מזכר ההבנות בן 14 הסעיפים, שנלווים לו נספחים אופרטיביים חסויים, ושנחתם ב-26 ביוני 2026 בתום סבב השיחות החמישי בוושינגטון בין ישראל לממשלה הלבנונית, הוא הישג מדיני חשוב בפני עצמו, גם אם במציאות השוררת בפועל בדרום לבנון לא ברור מה הם הסיכויים לממשו. משמעותו ברמה האסטרטגית נובעת מארבעה היבטים:
- עצם ההכרה הלבנונית, במסמך רשמי (לראשונה מאז 1983), בישראל ובריבונותה. כזכור, ההסכם בנושא המים הכלכליים לא הושג ולא נחתם במישרין אלא בין כל צד בנפרד לבין ארה"ב. בנסיבות הנוכחיות של בידוד ואיבה יש לכך משנה חשיבות.
- הנכונות, ולו רק ברמה העקרונית, לחתור לפירוקן של כל המיליציות הלא-ממשלתיות (קרי, חיזבאללה ואלמנטים הקשורים איתו) וההבנה שלא תהיה נסיגה ישראלית מלבנון כל עוד הן מחזיקות בנשקן.
- ההסכמה ליישום מודולרי, "צעד צעד", שפירושו שלאחר פינוי של אזור מצומצם יתאפשר לישראל בכל פעם לבלום את המהלך אם יסתמן שצבא לבנון אינו עומד בנדרש ממנו. כל זאת בכפוף למעקב אמריקני, שנדון בפגישת הרמטכ"ל ב-1 ביולי עם המתאם האמריקני לט.גנרל ג'וזף קלירפילד. בפועל, מתאר זה מרוקן מתוכן את תפקיד יוניפי"ל.
- אולי ההיבט החשוב ביותר גלום בתפנית שחלה בעמדת ארה"ב, בהשוואה לנוסח ה-MoU עם איראן (17 יוני), בכל הנוגע לזיקת הגומלין בין ההסדרה עם איראן לבין המצב בלבנון. מול דרישת איראן למעורבות בלבנון ולנסיגה מלאה (המסמנת "מדרון חלקלק" של דרישות נוספות – הגלום בניסוחו של אראקצ'י, שארה"ב "תרסן את חיות המחמד שלה"), ההסכמה עם לבנון אינה מותירה לאיראן, או אף לחיזבאללה כגורם בפני עצמו, מעמד מדיני באשר לעתיד לבנון.
בה בעת עומדים בעינם סימני השאלה באשר ליישום ההסכם, כשברקע זיכרון כישלונות קודמים. ממשלת לבנון בהנהגתו של הנשיא ג'וזף עאון – וקולות לא מעטים במרחב הציבורי הלבנוני – נשמעים נחושים בדעתם לשחרר את ארצם מן הלפיתה של ארגון החב את נאמנותו לגורם זר (איראן); אבל הצבא חדור גורמים המזוהים עם חיזבאללה, ועד שלא תתרופף שליטתו של הארגון בעדה השיעית, לא ברור אם הצבא אכן יוכל לעמוד במשימה. סיוע חיצוני – מערבי, ומצד האמירויות – יוכל לשפר את הסיכוי להצלחה. מנגד, האינטרס הישראלי מחייב להימנע ממעורבות של תורכיה ושל המשטר הסורי בלבנון.
היבטים משמעותיים בתוכנו של מזכר ההבנות עם לבנון
יש יסוד לקביעה שהחתימה על הסכם ההבנות עם לבנון ב-26 ביוני 2026 הייתה הישג מדיני חשוב בפני עצמו, גם אם עומדים בעינם סימני השאלה לגבי הסיכויים ליישומו בפועל. הן בהיבט הסמלי והן בתכניו המעשיים, המסמך מגלם מציאות חדשה ביחסים בין שתי המדינות – ודווקא לאחר פעולות של ישראל שחוללו הרס נרחב בלבנון, בייחוד בדרום, ולאחר שהפסקת האש הקודמת (17 באפריל) הניבה בפועל הידרדרות במצב הביטחוני, פגיעה גוברת בכוחות צה"ל (בעיקר באמצעות רחפני נפץ) ובהדרגה גם התחדשות התקיפות נגד מטרות צבאיות ואזרחיות בשטח ישראל.
בעוד שההסכם על תוואי הגבול הימי בין אזורי המים הכלכליים (EEZ), שנחתם ב-2022, הושג במו"מ עקיף (כל צד בנפרד מול השליח האמריקני עמוס הוכשטיין), וגם נחתם בדרך זו, כשני הסכמים נפרדים עם ארה"ב – הפעם התנהלו חמישה סבבי שיחות ישירות בוושינגטון, בהובלת שגריריהן של שתי המדינות, כשבחלקם השתתפו גם אנשי צבא משני הצדדים. גם מעמד החתימה היה ישיר, בילטרלי, ולעיני המצלמות, כביטוי לשינוי מהותי ביחסים.
בהיבטי התוכן, מזכר ההבנות מגלם שלושה היבטים מרכזיים העולים בקנה אחד עם עמדות היסוד הישראליות:
- הוא מגלם, בניסוחו כמו גם בדרך שבה התנהל המו"מ, את עקרון ההכרה ההדדית בריבונות של שתי המדינות, ומובעת בו השאיפה להגיע עם השלמת המהלך לכדי שלום – שפת מושגים שנעדרה מן השיח הלבנוני זה למעלה מארבעים שנה. נודעת לכך חשיבות יתרה דווקא בנסיבות הנוכחיות, כאשר בידודה המדיני של ישראל מסתמן כסוגיה אסטרטגית העומדת בפני עצמה, וגם היחסים עם מדינות באזור שהסתמנו בעבר כשותפות פוטנציאליות להרחבת מעגל השלום נמצאים במגמת נסיגה.
- הוא מתייחס במפורש לצורך לפרוק מנשקן את המיליציות שאינן כפופות למרות השלטון בלבנון, ובכך למעשה מהדהד את אחד הקריטריונים הבסיסיים לריבונות של כל מדינה באשר היא, קרי, המונופול על השימוש בכוח צבאי. גם אם ארגון חיזבאללה אינו מוזכר בשמו, ברור כלפי מי הדברים מכוונים, והם משתקפים גם בהתבטאויות של הנשיא עאון ובכירי ממשלו. גם במרחב הציבורי הלבנוני נשמעות כיום אמירות גלויות (ואמיצות) המוקיעות את המצב שבו לבנון סופגת מהלומות כבדות במלחמה שאיננה שלה ומתנהלת בשירות האינטרס של מדינה זרה, איראן. האשמה, בראיית רבים בלבנון, מוטלת על חיזבאללה, גם אם ישראל זוכה לגינוי על היקף ההרס בדרום לבנון.
- חשוב לא פחות הוא אימוץ דגם הפעולה המודולרי, שבמסגרתו כל נסיגה של צה"ל במתווה שסוכם בנספחים החסויים מתא שטח שהוסכם עליו תשמש מבחן ליכולתו של צבא לבנון – בפיקוח אמריקני – להשליט בו את מרותו ולמנוע מחיזבאללה לשוב ולהיאחז בו. הן בהסכמי ההפרדה של שנות ה-70' (תפיסת ה"צעד אחר צעד" מבית מדרשו של הנרי קיסינג'ר) והן במתווה המקורי (שהשתבש) של מהלך אוסלו הייתה אמורה לעמוד במרכז גישה זו של העמדת ההתחייבויות במבחן מדורג, כתנאי לוויתורים הנוגעים לאחיזה בשטח.
חשיבות הממד האמריקני
בתוך כך, בנסיבות הנוכחיות נודעת משמעות מרחיקת לכת לתפקידו של הממשל האמריקני בקידום הסכם שאין בו דריסת רגל לאיראן. תשעה ימים בלבד לפני כן חתם הנשיא דונלד טראמפ על מזכר הבנות עם איראן שכלל קביעה מפורשת באשר לזיקה בין המשא ומתן שאמור להתנהל בנושאי הגרעין והמעבר במצר הורמוז לבין המצב בלבנון ותביעותיה של איראן לנסיגה ישראלית. ההנמקות שהציע הממשל האמריקני להצדקת ההסכם עם איראן שיקפו רתיעה מן השימוש בכוח וספקנות לגבי היכולת לפתוח את המצר, ולכן, גם אם במשתמע, הציבו את איראן בעמדת כוח בנוגע לעתיד הכלכלה העולמית כולה.
נוכח מסרים אלה – וגם לנוכח הקשיים הגוברים שבהם נתקל חיזבאללה במערכת הלבנונית – איראן מיהרה להציב דרישות כלפי ישראל בזירה זו, ולשוות להן גוון גלוי ובוטה של "סחיטה באיומים" (לאחרונה דרש שה"ח אראקצ'י מארה"ב "לרסן את חיות המחמד שלה"). הקושי נותר טמון לא רק בתוכן המסוכן של הדרישות אלא בכך שכל מהלך שייתפס בפועל כנובע מתכתיב איראני יהפוך מייד לנקודת המוצא למערכת הדרישות הבאה – מצב המכונה "מדרון חלקלק" של ויתורים מול יריב הנמצא בעמדת יתרון.
ההסכם עם לבנון, לעומת זאת, מותיר את איראן מחוץ למשוואה הלבנונית. ראוי לציין שזו גם עמדתה המפורשת של ההנהגה הלבנונית עצמה, הרואה במהלך דרך להשתחרר מן הלפיתה של גורם זר. גם חיזבאללה אינו צד להחלטות, אף שהן נוגעות לעתידו ככוח צבאי. בתוך כך, ארה"ב מאותתת למשטר משמרות המהפכה בטהרן שלא כל הקלפים בידיהם.
לא יהיה זה נכון – ודאי מנקודת מבט ישראלית – לעסוק בהשערות לגבי מאזן הכוחות הפנימי בממשל טראמפ, ובסיבות לשינוי המגמה של הנשיא, שינוי שהתבטא גם בחידוש האזהרות לאיראן לגבי מה שעשוי לקרות אם השיחות איתה לא יניבו תוצאות. די בקביעה שהמהלך מול לבנון ממחיש כי הממשל, והנשיא אישית, הפנימו את רמת הסיכון שנוצרה עקב "חדוות הניצחון" האיראנית, ולכן גם את הצורך למצוא נקודת בלימה במדרון.
מה הלאה?
הצעד הראשון של ההסכם באזורי ה"פיילוט" הוא אינטרס משותף, ויש יסוד להעריך כי במאפייניו המוגדרים והמצומצמים הוא גם ייושם בהצלחה. עם זאת, המהלך הרחב יותר רחוק מלהיות ודאי, הן בממד הצבאי בשטח והן ברובד המדיני של התקדמות ביחסים בין שתי המדינות. ראוי להזכיר בהקשר זה הן את הדרך שבה סיכלה סוריה, באיומי כוח הזרוע, את יישום הסכם השלום שהושג בשיחות יארזה ב-1983; והן את הקלות היחסית שבה הביס חיזבאללה את צבא לבנון במאי 2008, כאשר התגלע עימות סביב השליטה בנמה"ת ביירות ובספקטרום האלקטרומגנטי.
בה בעת, בולטים גם ההבדלים: חיזבאללה כיום חלש בהרבה מכפי שהיה עד 2024. העורף האסטרטגי שלו בסוריה קרס, וכיום הוא אף ניצב בפני איום מרומז של המשטר הנוכחי בדמשק (שטראמפ בחר להבליט!) לפרוע את החשבון על חלקו של חיזבאללה בטבח בעם הסורי בשליחות משטר אסד. כל זאת, כאשר המרחב הציבורי בלבנון רווי קריאות לשחרור המדינה מעולה של איראן. כל זה משפר את סיכויי ההצלחה. מימוש ההסכמות עם איראן בדבר הסרת הסנקציות עלול לאפשר לה לסייע לחיזבאללה להשתקם ולאיים על היכולת לממש את ההסכם בין לבנון לישראל. אתגור ההסכם יכול לבוא גם ישירות מאיראן, תוך מימוש איומיה, אולם לפי שעה נראה שאיראן מסתפקת באיומים ואיננה ממהרת לממשם.
בכל מקרה, יידרשו:
- תגמולים חומריים לייצוב המשטר הנוכחי מול אויביו – מארה"ב, ממדינות במערב ומאיחוד האמירויות (לישראל עדיף לצמצם את השפעת תורכיה).
- תיאום הדוק, הנשען על תמונת מודיעין מפורטת, עם גורמי המעקב האמריקניים, ברוח השותפות עם CENTCOM כפי שנבנתה בשנים האחרונות, וביתר שאת בחודשי המלחמה. זאת תוך מודעות לכך שלאמריקנים עלול להיות עניין להציג הצלחות של צבא לבנון, גם אם אין לכך אימות מלא בשטח.
- אורך רוח והכרה בחשיבותו של מאמץ מצד ישראל להגיע להתקדמות, ובכך לא רק ליצור, ככל האפשר, מציאות חדשה בלבנון אלא גם להמחיש לארה"ב שהתפנית בעמדתה כלפי התפקיד האיראני הוכיחה את עצמה. עם זאת, כל עוד לא יפורק חיזבאללה מנשקו באמת, אל לה לישראל לוותר על נוכחותה הצבאית עד הקו הצהוב בדרום לבנון ועל חופש הפעולה שלה נגד איומים מצד חיזבאללה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
