בעבור עשרה חודשי לחימה, רבים שואלים מדוע המלחמה בחמאס נמשכת זה חודשים רבים והשגת מטרות המלחמה במלואן טרם הושגה. להתארכות הלחימה סיבות מספר, ומאמר זה מנתח כמה גורמים מרכזיים: עיכוב והססנות בקבלת החלטות וחוסר מקצועיות של הדרג הצבאי הבכיר ביותר; הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה כתוצאה מלחץ אמריקאי והימנעות משליטה על תהליכי חלוקתו; העדר טיפול במרכיב האזרחי ובמשילות חמאס במקביל להשמדת הכוח הצבאי שלו; סוגיית החטופים שהשפיעה על האש, על התמרון ועל קצב ההתקדמות של כוחות צה”ל; הלחץ הבינלאומי, בעיקר בקשר ליציאה המאוחרת לתמרון ברפיח ובציר פילדלפי, ולבסוף בעיות יסוד בבניין הכוח של צה”ל.
כבר בתחילת המלחמה היו בצה”ל, במערכת הביטחון ובממשלה מי שביקשו להימנע מתמרון קרקעי ברצועת עזה. עצות דומות ניתנו גם על ידי האמריקאים שהגיעו לישראל. הסיבות לכך היו רבות ומגוונות, אולם נדמה שהעיקרית שבהן נגעה להערכה הירודה של מקבלי ההחלטות במטה הכללי ובדרג המדיני באשר ליכולת של כוחות היבשה לפעול באופן יעיל ומוצלח במרחב המורכב של עזה. אף שנדרש זמן לקבלת ההחלטה, הרי שעם קבלתה פעלו הכוחות באופן נחרץ למימוש משימותיהם. אולם, ככל שנקף הזמן החל הפיקוד הבכיר במטה הכללי לגלות הססנות רבה בהפעלת הכוח ולהשית מגבלות והתניות רבות על התקדמות הכוחות, אף על פי שלא היה זה מבצע מיוחד אלא רצף של התקפות אוגדתיות במלחמה הנדרשות לפעול לאור עקרונות המלחמה, ובייחוד לאור עקרון הרציפות וההמשכיות. השיא היה עצירות רבות של הכוחות בהתקדמות בפעילות ברפיח. כנראה היו לכך גם סיבות מדיניות שנבעו ככל הנראה מלחץ אמריקאי, ושהדרג המדיני לא עמד בו, אולם העדר הנחישות המקצועית של הדרג הצבאי הבכיר ביותר אפשרה את ההתנהלות הזו וגרמה להתארכות מיותרת של הלחימה.
סיבה נוספת שתרמה להתארכות הלחימה, ועדיין תקפה, נוגעת לסוגיית הסיוע ההומניטרי, ולזו יש שני היבטים. הראשון הוא היקף הסיוע ההומניטרי הנכנס לרצועת עזה, והשני לדרכי חלוקתו. באשר להיבט הראשון, הרי שמייד עם תחילת המלחמה הופעל על ישראל לחץ אמריקאי רב להעביר סיוע הומניטרי לרצועת עזה, וגם דלק; זאת כשהיה ברור שחלק נכבד מהסיוע והדלק יגיע לידיו של חמאס ויאפשר לו להגדיל את אורך הנשימה שלו במנהרות. חוסר היכולת של הדרג המדיני לעמוד מול הלחץ הזה פגע באחד המנופים העיקריים של מדינת ישראל בכל מה שקשור להחזרת החטופים, והאריכה את השרידות הצבאית והאזרחית של חמאס.
ההשתלטות של חמאס על הסיוע ההומניטרי מאפשרת לו אורך נשימה ומשמרת את כוחו בקרב האוכלוסייה. חלק מהסיוע מועבר ישירות לצורכי הארגון (מזון ודלק) ואילו היתרה מחולקת על ידו ומשמשת כמנוף לגיוס פעילים חדשים (על ידי הבטחת מזון), כמו גם להעמקת הנוכחות והשליטה שלו במרחב ובאוכלוסייה. זאת ועוד, הסיוע אינו מועבר באופן שהולם את היעדים המבצעיים של צה״ל, בכלל זה למרחבים שבהם יש לצה״ל אינטרס לפנות את האוכלוסייה לשם הגנתה, מה שבתורו מקשה על הלחימה (לדוגמה בצפון הרצועה). ההימנעות של צה״ל מעצירת התהליך הזה באמצעות הטלה של ממשל צבאי ארעי וחלקי, או לחילופין באמצעות קבלת אחריות על חלוקת הסיוע ההומניטרי, מאריכה את המלחמה, ופוגעת ביכולת של צה״ל לעמוד במטרות שהוגדרו על ידי הדרג המדיני. הסברי הצבא באשר לעלותו של ממשל צבאי אינם רלוונטיים, מאחר שאין מדובר על ממשל צבאי מלא אלא רק על קבלת אחריות על חלוקת הסיוע ההומניטרי עד להשמדת חמאס. לאור זאת, קשה מאוד להבין את הסיבות להתנהלות זו.
גורם נוסף המאריך את הלחימה נוגע לסוגיית החטופים. צה״ל פעל ופועל בכל מהלך הלחימה באופן זהיר כדי להימנע מלפגוע בחטופים. התכנון המבצעי של התמרון הקרקעי, כמו גם של הפעלת האש, מבוצעים באופן שממזער את סיכוי הפגיעה בהם. ניתן להניח שהוחמצו הזדמנויות מבצעיות. נראה שהזהירות הרבה והמתחייבת תמשיך ללוות את הלחימה ברצועת עזה.
עיכוב של בין שלושה לארבעה חודשים נגרם בשל הלחץ האמריקאי והבינלאומי להימנע מפעולה במרחב רפיח ובציר פילדלפי. הלחץ נבע בעיקר מהחשש מפגיעה באזרחים חפים מפשע ומפעולות שעלולות אולי למנוע עסקת חטופים. אולם נראה שכבר ברור היום שהחששות היו למעשה תירוץ של ארצות הברית וגורמים בקהילייה הבינלאומית לכפות על ישראל הפסקת אש. בוזבז זמן יקר עד שלבסוף החל צה”ל לפעול במרחב הזה במתכונת שהתקבלה על דעת וושינגטון.
מוכנותו של צה״ל ללחימה מול האיום ברצועת עזה לא הייתה במיטבה, בלשון המעטה. חוסר המוכנות של הצבא התבטא במרכיבים מספר. הראשון נגע לבניין הכוח. צה״ל הזניח במהלך השנים האחרונות את חיל היבשה בכלל, ואת יחידות השדה במערך המילואים בפרט. הזנחה זו נבעה מהתפיסה שניתן יהיה לנצח במלחמה על ידי משאבי מודיעין, אש מרחוק ואמצעים טכנולוגיים שיופעלו על ידי יחידות קטנות. תפיסה זו הובילה להסטה של משאבים רבים ממערך היבשה אל מערך המודיעין והאש המדויקת. כתוצאה מכך צומצם סדר הכוחות של היבשה, נסגרו חטיבות שריון וצומצמה ההצטיידות בפלטפורמות הלחימה המרכזיות (טנקים ונגמ”שים). גם קטנה היכולת של חיל התותחנים וחיל ההנדסה (בעיקר בציוד הנדסי הכבד) הנדרשים מאוד לכוחות היבשה, בייחוד בלחימה במרחבים מורכבים כמו בעזה (ובלבנון). שוחררו מצה״ל עשרות אלפי לוחמים במילואים, והיקף האימונים של אלה שנשארו צומצם. יש לומר את האמת שחלק ממפקדיו הבכירים של צה״ל לא הבינו את היקף האיום הרב-זירתי, וכתוצאה מכך לא הבינו את החשיבות של שימור כשירותו של סד”כ היבשה בכלל, ושל סד”כ המילואים בפרט. בעיות בניין הכוח והעדר סד״כ גדול מספיק הם אחת הסיבות העיקריות לקושי לבצע פעילות במקביל בכמה מוקדי לחימה ברצועה. מוכנותו של צה”ל הייתה ירודה גם בשל היעדרו (כמעט לחלוטין) של פיקוח אזרחי של הדרג המדיני על בניין הכוח של הצבא.
אם לא די בכשלי בניין הכוח של צה״ל הגורמים להתארכות הלחימה, הרי שהצטרף לכך גם חוסר המוכנות בתכנון האופרטיבי להפעלת הכוח. גורם זה בא לידי ביטוי בשני מרכיבים עיקריים. הראשון נגע להערכת חסר של האיום באשר למוכנות ולנחישות של חמאס לפעול מול צה”ל ובאשר להבנת עוצמת האיום בכלל, ובייחוד משמעות איום תת-הקרקע והיקף המנהרות. המרכיב השני שנגזר מהראשון הוא העדרן של תוכניות אופרטיביות לתרחיש הדומה לזה שבו צה”ל נלחם ברצועה (כיבוש מלא של הרצועה והשמדת חמאס). לאורך שנים הייתה רצועת עזה זירה משנית בחשיבותה כשהמטה הכללי מתמקד בעיקר בזירה הצפונית ובמעגל השלישי. מיקוד זה בא על חשבון יכולות איסוף מודיעין, בניית תוכניות אופרטיביות וקשב מבצעי לזירת עזה. כתוצאה מכך נדרש צה״ל לגבש תפיסות מבצעיות עדכניות ולהוציאן לפועל תוך כדי לחימה. ברור שמצב זה השפיע ישירות על משך הלחימה.
לסיכום, התארכות הלחימה ברצועת עזה הינה תולדה של צבר סיבות, אולם נראה שחוסר המוכנות של צה״ל להשתלט על חלוקת הסיוע ההומניטרי המתחייב לאור הדין הבינלאומי הוא הסיבה המרכזית המונעת את השלמת השמדתו של חמאס, צבאית ושלטונית. לדרג המדיני אחריות רבה גם כאן, זאת בשל חוסר יכולתו או מוכנותו להתעמת עם הצבא ולכפות את המתחייב בהיבט האזרחי. לאלה תרמו כמובן מגוון סיבות נוספות כפי שתואר במאמר. הפנמת השינוי המתחייב במישור האזרחי יאפשר להשלים את השמדת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / Xinhua
