הטלטלה שחוללו התבטאויותיו של הנשיא דונלד טראמפ לגבי עתיד עזה – פינוי האוכלוסייה, שליטה אמריקנית, מודל של שיקום למעין "ריביירה מזרח-תיכונית" – מציפה שתי סוגיות יסוד שבהן עמדותיו נראות כסותרות אלו את אלו. הדחיפה, בלוויית איומים, להשלים את השלב השני בעסקת החטופים ולסיים את הלחימה, סותרת את העמדה האמריקנית החד-משמעית השוללת את המשך שלטון חמאס בעזה; והכוונה להביא להגירתה של האוכלוסייה הפלסטינית מעזה סותרת את השאיפה לטפח ולייצב את הקשרים עם מדינות ערב הפרו-מערביות. יציבות המשטרים במצרים ובירדן, ולכן גם עתידם של הסכמי השלום עם ישראל, עלולה לעמוד בסכנה ממשית; וגם סעודיה והאמירויות כבר הצטרפו למכתב אדיב אך תקיף בסוגיה זו ששרי החוץ הערביים שיגרו לעמיתם האמריקני, מרקו רוביו. עם זאת, אם יתורגמו המסרים הבוטים לאסטרטגיה ארוכת טווח ושקולה יותר, המאורגנת לאורך ציר הזמן, הם יכולים להניב מתווה שיישב את הסתירות:

1. השלמת שלבי העסקה בחודשים הקרובים אינה סותרת מהלך בהמשך הדרך למיטוט שלטון חמאס, בין אם באמצעים מדיניים או (סביר יותר) בכלים צבאיים. שהרי "ערבויות" שנסחטו מישראל על ידי חוטפים אין להן נפקות מדינית, ודאי לא בעידן טראמפ. יתרה מזאת, כל עוד מצרים לא תיתן את ידה להתעצמות מחודשת של חמאס, אין סיבה לחשש שהזמן שיחלוף יפעל לרעתה של ישראל, כל עוד היא פועלת במתווה מתואם עם הממשל.
   
   
2. נוכח עמדת מצרים ומדינות ערביות נוספות, כולל ירדן (בביקורים הצפויים של עבד אל-פתאח אל-סיסי ושל המלך עבדאללה בוושינגטון), השוללת על הסף קליטה של עקורים מן הרצועה, יוכל הממשל לתבוע מהן להשתתף בגיבושה של אסטרטגיה חליפית: שיקום הדרגתי של הרצועה תחת שלטון מעבר רב-לאומי בהובלת ארה"ב ובהשתתפות ערבית (לא בדיוק "בעלות אמריקנית" כפי שהשתמע מדברי טראמפ שאותם, יש לזכור, יש להבין כרוחם אך לאו דווקא כלשונם).
   
   
3. פרק הזמן של מימוש השלב השני של העסקה יכול לשמש להשלמת ההכנות למימוש המהלך המורכב המוצע כאן, כחלופה לתוכניות "הגירוש", לכאורה; ובמקביל, להכנת הקרקע לפעולה צבאית ישראלית במאפיינים שונים מאלו של שיטות הלחימה בשנה האחרונה, כך שייווצרו בשטח התנאים לממשל מעבר בהובלת ארה"ב. זהו גם הזמן שבו תמוקד תשומת הלב באפשרות של משא ומתן עם איראן מעמדת כוח, ובמקביל, קידום הקשרים המעשיים בין סעודיה וישראל.

מסרים סותרים לגבי עתיד הלחימה בעזה?

התפקיד שמילאו הנשיא טראמפ ושליחו, וויטקוף, בקידום השלב הראשון של עסקת החטופים, והמסרים התקיפים בדבר מחויבותו של הממשל למצות את המהלך עד לשחרור כל אלו, החיים והמתים, המוחזקים בעזה, מתפרשים גם כקריאה לשים קץ ללחימה, כפי שדורש חמאס. יתרה מזאת, קריאה זו לשים קץ לשפיכות הדמים ברחבי העולם עולה בקנה אחד עם מסריו של טראמפ גם לפוטין ולזלנסקי, ועם שאיפתו המוצהרת לזכות בפרס נובל לשלום, ולבסס את תדמיתו הציבורית ואת דימויו העצמי (שהואדר בתוכניות טלוויזיה בהשתתפותו) כ"מחולל עסקאות מתוחכם ואפקטיבי" (deal maker).

מנגד, עמדות מפורשות של ראשי הממשל, כולל הנשיא עצמו במהלך פגישתו עם ראש הממשלה נתניהו ובהצהרות שנלוו לה (וכן דברים שאמר שר החוץ רוביו עוד קודם לכן), שוללות באופן נחרץ את האפשרות שחמאס יוסיף לשלוט בעזה. ייתכן אף שהצפייה בסרט המתאר את זוועות 7 באוקטובר (שנמסר כי הנשיא צפה בו בהמלצת שליחו, וויטקוף) חיזקה את נחישותו לשים קץ לאיום הגלום בארגון ובאידאולוגיה שלו.

דא עקא, שבין סיום הלחימה – בנסיבות שבהן חמאס לא רק שורד, אלא אף מתהדר בהישגים מרחיקי לכת שהשיג באמצעות ההחזקה בחטופים, ומפגין מעל במות "שחרור האסירים" את יומרתו למשילות איתנה ברצועה – לבין החזון של עקירת שלטונו, נפתח פער ברמה המעשית: בשלב זה טרם נאמר איך, מתי, ועל ידי מי תאולץ הנהגת חמאס להודות בתבוסה ולעמוד בפני כליה או לצאת לגלות, דוגמת ערפאת ב-1982? בהיעדר מתווה קונקרטי, מדובר בשלב זה ברעיונות שיש לתרגם אותם בתכנון פרטני, ועל פני ציר הזמן למהלך אסטרטגי שישיג מטרה זו, ובהכרח יתעלם מן ה"ערובות" שחמאס חותר להשיג לכך שהלחימה לא תתחדש. בכל מקרה, ברור שכדי שפינוי האוכלוסייה הפלסטינית מעזה יצא לפועל, יהיה צורך להביא להפסקת שלטון חמאס ואז להשיג את הסכמת האוכלוסייה לצאת מהאזור, שהרי אין זה סביר שהפינוי יתבצע בכפייה.

סתירה בין "פינוי" תושבי עזה ליציבות המשטרים הפרו-מערביים באזור

בתוך כך, תגובתן החריפה של מדינות ערב ה"מתונות" (המונח פרו-מערביות כנראה מדויק יותר) לרעיון הפינוי של אוכלוסיית עזה – גם אם היא מנוסחת כמכתב אדיב של שרי החוץ אל רוביו, המגלם רצון בהידברות – מחדדת סתירה נוספת, לכאורה: חזונו של טראמפ, הבוחן את המציאות בעזה מנקודת מבטו של איש נדל"ן מיומן, טומן בחובו, בוודאי כאשר מדובר במצרים וירדן, פוטנציאל לערעור דרמטי של היציבות בשתי המדינות, עד כדי קריסה. המשטר המצרי מדכא אומנם ביד ברזל את האחים המוסלמים, אך הרחוב המצרי רוחש איבה עמוקה לישראל (ולארה"ב), וכניעה ללחץ אמריקני בנושא זה עלולה להצית תבערה. כך הם פני הדברים גם בירדן, שרוב אוכלוסייתה ממוצא פלסטיני ולפיכך קליטה של מספר משמעותי של מפונים מעזה יכולה לקעקע את יסודות הסדר הפוליטי ואת הלגיטימיות של בית המלוכה ההאשמי. חזקה על המלך עבדאללה ועל סיסי שיציגו מסרים אלה בלשון חד-משמעית לטראמפ בביקוריהם המתוכננים בוושינגטון, גם אם הם מודעים היטב לכך שטראמפ אינו אוהב שאומרים לו לא.

ישראל אינה יכולה להתבונן בשוויון נפש בהתהוותו של משבר עמוק בין ארה"ב לבין שתי המדינות שעימן יש לה הגבולות הארוכים ביותר, והסכמי השלום עם שתיהן הפכו למרכיב מכונן של מדיניות הביטחון הלאומי שלה. בקהיר כבר נשמעים קולות המאשימים את ישראל כי היא זו הניצבת מאחורי רעיונותיו של טראמפ, וקוראים לנסיגה מהסכם השלום, גם אם ההנהגה המצרית ממשיכה לשבח את יתרונותיו עבור מצרים. חתרנות איראנית בירדן עלולה גם היא להיאחז בתסיסה סביב נושא זה ולהציב איום על שרידות המשטר – קל וחומר אם אכן יגיעו עזתים במספרים משמעותיים לאדמת ירדן. הידרדרות לעימות – בראש ובראשונה עם מצרים, מדינה של כ-110 מיליון תושבים, צבא של 12 דיוויזיות חמושות היטב, חיל אוויר משמעותי וצי גדול; כשבמקביל גם הגבול המזרחי בוער ונפרצת הדרך לאספקת אמל"ח לשטחי איו"ש – תציב את ישראל בפני איום קיומי במאפיינים מסוכנים.

גם קרע בין הממשל האמריקני – הלהוט ממילא לקצץ בתקציבי סיוע החוץ – לבין מצרים וירדן, בשל "סרבנותן" בנושא, עלול להידרדר לכיוונים שיפגעו ביציבות הסכמי השלום של 1979 ושל 1994. ממשלות ישראל לדורותיהן, מאז הסכמי השלום, ראו בסיוע האמריקני למצרים ולירדן (צבאי ואזרחי) גורם מייצב, המחזק את האינטרס של שתי המדינות בשימור הסכמי השלום. "מערבולת" בוושינגטון שתקעקע יסוד זה עלולה להוביל לפגיעה באינטרס ישראלי חיוני.

מתווה מדורג ליישוב הסתירות

על אף כל האמור לעיל, ניתן לשרטט מתווה מדורג לאורך זמן, שימתן או יישב את הסתירות וישרת את האינטרסים ארוכי הטווח של כל הצדדים:

1. בשלב הקרוב, יש לישראל יסוד להעריך כי גם אם תבחר בשלב זה לממש את השלב השני של עסקת החטופים, ולו במחיר שחרור מחבלים "כבדים" ופינוי אזורי מפתח שצה"ל עדיין שולט בהם, הממשל האמריקני הנוכחי יותיר פתוחה את האפשרות של שיבה ללחימה בהמשך, אם הדבר יידרש לעקירת שלטון חמאס (ברוח עמדתו השוללת את המשך קיומו ככוח צבאי ושלטוני בעזה). כל עוד מצרים – בהידברות תכליתית עם הממשל – תדאג לכך שלא ייפתחו אפיקי אספקה לחמאס, יהיה זה דווקא צה"ל שייטיב לנצל תקופה של כמה חודשים להעצמת יתרונו המבצעי על גורמי הטרור ברצועה.
   
   
2. בתמורה ל"קיפול" הדרישה לפינוי האוכלוסייה, מצרים תידרש – כאמור – לערוב באורח אפקטיבי, ובלי קריצות לארגונו של אבראהים אל-ערג'אני, מנהיג השבטים השולט עסקית בצפון סיני, ואינטרסנטים אחרים בסיני, לכך שחמאס לא יתחמש מחדש; ויחד עם המדינות הערביות האחרות, החתומות על הפנייה לרוביו, תידרש לתרום את חלקה לגיבוש מתווה אלטרנטיבי בעזה.
   
   
3. מתווה זה לא יהיה בגדר "שלטון אמריקני" כפשוטו, אלא מסגרת רב-לאומית במנהיגות, הובלה, ונוכחות מסוימת של ארה"ב, ועל בסיס תיאום ביטחוני הדוק, "פרוטוקול" של מקרים ותגובות, עם צה"ל וקהילת המודיעין הישראלית. גיבושו המלא של מהלך כזה, שעד כה לא הוכן לפרטיו, יצריך ממילא חודשים לא מעטים, שבמהלכם ניתן יהיה למצות את עסקת החטופים במלואה ובה בעת ליצור תנאים משופרים לפעילות צבאית ישראלית במאפיינים של תפיסת שטח, החזקתו ומסירתו המודולרית למסגרת הרב-לאומית (ולא עוד "פשיטות" ויציאה מן השטח כבעבר).

למימוש תפיסה ברוח זו נדרש כעת מאמץ משולב של הדרגים המקצועיים בוושינגטון, ישראל ומדינות ערב שיתרגמו את רוח דבריו של הנשיא – לא את לשונם המילולית הבוטה – למהלכים מבצעיים מוסכמים.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: IMAGO / APAimages