המפלגות החרדיות הן המגזריות ביותר בישראל. טובת הציבור שלהן, כפי שהנהגתם רואה אותה, קודמת תמיד לטובת המדינה. המאבק לביטול חוק מיסוי על כלים חד-פעמיים, שהוא אינטרס כללי, הוא הדוגמה הבולטת האחרונה. התנגדותם ללימודי ליבה, שעשויים להוציאם בקלות רבה יותר אל שוק העבודה (וגם מהבורות ומהעוני) היא עדות נוספת לרתיעה העמוקה לשילוב טוב יותר בחברה הישראלית ולניכור ממנה. כוחם הפוליטי מעודד את יחס העליונות שהם חשים כלפי החילונים והדתיים הלאומיים.
הריכוז החרדי בירושלים מהווה כ-35% מהאוכלוסייה היהודית, קצת מעל 20% מסך תושבי ירושלים. כבר היום אין רוב ציוני בעיר.
כמובן, החרדים זכאים לשירותים כמו יתר התושבים, אף על פי שתרומתם הכלכלית לעיר היא קטנה. שיעור השתתפותם בכוח העבודה נמוך. הנוכחות החרדית הגדולה היא אחד הגורמים להיותה של ירושלים אחת הערים העניות בישראל. לעומת זאת, תרומתם לשמירת הרוב היהודי בעיר משמעותית. העירייה, שבה ייצוגם רב, מעניקה הטבות רבות לחרדים בגלל היותם בעלי משפחות מרובות ילדים ותלמידי ישיבה. היא דואגת בכל מיני דרכים לטפל בצורכיהם הייחודיים.
תקציבי המשרד לענייני ירושלים, שיהיו בשליטת יהדות התורה, אינם גדולים במיוחד, אבל בוודאי יופנו בעיקר להיענות לבקשות של גורמים חרדיים. זה רק יחזק את המגמה הקיימת של גידול האוכלוסייה החרדית בעיר והתגברות השפעתה בעיר הבירה. כל זה קורה על רקע של הגירה שלילית, בייחוד של האוכלוסייה החילונית בעיר.
המו"מ הקואליציוני גילה שהמפלגה המכונה "הציונות הדתית" היא מגזרית לא פחות מהמפלגות החרדיות. המפלגה הזאת דואגת בעיקר למתנחלים, ומשום מה שוכחת שירושלים היא הגבעה הקדושה והחשובה ביותר בארץ ישראל. במקום לדאוג לירושלים, שאליה מנהיגי המפלגה מתפללים שלוש פעמים ביום, גבעות אחרות מעניינות אותם.
התיישבות בארץ ישראל היא ערך חשוב, אבל ראייה אסטרטגית נבונה מחייבת עדיפות להתיישבות ציונית בירושלים דווקא, על מנת למנוע את אובדן העיר לטובת מגזרים לא-ציוניים. במקום דאגה אובססיבית ליהודה ושומרון, יש להעמיד את ירושלים ואת המרחב מסביבה במוקד ההתיישבות הציונית במאה ה-21.
ככל הנראה, מנהיגי מפלגות הימין אינם מבינים שהמאזן הדמוגרפי בירושלים הוא מרכיב דומיננטי בשמירת ההסכמה הלאומית בנושא אחדותה של ירושלים. ירושלים מתחרדת, וזה עלול להפוך לאסון לאומי. בירת ישראל אינה יכולה להיראות כבני ברק. עיר שצביונה התרבותי יהיה חרדי וערבי לא תזכה לאהדת רוב הציבור הישראלי. בפשטות, העם בישראל לא יילחם עבור עיר שמזוהה עם חרדים שאינם שותפים לנשיאה בעול הביטחון הלאומי והנתפסים כנטל כלכלי.
דרוש רוב ציוני ברור בירושלים כדי לצמצם את השפעת ניסיונות השמאל הישראלי לכרסם בקונצנזוס בעד אחדות העיר למען "השלום". נדרש קונצנזוס רחב כדי לעמוד בלחצים הבינלאומיים לחלוקת העיר. היחס הדו-משמעי של התנועה הציונית כלפי עיר הקודש בעבר הלא כל כך רחוק עלול להפוך לנחלת הכלל.
חלוקתה של "בירת הנצח" פירושה אובדן השליטה על האגן הקדוש הכולל את הר הבית – מקום מקדשנו. כל קריעה מהמרקם העירוני של ירושלים תעצים את הטרור. לירושלים, הגובלת עם יהודה ושומרון, מקום חשוב במאבק בטרור. חלוקת העיר תהפוך אותה לעיר-גבול שוקעת.
יתר על כן, חלוקת העיר היא סכנה לביטחון מדינת ישראל. שמירת אחדותה של ירושלים היא ציווי ביטחוני עליון. ירושלים היא העורף הביטחוני של שפלת החוף, וחוליה חיונית בהבטחת הירדן כגבול הביטחון המזרחי של מדינת ישראל.
הממשלה החדשה צריכה לרענן את יחסה לירושלים ולאמץ מדיניות שתעודד זרימה של יהודים ציוניים לתוך העיר. נדרשים מיזמים של דיור ותמריצים כלכליים שימשכו צעירים בוגרי צבא לשכונות החדשות בתוך ירושלים וסמוך לה, במקום לתעדף בנייה לחרדים והתנחלויות מבודדות בגבעות יהודה ושומרון.
בהתחשב במגבלות המשאבים ומספר ה“מתיישבים” הפוטנציאלי, סדרי העדיפויות צריכים להיות ברורים – ירושלים תחילה. גורלה של ישראל קשור קשר הדוק לבירתה הנצחית ירושלים, וממשלת ישראל צריכה לפעול לביצור אחיזתה בעיר. כי אין ציונות בלי ציון.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / agefotostock / Lucas Vallecillos
