הכרתה של ישראל בסומלילנד תעמוד בקרוב למבחן בישיבה מיוחדת של מועצת הביטחון של האו״ם. כתב האישום ידוע מראש: פגיעה בריבונות, ערעור היציבות באפריקה, שחיקה של המשפט הבינלאומי. אך ביקורת זו מסתירה אמת פשוטה: ההחלטה של ישראל אינה מערערת את הנורמות הגלובליות אלא חושפת עד כמה יישומן סלקטיבי ופוליטי.
השאלה האמיתית איננה האם סומלילנד עומדת ברשימת קריטריונים משפטיים לצורך הכרה; השאלה היא מדוע ישויות פוליטיות שאינן עומדות במבחנים אלה זוכות להכרה שגרתית, בעוד ישות שמקיימת אותם הלכה למעשה זה יותר משלושה עשורים מודרת באופן שיטתי.
החלטתה של ישראל נטועה בראש ובראשונה בשיקולים אסטרטגיים. סומלילנד שוכנת לחופו של מפרץ עדן, בסמוך למצר באב אל-מנדב, אחד מנתיבי השיט החיוניים בעולם. בעידן המאופיין בהתקפות החות'ים, בפיראטיות ובהחרפת התחרות בין מעצמות, הפך הים האדום לזירה מרכזית באינטרס הביטחוני של ישראל. סומלילנד מציעה דבר נדיר בקרן אפריקה: שליטה טריטוריאלית, יציבות פנימית והנהגה המבקשת במוצהר שותפות ולא עמימות.
ההכרה לא יצרה מציאות פוליטית חדשה. סומלילנד מנהלת את ענייניה העצמאיים מאז 1991. היא שמרה על סדר פנימי, קיימה בחירות, אכפה את שלטון החוק וסיפקה שירותים בסיסיים ללא משטר נאמנות בינלאומי וללא כוחות שמירת שלום. ישראל לא יצרה את סומלילנד; היא הכירה בעובדה.
המהלך משקף גם הערכה מחודשת רחבה יותר של הדיפלומטיה בעידן של סימבוליות. במהלך השנה האחרונה הכירו עשרות מדינות במדינה פלסטינית, חרף היעדר ממשל מאוחד, גבולות מוסכמים או סמכות ריבונית אפקטיבית. ההכרה הפכה יותר ויותר למחווה פוליטית ולא למדיניות רציונלית. ישראל בחרה להדגים כי הכרה יכולה להיות מעוגנת גם באינטרסים ובמציאות.
במועצת הביטחון תואשם ישראל בהפרת שלמותה הטריטוריאלית של סומליה. ואולם שלמות טריטוריאלית מעולם לא הייתה עיקרון מוחלט. בפרקטיקה הבינלאומית היא מאוזנת מול אפקטיביות, הסכמה ומשילות. האו״ם עצמו הכיר במדינות שקמו כתוצאה מפרישה חד-צדדית כאשר התנאים הפוליטיים הצדיקו זאת. סומליה לא הפעילה סמכות ריבונית על סומלילנד זה למעלה משלושים שנה. ההיאחזות בעקרון השלמות הטריטוריאלית בהקשר זה היא פחות הגנה על המשפט ויותר הגנה על אינרציה דיפלומטית.
ישראל תוזהר גם מפני יצירת תקדים מסוכן. אך תקדימים כבר קיימים בשפע. למעלה מ-150 מדינות חברות באו״ם מכירות בפלסטין, אף שמוסדותיה מפוצלים והנהגתה אינה שולטת בפועל בחלקים נרחבים מן השטח שהיא תובעת. סומלילנד, לעומת זאת, שולטת באוכלוסייה ובטריטוריה מוגדרות ועשתה זאת בדרכי שלום במשך עשרות שנים. אם ההכרה אמורה לשקף מדינתיות ולא אופנה פוליטית, הפער קשה להצדקה. אין כאן סתירה משפטית; יש כאן סטנדרט כפול.
העובדה שישראל ניצבת כיום לבדה בהכרה בסומלילנד אומרת פחות על סומלילנד ויותר על זהירות-היתר של הקהילייה הבינלאומית. מרבית המדינות מעדיפות עמימות: הן מקיימות נציגויות, שיתופי פעולה ביטחוניים וקשרים כלכליים, אך נמנעות מהכרה רשמית כדי להימנע מחיכוך עם סומליה, עם האיחוד האפריקני או עם גושים אזוריים. המעצמות הגדולות, במיוחד, בחרו במעורבות ללא מחויבות. ישראל העריכה כי התועלת האסטרטגית עולה על המחיר הדיפלומטי. ניתן להתווכח על שיקול הדעת הזה, אך הוא אינו פזיז ואף אינו חסר תקדים.
גם תגובתה של סומליה מחייבת הקשר. במשך עשרות שנים היו יחסיה של ישראל עם סומליה דלים עד בלתי קיימים. סומליה התיישרה מוקדם ובעקביות עם המחנה האנטי-ישראלי בזירות רב-לאומיות ולא כוננה יחסים דיפלומטיים עם ישראל. ישראל אינה מוותרת על בעלת ברית במוגדישו. עם זאת, היא מזמינה את סומליה להפעיל לחץ דיפלומטי, דבר שעל ישראל לנהל בזהירות ככל שהסוגיה מתקדמת במועצת הביטחון.
ההשוואה להכרתה של ישראל בדרום סודן בעייתית. דרום סודן קמה מתוך תהליך שנתמך על ידי האו״ם, שהסתיים במשאל עם ובהכרה בינלאומית רחבה. הכרתה של ישראל השתלבה בקונצנזוס עולמי מובהק. סומלילנד צעדה בדרך אחרת: עצמאות דה-פקטו ללא חסות בינלאומית. הדבר הופך את ההכרה לשנויה יותר במחלוקת, אך לא לפחות לגיטימית.
מבקרים שואלים גם מדוע ישראל מכירה בסומלילנד אך לא בקביליה, בקירנאיקה או בתנועות בדלניות אחרות. התשובה מצויה באסטרטגיה, לא ברגש. סומלילנד מפעילה שליטה טריטוריאלית, מוסדות מתפקדים ושואפת ליחסים הדדיים עם ישראל. קביליה אינה מפעילה סמכות ריבונית, ונמצאת בתחומי מדינה חזקה שתגובתה תהיה מיידית ומערערת יציבות. הכרה ללא ממשל היא סמליות; הכרה בסומלילנד היא בחירה אסטרטגית.
האם ישראל גם שולחת מסר למדינות שמיהרו להכיר בפלסטין? נראה שכן. אך אין צורך למסגר את המסר כתגמול. הכרה המנותקת מן העובדות מרוקנת את המושג מתוכן. אם ההכרה אמורה להיות יותר מתאטרון פוליטי, עליה להיות מעוגנת בממשל, ביציבות ובאחריות.
המבחן האמיתי מתחיל כעת. הכרה היא קלה; אסטרטגיה אינה כזו. ישראל תישפט על יכולתה לתרגם את ההחלטה לשיתוף פעולה בונה, תוך בלימת נזקים דיפלומטיים והימנעות מהסלמה. באו״ם ייאמר לישראל כי הפרה את הכללים. האמת היא שישראל חשפה את הסטנדרט הכפול של האו"ם כלפי כללים אלו.
גרסה קודמת של מאמר זה פורסמה באתר ישראל היום.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
