הטלטלה שפקדה את העולם הערבי מאז ראשית 2011 עיצבה מחדש את פני האזור כולו. את קווי השבר ששיסעו אותו, כמו גם את שיתופי הפעולה ומערכי הכוחות, ניתן לאפיין במושגים של מאבק בין מחנות בעלי גוון אידאולוגי מובהק.^[1] ארבעת העיקריים ביניהם (אם מביאים בחשבון את קריסת המחנה הלאומי-סוציאליסטי הערבי החילוני, וחולשת המחנה הליברלי-דמוקרטי המובהק) היו, ובמידה רבה נותרו, שלוש גרסאות של אסלאמיזם פוליטי מהפכני – זו של דאעש ודומיו; זו של האחים המוסלמים ותומכיהם (ותורכיה של ארדואן בראשם); וזו של המשטר באיראן וגרורותיו, ומול מחנות אלה התייצב צירוף של כוחות המתנגדים למהפכות, "מחנה היציבות", שישראל ממלאת בו תפקיד חשוב. במידה רבה, "הסכמי אברהם" ב-2020 העלו על פני השטח את מרכיביה (ואת מניעיה) של שותפות זו, ומעברה של ישראל לתחום האחריות של "פיקוד המרכז" האמריקני, CENTCOM, נתן לכך ביטוי פורמלי בראייה אמריקנית.

אירועי השנים האחרונות, בדגש על המלחמה הרב-חזיתית שישראל עומדת בה מאז אוקטובר 2023 ועל הסתעפויותיה, שבו והמחישו את חשיבותו ואת תועלתו של "משחק המחנות" הרעיוני (יותר מאשר כלי ניתוח מסורתיים של הריאליזם המדיני) ככלי אנליטי להבנת התמונה הרחבה. המיפוי הבסיסי נותר בעינו, ועם זאת חלו גם תמורות משמעותיות הן במאזן הכוחות בין המחנות והן בדינמיקה הפנימית בתוכם. הדברים אמורים בייחוד בכל הנוגע למתחים בין מדינות "מחנה היציבות" לבין עצמן, כאשר תפקיד מרכזי נודע לאילוצים כלכליים וכן להשלכות של המערכת הגלובלית, ובייחוד של מדיניות ארה"ב בעידן טראמפ.

החיבור הסעודי לפקיסטן ולתורכיה (ולכן גם לקטר, היריבה המרה בעבר הלא רחוק) ממחיש את הקרע בין מדינות "מחנה היציבות" לבין עצמן, ואת החיפוש אחר עוגנים אחרים. בהיבט זה נודע תפקיד מרכזי לסדק העמוק באמון של הסעודים (ולא רק שלהם) במידת המחויבות של ארה"ב, בעידן טראמפ, להגנת בעלות בריתה המסורתיות באזור. 

בקווים כלליים, ניתן לאפיין תמורות אלה ב"משחק המחנות" כלהלן, בסדר חשיבות עולה:

1. המחנה הסלפי-ג'יהאדיסטי, והמדינה האסלאמית (דאעש) במרכזו, נחל תבוסות בזירות הלחימה העיקריות כבר בעשור הקודם ונדחק למעמד שולי בעולם הערבי (אך לא בסאהל ובאפריקה בכללותה, שם כוחו בעלייה). נסיגתה של ארה"ב מהמרחב האפגני הותירה שלל צבאי ואמצעי לחימה מתקדמים בידי משטר הטליבאן, עובדה המקנה לו מנופי לחץ אסטרטגיים; שליטתו של הארגון בנתיבי המים של נהרות ההלמנד (החיוני ליציבותו של מחוז סיסטאן-בלוצ'יסטאן התוסס) והח'ארירוד (המזין את מחוז ח'וראסאן ואת העיר משהד) יוצרת פגיעות אסטרטגית חריפה עבור איראן, ומציבה את פקיסטן אל מול איום בלתי צפוי בגבולה המערבי.
   
   
2. במחנה היציבות ניבעו סדקים, עקב ניגודי אינטרסים בין השחקנים העיקריים (וכן בשל מערכת יחסים טעונה מבעבר עם ישראל, בשל מאפייני המלחמה בעזה ולבנון). בזירות מערכה מסוימות, כמו תימן, סודאן, סומליה/סומלילנד ולוב, פועלים חלק מהם זה מול זה, ובעיקר בשל אובדן האמון בארה"ב, שדוחף את סעודיה לשותפות עם פקיסטן ותורכיה. עם זאת, על רקע המערכה המתרחבת מול איראן (היורה לכל עבר) ושלוחותיה, ובייחוד החות'ים, מסתמנת אפשרות של חידוש שותפויות שהתערערו, בייחוד בין ערב הסעודית למדינת איחוד האמירויות (כשבין האחרונה לבין ישראל נותרה גם בשנים אלה זיקה אסטרטגית עמוקה). כך אירע אף במצרים, אשר בחרה מאז פרוץ המערכה להדק את זיקותיה לאנקרה ולבייג'ינג, תוך חתימה על הסכמים בילטרליים ורכש נרחב של אמל"ח מהן.
   
   
3. המחנה המזוהה עם תפיסות העולם של האחים המוסלמים, ובמרכזו תורכיה בהנהגת ארדואן, וקטר כשותפתו האסטרטגית (וכשחקן בעל השפעה גלובלית, בשל הפעלתם של מנופי השפעה כלכליים ותודעתיים במערב) ניצב, אומנם, בפני הפגיעה העמוקה בכוחו של משטר חמאס בעזה, השייך במובהק למחנה זה, אך מנגד צבר עוצמה (מדאיגה, מנקודת מבט ישראלית) מחמש סיבות עיקריות:
   
   • תבוסת משטרו של אסד בסוריה בדצמבר 2024, שבפועל העבירה נכס אסטרטגי רב-חשיבות ממעגל ההשפעה האיראני לזה של ארדואן;
     
     
   • ניצול הסדקים שתוארו לעיל במחנה היציבות, כאשר הן מול סעודיה והן מול מצרים, למרות המתח הרעיוני, נוצרו תנאים להעמקת ההשפעה התורכית (המתבטאת בין היתר בשיתוף פעולה צבאי וכלכלי גם באזור אפריקה);
     
     
   • עמדת הממשל האמריקני, המייחס חשיבות רבה לתפקיד התורכי (אף על פי שעסקת ה-35-F עדיין חסומה) ומקנה לשלוש ממדינות המחנה מעמד מדיני במהלכים שהובילו להפסקת האש בעזה.
     
     
   • מעורבותה הגוברת של פקיסטן כשותפה חשובה של מחנה זה (וכמעצמה גרעינית, על כל המשתמע מכך), כפי שהדברים השתקפו, בין היתר, בתפקיד המוביל שמילאה, לצד קטר, במהלכי התיווך בין ארה"ב לאיראן.
     
     
   • התפקיד ההולך ומתחזק בקרן אפריקה ומתבטא בהשפעה מצרית-טורקית על סומליה, בניית בסיס שיגור לחלל והצבת כ-10,000 חיילים מצריים שם.
     
     
4. בראייה ארוכת טווח, התעצמות ההשפעה התורכית היא האתגר המשמעותי לעתידה של ישראל; אולם בכל הנוגע לאירועי שלוש השנים האחרונות, המגמה המכוננת של "משחק המחנות" נוגעת לכוחו ולמעמדו של המחנה האיראני. נרשמה פגיעה קשה באיראן ובנכסיה האסטרטגיים, כולל מערך ה-Proxy ששירת אותה נאמנה בעשורים האחרונים: המשטר הסורי קרס; חיזבאללה הוכה קשות, והממשלה בלבנון דוגלת (עקרונית) בפירוקו מנשקו; החות'ים – גם אם הם ממשיכים להפגין להט לוחמני – ספגו מהלומות, ניצבים בפני נוכחות ישראלית בסביבתם המיידית, וכעת מתמודדים גם עם חידוש המערכה הסעודית נגדם. אף על פי כן, אם יצליח משטר משמרות המהפכה בטהרן לא רק לשרוד אלא אף להציג את תוצאות המלחמה כניצחון היסטורי (מלווה במשמעויות דתיות של "גאולה" שיעית מתוך הסבל) עלולה ההשפעה על מאזן הכוחות האזורי להיות מסוכנת ביותר, בשל השלכות השליטה הכלכלית על משק הנפט העולמי. מנגד, אם תוביל המערכה לקריסת המשטר, או להסדרה ברוח דרישות היסוד של ארה"ב וישראל, יהיה בכך כדי לבצר את כוחו של מחנה היציבות, ולשוב ולקדם את זיקת הגומלין בין מרכיביו, גם ללא תלות במגמות שיסתמנו במכלול הפלסטיני.

מפת המחנות, 2026: "המדינה האסלאמית" (דאעש) ודומיה – בשולי המערכת האזורית

באמצע העשור הקודם עדיין נראה היה שהמחנה המאופיין כג'יהאדיסטי-סלפי (סוני) קיצוני, שראשיתו ב"אל-קאעידה" והמשכו ב"המדינה האסלאמית בעיראק ובלבאנט [שאם]", דאעש, עלול להטיל את צילו על האזור כולו ולהימנות בין הכוחות המתמודדים על ההגמוניה ועל עיצוב דמותו של העולם הערבי. בתוך שנים ספורות, עם זאת, חוסלו מאחזיו (ומנהיגיו) בצפון מזרח עיראק ובצפון סוריה; שטחה של "המדינה" נכבש כולו, וגם "מחוז סיני" (וילאית סינאא'), גורמי הטרור בחצי האי שנשבעו אמונים ל"ח'ליפות" שהתיימר דאעש להקים, נכתש בהדרגה על ידי כוחות הביטחון המצריים ויכולתם להוציא לפועל פיגועי הרג המוניים נוטרלה במידה רבה.

עם זאת, אלמנטים שיוריים של דאעש עדיין קיימים באזורים אלה, ויש לו קיום וירטואלי ברשתות החברתיות ובקרב קהלים מוסלמיים במערב. תעמולתם ניזונה מאירועי המלחמה ומן הטענה שהמשטרים הערביים משתפים פעולה עם ארה"ב וישראל. מעבר לכך, קבוצות המזוהות במישרין עם דאעש (כמו בוקו חראם הניגרית, שגם היא נשבעה אמונים ל"ח'ליפות") או עם רעיונותיהן של תנועות אסלאמיסטיות קיצוניות אחרות, פעילות מאוד במדינות הסאהל – הרצועה שמדרום לצפון אפריקה הערבית – ואף מדרום לכך, באזורי מזרח אפריקה (כולל מוזמביק), וכאמור, גם בניגריה. פיגועים של דאעש נרשמו גם באפגניסטן, כהתרסה נגד מה שנתפס כהסדרה ביחסים בין משטר הטליבאן לבין המערב.

שאלה פתוחה שעדיין עומדת למבחן נוגעת למעמדם של גורמים ג'יהאדיסטיים, בעיקר יוצאי "ג'בהת אל-נוצרה" שהסתעפה מאל-קאעידה, ואף אנשי דאעש מובהקים (שנוכחותם הורגשה במעשי הטבח בדרוזים באזור סווידא ב-2025), בקרב המשטר הסורי החדש. אחמד אל-שרע עצמו, אף שהוא ממשיך לטפח את זקנו, מבקש להצטייר כיקיר המערב, השיג מממשל טראמפ את הסרת הסנקציות, וזיקותיו האסטרטגיות והרעיוניות נראות כמכוונות לתורכיה של ארדואן ולא למחנה קיצוני יותר. אך שליטתו במערכת הסורית עדיין רופפת, ויש בסביבתו הקרובה גורמים קיצוניים יותר שעמדותיהם ומהלכיהם מחייבים מעקב.

סדקים ושינויי אוריינטציה ב"מחנה היציבות"

בהשוואה למצב שהסתמן בראשית העשור הנוכחי, כאשר שלוש ממדינות "מחנה היציבות" – איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו – כוננו יחסים מלאים עם ישראל "מעל השולחן" (סודאן קרסה כמדינה ולחתימתה לא הייתה משמעות מעשית), וביחסים עם ערב הסעודית הסתמנה פעילות ערה, כולל ביקורי בכירים ומעורבות של חברות ישראליות במיזמי הענק של מוחמד בן סלמאן – תמונת המצב הנוכחית מורכבת יותר. אירועי המלחמה ומוראותיה הכבידו על היחסים, ובעיקר בלמו את הסיכויים להתקדמות נוספת ביחסים עם הסעודים. הלכי הרוח גם במדינה כמרוקו (כמו גם במערב…) הפכו עוינים.

עם זאת, ראוי לציין שבמישור הביטחוני היחסים עמדו היטב במבחן, עם כל השלוש ואף מעבר לכך: בסיכול המתקפות האיראניות והחות'יות על ישראל נטלו חלק גם כוחות הגנה אווירית ויירוט טילים של מדינות ערביות השייכות למחנה (ובכללן גם ירדן). ישראל, מצידה, קידמה עסקות מרחיקות לכת עם מרוקו, וכן – על פי דיווחים מאומתים – פרסה יכולות ליירוט טילים להגנה על האמירויות. אין תקדים לרמות אלה של שיתוף פעולה עם מדינות ערב (כאשר גורמים של צה"ל ושל חיל האוויר המצרי פועלים באותה זירה כנגד האיום האיראני).

הקושי העיקרי – והמורכב – גלום בכך שמדינות מפתח במחנה, הפועלות כל אחת מתוך ראיית אינטרסיה (כולל בהיבט הכלכלי, כפי שמעידה פרישתו של איחוד האמירויות מ-OPEC), הגיעו בכמה זירות לסף חיכוך ביניהן, והדבר מקשה על תיאום אסטרטגיות משותפות מול האתגר האיראני (והתורכי). כך תמכו מצרים ואיחוד האמירויות, למרות הקרבה הרעיונית בין המשטרים, בצדדים מנוגדים במלחמת האזרחים הרצחנית המתנהלת בסודאן בשנים האחרונות.

דעת המצרים, ואחרים במחנה, אינה נוחה מתמיכת האמירויות בנוכחות הישראלית בסומלילנד; ובסוגיה הקריטית של ניהול המערכה להפלת המשטר החות'י בתימן תמכו הסעודים בממשלה "הלגיטימית", בעוד האמירתים מקדמים את כוחות המורדים בדרום תימן. גם סביב מאפייני התגובה למערכה האמריקנית נגד איראן התעוררו מתחים. עם זאת, לאחרונה שבו והסתמנו מהלכים לקירוב מחודש בין ריאד לאבו-דאבי בסוגיה התימנית, לנוכח היקף התוקפנות האיראנית לכל עבר.

עדיין מוקדם לקבוע אם ההחלטה הסעודית לחדש את הלחימה נגד החות'ים (ואיומי הנגד שלהם לגבי באב אל-מנדב) עשויה לבשר הידוק השורות במחנה היציבות, בגיבוי אמריקני – ועשויה ליצור הזדמנויות לשיתוף פעולה מורחב גם עם ישראל, שיש לה אינטרס חיוני משלה בחופש השיט במצר ובים סוף. הדיאלוג הישראלי עם בחריין (כולל השיחה לאחרונה בין נשיא המדינה יצחק הרצוג לבין המלך חמד בן עיסא אאל-ח'ליפה, שניתן לה פרסום ביוזמת האחרון), ממחיש את הפוטנציאל, בהתחשב בכך שבשל מיקומה ומצוקותיה (שלטון סוני על רוב שיעי) המונרכיה הבחריינית פועלת בתיאום הדוק עם ערב הסעודית. הפוטנציאל לשיקום המחנה, למרות הסכם מכה, עומד בעינו, וזאת כאשר הודו ממזרח והמדינות ההלניות בים התיכון ממערב משמשות עוגנים אסטרטגיים חיצוניים של מערך כוחות זה, במעורבות ישראלית פעילה.

מפת המחנות: לאן מוביל ארדואן?

לכאורה נחל מחנה האחים המוסלמים ותומכיהם מהלומה כבדה ב-2013 כאשר הודח מוחמד מורסי מנשיאות מצרים והצבא בראשותו של עבד אל-פתאח אל-סיסי תפס את השלטון (ומחזיק בו עד היום). בשנים שמאז 7 באוקטובר 2023 נוספה לכך גם השחיקה – אם כי עדיין ללא הכרעה סופית – בכוחה של תנועת חמאס בעזה, המזוהה עם האחים המוסלמים ומורשתם. בלוב, אחרי מערכה כבדה – שבמהלכה, ב-2019, נראה היה שמצרים ותורכיה תגענה לכדי התנגשות צבאית ישירה עקב תמיכתן בצדדים היריבים – התקבע מצב שבו יש לאחים המוסלמים משקל בממשלה במערב המדינה (טריפוליטניה), אך החתירה להסדרה, במעורבות אמריקנית, פירושה שותפות מלאה בשלטון של "פילדמרשל" ח'ליפה חפתר, בן חסותו של סיסי, האוחז בפועל (בראש "הצבא הלאומי הלובי", מונח מופרך בכל מרכיביו…) במזרח המדינה (קירנאיקה ובירתה בנגאזי).

התעצמות אחיזתה של תורכיה בהנהגת ארדואן במרחב קרן אפריקה מציבה את אנקרה במסלול של התנגשות חזיתית מול האינטרסים החיוניים של מדינות "מחנה היציבות" בסומלילנד. נראה כי הזירה הסומלית עתידה להפוך למוקד המאבק הבא בין המחנות היריבים, כאשר מיקומה האסטרטגי רב-החשיבות מושך אליו את תשומת ליבן של המעצמות האזוריות המבקשות להרחיב את מרחב השפעתן.

דא עקא שבראייה הרחבה יותר רשם לעצמו מחנה זה – בהובלתם האגרסיבית של נשיא תורכיה, טאיפ רג'פ ארדואן, ויד ימינו, כיום שר החוץ, חקאן פידאן – שורה של הישגים ברמה האסטרטגית, שיש בהם כדי להשפיע על המאזן האזורי כולו בראייה ארוכת טווח:

1. נפילת המשטר הסורי, שהתחוללה באופן דרמטי בדצמבר 2024, שיחקה בראש ובראשונה לידי התורכים. המורדים פעלו משך זמן רב תחת חסותם במובלעת אידליב, שעליה לא הצליח אסד להשתלט, וכוחות תורכיים הגנו על מבואותיה, ומטבע הדברים, אחמד אל-שרע (כאמור לעיל) רואה עצמו מחויב למיטיביו. עמדת ישראל ממלאת תפקיד מסוים בריסון המעורבות הצבאית התורכית בסוריה בכללותה, אך בצפון המדינה (ובייחוד במחוז עפרין, שטוהר במידה רבה מתושביו הכורדים) האחיזה התורכית מתהדקת והולכת. ניכר כי ארדואן מבקש לפרוס את כנפיו גם על המצב החדש ההולך ומתהווה בלבנון.
   
   
2. מדינות המפרץ, ובראש ובראשונה סעודיה עצמה – שעד לא מכבר ראתה את קטר (בשל עמדותיה כלפי האחים המוסלמים ושותפותה עם השאיפות התורכיות) כאויב שיש להטיל עליו מצור – שינו את יחסו כלפי ארדואן ונענו לחיזוריו. יש יסוד להניח שסימני השאלה באשר למהימנות ארוכת הטווח של הגיבוי האמריקני מילאו תפקיד במגמה זו של בחינה מחדש של היחסים עם אנקרה. כך אירע גם במצרים, שלפני עשור עמדה על סף ניתוק יחסים עם תורכיה (ארדואן התייחס לסיסי כ"חומס שלטון"), וכאמור לא הייתה רחוקה מעימות צבאי איתה בלוב ב-2019, וכעת מנהלת עימה מגעים מדיניים, כלכליים ואף צבאיים (גם אם מתחת לפני השטח עדיין אינה מעוניינת לראות נוכחות צבאית תורכית בעזה).
   
   
3. ארדואן נהנה, במישור המדיני, גם ממערכת יחסים יוצאת דופן עם ממשל טראמפ והנשיא אישית (שמקורבו, תום באראק, מכהן כשגריר באנקרה ומוביל גם את מדיניות ארה"ב בסוריה). ממשל ביידן לא ראה בתורכיה דמוקרטיה; את טראמפ סוגיית המשטר הסמכותני מטרידה הרבה פחות, והוא היה שותף להקניית מעמד פעיל לתורכיה (ולקטר) במהלכים מרכזיים באזור, ובראשם ההסדרה שהובילה להפסקת האש בעזה (ושחרור החטופים).
   
   
4. לכוחו והשפעתו של הציר התורכי-קטרי, ולהופעתה של מה שמכונה לעיתים (בהפרזה) "ברית נאט"ו הסונית", תרמה באופן משמעותי הצטרפותה של פקיסטן למשוואות המאזן האזורי והידוק זיקותיה הן לתורכיה והן לסעודיה – על כל המשתמע מכך נוכח מעמדה כמעצמה גרעינית מוצהרת. זו קיבלה ביטוי פומבי בעימות המזוין שפרץ בין אסלאמאבאד לניו-דלהי במאי 2025, כאשר התייצבה אנקרה לצידה של שותפתה תוך אספקת מערכות לחימה מתקדמות מתוצרתה שנטלו חלק פעיל במערכה.
   
   
5. הקמת תשתית לשיגור לוויינים, ואולי אף יכולות טילים בליסטיים, במרחב קרן אפריקה. פרויקט זה נחשף רשמית בשלהי 2025, עת נחתם הסכם לשיתוף פעולה מדעי-טכנולוגי בין המנהיג הטורקי טאיפ רג'פ ארדואן לעמיתו הסומלי חסן שיח' מחמוד. מהלך זה מסמן את הבשלתו של הסיוע ההומניטרי שהחל ב-2011 לכדי מאחז אסטרטגי ראשון במעלה עבור אנקרה במיקום קריטי זה. הניסיונות להתבסס באפריקה כוללים בין היתר את לוב וסודאן.

בהמשך לנאמר, הסכם מכה אשר נחתם בסעודיה מגבש את שאיפותיהם של ארדואן והקאן פידאן לכדי מסמך שיתוף פעולה אנקרה-אסלאמאבאד-ריאד. מסמך זה מבוסס על תוכנו של סעיף 5 במזכר נאט"ו שלפיו כל תקיפה על כל מדינה בהסכם תיחשב כתקיפה על כולן ותחייב תגובה של כולן. אף על פי שהתורכים הדגישו שמחויבות זו היא לשם הרתעה הגנתית, היא מחזקת את מעמדן של שחקניותיה במזרח התיכון, ועוד יש כברת דרך לראות מה משמעותו של הסכם זה.

מפת המחנות: איראן וגרורותיה (Proxies) במבחן עליון

גם אם תורכיה, קטר (ופקיסטן), ממכלול הסיבות שצוינו לעיל, עשויות להציב בעתיד אתגר אסטרטגי מן המעלה הראשונה לכוחה ולמעמדה האזורי של ישראל, המחנה האיראני הוא עדיין, בנסיבות המלחמה, היריב העיקרי, ותוצאותיה של המערכה הנוכחית תקבענה במידה רבה את מגמותיו של משחק המחנות בטווח הקרוב. 

מאז אוקטובר 2023 נחתו על איראן וגרורותיה מהלומות כבדות שניפצו את "טבעת האש" שביקשה ליצור סביב ישראל, והחלישו במידה ניכרת את כוחו של המחנה: 

1. בראש ובראשונה, סבבי התקיפות נגד איראן עצמה – של ישראל וביום האחרון גם של ארה"ב – ביוני 2025, של ארה"ב וישראל בתיאום מבצעי חסר תקדים מסוף פברואר עד ראשית אפריל 2026, ושל ארה"ב בסיוע מזדמן של מדינות המפרץ ביולי 2026 – פגעו בתשתיות הגרעין של איראן, בכוחה הצבאי (כולל יכולות הייצור התומכות במערך הטילים, בהגנה האווירית ובחילות האוויר והים) ובתשתיות אזרחיות מרכזיות. הנהגתה הקודמת נערפה, ולמעשה מדובר כיום במשטר צבאי של משמרות המהפכה. הוטל עליה מצור וכלכלתה מתדרדרת והולכת, כפי שהדברים משתקפים בין היתר בשער המטבע. היא זכתה אומנם לסיוע מודיעיני וצבאי מזדמן מצד רוסיה וסין, אך שותפותיה לציר ה-CRINK נמנעו מלחצות את הסף שיוביל להחרפת העימות עם ממשל אמריקני שקשה לחזות את תגובותיו.
   
   
2. בתוך כך, החל מסתיו 2024 והלאה הוכתה הגרורה החשובה (והחמושה) ביותר של איראן – חיזבאללה בלבנון – וגם הנהגתה חוסלה, אלפים מאנשיה נהרגו או נפצעו, וקצרה ידה מלמנוע השתלטות ישראלית על חלקים מדרום לבנון והרס התשתית הצבאית והאזרחית שעליה נשענה נוכחות הארגון. יתרה מזאת, במישור המדיני פועלת ממשלת לבנון, בזיקה הדוקה לארה"ב, כדי לקדם (אן לפחות להכריז על רצונה לקדם) את פירוק חיזבאללה מנשקו, כאשר עצם הנכונות להתבטא ברוח זו, ולתרגם זאת להסכם גלוי עם ישראל, מעידה על חולשת הארגון. 
   
   
3. נפילת משטר אסד בסוריה שמטה נדבך מרכזי נוסף של המחנה האיראני, ופגעה במידה רבה ביכולתה של איראן להגביר לחץ על ישראל ולקיים נתיב אספקה פתוח ללבנון.
   
   
4. בתימן הוכיחו החות'ים יכולת פעולה הן מול ישראל במישרין והן בכל הנוגע לסגירת נתיב הסחר במצר באב אל-מנדב, אך גם היוו יעד למהלומות, תחילה של ארה"ב ובעלות בריתה (סבב שהסתיים ללא הכרעה) ולאחר מכן של ישראל; והם נתונים כעת למתקפה מחודשת של סעודיה ושל הממשלה הלגיטימית במה שנותר מתימן, לאחר שנים של הפוגה. כיום הם ניצבים גם בפני הצורך להביא בחשבון את נוכחותה האסטרטגית של ישראל בסומלילנד, בסביבתם הגאו-פוליטית הקרובה. 
   
   
5. תנועת חמאס אומנם איננה "גרורה" של איראן (בעוד שהשותף הזוטר בעזה, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, עונה להגדרה זו), אך הפכה לשותפה חשובה במאמץ הכיתור, והמהלומות שספגה מאז אוקטובר 2023 גרעו גם הן מכוחה של איראן להטיל מצור על ישראל ולשלוט בסדר היום האזורי. 
   
   
6. בעיראק לא עלה בידי המיליציות השיעיות הפרו-איראניות להציב אתגר משמעותי לארה"ב (או לישראל), ומגמת פניה של הממשלה הנוכחית בבגדאד היא לשיפור היחסים עם וושינגטון.

על אף כל האמור לעיל, אם יעלה בידי המשטר בטהרן – תוך שימוש בשילוב בין סגירת מצר הורמוז לבין ירי משולח רסן על (כמעט) כל שכנותיה הערביות – להביא את ארה"ב לסיים את המערכה, בתנאים שאיראן תוכל להציגם כניצחון היסטורי, יתחזק מאוד כוחו של המחנה השיעי, והפגיעות הקשות באיראן ובהנהגתה תוגדרנה מחדש כמקנות תוקף לתפיסת ההיסטוריה השיעית של מות קדושים כמבוא לגאולה עתידית. תהיינה לכך השפעות מרחיקות-לכת על המאזן האזורי בכללותו.

"מדינות תנודה" במשחק המחנות

הדינמיקה הפנים-מחנית והמעבר בין הגושים השונים חושפים את קיומן של מדינות ליבה יציבות לצד שחקניות "תנודה", שמהלכיהן מעצבים מחדש את מפת ההשפעה האזורית:

ערב הסעודית, הנשענת רבות על ציוד חדיש ותמיכה אמריקנית נרחבת ומשמרת ערוצים בלתי פורמליים מול ירושלים, ניצבה בשלהי 2025 בעיצומו של חיכוך חזיתי מול אבו-דאבי במרחב התימני; מוקד המתיחות התגלם בדרישה קטגורית לפינוי הנוכחות האמירתית מחבל חצרמוות. חרף המתיחות, נראה כי השותפות בין שתי המדינות שבה למסלולה לאחר תקופת צינון. עם זאת, נכונותה של ריאד להעמיק את קשריה עם מדינות המזוהות עם מחנה ה"אחים המוסלמים" מקבעת את מעמדה כשחקנית אמצע המבקשת למקסם רווחים מכל עבר, אשר קיבל משנה תוקף לאחרונה בחתימה על מזכר משותף לתורכיה ולפקיסטן בעיר מכה. אלו מעמיקים את חוסר האמון בקרב "מחנה היציבות" כלפי הממלכה. יתרה מכך, חזון "פרוזדור הודו-מזרח תיכון-אירופה" (IMEC), המציב את סעודיה כחוליה אסטרטגית, מתנגש חזיתית עם האינטרסים של פקיסטן ותורכיה, שותפותיה הבכירות. העובדה שהמסדרון אמור לעבור דרך ישראל מציבה את ריאד בפני הכרעה מורכבת מתמיד בנוגע לנורמליזציה, כאשר לאופן מימוש המיזם הלוגיסטי נודעת השלכה מכרעת על גורלו של "משחק המחנות" ועל מיקומה של סעודיה בתוכו.

מצרים, המהווה נדבך אסטרטגי ב"מחנה היציבות" וקשורה לישראל במערכת ענפה של זיקות ביטחוניות, כלכליות ואנרגטיות (המתבטאות, בין היתר, בתשתית הנזלה לגז הישראלי), בחרה בשנים האחרונות בנתיב המאופיין בהידוק שותפויותיה עם אנקרה ובייג'ינג. מגמה זו, שהתפתחה לאחר ששתי המדינות עמדו על סף התנגשות צבאית ב-2019, חורגת מההקשר הבילטרלי וזולגת למרחב האפריקני כפי שמשתקף במעורבותן המשותפת בסודאן ובסומליה, ולנוכח פריסת כלי טיס תורכיים בדרום המדינה. כינון המועצה העליונה לשיתוף פעולה בין טורקיה למצרים בשנת 2024 מהווה התקדמות מסוכנת ביחסים הצבאיים. אף שמעמדה של קהיר, הנהנית מסיוע אמריקני נרחב (צבאי וכלכלי כאחד), מהווה גורם מרסן, הרי שאילוצים פנימיים כבדים, בייחוד המשבר התעסוקתי והאנרגטי, והלכי הרוח הציבוריים העוינים לישראל – ממשיכים לדחוק בה לעבר המחנה היריב.

לבנון כמדינה חדלה להתקיים ברבות השנים בעקבות ההשתלטות האלימה של חיזבאללה על דרום המדינה ועל אזורים נרחבים בבקאע ובדאחייה. המשך הלחימה של ישראל בחיזבאללה ומיטוט שלטונו, שהגיע לשיא בחיסול נסראללה, העניקו חלון מדיני נדיר להגעה להסכמים בין ישראל וממשלת לבנון בתיווך אמריקאי. משמעות מהלך זה היא מעבר של לבנון למחנה היציבות וחיזוק מחנה זה בעקבות קרבתו לתורכיה. עם זאת, חיזבאללה עדיין נותר בשטח ומחזיק בכוח עצום, וספק אם מהלכי הנורמליזציה או ההסדרה המדוברים יוכלו להתממש במלואם ללא דחיקה ממשית ומבוססת של הארגון מהזירה הפוליטית והצבאית.

על רקע תמורות אלו, ניתן לאבחן את התלכדותם של השחקנים השונים בזירה סביב מכנים אידאולוגיים משותפים, כפי שנסקר בראשית המאמר. הגם שהדרך לביצורו הסופי של "מחנה היציבות" עודנה ארוכה, הרי שהתעצמות האיום מצד ציר האחים המוסלמים בהובלת תורכיה וחיזוקו באמצעות הסכם מכה, שרידותם של משמרות המהפכה בטהרן המוסיפים להטיל את אימתם על מדינות האזור (ובדגש על המפרציות), וחילופי השלטון בסוריה ובאפגניסטן – כל אלו עשויים להפוך תרחישים שנחשבו בעבר לבלתי סבירים למציאות אסטרטגית מוחשית.

^[1] נייר עמדה 326 (רמת גן: מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת בר-אילן, ינואר 2016), https://besacenter.org/wp-content/uploads/2016/01/LermanEran-NewPermutationsinMideast-PP326HEBREW.pdf

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר