגונים אזוריים, אם יש כאלה. מעצמה אזורית ניכרת גם ביכולתה לגבש קואליציות אזוריות ולהוביל מו"מ בין-מדינתי בנושאים שיש בהם עניין לכמה מדינות. למעצמה אזורית יכול להיות אזור השפעה מובהק שבו יש לרצונה משקל משמעותי. במצב שיש באזור מסוים כמה מדינות שנתפסות כמעצמה אזורית בגלל כוחן הצבאי ו/או חוסנן הכלכלי נוצרת תת-מערכת רב-קוטבית שמתקיימת בה תחרות על אזורי השפעה.
נהוג היום גם לציין השפעה באמצעות "הכוח הרך" (שאינו צבאי או כלכלי). הכוח הרך פחות יעיל במערכת בינלאומית הובסיאנית, הנוטה להתאפיין בניסיון למימוש אינטרסים בעיקר על ידי "כל דאלים גבר". בעולמנו, במערכות אזוריות שבהן אין שוקלים את השימוש בכוח צבאי להשגת מטרות מדיניות נראה ששפה, דת או תרבות משותפת של השואפת למעמד המעצמה האזורית כלפי מדינות באזורה יכולים להקל על הדרך להשגת המעמד של מעצמה אזורית. כמובן אין זה תנאי מספיק, כיוון שקִרבה או אחדות תרבותית אינה יכולה לחפות על ניגודי אינטרסים מדינתיים. לדוגמה, איראן השיעית תמכה בארמניה הנוצרית שהתעמתה עם אזרבייג'ן השיעית על השליטה באזור נגורנו קראבך.
נכונות לשמש מעצמה אזורית
כפי שההכרה של אחרים במעמד המעצמה האזורית הוא בראייתנו תנאי הכרחי לרכישת המעמד, כך הכרחית גם הנכונות לפעול על פי המעמד הזה בנוסח "האצילות מחייבת". מדינה אשר מאמצת מדיניות בדלנית המיועדת לצמצם את יחסי הגומלין עם מדינות האזור שלה אינה יכולה להיות מסווגת כמעצמה אזורית. כוח צבאי רב ועוצמה כלכלית הם תנאי הכרחי למעמד של מעצמה אזורית, אך ללא רצון פוליטי להשתמש בנכסים אלו כדי להשיג מטרות פוליטיות ומעמד מנהיגות, הסביבה האזורית תזהה זאת ותסיק את המסקנה שאין אפשרות להיעזר במדינה המסתגרת בד' אמותיה. ללא נכונות להתעמת, אפילו צבאית אם צריך, עם מדינות אחרות באזור, אין למדינה הפוטנציאל להפוך למעצמה אזורית.
מעמד בכיר בתת-מערכת לאורך זמן
מדינה זוכה במעמד מעצמה אזורית רק כאשר היא מוכיחה לאורך זמן, באירועים מספר, את בכירותה. זה מתבטא כאשר מעורבותה מביאה את התוצאות שלמענן היא פעלה. הצלחה חד-פעמית אינה הופכת מדינה למעצמה אזורית. אורך הנשימה של מדינה לעמוד במצבים קשים מבחינה מדינית, צבאית וכלכלית ויכולת השפעה בתנאים כאלו הם מדד חשוב עבור מעצמה אזורית.
סיכום ביניים
מעצמה אזורית נוטה בראייתנו להיות בעלת צבא גדול וחמוש היטב בנשק מתקדם, נכונות לשאת את מחיר השימוש בכוח צבאי, כלכלה חזקה יחסית לשכנותיה, השפעה דיפלומטית באזורה, ולעיתים גם יוקרה תרבותית או אידאולוגית. היא מסוגלת לעצב אירועים ולהכתיב סדר יום בתוך האזור שאליו היא משתייכת. גודל האוכלוסייה הוא משתנה חשוב ביצירת כוח צבאי וכלכלי. משתנה זה אף משפיע על היכולת להשפעה תרבותית. מדינה חזקה הופכת, בראייתנו, למעצמה אזורית רק אם היא עומדת בכל הקריטריונים שנמנו.
האם ישראל היא מעצמה אזורית?
בחינה מדוקדקת של מעמדה של ישראל על פי המדדים שנדונו לעיל מעלה תמונה מעורבת. היא בוודאי עומדת יפה בכמה קריטריונים, ובאחרים חלקית. יש מדדים מספר שבהם ישראל אינה מצטיינת, דבר הגורע מיכולתה להפוך למעצמה אזורית.
מבחינת הכוח הצבאי, ישראל מחזיקה באחד הצבאות החזקים והמתקדמים טכנולוגית באזור, עם יכולות אוויריות, ימיות ויבשתיות מתקדמות מאוד. על פי הערכות זרות, היא גם היחידה בעלת יכולת גרעינית (המתבטאת במדיניות "העמימות הגרעינית"). במלחמה שנכפתה עליה מאז ה-7.10.2023, ישראל הפגינה יכולות צבאיות מרשימות תוך התאוששות מהירה מהפלישה של חמאס לנגב המערבי. היא החלישה את תוקפיה – חמאס, חיזבאללה וגם איראן – אך התקשתה לשתק את הירי של החות'ים מתימן. בעבר, היא נחלה ניצחונות מכריעים נגד צבאות ערב.
באופן בסיסי, היכולת הצבאית הישראלית היא בעיקר מניעתית. היא מסוגלת למנוע סיכונים לישראל כמו הסלמה באלימות מצד ארגוני הטרור, או מניעת ההתגרענות של עיראק וסוריה. מטרת התפיסה של "כיסוח הדשא" היא לגרוע יכולות של האויבים להזיק לישראל על ידי פגיעה תקופתית (ויזומה) במערכים הצבאיים וביכולות שעומדים לרשותם. כפי שדוד בן-גוריון, ראש ממשלתה הראשון של ישראל, הבין, אין בכוחה של ישראל לכפות שלום על מדינות האויב, לשנות את ההעדפה המדינית הבסיסית שלהן ולשנות את ההתייחסות של החברות שמסביב לישראל למדינה היהודית. על פי תפיסת "קיר הברזל", המטרה המיידית של הפעלת הכוח הצבאי הישראלי היא דחיית הסיבוב הצבאי הבא ותקווה להשגת הרתעה זמנית. הפעולות הצבאיות יחד עם התבססות המדינה נועדו להשפיע מצרפית על עקומת הלמידה של היריבים ביחסם לישראל. התקווה היא שכוחה הצבאי של ישראל וניצחונותיה יחוללו תהליך היסטורי שבסופו תיתפס ישראל כעובדה מוגמרת. תבוסות חוזרות ונשנות עשויות להשפיע על עקומת הלימוד של היריבים ולהגיע להסכמי שלום; זה קרה למצרים. בעקבות כמה מלחמות, ובמקביל לשינויים פנימיים (דאגה לכלכלה מקרטעת, שינוי מנהיגות, ובחירה באוריינטציה אמריקנית במדיניות החוץ והביטחון) מצרים חתמה על חוזה שלום עם ישראל ב-1979. הסכסוך עם ישראל נתפס בקהיר כיקר מדי.
היגיון זה אינו ישים לגבי צבאות טרור של גורמים אסלאמיים קיצוניים אשר נהנים מתמיכה של האוכלוסייה שבתוכה הם פועלים, יחד עם סיוע משמעותי חיצוני להתעצמות צבאית. קנאים מוסלמים, בעלי מוטיבציה גבוהה, פחות רגישים למחיר שהם משלמים עבור הסכסוך עם ישראל. לכן, קשה לשנות את מידת דבקותם בהשמדת ישראל. במקרים אלו, "כיסוח הדשא" נועד רק לגרוע יכולות להסב נזק לישראל.
החברה הישראלית מגלה חוסן חברתי גדול במיוחד כאשר הנסיבות של הפעלת הכוח הצבאי נתפסות כ"מלחמת אין ברירה". אולם, בנסיבות שבהן נשמעות בציבור הישראלי תמיהות מרובות לגבי צדקתן או תועלתן של (מערכות) מלחמות, הנכונות להשתתף במאמץ המלחמתי ולשאת במחירים הנלווים הולכת וקטנה. מחקרי דעת הקהל מורים על נתונים דומים ביחס למלחמה בארצות דמוקרטיות. גם בישראל, הלכי רוח נרחבים כאלה משפיעים על מקבלי ההחלטות. אכן, ממשלות ישראל ביצעו נסיגות חד-צדדיות מדרום לבנון ומעזה ללא תמורה מדינית בעקבות לחץ ציבורי. מעצמה אזורית עלולה להידרש למבצעים צבאיים שלא ניתן לקטלג אותם בקלות כ"מלחמת אין ברירה", מכאן שלא בטוח כלל שפעילות צבאית כזו תתקבל בברכה במציאות החברתית הישראלית, בייחוד לאחר המלחמה הארוכה מאז ה-7 באוקטובר.
ישראל משתמשת בכוחה הצבאי להשפיע על האזור (בעיקר קרוב לגבולותיה). ישראל פועלת בצורה פעילה נגד איומים אזוריים (איראן, חיזבאללה, חמאס) ומשפיעה על המאזן האסטרטגי בסוריה, לבנון ועזה. מידת ההשפעה מצטמצמת כאשר מתרחקים מגבול ישראל: העזרה לכורדים היא דוגמה למידת תרומה יורדת או משנית. ישראל גם נכשלה, כאמור, במניעת ירי של טילים וכטב"מים של החות'ים מתימן הרחוקה מישראל, אף על פי שהנזק הרב שגרמה להם היה מן הסתם שיקול בהחלטתם להפסיק את הירי.
ישראל היא בעלת יכולת הקרנה (Projection) של עוצמה במזה"ת באמצעות חיל האוויר והים, ויחידות מיוחדות. לישראל אין שליחים באזור, כפי שיש לאיראן, הפועלים למען מטרה משותפת מרחיקת לכת (השמדת מדינת ישראל). לישראל אין נוכחות צבאית פומבית מעבר לאזורי החיץ שהקימה לאחרונה. לעומתה, לתורכיה יש נוכחות צבאית הרחק מגבולותיה (לוב, קטאר, סומליה). מידת השפעתה של ישראל על ישויות רחוקות מן הגבול יורדת במידה ניכרת. כמו כן, השפעתה של ישראל על מדינות קרובות וחזקות יחסית, כמו מצרים או סעודיה, היא מוגבלת מאוד.
כמו כן, אין לישראל יכולת לשנות באמצעות כוח צבאי את אופי תת-המערכת ואת כללי המשחק שבתוכה. בניגוד לתת-מערכות אחרות, לכל המדינות באזור יש תפיסת איום גבוהה, והשימוש בכוח צבאי מקובל כחלק מארגז הכלים של הישויות הפוליטיות. המזרח התיכון הוא מקור לקיצוניות מוסלמית, טרור ותפוצה גרעינית. כוחה הצבאי של ישראל אינו יכול להביא לתמורה משמעותית במאפיינים הללו. לא נראה שההצלחות הצבאיות הישראליות במלחמה האחרונה הביאו לשינויים מהותיים במזרח התיכון. בוודאי אין לנו פרספקטיבה היסטורית לאשש אמירות הרואות שינויים יסודיים במזרח התיכון.
בדרך כלל, השימוש החוזר בכוח צבאי על ידי ישראל אינו מתקבל בחיוב במרחב, בוודאי לא בצורה פומבית. גם העובדה שהעוצמה הצבאית הישראלית נסמכת על קשר הדוק עם ארה"ב (עוצמה שאולה) מייצרת אנטגוניזם במרחב המזרח-תיכוני. אף שמדינות רבות באזור רואות בארה"ב ספק של ביטחון, היא עדיין נתפסת בעיני רוב תושבי האזור כמעצמה זרה עם דחפים קולוניאליסטיים.
המגבלה הגדולה ביותר על כוחה הצבאי של ישראל היא התלות בארה"ב מבחינה מדינית וצבאית (ארה"ב היא גם ספק הנשק העיקרי שלה), שפועלת כאילוץ על חופש הפעולה לניהול מבצעים צבאיים. יחסי פטרון-לקוח הם חולשה גדולה עבור כל מדינה קטנה. ישראל הצליחה לאורך השנים לפתח תעשיית נשק מפוארת שקיומה זקוק לשוקי חוץ; בכל מקרה, גם אם יש לישראל תשתית טכנולוגית שמסוגלת לייצר כמעט כל מוצר צבאי, ואולי יש מקום לייצר בארץ מוצרים נוספים, זו תהיה מעמסה כלכלית. אין תחליף לספק נשק שיש לו יתרונות של גודל. לדוגמה, ארה"ב מייצרת סדרה של אלפי מטוסי קרב מאותו סוג.
משמעותית ביותר היא העובדה שלישראל אין אורך נשימה מבצעי מספיק בכל מרחבי הלחימה המוכרים – מחיל האוויר ועד יכולות של כוחות קרקעיים. החולשה העיקרית טמונה בחיל האוויר – הזרוע הארוכה של צה"ל (זרוע שהוכיחה יכולת יוצאת דופן בשנים האחרונות, בעיקר נגד איומים בטווחים ארוכים מישראל כמו איראן). אורך הנשימה של חיל האוויר הישראלי במערכה עצימה הוא מוגבל. במערכה עצימה מול יריב בעל יכולת לשאת כאב לאורך זמן ארוך, כמו איראן או תורכיה, ייתכן שיידרש אורך נשימה ארוך הרבה יותר. כלומר, לאחר פרק זמן מוגבל של לחימה עצימה מתקיימת תלות של ישראל בהחלטות/אינטרסים/כוונות של מעצמת-על כמו ארה"ב, שברצונה תלויה הארכת אורך הנשימה הישראלי. מדובר בין השאר בפצצות חכמות ובחלקי חילוף למטוסי קרב (אפילו גלגלים…). סיוע מארה"ב נחוץ לתגבור יכולות יירוט כמו חץ 2 ובעיקר חץ 3 – לצורכי יירוט בחלל (יכולת נדרשת בעקבות השימוש המוגבר של איראן בשיגור טילי קרקע-קרקע עם ראש מצררי שמחייב יירוט בחלל).
למרות היותה מהכלכלות המפותחות ביותר באזור, עם תוצר לנפש גבוה ותעשיית הייטק ברמה עולמית, הכוח הכלכלי של ישראל הוא מוגבל. בסופו של דבר, ישראל היא מדינה קטנה שתלויה בשוקי חוץ, כמו מדינות קטנות אחרות. היא השתלבה יפה בגלובליזציה, אבל המשק הישראלי הוא עדיין קטן ומושפע ממגמות כלכליות עולמיות שאינן בשליטתה יותר ממדינות בעלות כלכלות גדולות. מדינת ישראל אינה יכולה להיות אוטרקית. הסחר של ישראל עם מדינות האזור הוא מוגבל, ואינו מייצר יחסי תלות בישראל. רוב הסחר של מדינות המזה"ת מופנה למדינות שמחוץ לאזור. לעומתה, יש במזה"ת מדינות עם יכולת כלכלית בעלת השפעה גלובלית כמו ערב הסעודית או איראן (בעיקר בגלל שליטה במשאבי האנרגיה והרווחים הנובעים ממנה, ובמקרה של איראן גם במצר הורמוז האסטרטגי).
צמצום התלות בארה"ב בבניין הכוח הצבאי על ידי ייצור עצמי של מלאים כדי להשיג אורך נשימה רב, לדוגמה ייצור טילי חץ 3, פירושו השקעה עצומה מתקציב הביטחון. בדרך זאת יש סיכון כלכלי לא קטן שחלק גדול מההשקעה הזאת ירד לטמיון בגין אי-שימוש, וזה יהיה על חשבון דברים אחרים שתקציב הביטחון אמור לכסות.
הניסיון לייצר אורך נשימה מבצעי ארוך יותר הוא ככל הנראה מעבר ליכולתה הכלכלית של ישראל, ולכן היא תיצמד אל בעל ברית אסטרטגי – קרי ארה"ב – כל עוד היא יכולה. אך בריתות הן לא נצחיות. השינויים הדמוגרפיים והתמורות הפוליטיות בתוך ארה"ב הם בעיתיים עבור ישראל, וייתכן שהיא צריכה להכין את עצמה ליום סגריר.
גם תמונת המצב באשר לכוחה המדיני והדיפלומטי של ישראל היא מעורבת. ישראל מצליחה למנף את יתרונותיה בתחומים רבים )טכנולוגיה צבאית, ניהול משק המים, חקלאות, תקשורת, רפואה) כדי לבסס קשרים עסקיים וביטחוניים. יחסים בין מדינות מבוססים בעיקר על אינטרסים. ברבות השנים, ישראל הפכה למדינה שיש לה מה להציע.
באמתחתה קשרים אסטרטגיים הדוקים עם ארה"ב, שהם גם נכס רב-חשיבות אבל גם מגבלה על חופש הפעולה שלה באזור. ארה"ב עדיין מייחסת חשיבות למזה"ת שיש בו נוכחות צבאית אמריקנית משמעותית ואינטרסים פוליטיים וכלכליים. לכן, ישראל יכולה לשרת אינטרסים אמריקניים ולהאדיר את הנכסיות האסטרטגית שלה, אבל אין היא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה. הדוגמה המוכרת לכך היא הפסקות האש שנכפות לעיתים על ישראל, מתוקף "השעון המדיני" המפורסם. חידוש הפעילות הצבאית הישראלית נגד איראן מחכה לאור ירוק מוושינגטון. כמו כן, ארה"ב נוהגת להתערב במכירות הנשק של ישראל, כלי בדיפלומטיה הישראלית, מתוך שיקולים מדיניים וכלכליים שלה.
קרבתה של ירושלים לוושינגטון והאהדה הגדולה לישראל בארה"ב, הנמצאת בנסיגה, הייתה יתרון. מעמדה של ארה"ב במערכת הבינלאומית משפיע כמובן על הדרך שבה מתייחסים לבעלת בריתה. ירידה במעמדה של ארה"ב משליכה שלילית על ישראל, שנחשבה כשער לוושינגטון. מדינות רבות התרשמו מכוחה של השדולה הישראלית (איפא"ק) בארה"ב וביקשו את עזרתה של ישראל "להסדיר" עניינים בוושינגטון. אבל השינויים בזירה הפוליטית האמריקנית, אשר מעידים על ירידה בתמיכה בישראל, ידועים לכול, ואינם מיטיבים עם יכולת ההשפעה של ישראל במערכת הפוליטית האמריקנית.
במהלך השנים הגיעה ישראל להסכמי שלום עם כמה מדינות ערב (מצרים, ירדן, האמירויות, בחריין ומרוקו), ולאחרונה חתמה על הסכם מסגרת עם לבנון לקראת הסכם שלום. בכל ההסכמים הללו הייתה ארה"ב שושבינה חשובה. בעבר, ישראל הייתה בעלת ברית לא פורמלית של מדינות ערביות בסיטואציות מסוימות. קיים שת"פ ביטחוני משמעותי בין ישראל לבין ירדן והאמירויות, אשר אינו זוכה לפומביות כי הוא עדיין מהווה מעמסה פוליטית עבור העילית במדינות אלו. ידועים גם אירועים של העברות מודיעין יקר ערך לכמה מדינות ערב. רוב תושבי האזור עדיין אינם בשלים לחוות יחסים קרובים עם בני המדינה היהודית, ובוודאי אינם מוכנים לתת לה לגיטימציה למעמד של מעצמה אזורית.
ראוי לציון שבשנים האחרונות הפכה ישראל למטרה לביקורת חריפה של מדינות השואפות להיות מעצמה אזורית. לדוגמה, איראן וטורקיה משקיעות בעוינות סמנטית ורטורית ישירה כנגדה, בנוסף להשקעה בהתחמשות גרעינית או קונבנציונלית להרחבת מידת השפעתן. העוינות לישראל נבעה משינויים פוליטיים פנימיים (הקצנה דתית), אבל היא נועדה גם להתגבר על החשדנות של הערבים כלפי תורכיה, הלא-ערבית, ששלטה מאות שנים במרחב הערבי, ועל החשדנות כלפי פרס השיעית. שתי מדינות אלו היו בעבר בעלות ברית של ישראל מול העולם הערבי, והמעבר לעוינות גדולה מעיב על ההצלחות המדיניות של ישראל במרחב המזה"ת.
מדינות מוסלמיות במרכז אסיה ובקווקז, ש"הסתפחו" למזה"ת בעקבות התפרקות בריה"מ, גילו אינטרסים משותפים ומקיימות יחסים דיפלומטיים וביטחוניים עם ישראל. יש מדינות מוסלמיות המנהלות יחסי גומלין לא פורמליים ("מתחת לשולחן") עם ישראל, אשר מפגינה נוכחות דיפלומטית משמעותית ביתר רחבי העולם.
מעמד ישראל באזור מזרח הים התיכון, שבו עובר יותר מ-90% מהסחר הבינלאומי של ישראל, ניזון רבות מהקשרים שפיתחה ירושלים עם אתונה וניקוסיה. זה נראה כמערך אנטי-תורכי. עם זאת, ישראל הבהירה לשתי המדינות שהיא לא תשתמש בצבאה אם יתרחש משבר צבאי בינן לבין תורכיה.
למרות כל זאת, ישראל די מבודדת באזורה – מדינה יהודית בים ערבי ומוסלמי. אין הכרה דיפלומטית מצד חלק גדול ממדינות האזור בישראל, וברבות מהן היא נתפסת כאויב. חלקים ניכרים מאוכלוסיית המזה"ת מחזיקים בעוינות הנובעת מתשתית דתית ו/או תרבותית. גם במדינות שיש לה הסכם שלום איתן, אין כמעט יחסים בין החברות בגלל השלטונות ובגלל הסתייגויות של האזרחים ממדינת היהודים. השלום הוא "קר". שינוי ביחס זה דורש תמורות במערכת החינוך של מדינות ערב, ועלול להימשך זמן רב. כמובן, לישראל אין השפעה תרבותית באזורה, זאת משום שהמדינה היהודית איננה נתפסת כנטועה באופן טבעי ומקובל באזור. ישראל גם אינה מבצעת מסעות יחסי ציבור שיכולים להפוך אותה למקובלת בסביבה שבה היא פועלת. גם לו היו מאמצים מסוג זה, ספק רב אם הם יתגברו על העוינות המושרשת ויישאו פרי בשנים הקרובות.
תדמיתה של ישראל בעיני רבים מתושבי האזור היא שלילית. היא נתפסת כזרה ותוקפנית. כדי להגיע למעמד של מעצמה אזורית ישראל חייבת להטמיע בתודעת תושבי האזור כולו שקיומה הוא טבעי ונורמלי ואין בו שום ספק או סימן שאלה. לצורך הבהרה נתבונן במעצמת-על, ארה"ב או סין. יש התנגדות, ואפילו עוינות, של אזרחים בכמה ישויות בעולם למדיניותן, אבל אין לאיש ספק לגבי קיומן הפיזי.
גם לא ברור כלל שמרבית האוכלוסייה בישראל מעדיפה שהמדינה תמלא תפקיד של מעצמה אזורית, אשר מחייב לעיתים משלוח כוח צבאי למימוש מטרות שאינן בהכרח לצורכי ביטחון חיוניים או מיידיים לישראל. זוהי נקודת תורפה של החברה הישראלית, אבל פעילות צבאית שקשה להגדירה כ"מלחמת אין ברירה" תעורר התנגדות בתוך הציבור הישראלי. יתר על כן, יש מגבלות על חופש הפעולה של ישראל ועל אורך נשימתה בהפעלת עוצמה צבאית, בין השאר – כפי שהוצג לעיל – בגלל התלות הגדולה בתמיכה אמריקאית.
בתשובה לשאלה האם ישראל היא מעצמה אזורית יש לקחת בחשבון גם את היעדר עורף אסטרטגי עמוק (שטח קטן, אוכלוסייה מצומצמת). מבחינות רבות ישראל היא מדינה קטנה בעלת אורך נשימה מבצעי קצר יחסית. לא ברור מהו גודל האוכלוסין המזערי שיהווה פוטנציאל להפוך לשחקן בעל מעמד של מעצמה אזורית במזה"ת. לתורכיה ולאיראן יש יותר מ-90 מיליון תושבים. למצרים, שרואה עצמה כמנהיגת העולם הערבי ושחקן מרכזי במזרח התיכון, יש אוכלוסייה רבה עוד יותר. ישראל, לעומת זאת, שואפת למאסה קריטית של אוכלוסייה שתבטיח את שרידותה. ישראל הגיעה ל-10 מיליון תושבים, מתוכם 8 מיליון יהודים, ויש עדיין רבים באזור החולמים על השמדתה. אולי 20 מיליון הוא המספר אשר יְקַבּע את ישראל כעובדה מוגמרת, ואז החלופה של מעצמה אזורית תוכל להיות מונחת על השולחן.
סיכום
הדיון במעמדה האזורי של ישראל מעלה ספקות לגבי נכונות ההנחה הנפוצה שישראל הפכה למעצמה אזורית. אין ספק בעוצמתה הצבאית של ישראל, שאמורה לקטלג אותה כמעצמה אזורית. הבעיה, בין השאר, היא שעוצמה זו נשענת בחלקה על ארה"ב. כלומר תלותה הגדולה של ישראל בארה"ב (מטוסי קרב וחימוש ואורך נשימה מבצעי) מגדירה את חופש הפעולה הצבאי שלה ברוב התרחישים (ראה תרחיש העימות עם איראן). התלות הזאת גם מגבילה את אורך הנשימה שעומד לרשותה, כאשר משתנה זה מהווה מרכיב קריטי בבחינת יכולתה של מדינה להוות מעצמה אזורית.
עוצמתה של ישראל קשורה לגורלה של ארה"ב בזירה הבינלאומית ולנכונותה לסייע ולשתף פעולה עם ישראל. בעת כתיבת שורות אלו, מלחמתן של ארה"ב וישראל באיראן לא השיגה עד כה את שתי מטרותיה האסטרטגיות העיקריות: למנוע מאיראן את היכולת להצטייד בנשק גרעיני, בין השאר על ידי הוצאת האורניום המועשר מאיראן, וליצור את התנאים שיובילו לנפילת המשטר שם. אומנם ישראל יכולה להתהדר בגריעת יכולות קריטיות בתחום הגרעין וייצור הטילים המעניקה לה אולי זמן (שנתיים-שלוש?) לטפל באיומים המתחדשים, ואולי גם סיכוי ליהנות משינוי משטר בעתיד, אבל הצלחתו של המשטר באיראן לשאת בכאב המלחמה מול ארה"ב מחזקת את מעמדו ומחלישה את מעמד ישראל ובעלי בריתה של ארה"ב באזור. על רקע המלחמה הלא-מוצלחת של ארה"ב באיראן, הסיכוי של ישראל להפוך למעצמה אזורית עוד פחת. כמו כן, השינויים הדמוגרפיים והפוליטיים בארה"ב הם מקור לדאגה בישראל. לכן, בהנחה שאין תחליף להישענות על ארה"ב בעתיד הקרוב, חיוני למקד את המאמצים הדיפלומטיים של ישראל כעת בארה"ב.
סוגיה שנייה המונעת מישראל להיות מעצמה אזורית טמונה במרכיב התודעתי ולא בעוצמתה הצבאית. זאת משום שרוב תושבי האזור אינם רואים בה ישות פוליטית לגיטימית הנטועה באופן טבעי במזה"ת ובת קיימא באזור. יתר על כן, בעיני לא מעט מתושבי האזור עוצמתה הצבאית של ישראל אינה פועלת לטובת ההכרה במיקומה הטבעי, אלא להפך. כוחה הצבאי מאיים על כמה ישויות מדינתיות באזור, איום שיכול לשרת את האינטרסים שלה באופן חלקי בלבד. ישראל החזקה, המסוגלת לגרוע יכולות צבאיות, היא מפחידה. זה כמובן טוב ליצירת הרתעה, אבל גם מגביר התייחסות עוינת כלפיה. שאיפה גלויה להפוך למעצמה אזורית עלולה להגביר את החשדנות כלפי ישראל. הדימוי הישראלי השלילי מפריע להשגת שילוב טוב באזור, שלום או דו-קיום מתוך כבוד הדדי.
מכשול מבני נוסף בדרך להיות מעצמה אזורית הוא העובדה שישראל היא בסופו של דבר מדינה קטנה מבחינת שטחה, אוכלוסייתה והמשאבים שעומדים לרשותה. זו הסיבה לתלות בארה"ב. במהלך ההיסטוריה, קיומן של מדינות קטנות היה תמיד בסכנה. ביחסים בינלאומיים הגודל הוא משתנה חשוב. גודל האוכלוסייה הישראלית נותן לאויביה, הגדולים בהרבה ממנה, תקווה להשמידה.
קיום המדינה היהודית לאורך יותר משבעה עשורים מוכיח ששרידות המדינה אינה מחייבת מעמד של מעצמה אזורית, אלא בניית כוח צבאי חזק מספיק. שיפור במעמדה של ישראל במזה"ת מאז הקמתה ב-1948 ורקמת היחסים הקיימת כיום בינה לבין מדינות האזור מראים שמידת הספק באשר לעצם קיומה ירדה במשך שנות קיומה. עם זאת, לא ברור שזה תהליך היסטורי חד-סטרי. תורכיה ואיראן מנסות לשנות את כיוון התהליך הזה. שתיהן, מדינות גדולות וחזקות, ולאחרונה מייצגות את הכוח שבאסלאם הקיצוני (הסוני והשיעי), תופעה פוליטית עוצמתית המאפיינת את האזור.
מגמה מדאיגה אחרת היא החתירה לנשק גרעיני, אשר מאיימת על שרידותה של ישראל ויוצרת תקווה לאלו שרוצים בחיסולה. על ישראל לדבוק במדיניות המחויבת למנוע מאויביה השגת יכולת לייצר נשק גרעיני.
ישראל צריכה לתת את דעתה באופן ממוקד להתמודדות עם איראן ותורכיה ללא קשר עם השאלה האם ישראל היא מעצמה אזורית. העובדה ששתי מדינות לא-ערביות חשובות, שהיו להן בעבר יחסים טובים עם ישראל, הן עוינות מאוד בעשורים האחרונים, מעיבה על השיפור הכללי במעמדה האזורי של ישראל.
יתר על כן, שינויים ביחס לישראל, שהם חיוניים להשגת מעמד של מעצמה אזורית, עלולים להיות תהליך ארוך טווח. בהנחה שהשתלבות משמעותית באזור אינה יעד מציאותי בטווח הקצר, ובהנחה שקיים מתח בין איום צבאי לצורכי הרתעה לעומת השאיפה לשלום, ראוי לשקול את הצעתו של יחזקאל דרור לאמץ יציבה מסובכת מלאת ניגודים של "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד". ישראל נמצאת במערכה צבאית מתמשכת לאורך שנים רבות, וחייבת במקביל להתכונן למלחמה, לשאוף להכרת קיום נורמלית ומקובלת תוך איתותים למדינות האזור ברצונה בהסדרי שלום. יציבה מורכבת זאת מומלצת גם לשמירת הלכידות החברתית בישראל ומידת הנכונות של אזרחיה להילחם.
ישראל חייבת, ללא קשר עם שאיפותיה לשמש מעצמה אזורית, להתאמץ להגדיל במידה רבה את האוכלוסייה שלה. גידול כזה יבטיח את שרידותה וישים קץ לתקוות להשמידה. דווקא גל האנטישמיות הגואה הנוכחי בעולם עשוי להוות תמריץ ליהודים מהגולה לעלות לארץ. מדינת ישראל צריכה לנצל שעת כושר זו לגידול ניכר באוכלוסייה.
מדינה במלחמה מתמדת אינה כתובת מעודדת להגירה אליה. לכן, גם מסיבות פנימיות טובות, רצוי לצמצם מתחים אזוריים כדי לאפשר לישראל להשתמש פחות בכוחה צבאי. המעבר להסדרים מדיניים להרגעת האזור אינו תלוי כמובן רק בישראל, ויש להימנע מהסדרים הכרוכים באיום ארוך טווח על הביטחון. יתר על כן, מניעת התגרענותה של איראן אפשרית רק על ידי שימוש בכוח צבאי או לחילופין על ידי שינוי משטר – משימה שהיא כנראה גדולה על ישראל. מדינת ישראל אינה מעצמה אזורית שאין איום על קיומה, ותצטרך להמשיך להתמודד עם המתח שבין חתירה להפחתתה העוינות לבין הצורך לחיות על חרבה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
