זו אשליה לחשוב שביום ש”אחרי המלחמה” נראה בעזה ישות מדינית מסודרת המסוגלת לשמור על המונופול על שימוש בכוח צבאי ואשר תמנע טרור נגד מטרות ישראליות. ישות מדינית כזאת שיש בה ממשל ריכוזי שיסכים לסכל אלימות נגד ישראל היא בוודאי אפשרות רצויה, אך בעלת סבירות נמוכה להתממש.
ראוי לזכור שהיכולת של ישראל או של שחקנים חוץ-אזוריים, אפילו מעצמות, להנדס פוליטית מדינות במזרח התיכון היא מוגבלת מאוד. ישראל נכשלה כאשר פלשה לארץ הארזים ב-1982 בניסיונה לשנות את הממשל בלבנון. ארה"ב, בעלת צבא עצום ומשאבים אדירים, לא הצליחה להשתיל משטר דמוקרטי פרו-מערבי באפגניסטן ובעירק. גם בריה"מ, אשר פעלה צבאית באפגניסטן עם פחות מעצורים מארה"ב הדמוקרטית, נכשלה בהפיכתה לגרורה סובייטית. מלחמתה של ישראל בעזה תוכל אולי לבטל את היכולות הצבאיות של החמאס ולהוציא את מנהיגות הארגון מעזה, בדומה להוצאת אש"פ מלבנון ב-1983, אך לא תהפוך את עזה למדינה מתוקנת כל עוד יש שם פלסטינים. לשימוש בכוח יש מגבלות.
הכוח הצבאי הישראלי אינו יכול למתן את איבתה המושרשת של התנועה הלאומית הפלסטינית כלפי התנועה הציונית. עוינות זו מגדירה את מהות הלאומיות הפלסטינית. מערכת החינוך של חמאס ברצועת עזה הדגישה את הפן הדתי השלילי כלפי היהודים והטמיעה בלבבות של הצעירים העזתים מוטיבציה עזה לנקום ביהודים – שנואי נפשם. זוועות ה-7 באוקטובר הן עדות כואבת ומזעזעת לתופעה זאת. לפחות בעתיד הקרוב, היכן שיש פלסטינים יהיה טרור רצחני נגד ישראל.
יתר על כן, הרבה מאוד ישויות ערביות אינן מצליחות כיום ליצר מונופול על שימוש בכוח בשטחן. סוריה, לבנון, עיראק, תימן, לוב וסודאן הן מדינות שיש בהן מלחמת אזרחים או מיליציות חמושות שאינן נשמעות לשלטון המרכזי. זה היה גם גורלן של שתי ישויות פלסטיניות – הרשות הפלסטינית (הרש"פ) ועזה שבשליטת חמאס. ברש"פ עדיין יש קבוצות חמושות עם סדר יום משלהן, וגם בעזה לא הייתה אחדות פיקוד מלאה. אומנם כל הגורמים החמושים פעלו במסגרת חדר מבצעים משותף, אבל בצד החמאס התקיימו הג'יהאד האסלאמי וחמולות חמושות. אין סיבה להניח ש"ביום שאחרי" עזה תהיה שונה בהרבה או מפורזת. רק פעילות צבאית ישראלית יכולה לשמור על הפירוז אם יוסכם עליו.
גם הניסיונות הישראליים לשכנע מדינות ערביות בעלות תרבות פוליטית אחרת לשלוח חיילים או שוטרים להקים ממשל תקין בעזה לא צלחו עדיין. המחויבות שלהם לקרוביהם הפלסטינים מפוקפקת. הנחישות להתעמת עם שאריות החמאס אינה גדולה. צריך להודות שעזה על תושביה והריסותיה אינה מפתה מספיק. לכן, שלטון של מדינה ערבית או קונסורציום בין-ערבי איננו חלופה שסיכוייה להתממש גדולים. זה ודאי נכון כל עוד צה"ל אינו משיג את מטרת המלחמה – לשרש את חמאס מעזה, וברור שחמאס לא ימהר לשתף פעולה עם תוכנית שמטרתה לשים קץ לשלטונו בעזה.
ריקון רצועת עזה מתושביה על פי תוכנית טראמפ הוא נקודת התחלה טובה לדרך חדשה, אך זאת רק לאחר הכנעת חמאס. לא נראה שהחמושים של חמאס ישתפו פעולה, ורוב הסיכויים שיתנגדו בכוח הנשק להעברת עזתים אל מקום מבטחים. בינתיים, אין גם נכונות רבה מצד מדינות העולם לקלוט את בוגרי מערכת החינוך של חמאס. לא ברור גם מי יהיה מוכן לנדב מאות מיליארדים של דולרים עבור שיקום הרצועה ההרוסה. בהעדר תשתית פוליטית מסודרת, כל סיוע מבחוץ ירד לטמיון. חוסר הוודאות הסובב את עתיד הרצועה ירתיע משקיעים פוטנציאליים. לכן, ההיתכנות של התממשות תוכנית הנשיא האמריקני מוטלת בספק. בכל מקרה, ישראל צריכה להיזהר מלרפות את ידי הנשיא טראמפ, כי בסופו של דבר תוכניתו היא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לעזתים, שרבים מהם היו מעוניינים בלאו הכי להגר ולפתוח דף חדש בחייהם.
אפשרות אחרת היא להכניס לעזה את הרשות הפלסטינית. זוהי החלופה המועדפת על רוב הקהילייה הבינלאומית. אולם הרשות הפלסטינית היא חלשה, ואף מעודדת פעילות טרור נגד ישראל. הרשות היא האחראית לספרי הלימוד שהתלמידים הפלסטינים לומדים מהם, כולל ברצועה, המכילים תכנים המסיתים לטרור ולשנאת ישראל, ולמנגנון לתשלום משכורות למחבלים העצורים בישראל ולמשפחות המחבלים שנהרגו או נפצעו. בגלל חולשתה היא משלימה עם חופש פעולה צבאי ישראלי בשטחה; היא גם רגילה לשתף פעולה בהקשרים מסוימים עם ישראל נגד החמאס. ברור שאין זה הפתרון האידיאלי, אך פתרונות כאלו לא תמיד נמצאים בהישג יד.
לעומת זאת, בקרב גורמים בימין בממשלה יש הקוראים לחידוש ההתנחלות בעזה ולסיפוח הרצועה. בלהטם האידאולוגי הם מתעלמים מהבעייתיות המדינית של החלופה הזאת. אימוצה עלול להוביל גם להעדר סדר עדיפויות במאמצי ההתיישבות (ירושלים היא ההתיישבות החשובה ביותר בארץ ישראל, שהמיעוט הערבי בה גדל ואין בה רוב ציוני!). חלופה זאת גם מחריפה את הסכסוך עם הפלסטינים ותיצור מתחים מיותרים עם מדינות ערב שיש לישראל יחסי שלום עימן או יחסי גומלין לא פורמליים. נוכחות צבאית ישראלית מתמדת על ידי הטלת שלטון צבאי או סיפוח איננה פותרת את הבעיות הביטחוניות הנובעות מאוכלוסייה עוינת מאוד. כמו כן, בעת הזאת, כאשר אין הסכמה לאומית לחלופה זאת, לא נבון להעמיס עוד נקודת מחלוקת על החברה הישראלית המסוכסכת והמפולגת.
ייתכן שישראל צריכה להתרגל לרעיון שבהעדר כתובת שתסכים לקחת את עזה תחת חסותה ישרור בה תוהו ובוהו. זה פחות נורא מכפי שחושבים. מצב זה יאפשר לישראל להקים את אזורי החיץ לאורך גבול עזה ללא הפרעה. כל ישות שתשלוט בעזה תתנגד להם. מצב זה יחסוך את החיכוכים הבלתי נמנעים עם גורמים שולטים בעזה אשר אינם מסוגלים למנוע מעשי טרור נגד ישראל, אבל מנסים למנוע צעדים ישראליים נחוצים לצמצומו. התוהו ובוהו גם עשוי לעודד הגירה.
ככל הנראה, ישראל נידונה לחיות עם שכנים גרועים זמן רב. אין דרך להבטיח אפס טרור. מה שאפשר לעשות הוא להימנע ממדיניות של הכלה ולכסח את הדשא כל הזמן, כדי שלא יצמח איום גדול מדי מעבר לגבול. לעיתים יש לצאת למלחמה תוך הבנה שאין זו האחרונה. אם היהודים רוצים מדינה בארץ ישראל, הם צריכים להפנים שישראל תצטרך לחיות על חרבה עוד שנים רבות.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
Photo: IMAGO / NurPhoto
