המאורעות האחרונים בוושינגטון מצביעים, מחד גיסא, על הקיטוב המסוכן בחברה האמריקנית, מימין ומשמאל, ועל האתגרים שעומדים בפני חוסנה הדמוקרטי של ארה"ב, משענתה האסטרטגית של ישראל, אך מאידך גיסא גם על הזדמנות להשבת היציבות ולגישה מכלילה (אינקלוסיבית) של הממשל החדש.
הממשל החדש מזוהה עם הזרם המרכזי של המפלגה הדמוקרטית ולא עם האגף ה"פרוגרסיבי", שעמדותיו כלפי ישראל בעייתיות ואף עוינות. בנסיבות אלה, זיהויה של ישראל עם המפלגה הרפובליקנית, שהפך את ישראל לנקודת מחלוקת בוויכוחים פוליטיים, ובמיוחד עם ממשל טראמפ, מכרסם בתמיכה הדו-מפלגתית המסורתית. כניסתו של נשיא חדש מהמפלגה הדמוקרטית היא אפוא הזדמנות לחזק מחדש את התמיכה הדו-מפלגתית.
התגובה היהודית והישראלית לאירועי 6 בינואר
בעקבות ההסתערות על בניין הקפיטול (6 בינואר 2021), והניסיון האלים לשבש את ההצבעה בקונגרס על אישור תוצאות הבחירות לנשיאות, הביעו מנהיגי יהדות ארה"ב, בקשת רחבה של זהות ארגונית ופוליטית, משתי המפלגות, זעזוע עמוק מן המאורעות ומשמעותם. ברוב המקרים נלוותה לכך גם אמירה, לעיתים בוטה, באשר לחלקו של הנשיא בהסתה שהובילה לכך, הגם שלאחר יומיים התנער ממעשיהם. לתחושת הזעזוע בקרב יהודים אמריקנים תרם גם הגוון האנטישמי המובהק של חלק מן המסתערים, גוון שהנשיא הנבחר ביידן בחר להתייחס אליו בתגובתו למאורעות. זאת אף כי היו בין משתתפי האירועים גם מי שנופפו בדגל ישראל.
גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, בהצהרה לתקשורת לרגל פגישתו עם שר האוצר האמריקני סטיבן מנוצ'ין, נתן ביטוי לחשיבותו של המודל הפוליטי האמריקני כמקור השראה לישראל, ולו ברמה האישית במרוצת חייו, קבע כי ההסתערות על גבעת הקפיטול הייתה בגדר פעולה "מחפירה" (The rampage at the Capitol yesterday was a disgraceful act) שיש לגנותה בכל תוקף, והוסיף: "אין לי ספק שהדמוקרטיה האמריקנית תגבר".
מסרים דומים שגינו את המאורעות, הדגישו את חשיבות ההליכים הדמוקרטיים והתריעו מפני קיטוב והקצנה, השמיעו גם מנהיגים ישראליים נוספים, ובהם ראש הממשלה החליפי בני גנץ וראש מפלגת "תקווה חדשה" גדעון סער. גם אם הדברים לא נאמרו במפורש, יש לראות במסרים אלה התנערות ישראלית הכרחית מזיהוי יתר עם מחנהו הפוליטי של טראמפ, להבדיל מן המפלגה הרפובליקנית שגורמים בכירים בשורותיה הסתייגו ממנו בעקבות המאורעות, ומן ההתנהלות המהווה סטייה מערכי היסוד המשותפים לשתי המדינות.
הכרת תודה היא אומנם רגש אנושי נאצל, וטראמפ זכאי להכרת תודה על כמה וכמה ממהלכיו בשנות כהונתו, אולם במקרה זה גוברים עליה שיקולים מוסריים ומעשיים גם יחד, שחייבו את ישראל להבהיר היכן היא עומדת. בהמשך הדרך הם גם יצריכו מאמצים נוספים כדי להבהיר את תמיכתה של ישראל בחוסנה של הדמוקרטיה האמריקנית, ולעגן מחדש את "היחסים המיוחדים" בבסיס איתן של תמיכה דו-מפלגתית.
תווי יסוד למדיניות ישראל מול הזירה הפנימית האמריקנית
יש למסר ישראלי ברור, המשקף מחויבות לתמיכה דו-מפלגתית, סיבות ערכיות ומוסריות, ובראשן המחויבות לרעיון הדמוקרטי כאבן יסוד בזהותה של ישראל וביחסים המיוחדים עם ארה"ב. זאת אל מול הצביון האידאולוגי המסוכן, הכולל מרכיבים של גזענות ואף אנטישמיות, הן של הימין הקיצוני – ה-Proud Boys ואחרים מקרב משתתפי ההסתערות – והן של גורמים עוינים בשמאל הרדיקלי השוללים את עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל. מעבר לכך, האינטרס הלאומי ואף הביטחוני של ישראל כרוך כיום ואל מעבר לאופק הנראה לעין בעתידה של ארה"ב וביציבותם של מוסדותיה השלטוניים.
יציבות זו עומדת במבחן. כאמור, כוחות משמעותיים מקרב המפלגה הרפובליקנית סייעו גם הם בהכלת המשבר ובהשלמת המהלך המסודר של אישור הצבעת האלקטורים, ואפילו הנשיא טראמפ גינה את ההסתערות, התנער ממבצעיה, והתחייב לחילופי ממשל מסודרים.
ראוי אפוא כי ממשלת ישראל, הכוחות הפוליטיים המרכזיים המתמודדים בבחירות 2021, והגורמים המעצבים את התודעה הציבורית ייתנו את דעתם לצורך הדוחק שלא להיגרר אחר מגמות הקיטוב בארה"ב, ולחזק את הזיקה לזרם המרכזי בשתי המפלגות. זאת הן מול גורמי השמאל הקיצוני, שגם הם חצו את סף האלימות באירועי מחאה, והן נגד הימין הרדיקלי החדור תאוריות קונספירציה, שלחלקן גוון אנטישמי מובהק.
ברובד האופרטיבי, נדרשת כעת מצד ישראל מדיניות ברורה ועקבית, כולל מסרים בדרג המדיני העליון, המתורגמת גם לעשייה של נציגויות ישראל בארה"ב ולמסרים המועברים בשיח אינטנסיבי עם הנהגת הארגונים היהודיים העיקריים. בראש סדר העדיפויות חייב לעמוד, כציר מרכזי בעשייה המדינית בטווח המיידי, שיקומו של בסיס התמיכה הדו-מפלגתי ההיסטורי, גם אם פירוש הדבר יצירת מרחק מסוים ממי שהיה ידיד ותומך של מדינת ישראל.
הדבר מתחייב מכמה סיבות מעשיות:
1. זיקתה של מדינת ישראל ליהדות ארה"ב המאורגנת, שרוב מניינה ובניינה נחרד מן המאורעות ואף מהתנהלותו של הנשיא, להוציא גורמי שוליים. גם תומכי ישראל מובהקים בשורותיה של ההנהגה היהודית בארה"ב ראו בדאגה עמוקה את סממני ההזדהות של רבים בארץ עם האיש ודרכו, גם אם הבינו ממה הם נובעים. לקראת המבחנים שלפנינו, חשוב לקיים איתם דיאלוג מעמיק ולהקשיב, בדרג הבכיר ביותר, לדאגותיהם ולציפיותיהם מממשלת ישראל.
2. הצורך לשוב ולבסס את היחסים המיוחדים על תמיכה דו-מפלגתית בקונגרס, החולש בין היתר על תקציבי הסיוע. היעד המיידי צריך להיות הידוק הקשר עם הזרם המרכזי במפלגה הדמוקרטית, שגם הנשיא וסגניתו נמנים עימו, ולבודד את השפעת היסודות הקיצוניים בשורות השמאל (ה- squad– כינוי לרשידה טלאיב, אילהאם עומר, אלכסנדריה אוקסיו-קורטז וכמה מעמיתיהן), שנקטו עמדה אנטי-ישראלית מובהקת, במקום להעצים אותם. כל זאת, מבלי להפנות עורף לידידים מסורתיים במחנה הרפובליקני.
3. תפקיד הקשר האישי: אם אכן יהיה צ'אק שומר מנהיג הרוב בסנאט, כפי שמסתמן, ובסיעה הרפובליקנית יובילו אלה שהתנערו מהנשיא וממהלכיו, כמו מנהיג המיעוט מיטץ' מק'קונל והסנאטור לינדזי גראהם, אכן ייווצרו התנאים לבנייה מחדש של גשרים בין ישראל לבין דמויות מפתח משני עברי המתרס המפלגתי. התנאי לכך, עם זאת, יהיה שגם ישראל תתנער ותסיר מעליה את הדימוי שדבק בה של הזדהות-יתר עם הנשיא היוצא.
4. הרצון להדק את השותפות, החשובה והאיתנה כיום, עם מערכות הביטחון והמודיעין של ארה"ב. אלו, רובן ככולן, ראו בדאגה גוברת את התנהלותו של הנשיא והזדעזעו מן ההסתערות, כהפרה בוטה של החוקה שעליה נשבעו להגן. עצם העובדה שעשרה שרי הגנה לשעבר, ובהם שניים ששירתו תחת טראמפ (מאטיס ואספר), ואחרים שגם הם רפובליקנים מובהקים (כמו דונלד רמספלד), ראו לנכון להתריע מפני מזימות לערב את הצבא בפוליטיקה, יש בה כדי להעיד על הלכי רוח אלה ועל חומרת המשבר, אבל גם על חשיבות מעמדם בדיון הציבורי.
מעל לכול ניצבת כאמור החובה להגיע בהקדם ככל הניתן להידברות מקיפה עם ממשל ביידן ובכיריו. ניתן לומר כי כמה מן הבולטים שביניהם מכירים בחשיבותה של המחויבות האמריקנית לישראל, ולא רק בשל היותם יהודים. גם שר ההגנה המיועד, גנרל לויד אוסטין (האפריקני-אמריקני הראשון בתפקיד, אם מינויו יאושר ותקוצר "תקופת הצינון" הנדרשת בחוק), קשוב לנקודת המבט המשותפת כיום לישראל ולידידותיה במפרץ. כל זאת כשעל הפרק סוגיות בעלות משמעות מרחיקת לכת לעתידה של מדינת ישראל, ובראשן מיזם הגרעין האיראני, לצד מאזן הכוחות במזרח הים התיכון, יציבות המשטרים, והמהלכים בזירה הפלסטינית.
דווקא בשל הפוטנציאל להתגלעותן של מחלוקות בשאלות רגישות, חשוב שלא ייערמו מכשולים על דרכה של הידברות זו, ושישראל תתמקד בטיפוח צירי ההשפעה שלה בוושינגטון היכולים לסייע בפתרון בעיות, גישור על מחלוקות ונטרול מגמות מסוכנות. שלושת צירי ההשפעה העיקריים הם: הקהילה היהודית המאורגנת, הממסד הביטחוני המקצועי והזרם המרכזי של שתי המפלגות, בשני בתי הקונגרס.
הדגש כאן הוא על עצם המתכונת של ההידברות, היקפה ואפיקיה. אשר לתכנים, כפי שכבר צוין במסמך מחקרי קודם של המכון יש מקום לאותת לבני שיח בצד הדמוקרטי על נכונות ליטול יוזמה מדינית, לאחר הבחירות בישראל, במכלול הפלסטיני, תוך שימור מרכיבים של תוכנית השלום של הממשל היוצא, אך ללא מחויבות קשוחה לכל פרטיה. בסוגיה האיראנית נדרש מסר תקיף בהרבה, השולל מחוות בטרם עת למשטר בטהראן ומצביע על המשמעויות הקיומיות של הסוגיה מבחינתה של ישראל, אם כי בצידו נכונות לדון על משמעויות אפשריות של הסדר "ארוך יותר וחזק יותר", בלשונו של ביידן.
תיאום עמדות הדוק בנושא זה, וכן בשאלת המדיניות מול תורכיה ומאזן הכוחות במזרח הים התיכון, עם מדינות המפרץ ועם מצרים יקנה משנה תוקף למסר הישראלי. יש להניח שגם הנשיא הנכנס, כקודמו, יבקש להפחית את היקף המעורבות והמחויבות האמריקנית באזור, וחשוב שיפנים כבר בראשית כהונתו כי ישראל ממלאת כיום באזור תפקיד אסטרטגי משמעותי הרבה יותר מכפי שהיה בשנות כהונתו בוועדת החוץ של הסנאט או אף כסגן הנשיא בממשל אובמה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: Bigstock
