בחירות "האמצע" בארה"ב, בנובמבר 2026, עשויות להניב מהפך ורוב דמוקרטי, לפחות בבית הנבחרים ואולי אף בסנאט, בין היתר על רקע מורת רוח ציבורית מהתנהלותו של הנשיא דונלד טראמפ. בתוך כך, הבחירות המוקדמות (פריימריס) למועמדות המפלגה הדמוקרטית חושפות קרע בשורות המפלגה סביב שאלת היחס לישראל, ואת חומרת האתגר שידידי ישראל ניצבים בפניו. הבחירה בגראהם פלאטנר, המזוהה עם האגף ה"פרוגרסיבי" ועם עמדות אנטי-ישראליות, כמועמד הדמוקרטי לסנאט במדינת מיין (אף על פי שהתעוררו טענות לגבי עברו), ממחישה את מגמת הסחף. באשר לבית הנבחרים, בכמה מחוזות "כחולים" (שבהם מובטח מראש ניצחון למועמד הדמוקרטי) נבחרו מועמדים המזוהים עם קו אנטי-ציוני מובהק, וראש עיריית ניו יורק, זוהראן ממדאני, מקדם מועמדים הקרובים לעמדותיו לקראת הפריימריז שיתקיימו ב-23 יוני. אחת מאלו אף הביעה תמיכה גלויה בחמאס כבר ב-8 באוקטובר 2023. גם "ועדת פעולה פוליטית" חדשה, המכנה את עצמה American Priorities (ומציגה את איפא"ק כמי שמייצגים אינטרס "זר") נרתמה לסייע לאלו המתייצבים נגד ישראל. עמדתה של שדולת J-Street, המציגה את עצמה כמזוהה עם השמאל הציוני אך דוגלת כיום בהתניית הסיוע הביטחוני לישראל, תורמת גם היא למורכבות המצב בשורות הדמוקרטים.
מנגד, יש גם מחוזות שבהם גברו מועמדות ומועמדים המזוהים עם הזרם המרכזי במפלגה, ועם קו מתון יותר (אם כי לעיתים ביקורתי) כלפי ישראל, ובסבבי הבחירות הקודמים הוכח שכוחו של איפא"ק עדיין במותניו, ורבים מאלו שסומנו על ידי השדולה הפרו-ישראלית כבעייתיים לא הצליחו להיבחר. אפילו במחנה הפרוגרסיבי בקרב הדמוקרטים יש קולות המתנגדים לעמדות ה-squad (הקבוצה האנטי-ישראלית הרדיקלית, בהובלתן של אלכסנדריה אוקאסיו-קורטס, רשידה טלאיב ואילהאן עומר).
המאבק, שככל הנראה ניתן לקבוע כבר עתה שתוצאותיו לא תהיינה חד-משמעיות, מחייב את ישראל וידידיה להתוות אסטרטגיה פוליטית ארוכת טווח כדי לבלום את הסחף. לא יהיה זה נכון להיקלע לעמדה (שיש לה תומכים בחוגים מסוימים בישראל) של ויתור מראש על תמיכתה של המפלגה הדמוקרטית, בניגוד למסורת רבת השנים של בסיס פוליטי דו-מפלגתי (בי-פרטיזני) שעליו נשענו היחסים המיוחדים בין ארה"ב לישראל; מה גם שלקחי העת האחרונה מצביעים על חובת הזהירות בכל הקשור להישענות בלעדית על הנשיא דונלד טראמפ ומחנהו. בטווח המיידי, נכון יהיה להציב את הנושא במקום בכיר יותר בסדר העדיפויות ולהעמיק ביתר שאת את ההידברות עם בכירים במפלגה הדמוקרטית וביהדות ארה"ב המודאגים ממגמה זו.
חשיבותן של בחירות האמצע, נובמבר 2026
בבחירות האמצע, midterm, המכונות כך משום שהן מתקיימות באמצע הקדנציה של נשיא נבחר, עומדים לבחירה כל בית הנבחרים ושליש מהסנאט. בנובמבר 2026 תהיינה בחירות לסנאט ב-35 מדינות, כולל בחירות מיוחדות באוהיו. כיום יש רוב רפובליקני בשני הבתים, המאפשר (ברוב המקרים) לנשיא דונלד טראמפ לקדם את החקיקה שהוא מעוניין בה. עם זאת, השנה מסתמנת אפשרות ריאלית של מהפך:
- בבית הנבחרים מכהנים כיום 218 רפובליקנים מול 212 דמוקרטים, וחמישה מושבים פנויים כעת בשל פרישה או פטירה. די בתזוזה קלה יחסית, על רקע מורת רוח ציבורית רחבה כלפי ממשל טראמפ, כדי להביא את הדמוקרטים להשגת רוב (שפירושו, בארה"ב, שליטה גם בכל ועדות הבית, ובראש ובראשונה בתהליך התקציבי).
- בסנאט יש כיום רוב רפובליקני של 53 מול 47, וסיכויי הדמוקרטים למהפך נמוכים יותר אך קיימים. ברוב המדינות שבהן תתקיימנה בחירות, 22 מול 13, מכהנים כיום סנאטורים רפובליקניים, ובחלקן (בייחוד במיין ובצפון קרוליינה, וכנראה גם בטקסס, באייוואה, באוהיו ואפילו באלסקה – מעוז רפובליקני מסורתי) מסתמנים מרוצי בחירות תחרותיים. לרפובליקנים סיכוי מסוים לזכות במושבים דמוקרטיים שהתפנו במישיגן, ואולי גם בג'ורג'יה.
באווירת הקיטוב הפוליטי השוררת בארה"ב, רוב המחוזות ואף המדינות מקובעים בזהותם המפלגתית. רק במספר מצומצם של מרוצים יש פוטנציאל למהפך, ולחברי קונגרס מכהנים יש בדרך כלל יתרון מראש. כמו כן, פסיקת בית המשפט העליון מאפשרת לרפובליקנים במדינות אחדות לשרטט מחדש את מחוזות הבחירה במתווה המשרת אותם, ומפרק מחוזות שנבנו במיוחד כדי להבטיח שיהיה בהם רוב אפריקני-אמריקני (ולכן גם דמוקרטי). עם זאת, לאור מעמדו המעורער של טראמפ בסקרים, והדפוס החוזר ונשנה בהיסטוריה האמריקנית של הישגים בבחירות האמצע למפלגה היריבה לזו של הנשיא, יש משמעות מיוחדת לבחירות אלה, ולכן גם למקומה של "השאלה הישראלית" בסדר היום הפוליטי, בעיקר בשורות הדמוקרטים.
התחזקותם של כוחות אנטי-ישראליים במפה הפוליטית הדמוקרטית
המסרים האנטי-ישראליים החריפים בקרב המחנה ה"פרוגרסיבי" בארה"ב, שיש להם תהודה גם בקוטב הנגדי, של גורמים אנטישמיים בתנועת ה-MAGA בימין, נשמעו עוד לפני אוקטובר 2023, אך התחדדו מאוד בשל המלחמה בעזה, וכעת גם בלבנון, כשבראשם ההאשמה ב"רצח עם". על בסיס זה נשמעת שוב ושוב הקריאה להפסקת הסיוע לישראל, או לפחות להתנייתו בשינוי חד של מדיניות ישראל הנוכחית. דיונים אלה נותנים את אותותיהם בשיח המקוטב בחברה האמריקנית בכלל, וביתר שאת בשורות המפלגה הדמוקרטית.
הבחירה בגראהם פלאטנר, דמות חדשה (מגדל צדפות…) המזוהה עם המחנה הפרוגרסיבי המובהק ונוקט עמדות אנטי-ישראליות בוטות, כמועמד הדמוקרטי לסנאט במדינת מיין, ממחישה את חומרת האתגר. מיין מיוצגת אומנם בסנאט מזה 30 שנה על ידי סוזאן קולינס, רפובליקנית מתונה, ש"שמרה מרחק" מטראמפ, ואילו פלאטנר מתמודד עם האשמות לגבי יחסו לנשים (טראמפ כינה אותו "בריון סוג ב' ") ועם העובדה שבצעירותו התהדר בקעקוע נאצי. עם זאת, לאור הנטייה הברורה לצד הליברלי-פרוגרסיבי בכמעט כל מדינות ניו אינגלנד, סיכוייו נחשבים כיום שקולים.
אשר לבית הנבחרים, מועמדים המזוהים במובהק עם השמאל הרדיקלי וקבוצת ה-squad האנטי-ציונית, כמו כריס ראב במחוז ה-3 בפנסילבניה ואדם חמאווי במחוז ה-12 בניו ג'רסי, כבר נבחרו כמועמדי המפלגה במחוזות דמוקרטיים מובהקים שבהם ניצחונם בבחירות הכלליות מובטח; ובלפחות שלושה מחוזות במדינת ניו יורק (שם תתקיימנה הבחירות המוקדמות ב-23 יוני) פועל ראש העיר האנטי-ישראלי, זוהראן ממדאני, לקדם שתי מועמדות (היספאניות) ומועמד (יהודי) המזוהים עם עמדותיו: בראד לאנדר במחוז ה-10, יהודי אך עוין כלפי מדיניות ישראל, המתמודד נגד חבר הקונגרס המכהן, דן גולדמן, הנהנה מתמיכת איפא"ק; קלייר ואלדז במחוז ה-7; ובמקרה הקיצוני ביותר, דאריאליזה אווילה שוואליה במחוז ה-13 – פעילה פרו-פלסטינית קיצונית, שהתייצבה בהפגנת תמיכה בחמאס כבר ב-8 באוקטובר 2023.
כמו כן, מול AIPAC וועדות הפעולה הפוליטית שהקים בשנים האחרונות (AIPAC PAC ו-United Democracy Project) התייצבה קבוצה המכנה את עצמה America Priorities – "רמז דק" לטענה שאיפא"ק משרתים אינטרס "זר" – התורמת למועמדים אנטי-ישראליים (היא מתהדרת בכך שהשקיעה סכום ניכר במסע הבחירות של חמאווי, שנבחר למרות זיקתו בעבר לגורמי טרור אסלאמיסטיים; אך יש לציין שלא הייתה השקעה של איפא"ק במועמדים שרצו נגדו, כך שאין בסיס להתהדרותם כאילו "הביסו את השדולה הציונית").
גורמים מאזנים
חשוב לציין שהסחף לעבר עמדות רדיקליות כלפי ישראל (עדיין?) אינו גורף, גם לא בקרב הדמוקרטים. יש עמדות מפתח שהתפנו, ומי שנבחר להתמודד עליהן שייך דווקא לזרם המרכזי והמתון במפלגה, וביניהם המועמד לסנאט במרוץ התחרותי באייוואה, ג'וש טורק, והמועמדת במחוז השביעי של ניו ג'רסי, רבקה בנט, טייסת קרב ברקעה האישי. הממסד המפלגתי וגורמים בולטים בקהילה ההיספאנית בניו יורק התייצבו לצידו של חבר הקונגרס המכהן במחוז ה-13, אדריאנו אספאייאט.
יתרה מזאת, גם המחנה הפרוגרסיבי אינו עשוי מעור אחד: חבר הקונגרס ריצ'י טורס, תומך ישראל מובהק לצד עמדותיו הפרוגרסיביות, זוכה לתמיכה גורפת במחוז הבחירה שלו (ה-15 של ניו יורק), הנאמדת כיום ב-98% מן הבוחרים.
מעברו הרפובליקני של המתרס, גבר הסנאטור לינדזי גראהם – ידיד מובהק – בנקל על יריב בדרום קרוליינה, ממחנה ה-MAGA הבדלני, שתקף אותו בין היתר בשל תמיכתו בסיוע החוץ. הקול האנטישמי הצורם ביותר בבית הנבחרים – מרג'ורי טיילור גרין – בחרה לפרוש, ובמחוז ה-4 של קנטקי ניצח אד גאלריין, שנתמך על ידי איפא"ק וטראמפ, את תומאס מאסי, חבר קונגרס מכהן, רפובליקני ליברטריאני שנקט קו עוין לישראל ולמלחמה באיראן. כעת, בבחינת "מתנת פרידה", הוא יוזם העלאה באוב של הטענות כי ישראל תקפה במתכוון את ספינת הביון האמריקנית "ליברטי" ב-1967. ככלל, בין היתר בשל עמדת הנשיא (לפחות עד ראשית יוני 2026), נחלש מעמדם של הגורמים האנטי-ישראליים במחנה המזוהה עימו במפלגה.
בתוך כך המחישה ההשתתפות הנרחבת במצעד ההזדהות עם ישראל בניו יורק – למרות היעדרו של ראש העיר ממדאני – כי המחויבות לישראל עדיין איתנה בקרב חוגים רחבים בקהילה היהודית ומעבר לה, ועל ישראל לחתור לכך שהדברים ישתקפו גם ברמה הפוליטית הארצית.
מה ישראל יכולה לעשות?
בדומה למתרחש באירופה (שיש לו השפעה גם מעבר לאוקיינוס האטלנטי), הקושי הפוליטי הולך וגובר, ולחלק מרובדי העומק – המעוגנים בראייתה העצמית של המפלגה כמגינה על החלשים – אין מענה שניתן כיום להציב. עם זאת, ישראל עלולה לשלם מחיר יקר עוד יותר ביחסיה הכוללים עם ארה"ב אם תרשה לעצמה להיתפס לדפוס החשיבה של "המפלגה האבודה", ותשתלח במנהיגיה. כפי שהומחש לאחרונה, לא נכון ולא רצוי להותיר את הדאגה לביטחון ישראל בידי הממשל בלבד, מה גם ש"שרוכי הארנק" (השליטה בתהליך התקציבי) וחקיקת הסיוע ושימור היתרון האיכותי (QME) הם בידי הקונגרס.
בלימת הסחף צריכה לכלול, אפוא:
- כנקודת מוצא – סימון האתגר, על ידי הדרג המדיני הבכיר, המל"ל, משה"ח עם אגפיו (כולל הדיפלומטיה הציבורית) ומערך הנציגויות בשטח – כסוגיה ראשונה במעלה המחייבת טיפול אינטגרטיבי, ותיאום הדוק ושוטף עם הגורמים המובילים ביהדות ארה"ב.
- מינוף מושכל של הכוונה לוותר בהדרגה על ההיבט התקציבי (FMF) של הסיוע הביטחוני, תוך המרתו בחקיקה שתעגן ביתר שאת ותבצר את המחויבות האמריקנית לשימור יתרונה הצבאי האיכותי (QME) מול צירופי כוחות אפשריים. הזיקה האסטרטגית שנבנתה עם המערכת המקצועית בארה"ב, בדגש על חיל האוויר ועל קהיליית המודיעין, מאפשרת לבנות קשרים על-מפלגתיים ודו-מפלגתיים בסוגיית יסוד זו.
- העמקת הדיאלוג הדיסקרטי עם דמויות מרכזיות במחנה המרכזי במפלגה הדמוקרטית, וכן עם פרוגרסיבים שאינם עוינים, למיפוי התחומים שבהם היחסים המיוחדים בין שתי המדינות תורמים לאינטרס האמריקני הכללי, ולא רק לנשיא ולמחנהו; ובתוך כך, לשוב ולהבליט את ההיבטים האפלים, בתחום זכויות האדם, של המשטר באיראן, של שלטון חמאס בעזה כלפי האוכלוסייה, ושל ההתנהלות האנטי-דמוקרטית של ארדואן. יש להביא בחשבון כי בדיאלוג מסוג זה תישמע גם ביקורת על היבטים במדיניות ישראל, הנחוצה לביסוס הלגיטימיות של גורמים אלה במאבק הפנים-מפלגתי נגד הקולות האנטי-ציוניים המובהקים.
- לפעול – במידת האפשר – כדי לצמצם תחומי חיכוך משמעותיים ומיותרים, ובכלל זה התופעות של פריעת חוק באיו"ש, שיש להן תהודה רחבה ומסוכנת גם בקרב הדמוקרטים וגם באירופה. חשוב להירתם גם בזירה הציבורית בארה"ב – באופן מקיף ובכל הרמות, תוך הסתייעות בידידים מקומיים – למערכה הסברתית לניתוץ המיתוס המסוכן בדבר "רצח עם" בעזה, כאשר מדיניות הסיוע הנוכחית ממחישה בפועל את ההפך.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
