המפלגה הרפובליקנית, בכנס שלה במילווקי, בחרה, שלא במפתיע, את הנשיא לשעבר דונלד טראמפ כמועמדה לבחירות הנשיאותיות של 2024. הוא הוביל בסקרים מול הנשיא ג’ו ביידן, המועמד הדמוקרטי. התמונה של דגל אמריקה מתנופף ברקע, כאשר טראמפ עם פנים מדממות מרים אגרוף באוויר ומזמין את תומכיו להילחם, שיפרה מאוד את סיכויו להיות המנצח בנובמבר.
בישראל, טראמפ היה המועמד המועדף מאז תחילת מסע הבחירות האמריקני. סקר שערך המכון לדמוקרטיה בישראלי מצא ש-44% מהישראלים היו מעדיפים את דונלד טראמפ בבית הלבן לעומת 32% שהיו רוצים לראות את ג’ו ביידן נבחר לכהונה שנייה. בהתחשב בתמיכתו החזקה של טראמפ לישראל במהלך נשיאותו (2016–2020) ובמתחים עם ממשל ביידן במהלך מלחמת עזה, תוצאה זו כנראה אינה מפתיעה.
הבוחרים הישראלים שמרנים הרבה יותר מהאמריקנים. “להפוך את אמריקה לגדולה שוב” הוא מסר שהישראלים הפרו-אמריקאים (רובם הגדול של הישראלים) מזדהים איתו בקלות. אכן, לאומיות היא עדיין בעלת משיכה משמעותית אפילו בקרב השמאל הישראלי. המפגינים נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נושאים בגאווה דגלים ישראליים. בניגוד לאמריקנים, הישראלים נוטים יותר להתייחס בחיוב לשימוש בכוח – מדיניות הקשורה להעדפות שמרניות באמריקה.
לבסוף, טראמפ נתפס כידיד גדול של המדינה היהודית בשל הקשרים הקרובים שלו עם מדינת ישראל במהלך נשיאותו. מדיניותו במזרח התיכון נחשבה בדרך כלל כפרו-ישראלית. טראמפ הכיר באופן רשמי בירושלים כבירת ישראל בדצמבר 2017 והעביר את השגרירות האמריקאית מתל אביב לירושלים במאי 2018, למרות המחלוקות והביקורת הבינלאומית.
תחת נשיאות טראמפ, ארצות הברית מילאה תפקיד מרכזי בהשגת הסכמי אברהם, אשר הביאו ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל ואיחוד האמירויות הערביות, בחריין, סודן ומרוקו. הסכמים אלו סימנו שינוי משמעותי בהיערכות הפוליטית האזורית.
ממשל טראמפ נתפס כתומך מאוד בזכותה של ישראל להגן על עצמה. בתקופת טראמפ וושינגטון גם הכירה בריבונות של ישראל על רמת הגולן. תוכנית השלום של טראמפ לישראל ולפלסטינים, שכונתה “העסקה של המאה”, התחשבה ברבים מהאינטרסים החיוניים של ישראל. לבסוף, טראמפ הוציא ב-2018 את ארה”ב מהסכם הגרעין עם איראן (ה-JCPOA מ-2015), מהלך שנתמך על ידי ישראל, בשל חששות לגבי הפרצות בהסכם והמשך שאיפותיה הגרעיניות של איראן והתנהגותה התוקפנית באזור.
קיים פיתוי לממשלת ישראל להטות את עצמה לכיוון המפלגה הרפובליקנית, כפי שעשתה לפעמים בעבר מאז ימי יצחק רבין כשגריר בוושינגטון, בייחוד בהתחשב בקשיים הנוכחיים של מסע הבחירות של המפלגה הדמוקרטית. אם זה יקרה, זו תהיה טעות מכמה סיבות:
ראשית, ישראל צריכה לשאוף להבטיח תמיכה דו-מפלגתית ולהימנע מהזדהות עם אחת המפלגות במערכת הפוליטית האמריקאית, כי שתי המפלגות מתחלפות בהחזקת השלטון. אין סיבה לנכר את הדמוקרטים הרבים התומכים בישראל. ההצבעות האחרונות בקונגרס מעידות כי מרכז המפלגה הזו עדיין תומך מאוד בישראל.
שנית, גם לאחר שביידן פרש מהמירוץ יש אפשרות, אם כי קלושה, שהמפלגה הדמוקרטית תתאושש ותנצח בבחירות לנשיאות. בעוד שניצחון של טראמפ נראה סביר, זו אינה מסקנה מוחלטת.
לבסוף, אי-התערבות ושמירת יחסים תקינים עם שתי המפלגות הן גם בעלות ערך לשמירה על קשר חזק עם יהדות אמריקה. בעוד שמספר גדל והולך של יהודים אמריקאים מאוכזבים מתרחקים מהעדפתם ההיסטורית להצביע לדמוקרטים, הרוב עדיין מצביע כבעבר. ישראל צריכה לוותר על חיזור אחרי הקבוצות הקיצוניות של הקהילה היהודית, אך לנסות לחבק את כל השאר.
הבחירות הנשיאותיות חשובות לישראל, שכן הנשיאים הולכים והופכים לכוח המרכזי בענייני חוץ. כוחו של הנשיא בענייני חוץ וביטחון לאומי הולך וגדל במשך העשורים האחרונים על חשבון הקונגרס. מגמה זו מחייבת זהירות והימנעות מכל רושם שירושלים עשויה להתערב בבחירות הנשיאותיות בארה”ב.
ישראל צריכה גם לזכור שטראמפ הוא, במובנים רבים, בדלן ויכול להתנהג בדרכים בלתי צפויות. הוא הביע פעמים מספר את אי-הנחת מנתניהו על כך שבירך את ביידן על ניצחונו בבחירות 2020. אם ייבחרו, טראמפ וסגנו יכולים להפוך לבעלי ברית חזקים של ישראל, אך בפוליטיקה בדמוקרטיות, שום דבר אינו נקבע מראש.
זהירות – הדחף השמרני צריך להנחות את מדיניות החוץ של ישראל.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / ZUMA Press Wire / Pat A. Robinson
