ליציבות המשטר המצרי חשיבות עליונה עבור ישראל ועבור המערכת האזורית כולה. היכולת הישירה של ישראל מצומצמת, ומכאן עולה הצורך לדרבן את מדינות המפתח במפרץ לסייע בייצוב הכלכלה המצרית באמצעות השקעות בתעשייה ובתשתיות, ולהציב על סדר היום – בהידברות עם ארה"ב ואירופה – את הצורך להעניק גיבוי בינלאומי למהלכי הרפורמה במצרים. יש להביא בחשבון גם את חשיבות המעורבות הסינית, שבעזרתה המצרים רוצים לממש את "חזון מצרים 2030".

מצוקות המשק המצרי – תמונת מצב

קשיי היסוד שהמשק המצרי ניצב בפניהם השתקפו בראשית 2023 בקריסה המהירה של שער הלירה המצרית, שהגיע לראשונה לרף ה-30 לי"מ לדולר (בהשוואה ל-25 לי"מ לדולר במהלך דצמבר ופחות מ-20 באוקטובר). הסיבה העיקרית למשבר היא המחסור במט"ח, בין היתר בשל העלייה התלולה במחירי החיטה ומוצרי יסוד נוספים שאספקתם נפגעה כתוצאה מן המלחמה באוקראינה; ומנגד, פגיעה מתמשכת בהכנסות המדינה בשנים האחרונות, בייחוד בתיירות, בצל מגפת הקורונה, אירועי טרור, והמגמות הרחבות יותר במשק העולמי. הכנסות שיא מאגרת השימוש בתעלת סואץ – שהרחבתה הייתה אחד ממיזמי היוקרה המרשימים של עידן סיסי – פיצו רק באופן חלקי על קשיים אלה.

צניחת שער הלירה נובעת גם ממדיניות של המשטר, הנובעת מן ההתחייבויות שנטל על עצמו במסגרת ההסכם עם קרן המטבע הבינלאומית (IMF) שאושר בדצמבר 2022. במסגרתו תוכל מצרים לקבל בשלוש השנים הבאות כ-3 מיליארד דולר בהלוואות בהסדר EFF (Extended Fund Facility) – כמה מאות מיליונים מדי כמה חודשים, בכפוף לעמידתה של מצרים בתנאי הקרן, שתקיים ביקורת פעמיים בשנה. תנאים אלה כוללים, בין היתר, ניוד של המטבע, מדיניות מוניטרית מצמצמת המכוונת לבלימת האינפלציה, קיצוצים תקציביים לשם שיפור ביחס חוב-תוצר (העומד כיום על כ-88 אחוז) ובניית מנועי צמיחה בהובלת המגזר הפרטי.

בין הצעדים המיידיים והמופגנים של המשטר, הודעתו של ראש הממשלה מוסטפא מדבולי (9 בינואר) כי עד סוף שנת התקציב (יוני) יוטלו הגבלות חמורות על הוצאות הממשלה במטבע זר, ובכלל זה נסיעות לחו"ל ורכישות ציוד ברוב משרדי הממשלה, להוציא את משרדי ההגנה, החוץ, הפנים והבריאות. כל פעולה חריגה תחייב אישור של הדרג המדיני. מטבע הדברים, מגבלות אלה לא תחלצנה את מצרים ממצוקתה, אך הן נועדו להיות מסר – "דמי רצינות" – הן כלפי הקרן והן מול הציבור המצרי.

בשלב זה, אין סימנים לכך שצעדי הממשל – המלווים במחוות כלפי השכבות החלשות, בעיקר חלוקה של מצרכי יסוד כמו פיתות – מעוררים תסיסה פוליטית, אך אם תימשך ההידרדרות הכלכלית קשה לחזות מתי תבוא נקודת המפנה. לישראל, מטבע הדברים, עניין אסטרטגי במניעת התפתחויות העלולות לערער את היציבות במדינה החשובה ביותר שעל גבולנו.

מגמות חיוביות באופק

עוד מכלול של צעדים הנובע מדרישות ה-IMF – המחויבת באופן עקבי לקידום שוק חופשי – גלום בהחלטות ממשלת מצרים על הפרטת נכסים שבבעלות המדינה, וספציפית, בבעלות הצבא. לראשונה עולה על הפרק אפשרות זו של פתיחה להשקעות ולתחרות של סקטורים שנשלטו משך שנים על ידי המערכת הצבאית והיוו כשליש מן המשק המצרי. מעבר להכנסות ההפרטה, יש בכך גם כדי לתקן עיוותים מבניים שהעיקו מזה זמן על כלכלת מצרים. ה-IMF שואפת להביא השקעות פרטיות בהיקף של 14 מיליארד דולר.

קרן אור נוספת – לצד הסיכויים להתעוררות בתיירות בעידן שלאחר הקורונה ודעיכת איום הטרור, גם אם הכרזות המשטר על חיסולו נראות אופטימיות מדי – מצויה בתחום האנרגיה, בדגש על שרשרת תגליות הגז במים הכלכליים המצריים. ההודעה (15 ינואר 2023) על גילוי גז בשדה נארג'ס מול חופי מצרים, על ידי שותפות של ENI האיטלקית ושברון (Chevron) האמריקנית, מצטרפת להודעות קודמות הפותחות סיכוי להקלה במצוקות המשק המצרי – אם אכן יוסדרו היחסים במזרח הים התיכון כך שיתאפשר שיתוף פעולה בייצוא. מכירת הגז, עם זאת, תיתן את אותותיה במשק המצרי ובמאזן התשלומים רק בעוד שנים מספר.

במה יכולה ישראל לסייע?

יציבות המשטר במצרים היא כאמור אינטרס ישראלי מן המעלה הראשונה, ולו רק מפני שהאלטרנטיבה – קריסה שלטונית של אומה בת 105 מיליון נפש על גבולנו, והשתלטות מלאה או חלקית של אסלאמיסטים רדיקליים על סיני ועל מצרים עצמה – היא בגדר איום חמור על ביטחון המדינה. מעבר לכך, משטר סיסי – למרות "חריקות" מעת לעת – נוקט קו חיובי ביסודו כלפי מהלכי הנורמליזציה של מדינות ערביות, משתתף ב"פורום הנגב" (לצד ארה"ב, ישראל, האמירויות, בחריין ומרוקו), ולבקשת ישראל פועל באפיקי מודיעין מול חמאס בעזה, כולל בסוגיית השבויים והנעדרים. הוא מקיים אומנם באחרונה מסגרת התייעצות עם ירדן והנהגת הרש"פ בסוגיה הפלסטינית, ועמדות מצרים כלפי ישראל במוסדות האו"ם נותרו עוינות כשהיו, אך בהיבטים אחרים של מערכת היחסים, כולל המלחמה בטרור, הקשרים הדוקים מאי-פעם. לטענת המשטר, שטרם הוכחה, הושגה בפועל הכרעה במאבק נגד "מחוז סיני" (ווילאית סינאא) של דאע"ש, לא במעט בזכות שיתוף הפעולה עם ישראל.

דא עקא, שבממד הכלכלי מנופי ההשפעה של ישראל מוגבלים מאוד:

1. אספקת גז מו השדות הישראליים המאפשרת למצרים לייצא LNG ממתקנים קיימים (שהיו זמן רב מושבתים ולא מנוצלים) בחוף הים התיכון.
2. הסדרי ה-QIZ, המאפשרים ייצוא מצרי לארה"ב בתנאי אזור הסחר החופשי בין ארה"ב לישראל כל עוד יש אחוז מסוים של תשומות ישראליות במוצר.

מעבר לכך, ישראל יכולה להשתמש במכשירים הדיפלומטיים העומדים לרשותה, הן במסגרת פורום הגז של מזרח הים התיכון, EMGF, כמו גם ב"פורום הנגב" (שיתכנס בדרג שרי חוץ במרס, במרוקו) והן באפיקים בילטרליים, כדי לקדם פתרונות למצוקותיה של מצרים:

1. הסדרה, בתיאום הדוק עם יוון, של נושא התיחום הימי במזרח הים התיכון, בייחוד אם אכן מסתמנת נכונות לובית לשאת ולתת על תוואי קווי ה-EEZ, ולא להיצמד למזכר ההבנה שנחתם עם תורכיה ב-2019.
2. עידוד מדינות המפרץ, בהובלת האמירויות (וסעודיה) לממש את הפוטנציאל שסומן על ידי קרן המטבע ולהשקיע סכומים משמעותיים במשק המצרי, במסגרת מהלכי ההפרטה מרחיקי הלכת שהוכתבו לסיסי, הכוללים, כאמור, גם את נכסי הצבא.
3. פעילות מול ארה"ב ומדינות המפתח באירופה למתן גיבוי מדיני (ואשראי כלכלי) למהלכי ההצלה של המשטר.

יש (ותהיינה) דרכים לוודא שהמשטר המצרי יכיר פעילות ישראלית זו, שאומנם נובעת משיקולים אסטרטגיים ולא מנדבת ליבנו, אך יש בה בכל זאת גם תרומה לביסוס קשרי הגומלין והמחויבות המצרית להסכם השלום.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: IMAGO / NurPhoto / Mahmoud Elkhwas