בכל מלחמה יש שתי משוואות הקובעות את תוצאותיה. הראשונה מתמקדת בשאלה איזה צד יכול לגבות מחיר גדול יותר באמצעות השימוש בכוח, והשנייה עוסקת בשאלה איזה צד יכול לשאת יותר סבל במאבק הכוחני. עם שקשה לו יותר לשאת כאב ושההכרח לשלם בדמים (תרתי משמע) במלחמה עם אויביו אינו ברור לו, סיכוייו לנצח את הסכסוך המזוין קטנים יותר.
זה בוודאי נכון במזרח התיכון, שהשימוש בו בכוח צבאי הוא חלק בלתי נפרד מכללי המשחק וחלק מארגז הכלים שעומד לרשות ישויות מדיניות ומעין-מדיניות. יתר על כן, השימוש בכוח זוכה לתמיכה עממית גדולה. בעקבות הפלישה לכווית, סדאם חוסיין הפך לגיבור בעולם הערבי למרות סיפורי ההתעללות בתושבי המדינה השכנה. הפלישה של חמאס ב-7 באוקטובר ומעשי הזוועה שהתלוו אליה זכו בתמיכת 70%–80% של העם הפלסטיני. כמו כן, אין להתעלם מן היכולת של הפלסטינים לעמוד במחיר הקשה של העימות הכוחני עם התנועה הציונית. הסירוב להכיר בזכותם של היהודים להגדרה עצמית בא"י וההתנגדות הכוחנית הנמשכת, למרות המכות הרבות והקשות אשר ספגו מאז 1948, הופכות את הסכסוך לבלתי פתיר. גם הדבקות ברעיון חזרת הפליטים לבתיהם ואתוס ה"צומוד", שמשמעותו "עמידה איתנה" או "היצמדות לאדמה", אשר צמח בקרב הפלסטינים לאחר מלחמת ששת הימים, עדיין חזקים ומונעים פשרה טריטוריאלית בין שתי התנועות הלאומיות.
גם בישראל יש לגיטימיות ציבורית לשימוש בכוח בגלל תפיסת האיום הגבוה וההבנה הנרחבת שהשימוש בכוח על ידי צה"ל וגופי הביטחון האחרים הם הערובה לקיום המדינה. צה"ל היה תמיד המוסד בעל האמינות הגבוהה בארץ, והשירות בו היה תמיד ערך חשוב. ההתגייסות המופלאה של רוב העם למאמץ המלחמתי מייד לאחר כישלון המדינה ב-7 באוקטובר היא גם עדות לנכונות של רוב הישראלים לשלם את המחיר הנחוץ בעימות הצבאי הרב-חזיתי שישראל נקלעה אליו. כמו כן, המספרים הגדולים של בני הנוער שנוהרים להתגייס ליחידות קרביות מעידים על היכולת של החברה הישראלית לעמוד במבחן העימות המתמשך.
בכל זאת אין מנוס מהשאלה האם יש סימני התרופפות בחוסן הלאומי הישראלי לאחר שנה וחצי של לחימה. גם בעבר פקפקו ביכולת של העם לעמוד במלחמות. ראש הממשלה יצחק רבין הסכים לחתום על הסכמי אוסלו גם בגלל ההערכה שלחברה הישראלית אין כבר החוסן הדרוש להמשיך לשאת את מחיר הסכסוך האלים כמו הדורות הקודמים. גם ראש הממשלה אהוד אולמרט, שגדל על "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי, אמר "עייפנו מלנצח במלחמות". ככל הנראה יש פער בין חלק מהצמרת הפוליטית בישראל לבין רוב העם בהערכה של הסיבולת החברתית והמחיר שראוי לשלם עבור שמירת המדינה, מעבר לחילוקי דעות פוליטיים.
אחד הביטויים של פער זה הוא מדיניות ההכלה של ישראל במאה ה-21, כלומר אותה מדיניות שדגלה בהימנעות מתגובה חריפה על תוקפנות של חמאס או של החיזבאללה, שהתבררה לאחר שנים ככישלון חרוץ. ההיגיון שבאימוץ מדיניות הכלה (בניגוד לתפיסת הביטחון המקורית שעוצבה בימי דוד בן-גוריון) היה מושך מאוד, והמנהיגות הפוליטית והצבאית נשבתה בקסמיה.
מאז חוויית "הבוץ הלבנוני" החלו קובעי המדיניות בממשלת ישראל, ומפקדים בכירים בצה"ל, לשקלל ביתר שאת את מה שהם ראו כרגישות הציבור לאבדות בבואם לקבל החלטה הנוגעת לפעולה צבאית הכרוכה בכניסה קרקעית ליעדי אויב. בשנת 1983, לאחר שצה"ל שהה כבר כמעט שנה בלבנון וספג עד אז כ-500 אבדות, הוקמה תנועת "הורים נגד שתיקה" אשר שמה לעצמה למטרה להחזיר את צה"ל מלבנון ארצה, בגלל הימשכות המלחמה ללא תוחלת נראית והאבדות המצטברות. תנועה זאת הייתה ההשראה לתנועה נוספת שקמה בעקבות אסון המסוקים בפברואר 1997 (שבו נהרגו 73 חיילים עת התנגשו שני מסוקים באוויר בדרכם ללבנון) – "תנועת ארבע אימהות". קשה להצדיק אבדות במלחמה שמטרותיה אינן בהסכמה לאומית רחבה ו/או שאינן נראות בנות-השגה. שתי תנועות אלו העלו לרמה גבוהה יותר את המודעות והרגישות לאבדות של צה"ל.
רב אלוף (במיל') משה (בוגי) יעלון ציין בספרו האוטוביוגרפי את ההיסוסים בצה"ל לקראת מבצע "חומת מגן" (אפריל 2002) לכיבוש השטחים הפלסטיניים המאוכלסים בגלל חששות לאבדות מרובות. לאחר המלחמה ב-2006 התלונן האלוף אלעזר שטרן על רגישות מוגזמת לאובדן חיים, וחשף את העובדה שאחד הקרבות הופסק בגלל מספר הנפגעים. גם התגובות הישראליות המאופקות להתקפות הטילים הנשנות מעזה הושפעו משיקול זה.
לעומת זאת, רבים בציבור הישראלי הבינו שהנכונות לעלות בסולם האלימות היא חיונית להשגת הכרעה והרתעה. הסלמה היא תחרות בנטילת סיכונים ומאותתת לצד השני נחישות ונכונות לשלם מחירים גבוהים יותר. הכלה לאורך זמן משדרת רתיעה מעימות צבאי וחולשה, באזור שהתרבות הפוליטית שלו היא כוחנית מאוד.
הפרדוקס הוא שהכלה שנראית כמוצלחת לאורך זמן גם גורמת לשאננות ולתנאים המובילים לכשלי הרתעה ולהפתעות אסטרטגיות מכאיבות. מתקפת חמאס בשמחת תורה היא דוגמה לכך. יתרה מכך, מדיניות האיפוק מנרמלת את השימוש בכוח על ידי יריביה של ישראל ומאפשרת הגדלת המינון של האלימות נגד ישראל לאורך זמן. אכן, מדיניות ההכלה יצרה תסכול רב בקרב הציבור הישראלי, בייחוד בין אלו אשר היו בטווח הטילים שנים רבות. הציפייה הייתה שצה"ל, כבעבר, ייתן מנה אחת אפיים לאלו המאתגרים אותו ויחסל את האיום.
פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" הצביע על השגיאה האסטרטגית של הצמרת המדינית והצבאית, וגם על הטעות בהערכת החסר של החוסן הלאומי. ההיענות של חיילי המילואים הייתה גבוהה מאוד, והחברה האזרחית גילתה תושייה מרשימה. סקירה אקראית של ההספדים שהושמעו לזכר הנופלים מראה רוח פטריוטית מעוררת התפעלות. חלקים רבים בחברה הישראלית מוכנים להקרבה רבה כדי להגן על המולדת. אכן, כל סקרי דעת הקהל לאחר סיום הסבבים הקודמים בעזה הראו שרוב הציבור אינו שבע רצון מהעדר הכרעה, ומגלה נכונות להמשיך בלחימה ולהסלים את השימוש בכוח.
מאז ה-7 באוקטובר 2023 התמקדה ישראל יותר ויותר בטרגדיה הגדולה של המלחמה – החטופים שבידי חמאס. בתקופה של שסע פוליטי עמוק בעקבות הניסיון להעביר רפורמה משפטית, ותוך כדי מערכה תודעתית מאסיבית של חמאס כדי ללחוץ על ישראל במו"מ, התנהל מסע מתוחכם ומושקע, שנראה שבין המניעים של חלק ממקדמיו גם עוינות תהומית לראש הממשלה בנימין נתניהו, אשר שכנע את הרוב בחברה הישראלית שמטרת המלחמה המיידית והראשונה במעלה היא החזרת החטופים ולא הבסת החמאס ומיטוט שלטונו בעזה. המתח בין שני היעדים היה ברור מתחילת המלחמה, ונראה היה שהממשלה מעדיפה את היעד השני, אך פרץ הרגשות המתגבר בציבור בנושא החטופים היה אחד הגורמים לשינוי המדיניות.
האם ההעדפה הציבורית הנוכחית נובעת מרגשנות יתר ומאותתת על מפנה בחוסן הלאומי? קשה לקבוע מסמרות בשלב הזה. ערבות הדדית ורגישות אנושית לסבל הם בוודאי ערכים חשובים, וכך גם הכלל שבין ברי (שהחטופים סובלים ונמצאים בסכנת חיים) ושמא (ששחרור מחבלים והותרת חמאס בשלטון בעזה יחזקו את הטרור ויסכנו חייהם של ישראלים רבים בעתיד) ברי עדיף. גם בעבר נהגה ישראל לשחרר מחבלים עם דם על הידיים שסיכנו חיי ישראלים בעתיד, כדי לשחרר חטופים ישראלים. אך הקריאות מבכירים ופחות בכירים לשחרר את החטופים "בכל מחיר" ולהפסיק את המלחמה כדרישת החמאס מעוררות דאגה. האמירות שישראל לא תחזור לעצמה ללא החזרת כל החטופים מצביעות על העדר פרופורציה ופרספקטיבה היסטורית. חוסר הסובלנות שהתפשט כלפי אלו אשר מפקפקים בתבונה שבעסקת החטופים הוא בעייתי.
הקושי לשמוע את הטיעון המוסרי אשר גם קבע בהלכה היהודית ש"אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם", ושיש לחשוב על הטווח הארוך בסוגיית החטופים, אינו מבשר טובות באשר לכושר העמידה של החברה הישראלית במצבים דומים בעתיד. האם החברה הישראלית נכנעה לרגשנות מובנת, אך ללא בחינה תבונית? האם בפרשת החטופים החברה הישראלית בחרה בטובת הפרטים על פני טובת הכלל?
התשובות אינן מובנות מאליהן, בייחוד משום שסוגיית החוסן הלאומי שזורה הדוקות בסוגיות נלוות לשסע הפוליטי בארץ. המראות בארץ בימים אלו אינם מקרינים נחישות ועוצמה. נשאר רק לחכות ולראות לאן פניה של החברה הישראלית, אשר עמדה עד כה יפה מאוד במבחנים לא פשוטים בעת מלחמה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / Middle East Images / Itai Ron
