מבוא

מלחמת התקומה, וביתר שאת הלחימה ב-7 באוקטובר והמשך המערכה בעזה, שבה לוחמי צה"ל נדרשו לתעצומות נפש גדולות, הראו עד כמה חשוב לחנך את לוחמי צה"ל לאור ערכי יסוד ברורים וחדים. השיח של חלק מהלוחמים ודרג המפקדים הזוטר על אודות העדר ערכי חתירה למגע, אחריות ויוזמה, הכרעה וניצחון[1] על האויב בקרב הפיקוד הבכיר של הצבא, הראו את הפער החמור שנוצר בין הדרגים.

אתוס צבאי אינו רק אוסף של פקודות, אלא תשתית ערכית המאפשרת למערכת היררכית להפעיל כוח קטלני תוך שמירה על ערכיה ועל זהות חברתית. בצה"ל, התפתחות זו עברה שלושה גלגולים: ראשית, לאורך עשרות שנים היו עשרת ערכי היסוד של צה"ל, שנקראו גם "עשרת הדיברות". בעקבות ההחלטה לעדכן את ערכי היסוד, עבר הצבא לשלב הפילוסופיה המוסרית (ה"קוד האתי" שגובש בהובלתו של הפרופסור אסא כשר). ולבסוף, שלב הסינתזה האקדמית שגובש לכלל מסמך "רוח צה"ל" והובל גם הוא ברובו על ידי אנשי אקדמיה מתחום הפילוסופיה. מאמר זה מבקש לטעון כי בתהליך הדרגתי נסוג צה"ל מערכי יסוד שהיו פשוטים וברורים והיוו את ליבת ההכשרה הערכית של הלוחמים והמפקדים, למערכת אקדמית-פילוסופית שסימנה נסיגה מערכי יסוד דוגמת "יוזמה" ו"ניצחון" לטובת מושגים כמו "לגיטימציה" ו"חוקיות", מהלך שיצר ועודנו מקבע מתח מובנה בין הדרג הלוחם לגורמי הניסוח.

העוגן הראשון – עשרת ערכי היסוד של צה"ל

עשרת ערכי היסוד, שנוסחו מתוך הניסיון המבצעי המצטבר של מלחמות הקיום של ישראל, היוו את "עשרת הדיברות" של המפקד. להלן פירוט ערכי היסוד עם ניתוח קצר של משמעותם.

דבקות במשימה לאור המטרה[2] – ערך זה הוא לב-ליבו של האתוס המבצעי. הוא מניח כי המשימה הינה עליונה וביצועה הוא ערך מקודש. אולם היא צריכה להתבצע לאור המטרה המהווה את המצפן. ההנחיה "לאור המטרה" מעניקה למפקד מרחב גמישות ליוזמה. לא בכדי, ערך זה הוא גם עקרון המלחמה הראשון ברשימת עקרונות המלחמה של צה"ל: יש בכך מסר של אחידות וחיבור בין ערכי היסוד לעקרונות המלחמה לאורם מצופה כל מפקד ולוחם לפעול.

דוגמה אישית – הדוגמה האישית של מפקדי צה"ל היא הכלי המרכזי לרכישת אמון הלוחמים. מפקד שאינו מופת לפקודיו, מאבד את הסמכות המוסרית להובילם אל האש.

אחריות ויוזמה – זהו צמד ערכים משלים. בעוד שהאחריות מגדירה את חובת העמידה במשימה, הרי שהיוזמה היא המנוע היצירתי לנצל הזדמנויות מבצעיות במקרה הצורך גם ללא אישור מפורש מלמעלה; אבל יותר מכך – לעשות לעיתים גם מה שלא פקדו עליך לעשות, גם במחיר אישי, כשהכול למען המטרה שהוגדרה לך. מי שעושה זאת צריך להיות מוכן לשלם את המחיר על מעשיו, ובכך הוא פועל להשגת המשימה לאור המטרה ומיישם ערך חשוב נוסף של גילוי אומץ לב (מוסרי ואזרחי, לא פחות מאומץ נוכח פני אויב).

חיי אדם – ערך זה מדגיש את קדושת חיי הלוחמים וחיי אזרחי המדינה, והוא מהווה הבנה עמוקה שכל משימה צריכה להתבצע במינימום אבדות הכרחי, מתוך חובה מוסרית של המדינה כלפי אלו ששלחה לשדה הקרב. כל זאת בהתאם לחוקי המלחמה, קרי תוך יישום כללי האבחנה והמידתיות בכל הקשור בפגיעה באויב, אך תוך הבהרה כי על המפקד לדאוג בראש ובראשונה לחיי אזרחי המדינה ולוחמיו ולא לשים לפניהם את הדאגה לחיי האויב או אוכלוסיית האויב; זאת מול הבלבול שהתפתח לצערנו בשנים האחרונות.

אמינות – האמינות היא תנאי לקיומו של צבא ערכי ומנצח. ערך זה דורש מהחייל והמפקד לומר את האמת, גם כשזו כואבת או מעידה על כישלון. ערך האמינות הוא יסוד ליכולת ולחובה לבצע תחקירי אמת גם כשאתה נדרש להציף טעויות ושגיאות שלך עצמך.

אחוות לוחמים – אחוות לוחמים היא ההבנה שחייו של חברך תלויים בך, ולהפך. זהו ערך המייצר רמת מחויבות החורגת מחברות רגילה – זוהי ברית דמים. זה הערך שמקים אותך תחת אש ממיקומך מאחורי מחסה וגורם לך לזנק לתוך האש לחלץ חבר שנפגע, גם במחיר סיכון חייך.

משמעת – המשמעת בצה"ל אינה טקסית בלבד, היא מבטיחה שארגון מורכב יוכל לפעול בסנכרון. עם זאת, היא תמיד ממותנת על ידי ערך ה"יוזמה", המאזן את הציות הנוקשה.

מוסר לחימה – ערך זה מגדיר את גבולות השימוש בכוח. הוא דרש מהחייל להישאר אדם גם בסיטואציה התובענית של המלחמה בהתנהגות הלוחם מול האויב והאוכלוסייה. לא בכדי נבחרה המילה "מוסר", וזאת מתוך חיבור למורשת העם היהודי ולעיסוק במוסר האדם לאורך שנים רבות. מערך זה נגזרו בהמשך מושגים כמו טוהר הנשק והציפייה שלא לבצע פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה, קרי שאיננה חוקית בעליל.

אומץ לב – היכולת לגבור על הפחד ולבצע את המשימה. אומץ הלב אינו העדר פחד, אלא הפעולה למרות הפחד. זהו הערך המאפשר הסתערות מול פני הסכנה. כאמור, תחת הערך הזה חונה גם אומץ הלב האזרחי, מושג שמהותו האחריות והחובה לומר את דעתך גם כשזו נוגדת את עמדת מפקדיך ואת הקונצנזוס השולט. אומץ לב אזרחי מלמטה ופתיחות שמאפשרת אותו מלמעלה, הם המפתח למניעת נפילה לקונספציות שגויות.

אהבת הארץ – זהו ה"למה". הזיקה הרגשית וההיסטורית לארץ ישראל כמקור הזכות להפעלת הכוח. ללא אהבת הארץ, הצבא הופך לארגון מקצועי-קר, שמתקשה להסביר לעצמו מדוע הוא נדרש להקרבה.

זו הייתה רשימה בהירה ופשוטה להבנה שהיה קל להנחיל אותה לדורות של לוחמים ומפקדים. המחברים, שהיו חיילים ומפקדים בסדיר ובמילואים לאורך שנים ארוכות, לצד חבריהם ועמיתיהם לשירות, עשו שימוש ברשימת ערכי היסוד בחינוך הלוחמים שהיו תחת פיקודם ובבחינת עשייתם כמפקדים. אולם, כדרכו של צה"ל גם בתחומים אחרים, המקדשת "שינוי" כערך עליון, החליט מי שהחליט שיש לעדכן את ערכי היסוד של צה"ל.

עידן "הקוד האתי" והאקדמיזציה של הלחימה

שנת 1994 סימנה קו פרשת מים בתולדות צה"ל. על רקע הסכמי אוסלו והשינויים הגאופוליטיים, הוחלט שיש צורך לגבש את ה"אתיקה" של הצבא. את המהלך הובילו הרמטכ"ל אהוד ברק וראש אכ"א יורם יאיר, שגיבש סביבו צוות בהובלת אסא כשר, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, ובהשתתפות קצין גדנ"ע וחינוך ראשי תת אלוף שלום בן משה והפרקליט הצבאי הראשי אילן שיף. הבחירה בפרופסור כשר כיועץ האקדמי המרכזי לא הייתה מקרית, והייתה לה השפעה מכרעת על אופי המסמך. כשר ביקש לייצר קוד אתי אוניברסלי, כזה שיכול לעמוד במבחן של מדינה דמוקרטית ליברלית, כל דמוקרטיה ליברלית. התוצאה הייתה "ניקוי" של המושגים הצבאיים הפשוטים ומושגים שייחדו את צבא ההגנה לישראל והחלפתם במושגים מתחום הפילוסופיה.[3]

בקורס לאתיקה צבאית שהעביר במכללה לפיקוד ומטה באותן שנים הודה כשר כי הקוד נוסח כך שיוכל להתאים לכל צבא דמוקרטי, ולכאורה אפילו לצבא הגרמני המודרני. עמדה זו קוממה מפקדים רבים, שחשו כי הייחודיות של צה"ל כצבא הגנה של העם היהודי נמחקה לטובת "אוניברסליות דמוקרטית".[4]

ניתן לזהות שינויים מהותיים במסמך הקוד האתי של צה"ל; סירוס ה"יוזמה" וה"מטרה" – שני שינויים מרכזיים הממחישים את הבעייתיות המבצעית. השמטת ה"מטרה" מהדבקות במשימה: בקוד האתי הושמטה הסיפא "לאור המטרה". פילוסופית, ה"משימה" היא הגדרה משפטית ומחייבת, אך צבאית, דבקות במשימה ללא הבנת המטרה הופכת את החייל לרובוט. אם התנאים משתנים, המטרה היא זו שמנחה את המפקד. השמטתה עודדה למעשה תרבות של ציות עיוור במקום הבנה מערכתית. זאת לצד היעלמות ה"יוזמה": בערך "אחריות ויוזמה" נותרה האחריות לבדה, כשההסבר הוא שהיוזמה, מעצם טבעה, היא בלתי צפויה וקשה להגדרה בקוד אתי קשיח. השמטתה העבירה מסר סמוי למפקדים: היצמדו לנהלים, אל תאלתרו, אל תעזו לפעול מעבר לפקודה היבשה.

בנוסף, החלפת "מוסר לחימה" ב"טוהר הנשק" היא אחת הנקודות הטעונות ביותר. בעוד ש"מוסר לחימה" התמקד באדם הלוחם ובנורמות שלו, "טוהר הנשק" הפך את הדיון לטכני ומשפטי. הביקורת המרכזית בדרגי השדה הייתה שהנשק הוא רק חפץ; המושג "טהור" אינו רלוונטי לו. המיקוד בטוהר הנשק יצר תחושה בקרב הלוחמים של "היגיינה מוסרית" שבה המטרה היא לא לנצח, אלא לסיים את הקרב "נקיים" משפטית.

בקרב המפקדים והלוחמים התעוררה תסיסה, כשהמסמך כונה באכזבה על ידי רבים – "הקוד של אתי". כעבור כשש שנים הוחלט שוב לעשות מעשה ולהקים ועדה חדשה לגיבוש מה שזכה בהמשך לשם: "רוח צה"ל".

ועדת 2000 ומסמך "רוח צה"ל" – ניסיון הסינתזה והכישלון המושגי

בשנת 2000, לנוכח הביקורת החריפה על "הקוד של אתי" (כינוי שביטא את הזלזול במסמך), הוקמה ועדה חדשה, ביוזמת קצין חינוך ראשי, תת אלוף (דאז) אלעזר שטרן; הרמטכ"ל באותה עת היה רב אלוף שאול מופז. בוועדה היו חברים הפרופסורים אבי שגיא, דני סטטמן, אבשלום אדם, שאול סמילנסקי ומשה הלברטל, ולצידם היו האלוף ישי בר ואלוף משנה יעקב קסטל מחיל החינוך. המטרה הייתה לנסח מסמך ערכים מתוקן, כזה שיתקן חלק מהקלקולים בקוד האתי ויתקבל טוב יותר בקרב המפקדים, בדגש על רמות השטח. אולם, שוב כשל צה"ל בבחירת חברי הוועדה כששם דגש על אנשי אקדמיה מתחום הפילוסופיה, ולא על מפקדים לוחמים בסדיר ובמילואים.

מסמך רוח צה"ל שגובש סיבך להבנתנו עוד יותר את הדברים.[5] ראשית, בריבוי מקורות ויצירת עמימות. מסמך "רוח צה"ל" החדש קבע כי הוא יונק מארבעה מקורות: מסורת העם היהודי, מורשת צה"ל, מורשת מדינת ישראל על ערכיה הדמוקרטיים וערכי מוסר אוניברסליים. הבעיה המבנית הייתה שלא נקבעה היררכיה בין המקורות. כאשר ערך "כבוד האדם" האוניברסלי מתנגש עם "ביטחון המדינה" או "אהבת המולדת", המסמך לא סיפק תשובה ברורה. עמימות זו פתחה פתח לפרשנות משפטית מרחיבה שסיכנה לעיתים את המיקוד המבצעי הנדרש.

אחד הצמתים הקריטיים בדיוני הוועדה היה היחס למושג הניצחון. הרמטכ"ל דאז שאול מופז דרש להכניס את הניצחון כערך יסוד. חברי הוועדה האקדמיים התנגדו לכך. פרופ' אבי שגיא טען בראיונות שנתן מאוחר יותר כי "ניצחון אינו ערך מוסרי", וכי הוא עלול להצדיק שימוש בלתי מבוקר בכוח.[6] בסופו של דבר הוכנס הניצחון במין פשרה מפא"יניקית בניסוח הערך "דבקות במשימה וחתירה לניצחון", אך הניסוח של מהות הערך נותר כמעט מתנצל. עבור הדרג הלוחם, דחיקת הניצחון לשוליים הערכיים הייתה מסר של אובדן דרך. אם הצבא אינו מחנך לניצחון כערך עליון, הוא מאבד את תכליתו המוסרית להגן על חיי אזרחי המדינה.

הוועדה בחרה להותיר את המושג "רעות" ולהימנע מ"אחוות לוחמים". הטענה הייתה ש"רעות" היא מושג רחב יותר הכולל גם חיילים עורפיים, והמונח אחווה נותר כחלק מהפירוט של ערך הרעות. אולם, כפי שנטען בטקסט המקור, אחוות לוחמים היא מושג ייחודי וקשיח השייך לקצה המבצעי. הפיכת הערך ל"רעות" כללית רידדה את המחויבות המוחלטת הנדרשת בשדה הקרב, והפכה ערך צבאי קיומי למושג חברתי פסטורלי. כמו שהתבטאו חיילים ומפקדים באותם ימים: "רעות זה שם של יישוב".

בשנת 2022 הוסיף הרמטכ"ל אביב כוכבי את ערך ה"ממלכתיות". למרות חשיבותו של הערך בשיח הציבורי, הוא נוסף למסמך שגם כך סבל מעומס של מלל וחוסר מיקוד. הממלכתיות, שנועדה להגן על הצבא מפני פוליטיזציה, הפכה לעוד שכבה של הגדרות מופשטות המרחיקות את החייל מהבנת הפעולה.

הפגם המבני במסמך היה הדרת שדה הקרב ממנו. הביקורת העמוקה ביותר על פרק זה בתהליך האבולוציה של ערכי היסוד היא שהמסמך לא נכתב על ידי מפקדים לוחמים. הערכים נוסחו בחדרי ישיבות אקדמיים, מתוך כוונה "לחנך" את הצבא במקום "לנבוע" מתוכו. הפנייה לגורמי מקצוע חיצוניים לצורך הגדרת המצפן המוסרי של הלוחם סימנה חולשה מקצועית של צה"ל, שאיבד את האמון ביכולתו להגדיר בעצמו מהם ערכיו היסודיים. ניתן לראות מסלול ברור של התרחקות מ"עשרת הדיברות" החדות והלוחמניות לעבר טקסטים מרובי סתירות, שמעדיפים לגיטימיות משפטית על פני חתירה לניצחון ויוזמה פיקודית.

אובדן דרך מקצועי וערכי

צה"ל אינו עוד ארגון, הוא הצבא של מדינת ישראל, מגן האומה והעם היהודי באשר הוא. זוהי מחויבותו המוסרית העליונה. כל מערכת ערכית של צבא שכזה חייבת לנבוע מתוך המפקדים שלו בסדיר ובמילואים. הניסיון להביא גורמים מחוץ לצה"ל לגבש את רשימת הערכים של הצבא מהווה כשלעצמו אובדן דרך מקצועי וערכי. במקרים רבים מפקדי צה"ל מחפשים להישען על האקדמיה וגורמים מקצועיים מחוץ לארגון. בדרך כלל זו תולדה של חוסר אמון ביכולת המקצועית שלהם להוביל תהליכים שכאלה בעצמם.

המעבר מרשימת עשרת ערכי היסוד למסמך "רוח צה"ל" ייצג תהליך של "אקדמיזציה" ו"משפטיזציה" של אתוס הלחימה. בעוד שהכוונות היו לשפר, התוצאה הייתה מסמך מסורבל, לעיתים אנמי, שמתקשה לדבר אל ליבו של הלוחם בקו המגע. השמטת ערכים כמו יוזמה וניצחון יצרה חלל שמתמלא כיום מחדש "מהשטח" בתקופות לחימה.

יש להפנים שערכים אינם נכתבים במגדל שן. ערכי צה"ל חייבים לנבוע מתוך המעשה הצבאי. פילוסופים ואנשי אקדמיה יכולים אולי לייעץ, אבל הם אינם צריכים להוביל את התהליך. כך גם לגבי התפקיד המרכזי של הפרקליט הצבאי הראשי בצוות גיבוש הקוד האתי של צה"ל. יש לזכור שפשטות היא עוצמה, ולא צריך לסבך את החיילים והמפקדים עם טקסטים מורכבים. הם זקוקים לעקרונות חדים שנצרבים בתודעה. בנוסף, הניצחון על האויב הוא ערך מוסרי צבאי עליון. אין תכלית ברורה יותר לצבא מאשר לנצח את האויב ולהסיר את האיום מעל אזרחיו.

סיכום

לוחמים ומפקדים מדברים הרבה יותר על "אהבת הארץ", על "מורשת אבות", על "הגנה על הבית" ועל "קדושת החיים היהודיים" – ופחות על "כבוד האדם האוניברסלי". במלחמה האחרונה ערכו מפקדים רבים שיחות לפני כניסה לקרב והדגישו את החיבור לארץ, לעם ולמקורות – ולא את הניסוחים האוניברסליים של "רוח צה"ל". מי שעקב בשנתיים האחרונות אחרי שיחות המפקדים לפקודיהם לפני היציאה לקרב, ראה ושמע את השימוש באותם ערכים בסיסיים, כגון אהבת הארץ, אחוות הלוחמים והיוזמה. זאת לצד סממני יהדות נוספים, כגון תפילות לפני יציאה לקרב ותקיעות בשופרות. זה קרה לא משום שכל החיילים הם דתיים, או אפילו יהודים, אלא משום שצה"ל הוא צבאה של המדינה היהודית והוא שואב את כוחו ממורשתה ומסורותיה. תעצומות הנפש שנראו בקרבות נבעו בעיקר מהזדהות עמוקה עם המטרה הלאומית, מאחוות לוחמים ומאומץ לב – ערכים שהושמטו או רוקנו מתוכן במסמך הרשמי של רוח צה"ל התקף כיום.

להבנתנו, כמו שלמדנו בניווטים לפני שנים רבות: כשאתה "מבורבר" חזור אחורה למקום האחרון שבו ידעת את מיקומך הנכון בוודאות. לכן, כמהלך מיידי יש להחזיר את רשימת עשרת ערכי היסוד כבסיס החינוכי המחייב בצה"ל. במידה שיוחלט בצה"ל לגבש מחדש את ערכי היסוד לאור מלחמת התקומה, הרי שמוצע לגבש צוות על טהרת המפקדים הלוחמים בסדיר ובמילואים ולתת לו את הסמכות להציע מערכת ערכי יסוד מעודכנת. כמענה ראשוני, רשימה זו שבה מתחילים בדבקות במשימה לאור המטרה ומסיימים באהבת הארץ, נותנת מענה טוב יותר מכל דף ארוך ומלא במלל שבו חוזרות המילים דמוקרטיה, כבוד האדם, ערכי מוסר אוניברסליים ועוד.

שתי הוועדות שהובילו לשינויים בערכי היסוד (1994 ו-2000) כללו בעיקר פילוסופים ואנשי אקדמיה, ולא מפקדים לוחמים בעלי ניסיון שטח עשיר. ערכי יסוד של צבא לוחם צריכים להיכתב על ידי מי שמבין מה מניע חייל לקום מהמחסה ולהסתער מול אש אויב – הבנה של מטרה, יוזמה, אומץ ואהבת ארץ, ולהיות רלוונטיים לכלל חיילי צה"ל.

בסופו של דבר, החייל בשטח זקוק למצפן פשוט. המצפן הזה נמצא שם מאז ומתמיד, בערכי היסוד המקוריים של צה"ל. כל שנותר הוא להסיר מעליו את ציפוי הפילוסופיה והניסוחים המשפטיים הארוכים והלא-ברורים ולהחזיר אותו לידי המפקדים.

[1] כאן המקום להבהיר שהמחברים עשו בידול בין המונחים "הכרעה" ו"ניצחון" ברמה האסטרטגית. זה אינו צריך להפריע לדרג הלוחם לעשות שימוש במונחים האלה בהקשרם הטקטי במסגרת החתירה להכרעת האויב. ראו: גבי סיבוני וארז וינר, הכרעה וניצחון, JISS, 15.12.2025.
[2] ערך זה לקוח גם מתוך עקרונות המלחמה של צה"ל. ואלו הם: 1) דבקות במשימה לאור המטרה, 2) מיצוי הכוח, 3) יוזמה והתקפיות, 4) תחבולה, 5) ריכוז המאמץ, 6) רציפות והמשכיות, 7) עומק ועתודה, 8) אבטחה, 9) רוח לחימה, 10) פשטות.
[3] רקע לדברים ניתן למצוא באסא כשר, אתיקה צבאית, האוניברסיטה המשודרת, 1996.
[4] ראו ארז וינר, "רוח צה"ל" כמסמך ערכי היסוד של צה"ל, מערכות, 21.11.2000.
[5] מסמך רוח צה"ל, אתר דובר צה"ל. https://www.idf.il/media/4jrnaaug/%D7%A8%D7%95%D7%97-%D7%A6%D7%94-%D7%9C-10-%D7%99%D7%95%D7%9C%D7%99-2024-3-1.pdf
[6] עמיחי שילה, מנסח "רוח צה"ל": כשהממשלה חותרת לניצחון היא חורגת מגבולות המוסר, פרופסור אבי שגיא, שהיה בין מחברי מסמך רוח צה"ל, הסביר למה ערך הניצחון לא נכנס למסמך, הקול היהודי, 29.7.2024.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר