מבוא
אם הדברים המיוחסים לרמטכ"ל כי בעקבות ההשתלטות על העיר עזה והכרעתו של חמאס לא תהיה לישראל ברירה אלא להטיל על הרצועה ממשל צבאי נכונים, אזי מן הראוי לעסוק בעניין זה באופן מפורט. פרסום הדברים (3.9.2025) מעלה שהרמטכ"ל מתכוון להבהיר לדרג המדיני כי הצבא אינו מעוניין בכך, וסבור שמדובר בתוצאה לא רצויה מבחינתו.[1]
המלחמה ברצועת עזה מציבה בפני מדינת ישראל אתגרים מורכבים, הן מבחינה צבאית והן מבחינה אסטרטגית-מדינית. אחת ממטרות המלחמה המרכזיות, כפי שהוגדרו על ידי הקבינט המדיני-ביטחוני, היא חיסול התשתית הצבאית והשלטונית של חמאס ושאר ארגוני הטרור ברצועה. לאחר קרוב לשנתיים של לחימה מטרה זו טרם הושגה במלואה, וחמאס עדיין שולט בחלקים מהרצועה שבהם שוכנת מרבית האוכלוסייה. במועד כתיבת שורות אלה (תחילת ספטמבר 2025) צה"ל נערך לפעולה בעיר עזה במסגרת מבצע "מרכבות גדעון 2".
במהלך כל המלחמה צפה ועלתה השאלה מהי התוכנית לגבי "היום שאחרי" בעזה. מי ישלוט ברצועה לאחר חיסול חמאס? תחת איזו מסגרת שלטונית אזרחית ניתן יהיה, אם וכאשר, לממש את חזון ההגירה? ולבסוף, מה יהיה המנגנון המיטבי כדי להבטיח יציבות ארוכת-טווח ולמנוע מרצועת עזה להוות איום על ישראל?
אחת החלופות שעלו בדיון המקצועי והציבורי היא הטלת ממשל צבאי ישראלי זמני ברצועה. חלופה זו מעוררת מחלוקת בקרב מקבלי ההחלטות, אנשי צבא, פוליטיקאים ומומחים. תומכיה רואים בה הכרח ביטחוני (ולו זמני) למניעת שיקום חמאס וליצירת תנאים לשלטון חלופי יציב, ואילו המתנגדים מציגים עלויות כלכליות כבדות והשלכות פוליטיות ומשפטיות בעייתיות מיישום המהלך.
במאמר זה אנו מבקשים לבחון את החלופות הרלוונטיות ל"יום שאחרי" ברצועת עזה ולהסביר מדוע ממשל צבאי זמני הינו כלי הכרחי בדרך להשגת מטרות המלחמה. לצורך זה יבחן המאמר את המושג "ממשל צבאי", את הגדרתו ההיסטורית והמשפטית, ובכלל זה ניתוח התנאים להטלתו והערכת יתרונותיו וחסרונותיו.
חלופות למענה אזרחי ברצועת עזה
הדרך לייצור חלופה שלטונית אחרת ברצועה, שאיננה חמאס, עוברת דרך הכרעת חמאס צבאית ושלטונית. רק לאחר תקופת ביניים שבה יקעקע צה"ל את שליטת חמאס ברצועה ניתן יהיה ליישם חלופה שלטונית אחרת בעזה. מבחינה צבאית, צה"ל פועל וימשיך לפעול להשמדת היכולות הצבאיות, אולם בשלב זה, כל עוד חמאס לא התפרק מנשקו או הושמד, אין בנמצא גורם אחר שאינו מזוהה עם חמאס שיהיה מוכן או יכול לקבל שליטה אזרחית ברצועה בתקופת הביניים. הגורם היחיד שיוכל לעשות זאת הינו צה"ל. כל כוח, יהא זה כוח פלסטיני או גורם חיצוני, כגון כוח אזורי או בינלאומי, יסוכל על ידי חמאס, או לחילופין יפעל תחת השפעתו האפקטיבית, במודל שבו פעל ארגון חיזבאללה בלבנון עד למלחמה. לכן ניתן לקבוע שלא ניתן לייצר שלטון חלופי בשלב הביניים, וכל עוד חמאס מחזיק בנשק או עלול לשוב ולפעול ברצועה לא יקום כוח חלופי אמין שיוכל להתמודד עם האתגרים הביטחוניים והאזרחיים כאחד.
מבחינה ביטחונית, כל מענה אלטרנטיבי לחמאס ברצועה יחייב הישענות על עקרונות מספר. העיקרון הראשון הוא שהגורם החמוש היחיד שיפעל ברצועה יהיה צה"ל. כל גורם אזרחי יפעל רק עם אמצעים לשמירת סדר ציבורי ולפעילות שיטור בסיסית. על ישראל להקפיד באופן מוחלט על עיקרון זה כדי למנוע מצב של זליגה איטית שבמהלכה מוקמים "מנגנוני ביטחון" לצד יכולת צבאית של ממש, דוגמת כוחות הקומנדו (כוח דייטון) של הרשות הפלסטינית, שהוקמו בניגוד גמור להסכמי אוסלו ומתאמנים כיום בלחימה עם רק"ם והפעלת נשק כבד.
העיקרון השני הוא שצה"ל ישמור לעצמו חופש פעולה מלא בכל שטח הרצועה ויפעל בחופשיות מול כל התארגנות של טרור. העיקרון השלישי הוא שצה"ל ימשיך להיות פרוס במרחב החיץ הביטחוני המקיף את רצועת עזה, ובכלל זה בציר פילדלפי, כדי לסכל כוונות תקיפה קרקעיות ולמנוע הברחות אמל"ח, ולבסוף, העיקרון הרביעי הוא שכל המעברים לתוך רצועת עזה יהיו בשליטה ישראלית, בכלל זה מעבר רפיח ומרחב פילדלפי. תחת העקרונות הללו ניתן לבחון חלופות אזרחיות זמניות, לאחר השמדת חמאס צבאית ושלטונית, עד יצירה של פתרון ארוך-טווח ברצועה,
החלופה הראשונה היא הנבטת גורמי כוח מקומיים שיפעלו בין אם בכל הרצועה ובין אם באמצעות חלוקה של הרצועה לתת-מרחבי שליטה. חלופה זו תוכל להתקיים גם תחת הכוונה וחניכה של גורמים בינלאומיים, אבל זאת רק לאחר השמדת חמאס ותוך שליטה ביטחונית ואבטחה של צה"ל. מודל שכזה מתקיים בחודשים האחרונים הלכה למעשה בדרום-מזרח רפיח תחת הנהגתו של יאסר אבו-שבאב.
חלופה שנייה שעולה מעת לעת בשיח היא החזרת הרשות הפלסטינית לעזה. החלטת קבינט כבר קבעה כי הרשות הפלסטינית לא תוכל להיות חלק מהמענה האזרחי ברצועת עזה, ובכל מקרה יש לזכור שהרשות הפלסטינית מושחתת, תומכת טרור ואינה מתפקדת באופן שיאפשר לה לקבל שליטה גם במרחב רצועת עזה. בנוסף, בכירי הרשות הביעו את תמיכתם באירועי השביעי באוקטובר, וראש הרשות לא מצא לנכון לגנות אירועים אלו. נציין גם שהלגיטימציה של הרשות בקרב האוכלוסייה הפלסטינית נמוכה מאוד, ואין כל סיבה להביא את הבעיות שהרשות מייצרת ביהודה ושומרון לתוך עזה. למעשה זו החלפה של גורם עוין את ישראל בגורם עוין אחר. יתרה מזאת, ברור לנו כיום שברגע שהרשות תלך לבחירות אחרי 20 שנה, חמאס יקבל את רוב הקולות ביהודה ושומרון וברצועת עזה.
החלופה השלישית נוגעת להכנסת גורמים חיצוניים, דוגמת מצרים או גורמים בינלאומיים, שיתחברו ויפעילו גורמים מקומיים. בחלופה זו חמאס ימשיך לשלוט על הגורמים המקומיים, ונוכחות גורמים בינלאומיים תקשה מאוד על צה"ל לפעול נגד התארגנויות לשיקום היכולות של חמאס, לכן גם חלופה זו אינה מקובלת.
מאחר שכל החלופות לעיל אינן בנות קיימא, לא נותר אלא שצה"ל יקבל על עצמו שליטה אזרחית זמנית במרחבים שבהם יש לו כבר שליטה צבאית. שם אחר: "ממשל צבאי זמני", זאת למשך תקופת הביניים שבמהלכה יימשך המאמץ להשמיד את חמאס צבאית ושלטונית ותתאפשר הנבטת חלופה ארוכת טווח.
מהו ממשל צבאי? הגדרה ותנאים להטלתו
ממשל צבאי הוא צורת שלטון זמנית וממוקדת שבה כוח צבאי של מדינה כובשת לוקח על עצמו את האחריות המלאה לניהול השטח הכבוש, הן מבחינה ביטחונית, הכוללת פיקוח על תנועה ומניעת פעולות עוינות, והן מבחינה אזרחית, הכוללת סיפוק צרכים בסיסיים לאוכלוסייה. על פי המשפט הבינלאומי, כפי שמוגדר באמנות האג משנת 1907 ובאמנת ז'נבה הרביעית משנת 1949, מדינה כובשת מחויבת לשמור על הסדר הציבורי, לספק צרכים הומניטריים בסיסיים כגון מזון, מחסה ושירותי רפואה, ולהימנע משינויים מהותיים בחוקים המקומיים הקיימים, אלא אם כן הם נדרשים באופן מובהק לביטחון הכוחות הכובשים או האוכלוסייה המקומית. ממשל צבאי אינו מהווה מכשיר לכיבוש קבוע או סיפוח טריטוריאלי, אלא כלי זמני וממוקד שנועד להבטיח יציבות זמנית עד להעברת השליטה לגורם אזרחי יציב ומקובל, תוך שמירה על עקרונות הומניטריים ומשפטיים.
הטלת ממשל צבאי נכונה, הכרחית ומוצדקת כאשר מתקיימים כמה תנאים מרכזיים. ביניהם, חוסר יציבות שלטונית קיצוני, העדר גורם מקומי המסוגל לנהל את השטח בצורה יציבה ולמנוע התארגנות מחדש של כוחות עוינים; איום ביטחוני מתמשך בשטח, כגון קיומו של ארגון טרור או כוח חמוש המאיים באופן ישיר על ביטחון המדינה הכובשת; צורך בהתערבות הומניטרית דחופה, כאשר האוכלוסייה המקומית זקוקה לסיוע בסיסי והגורם השלטוני הקיים משתמש במשאבים הללו לצרכים פוליטיים או צבאיים; וכשלב מעבר אסטרטגי, שבו יש צורך בזמן ממושך לבניית תשתית שלטונית חלופית, כגון לאחר חיסול משטר עוין או ארגון טרור ששלט בשטח. תנאים אלו מדגישים את אופיו הזמני של הממשל הצבאי, ככלי מעברי שמטרתו ליצור תנאים לשיקום ארוך-טווח.
יתרונות וחסרונות של ממשל צבאי
ממשל צבאי מציע יתרונות בהקשר של שליטה ביטחונית מלאה המאפשרת לכוח הצבאי לפעול בחופשיות מרבית כנגד איומים פוטנציאליים ללא תלות בגורמים מקומיים. בנוסף, הוא מאפשר מניעת שיקום יכולות האויב, על ידי שליטה ישירה במשאבים קריטיים כמו סיוע הומניטרי, מה שמונע מארגונים כמו חמאס להתחזק כלכלית או חברתית דרך חלוקה מניפולטיבית של משאבים ומסחר בהם.
יתרון נוסף הוא יצירת יציבות זמנית שבה מסופק מענה הומניטרי בסיסי לאוכלוסייה, מה שמפחית התנגדות אזרחית ומאפשר פעילות צבאית יעילה יותר ללא הפרעות פנימיות. הגמישות של הממשל הצבאי מאפשרת התאמת היקפו לצרכים ספציפיים, כגון שליטה חלקית בחלוקת סיוע ומענה רפואי בלבד, מבלי להרחיבו לניהול מלא של כלל השירותים האזרחיים. ממשלים צבאיים יכולים לשמש ככלי יעיל לשיקום מדינות לאחר מלחמות, תוך השגת יציבות ארוכת טווח.
לצד יתרונותיו, לממשל צבאי חסרונות מספר. בראש ובראשונה הוא מחייב הקצאת משאבים כספיים וכוח אדם, כולל פריסה של כוחות צבאיים ותשתיות אזרחיות זמניות. יש גם סיכונים בינלאומיים הנובעים מהאפשרות שהממשל הצבאי ייתפס ככיבוש קבוע, מה שעלול להוביל לביקורת בינלאומית והגברת הלחץ הדיפלומטי על המדינה הכובשת. התנגדות אזרחית מקומית עלולה להתעצם אם האוכלוסייה רואה את הממשל כמנגנון דיכוי, מה שעשוי להגביר פעילות טרור ולייצר מורכבות בניהול השוטף. קושי בסיום החלת הממשל הצבאי על השטח שנכבש, ללא אסטרטגיית יציאה, עלול להפוך אותו למצב מתמשך או אף קבוע. לבסוף, הסיכון שבהשפעה על הצבא עצמו, כולל העברת מיקוד מתפקידי לחימה לתפקידי ממשל אזרחי. צמצום חסרונות אלו יכול להתבצע על ידי שימוש בארגונים וגופים בינלאומיים קיימים הפועלים בשטח ולרשותם המשאבים הארגוניים והכלכליים הנדרשים. תפקיד הממשל הצבאי במקרה שכזה יהיה לנהל, למשטר, לאבטח ולדאוג שארגון הטרור לא ישתלט מחדש על חלוקת המשאבים ולא יוכל להשתקם.
ממשל צבאי בהיסטוריה של מדינת ישראל
מדינת ישראל הפעילה ממשל צבאי פעמים מספר כתגובה לאיומים ביטחוניים ולאתגרים שלטוניים. לאחר מלחמת העצמאות בשנת 1948 הוטל ממשל צבאי על אזורים שהיו בהם ריכוזי אוכלוסייה ערבית, בעיקר בגליל, בנגב ובמשולש, זאת במטרה למנוע חדירה של כוחות עוינים, לפקח על פעילות פוליטית עוינת ולשמור על סדר ציבורי. הדבר היה בשלב שבו התמודדה המדינה הצעירה עם איומים פנימיים וחיצוניים גדולים ומורכבים.
הממשל הצבאי כלל הגבלות תנועה, עוצר לילי, רישום תושבים ופיקוח על התארגנויות פוליטיות, מה שמנע התקוממות פנימית בתקופה שבה הייתה ישראל הצעירה תחת איום על עצם קיומה וסייע בייצובה בשנותיה הראשונות. עם זאת, ההגבלות על זכויות אזרחיות, כולל חופש תנועה וביטוי, עוררו התנגדות בקרב ערביי ישראל, יצרו תחושת ניכור ותחושת דיכוי והובילו לביקורת פנימית ממפלגות שמאל ומתנועות לזכויות אזרח. הממשל בוטל בשנת 1966 על ידי ראש הממשלה לוי אשכול, לאחר שהאיום הביטחוני פחת והלחץ הציבורי גבר, מה שמלמד כי ממשל צבאי יכול להיות יעיל כפתרון זמני אך דורש אסטרטגיית יציאה ברורה כדי למנוע התמשכות ונזק חברתי ארוך-טווח.
לאחר מלחמת ששת הימים (1967), שבה כבשה ישראל את יהודה ושומרון, רצועת עזה, חצי האי סיני ורמת הגולן, הטילה ישראל ממשל צבאי בכל המרחבים הללו.[2] בהמשך הוחלף הממשל הצבאי ביהודה ושומרון על ידי המנהל האזרחי, שסיפק שירותים לאוכלוסייה תוך שמירה על שליטה ביטחונית. בעזה התמודד הממשל עם אוכלוסייה צפופה ועם ארגוני טרור. הממשל אפשר פיתוח תשתיות כגון כבישים, חשמל ואספקת מים, ששיפרו את רמת החיים של האוכלוסייה, שמר על יציבות יחסית בשנים הראשונות לפני האינתיפאדה הראשונה ואפשר לצה"ל לפעול נגד ארגוני הטרור. הממשל הצבאי בעזה הסתיים סופית בשנת 2005 עם מימוש תוכנית ההתנתקות ונסיגת כוחות צה"ל, אך זו הובילה לעליית חמאס לשלטון בשנת 2007, לאחר שבשנת 2006 זכה בבחירות ברשות הפלסטינית.
דוגמאות מהעולם
קיימות דוגמאות רבות לממשלים צבאיים בעולם, כשחלקם הצליחו להשיג יציבות ארוכת טווח וחלקם כשלו. בעקבות מלחמת העולם הראשונה הוטל בחבל הריין בגרמניה ממשל צבאי כחלק מהסכם ורסאי (1918). מטרתו הייתה למנוע התחמשות מחדש של גרמניה והוא עסק בפיקוח כלכלי, דה-מיליטריזציה של האזור ושיקום תשתיות. הממשל מנע התחמשות גרמנית בטווח הקצר, אפשר שליטה על משאבים כלכליים קריטיים כגון מכרות פחם, וסייע בייצוב האזור לאחר המלחמה. אולם הוא גם יצר התמרמרות בקרב האוכלוסייה הגרמנית ותרם ליצירת האווירה שהביאה לעליית התנועות הלאומניות בגרמניה, כולל הנאציזם.
בשנת 1945, לאחר מלחמת העולם השנייה, הטילו בעלות הברית ממשל צבאי במדינות הציר – גרמניה, יפן ואיטליה – כדי לחסל את השפעות הנאציזם, הפשיזם והמיליטריזם, תוך התמקדות בשיקום מקיף. בגרמניה קידמו הממשל האמריקאי, הבריטי, הצרפתי והסובייטי דה-נאציפיקציה, שיקום כלכלי באמצעות תוכנית מרשל והקמת ממשלה דמוקרטית, מה שהוביל לשיקום מהיר ולהפיכת גרמניה לבעלת ברית מערבית, אך היה כרוך בעלויות עצומות ובמתיחות עם ברית המועצות. ביפן הוביל הגנרל דאגלס מקארתור ממשל צבאי ששינה את החוקה, ביטל את המיליטריזם והקים מערכת חינוך חדשה, מה שהפך את יפן לדמוקרטיה יציבה, תוך התמודדות עם התנגדות תרבותית ראשונית לשינויים. באיטליה התמקד הממשל בהפלת המשטר הפשיסטי והקמת ממשלה חדשה, והצליח בטווח הקצר תוך התמודדות עם התנגדות פנימית מצד המפלגות הקומוניסטיות. הממשלים הללו היו מוצלחים משום שהתמקדו לא רק בחיסול האיום הצבאי אלא גם בשיקום חברתי, חינוכי ופוליטי, תוך השקעה ניכרת במשאבים ובמחויבות ארוכת טווח.
בכיבוש האמריקאי בעיראק בשנת 2003, לאחר הפלת סדאם חוסיין, הקימה ארצות הברית את רשות הכיבוש הזמנית כדי לנהל את עיראק ולבנות דמוקרטיה. משימות הממשל כללו את חיסול משטר הבעת', פירוק הצבא העיראקי והקמת ממשלה חדשה. הוא חיסל את משטרו הרצחני של סדאם, הניח תשתית לדמוקרטיה עם בחירות ראשונות בשנת 2005, וסיפק סיוע הומניטרי לאוכלוסייה. פירוק הצבא וכלל המערכת השלטונית הקיימת, שהתבססה על מפלגת הבעת', יצר ואקום ביטחוני ושלטוני שהוביל להתחזקות הגורמים שהיו קשורים לאיראן, ולעליית דאעש. חוסר ההבנה התרבותי הוביל ליצירת התנגדות מקומית ולמלחמת גרילה והשיקום הכלכלי והפוליטי נכשל, מה שהאריך את המלחמה בשנים רבות. הממשל הסתיים בשנת 2004 ללא שנוצרה בעיראק יציבות מלאה.
הצורך בממשל צבאי זמני בעזה
בהקשר של רצועת עזה כיום, חמאס מצליח להמשיך לתפקד כגורם השולט באוכלוסייה ואף להשתקם כארגון טרור, למרות פעולות נרחבות של צה"ל, בעיקר בשל שליטתו בחלוקת הסיוע ההומניטרי. חמאס משתלט על משאיות הסיוע, מוכר חלק מתכולתן במחירים מופקעים למילוי קופתו ולתשלום משכורות לפעיליו, ומשתמש בהכנסותיו כדי לגייס פעילים ולשמר את נאמנות אנשיו דרך הבטחת מזון למשפחותיהם. בדרך זו חמאס מעביר מסר לאוכלוסייה כי הארגון ממשיך לשלוט, ומעודד את הנאמנות ושיתוף הפעולה של האוכלוסייה עם שלטונו. הפתרון לכך הוא שליטה ישראלית ישירה בחלוקת הסיוע, מה שמחייב החלת ממשל צבאי זמני במרחבים שבהם יש לצה"ל שליטה ביטחונית מלאה.
עזה היא מרחב מבוצר ביותר עם תשתיות טרור מעל ומתחת לקרקע, והשמדתן תארך זמן רב בשל היקף המנהרות, מחסני הנשק והשימוש במוסדות אזרחיים לצרכים צבאיים. בתקופה זו, ישראל מחויבת לספק מענה הומניטרי בסיסי – מזון, מחסה ורפואה.
הממשל הצבאי בעזה יהיה זמני ויתמקד בחיסול חמאס ובמניעת שיקום צבאי ושלטוני של הארגון, ניהול ישיר של הסיוע ההומניטרי כדי למנוע מחמאס להשתמש בו והכנה ליצירת חלופה שלטונית תוך שמירת חופש פעולה ביטחוני לצה"ל. במקביל לכך, נדרש יהיה לקיים תהליך עמוק של דה-חמאסיפיקציה, שבמסגרתו יוכחדו שרידי השלטון של חמאס והסממנים החיצוניים שלו, בדומה לתהליך הדה-נאציפיקציה שבוצע בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה.
חשוב מכך, אם ייווצרו התנאים למימוש הפתרון ארוך הטווח, למשל על בסיס תוכנית ההגירה שהוצעה על ידי הנשיא טראמפ עוד בחודש פברואר 2025 ופורסמה לאחרונה בכתבה נרחבת בוושינגטון פוסט,[3] תוכנית שמציעה לאוכלוסייה להתפנות למדינות אחרות תוך שיקום בינלאומי של המרחב, ממשל צבאי זמני יהיה הכרחי כמענה לשלב הביניים עד ליישומה של התוכנית, וייתכן שגם במהלכה.
הרעיון של הקמת ממשל צבאי עלה לדיון פעמים מספר במהלך המלחמה אך נתקל בהתנגדות עזה מצד צמרת מערכת הביטחון, כולל מצד מפקדת תיאום הפעולות בשטחים (מתפ"ש), הרמטכ"ל הקודם ושר הביטחון, שטענו כי הוא ידרוש משאבים עצומים – 20 מיליארד ₪ וחמש אוגדות – וייתפס ככיבוש קבוע. האומדנים האלה היו ונותרו מופרכים, וכל עניינם היה להרתיע את מקבלי ההחלטות בדרג המדיני מלתמוך ברעיון הממשל הצבאי.
להערכתנו, לאחר הכרעת חמאס יידרשו בשלב ראשון שמונה חטיבות (חלקן מרחביות) המאורגנות בשתי אוגדות, כשבהמשך ירד הסד"כ הנדרש לשש חטיבות (רובן מרחביות). באשר לסיוע ההומניטרי, אומדן עלות ההקמה של מתחמי מחסה לאוכלוסיית עזה (לפי התקינה של האו"ם) היא 1.6 מיליארד ₪,[4] ואותם יש לפרוש על פני 10 שנים שהם 160 מיליון ₪ לשנה, ואילו עלות הסיוע ההומניטרי לאדם היא 380 דולר לאדם לשנה,[5] שהם כ-2.7 מיליארד ₪ לשנה.[6] סה"כ העלות הכוללת היא כ-2.9 מיליארד ₪ לשנה. בנוסף לכך, ניתן להניח בוודאות גבוהה שרוב התקציב למימון האספקה ההומניטרית ימשיך להגיע ממקורות בינלאומיים, כפי שהמצב כיום.
כתוצאה מההתנגדות נבנתה ביוזמת דרגי השטח חלופה של הקמת ארגון בינלאומי לניהול חלוקת הסיוע באבטחה של כוחות חיצוניים, ובתיאום עם צה"ל (ה-GHF). חלופה זו, שהתבססה אף היא על ניסיון מעשי מזירות לחימה אחרות בעולם, הופעלה מסוף חודש מאי האחרון בצורה חלקית, בעיקר בדרום הרצועה.
לקראת החזרה ללחימה בחודש מרץ 2025, ולאחר החלפת הרמטכ"ל, נדונה מחדש הפעלת ממשל צבאי, אולם גם הרמטכ"ל החדש, רא"ל זמיר, התנגד להחלת ממשל צבאי, או למעורבות צה"ל בחלוקת הסיוע או בשליטה עליו. התנגדות זו, לצד פרשנות משפטית שגויה של הפרקליטות הצבאית ולחץ בינלאומי, הביאו להמשך הכנסת הסיוע לידי החמאס, מה שהיה, כאמור, בין הגורמים התורמים להמשך עמידתו ולכישלון השגת המטרה במבצע "מרכבות גדעון". מעבר להתנגדות להחלת ממשל צבאי, ולו זמני, גם החלופה של חלוקת הסיוע באמצעות הקרן בוצעה באופן חלקי ומוגבל, כך שלא ניתן מענה לכלל צורכי האוכלוסייה. בנוסף, צה"ל התמהמה ולא הקים מפקדה צבאית שאיננה המתפ"ש[7] שתרכז ותפעיל את כלל המאמץ האזרחי בעזה, פתרון פחות כולל מהחלת ממשל צבאי, אולם פתרון שיכול היה לייעל את השליטה בכלל המאמצים האזרחיים שמומשו.
המלצות וסיכום
לקראת מבצע "מרכבות גדעון ב' ", שנועד להכריע את החמאס ולחסל את שלטונו, אין לקבל את הדברים המיוחסים לרמטכ"ל בדבר החשש מהקמתו של ממשל צבאי.[8] נהפוך הוא, ממשל צבאי זמני הוא בבחינת תנאי להשגת יעדי המלחמה ברצועת עזה. לכן, יש להיערך כבר עתה להטלת ממשל צבאי זמני וחלקי. משימה זו תבוצע בהובלת הצבא, תוך שיתוף פעולה אפשרי עם גורמים זרים בחלוקת הסיוע ובאבטחתו ועם גורמי כוח מקומיים במתכונת המתקיימת כיום בדרום-מזרח רפיח עם יאסר אבו-שבאב.
הדגש הוא על שמירת שליטה ישראלית מלאה המבוססת על צה"ל ככוח חמוש יחיד למניעת התארגנות מחדש של חמאס, חופש פעולה מלא נגד כל התארגנות טרור, ושליטה מוחלטת במרחב החיץ הביטחוני ובמעברים למניעת הברחת נשק וכספים.
כדי ליישם זאת בלוחות זמנים קצרים, יש להקים מפקדה משימתית ייעודית לניהול המאמץ האזרחי, מפקדה שתרכז את כלל הפעולות בתחום הסיוע ההומניטרי, הפעלת גורמי הכוח, הפרדת האוכלוסייה מהחמאס ויצירת התשתית למימוש ההגירה של מי שירצה בכך. ניהול המאמץ האזרחי באמצעות הטלה של ממשל צבאי זמני במרחבים שבהם צה"ל שולט יאפשר למגר את חמאס ולקדם את תוכנית ההגירה כפתרון ארוך-טווח, זאת תוך שיתוף פעולה עם התוכנית האמריקאית לשיקום רצועת עזה והפיכתה למוקד עסקי ותיירותי כלכלי.
ממשל צבאי זמני ברצועת עזה חיוני להשגת הניצחון על חמאס, שיאפשר שליטה במשאבים, חיסול התשתית הצבאית והשלטונית והכנה לחלופה שלטונית עתידית. תוכנית ההגירה של הנשיא טראמפ תספק את המענה המלא לבעיית עזה, אך עד אז, ממשל צבאי הוא הצעד הנכון להבטחת ביטחון ישראל ויציבות האזור.
[1] ירון אברהם, הרמטכ"ל יתריע בפני הדרג המדיני: לא יהיה מנוס מממשל צבאי בעזה כולה החל בנובמבר, אתר מאקו, 3.9.2025.
[2] ראוי להזכיר כאן שמדינת ישראל בזמן מלחמת ששת הימים מנתה 2.5 מיליון תושבים בלבד, ולא היססה להטיל ממשל צבאי בכל המרחב.
[3] Karen DeYoung and Cate Brown, Gaza postwar plan envisions ‘voluntary’ relocation of entire population, Washington Post. 2.9.2025
[4] חנן גרינווד, "מכון מחקר בחן את העלויות להקמת עיר הומניטרית ברפיח: זהו הסכום שיידרש", ישראל היום, 17.7.2025.
[5] הנתונים חושבו מתוך מסמך של ארגון GHO וארגון OCHA, שניהם ארגונים של האו"ם. מאחר שאין בנמצא נתונים ישירים לגבי עזה חושבו הנתונים על בסיס הסיוע ההומניטרי שנדרש בסוריה. ראה הדוח בקישור:
https://humanitarianaction.info/plan/1276. יובהר שממוצע עלות הסיוע הכלל-עולמי מנוכה מהסכום המצוין לעיל.
[6] מחושב לפי אומדן של 2 מיליון תושבים ברצועה. ראוי לציין שיש אומדנים נמוכים יותר באשר לכמות האוכלוסייה ברצועת עזה, מה גם שעם מימוש תוכנית ההגירה תצטמצם כמות האוכלוסייה הנדרשת לסיוע הומניטרי.
[7] זאת בשל בעיות ייסוד בארגון הזה. ראה בהקשר זה את גבי סיבוני וארז וינר, "מתאם הפעולות בשטחים – גוף באובדן דרך", JISS, 4.6.2025.
[8] לעיל הערה 1.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
