מבוא

במשך שנים רבות התמקד השיח הביטחוני בישראל בטבעת האש השיעית שנבנתה על ידי איראן. טבעת זו התבססה על שילוב בין אידאולוגיה מהפכנית, מערך שליחים חמושים, טילים, רקטות ומאמצי תודעה. איראן השקיעה משאבים רבים בקידום טרור במרחב ובמאמצים שנועדו לשחוק את חופש הפעולה של ישראל ולקעקע את הלגיטימציה שלה. היא בנתה את טבעת האש הזו במשך עשורים, בסבלנות ובנחישות, מתוך תפיסה שביקשה להקיף את ישראל באויבים מחוץ ומבית ולהפעיל את מערך השליחים הזה ביום פקודה.

בעוד ישראל עודנה מתמודדת עם טבעת האש השיעית ופועלת לפרק את חוליותיה בעזה, בלבנון, בסוריה ובתימן, מתפתחת לנגד עינינו טבעת אש חדשה, טבעת סונית עוינת שאותה מבקשת להוביל טורקיה.

נכון לבחון את האיום המתהווה כבר בשלב זה, כדי שלא נמצא את עצמנו בעתיד מול מערכת עוינת, מבוססת ורחבה בהרבה. ההתפתחות האחרונה בהקשר זה היא ההצהרות בדבר התקרבות בין טורקיה, פקיסטן וסעודיה והאפשרות לצרף למעגל זה שחקנים סונים נוספים. גם אם חלק מן ההצהרות נועדו לצרכים תודעתיים, פנים-פוליטיים או כלכליים, אין לזלזל בהן. בריתות אינן נמדדות רק במסמך שעליו הן חתומות, אלא בכיוון התנועה שהן מבטאות. כאשר מדינות בעלות משקל צבאי, כלכלי, דתי ודמוגרפי מבקשות להציג עצמן כחזית משותפת, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתייחס לכך כאל רעש חולף בלבד.

ברית ההגנה בין טורקיה, סעודיה ופקיסטן הוצגה כמתווה הגנתי, הכולל עיקרון שלפיו תקיפה נגד אחת מן המדינות תיחשב תקיפה נגד כולן. אימוץ הלשון הקולקטיבית הוא בעל משמעות מרחיקת לכת. הוא מאפשר למדינות הברית להקרין עוצמה, לפתח לגיטימציה ציבורית לשיתוף פעולה, ולייצר עמימות באשר לתגובה אפשרית במקרה של משבר. עמימות כזו היא לעיתים ערך בפני עצמו: היא מחייבת להתייחס לא רק ליכולות של מדינה אחת, אלא לאפשרות שתיווצר תגובת שרשרת אזורית.[1]

המאמר מבקש לבחון את טבעה של טבעת האש הסונית המתפתחת: מהם מקורותיה, מהו ההיגיון שמזין אותה, מדוע דווקא כעת היא מקבלת תאוצה, ומה נדרש מישראל לעשות מול ההתארגנות הזו. הטענה המרכזית היא כי לצד המשך הפירוק של טבעת האש השיעית על ישראל לפתח תפיסת פעולה מוקדמת מול הטבעת הסונית המתהווה. תפיסה זו צריכה לשלב עליונות מודיעינית וטכנולוגית, חיזוק בריתות מתחרות, העמקת הקשרים עם הודו, יוון, קפריסין ומדינות ערב רלוונטיות, ושימור חופש פעולה צבאי מול כל איום מתפתח.

ההיגיון של טבעת האש הסונית

טבעת אש אינה רק מושג גאוגרפי. היא איננה בהכרח רצף טריטוריאלי סגור, ואינה מחייבת קו גבול רציף סביב ישראל. טבעת אש היא בראש ובראשונה תפיסה מערכתית: יצירת מארג של שחקנים, יכולות, תשתיות, לגיטימציה, נרטיב ויכולת פעולה, שמטרתם לצמצם את חופש הפעולה של ישראל ולייצר עליה לחץ בכל הממדים. במקרה האיראני, הטבעת נבנתה באמצעות שליחים אידאולוגיים חמושים. במקרה הסוני האפשרי, היא עשויה להתבסס פחות על מיליציות ויותר על מדינות, צבאות, כלכלה, תעשיות ביטחוניות, דת, תודעה ומסדרונות מסחר המתחרים בישראל.

כאן טמון ההבדל המרכזי. טבעת האש השיעית נבנתה מלמטה, באמצעות ארגונים לא-מדינתיים או חצי-מדינתיים: חיזבאללה, חמאס, הג'יהאד האסלאמי, מיליציות בעיראק ובסוריה והחות'ים בתימן. טבעת האש הסונית, במידה שתתגבש, עשויה להיבנות מלמעלה: דרך הסכמי הגנה, רכש ופיתוח ביטחוני, תרגילים משותפים, שיתופי פעולה בתעשיות ביטחוניות, דרכי סחר, תיאום מדיני והצגת חזית אסלאמית סונית רחבה. זו אינה בהכרח טבעת של שלוחות, אלא טבעת של מדינות, ולכן גם אופייה עשוי להיות שונה, אך מסוכן לא פחות.

במרכזה ניצבת טורקיה. בעשורים האחרונים עברה טורקיה שינוי עומק: ממדינה החותרת להשתלב במערב על בסיס זהות חילונית, למדינה המבקשת למצב עצמה כמעצמה אזורית עצמאית, בעלת שאיפות נאו-עות'מאניות, השפעה בעולם המוסלמי, נוכחות צבאית מחוץ לגבולותיה ותעשייה ביטחונית מתקדמת. טורקיה חברה בנאט"ו, מחזיקה צבא גדול ומנוסה, מפתחת כטב"מים ומטוסי קרב מתקדמים, מערכות ימיות, יכולות מודיעין ותעשיות ביטחוניות, ופועלת בזירות רבות ובהן סוריה, עיראק, לוב, הקווקז, מזרח הים התיכון ואף אפריקה.

לצידה של טורקיה ניצבת פקיסטן, מדינה גרעינית, בעלת צבא גדול, ניסיון מבצעי ממושך, עימות מתמשך עם הודו וקשר היסטורי עמוק עם מדינות המפרץ. פקיסטן אינה עוד שחקן אזורי בדרום אסיה בלבד – היא מדינה שמחזיקה ביכולת גרעינית. עצם החיבור בינה לבין מדינות ערביות מרכזיות יוצר משמעויות החורגות מן ההיבט הצבאי המיידי.[2]

סעודיה מביאה למערכת זו ממד אחר: כסף, מעמד דתי, השפעה בעולם הסוני, יכולת רכש אדירה ורצון גובר לעצב מחדש את הסביבה שלה. אין להמעיט במגבלות הצבא הסעודי, אך אין גם לזלזל ביכולתה של סעודיה לממן בריתות, לרכוש טכנולוגיות, להשפיע על שווקים, להגדיר סדר יום דתי פוליטי ולתמרץ מדינות אחרות להצטרף למהלכים אזוריים. אם טורקיה מספקת כוח צבאי ותעשייתי, ופקיסטן מספקת עומק גרעיני ותודעתי, סעודיה מספקת את בסיס המימון והלגיטימציה הדתית.

אל המערכת הזו נכון להוסיף גם את מצרים, גם אם קהיר אינה ממהרת להצטרף באופן מלא לברית. עצם האפשרות לשלב אותה במנגנון סוני רחב משנה את איכות הטבעת המתהווה. בה בעת, מצרים נוקטת זהירות. היא קשורה להסכם שלום עם ישראל, תלויה בסיוע ובקשרים עם ארצות הברית, מנהלת קשרים מורכבים עם סעודיה ואיחוד האמירויות, וחוששת להיקלע למסגרת שתצמצם את חופש התמרון שלה. לכן מקומה של מצרים בטבעת האש הסונית הוא כפול: היא עשויה להיות מכפיל כוח אם תצטרף, אך גם בלם פנימי אם תבחר להמשיך במדיניות איזון וזהירות. מבחינת ישראל, מצרים היא מוקד שיש לעקוב אחריו בקפדנות, לא רק בשל עוצמתה הצבאית, אלא אף בשל יכולתה להעניק לכל ציר סוני לגיטימציה ערבית, עומק אסטרטגי ושליטה באחד מצווארי הבקבוק החשובים בעולם.[3]

גם סוריה של אלשרע/ג'ולאני מהווה פוטנציאל לחברות בברית, בעיקר בשל תלותה הכלכלית והצבאית בטורקיה של ארדואן. צירופה של סוריה, שיש לה גבול ישיר ומורכב עם ישראל, עלול להשפיע על יכולתה של מדינת ישראל לפעול לסיכול איומים מתהווים במדינה המסוכסכת והקרועה הזו, כפי שאירע רק לאחרונה. ואחרונה חביבה, ירדן. מדינה נחשלת כלכלית, בעלת רוב אזרחי פלסטיני, נוכחות חזקה של האחים המוסלמים וגבול ארוך (למעלה מ-300 ק"מ) עם ישראל.

השם שניתן ליוזמה זו, מיקום ההצהרה, והטון שבו היא הוצגה לציבור, אינם פרטים שוליים. כאשר הסכם מוצג במרחב דתי מקודש לסונים (מכה), או כאשר הוא נעטף בשפה של הגנה על האומה האסלאמית, המסר ברור: אין כאן רק שיתוף פעולה בין ממשלות, אלא ניסיון לייצר מסגרת זהותית רחבה יותר. גם אם בפועל האינטרסים של המדינות השונות אינם זהים, הנרטיב המשותף יכול להפוך לכלי גיוס, בייחוד כאשר ישראל מוצגת כאיום נוח, מוכר ומלכד.

טורקיה הפכה בשנים האחרונות ליצואנית ביטחונית גדולה, בעיקר בתחום של כטב"מים, מערכות יבשתיות, אמצעים אלקטרוניים, טילים וכלים ימיים. חלק מהצלחתה נובע מכך שהמערכות שלה נבחנו בזירות לחימה ממשיות, ולכן הן משווקות בעולם כפתרונות מוכחים. כאשר יכולת כזו מתחברת למימון סעודי ולצורך פקיסטני בשיתופי פעולה מול הודו, נוצרת אפשרות להאצת פרויקטים משותפים, העברת ידע, הקמת קווי ייצור והעמקת תלות ביטחונית הדדית. זהו תהליך איטי, אך אם לא יזוהה בזמן הוא עלול לשנות את מאזן הכוחות האזורי.

החיבור בין שלוש המדינות מייצר חלוקת עבודה פוטנציאלית. טורקיה יכולה להציע ניסיון מבצעי, תעשיות ביטחוניות, כטב"מים, מערכי אימון ויכולת הקרנת כוח; פקיסטן יכולה להציע עומק צבאי, ניסיון בעימות מול יריב גדול ממנה, קשרים ארוכי שנים עם המפרץ ומרכיב הרתעה גרעיני, גם אם עמום ולא בהכרח פורמלי; סעודיה יכולה להציע מימון, שוק רכש אדיר, השפעה דתית ומעמד מרכזי בעולם הסוני. השילוב בין שלושת המרכיבים הללו אינו הופך אותן מיידית לברית מבצעית אחידה, אך הוא יוצר פוטנציאל בניין כוח שאסור להתעלם ממנו.

איראן, ישראל והמאבק על הצירים

לכאורה, האיום המיידי על טורקיה, סעודיה ופקיסטן איננו ישראל אלא איראן. איראן היא זו שהפעילה במשך שנים שליחים באזור, איימה על נתיבי שיט, פגעה בתשתיות אנרגיה, חימשה ארגונים רדיקליים ופעלה לערעור משטרים סוניים. סעודיה חוותה על בשרה את תקיפת מתקני האנרגיה שלה, מדינות המפרץ חוו את האיום על המרחב הימי, וטורקיה עצמה מתחרה עם איראן על השפעה בסוריה, בעיראק ובקווקז. ובכל זאת, בשיח הציבורי והמדיני של חלק מן השחקנים הללו, ישראל מוצגת יותר ויותר כאיום מרכזי.

על רקע זה יש חשיבות מיוחדת לדיווח שלפיו בטהרן הוצגה האפשרות שאיראן תשתלב, או לכל הפחות תוזמן להשתלב, במסגרת הסכם מכה. לכאורה מדובר במהלך הסותר את ההיגיון העדתי של ברית סונית שנועדה בראש ובראשונה להרתיע את איראן ושלוחיה. אולם דווקא משום כך טמונה בו משמעות מרחיקת לכת.[4] אם הברית מוצגת כפתוחה גם לאיראן, היא מבקשת לטשטש את אופייה האנטי איראני ולהפוך ממסגרת עדתית למנגנון אזורי רחב יותר, כזה שיכול להציג את ישראל כגורם החריג והמערער. מבחינת ישראל, זהו סימן אזהרה כפול: מצד אחד, ייתכן שמדובר במהלך תודעתי בלבד שנועד לרכך התנגדויות ולשוות לברית מראה של יציבות אזורית. מצד אחר, עצם האפשרות לשיח בין ציר סוני מתהווה לבין איראן מלמדת כי במזרח התיכון החדש היריבים הוותיקים עשויים למצוא שפה משותפת כאשר הדבר משרת את בידודה של ישראל או את צמצום חופש פעולתה.

הסיבה הראשונה לכך היא דתית ותודעתית. ישראל היא יעד נוח לגיוס פוליטי בעולם המוסלמי. גם כאשר מדינות ערביות וסוניות מקיימות קשרים גלויים או סמויים עם ישראל, וגם כאשר האינטרסים הביטחוניים שלהן מחייבים תיאום מול איראן, השימוש בישראל כאויב מאפשר להן לייצר לגיטימציה פנימית, להסיט ביקורת ציבורית ולהצטייר כמגינות על סוגיות אסלאמיות וערביות. מבחינה זו, ישראל היא לא תמיד האיום המרכזי בפועל, אך היא לעיתים האיום המרכזי בדמיון הפוליטי שמנהיגים מבקשים לעצב.

הסיבה השנייה היא התחזקותה של ישראל. בשנים האחרונות, ובעיקר מאז המתקפה הרחבה על ישראל ומלחמת התקומה שנפתחה בעקבותיה, הוכיחה ישראל יכולת עמידה, התאוששות, הפעלת כוח, מודיעין, תעשייה ביטחונית ושיתוף פעולה עם ארצות הברית. העובדה שישראל מסוגלת לפעול בזירות רבות, לפגוע בתשתיות אויב, לשלב יכולות מדויקות ולהמשיך להחזיק מעמד תחת לחץ אזורי ובינלאומי, משנה את האופן שבו שחקנים אזוריים תופסים אותה. ישראל כבר אינה נתפסת כמדינה קטנה ומאוימת, היא נתפסת גם כשחקן אזורי בעל יכולת התקפית עמוקה, ולכן גם כגורם שיש לאזן אותו.

הסיבה השלישית היא כלכלית. המאבק על מסדרונות הסחר והאנרגיה בין אסיה לאירופה הופך לאחד משדות התחרות המרכזיים באזור. יוזמת IMEC לחיבור הודו, המפרץ, ישראל ואירופה באמצעות מסדרון כלכלי חדש עשויה לעקוף את טורקיה ולצמצם את חשיבותה כגשר בין מזרח למערב. עבור אנקרה, זהו אתגר אסטרטגי ממדרגה ראשונה. אם ישראל תהפוך לצומת מרכזי של סחורות, אנרגיה, תקשורת ותשתיות, הדבר יחזק את מעמדה האזורי ויפגע ביכולתה של טורקיה למנף את מיקומה הגאוגרפי, או את תורת "העומק האסטרטגי" של אהמט דבוטאולו, ראש ממשלת טורקיה לשעבר. יוזמה השואפת להפוך את טורקיה ל"בעלת הבית" של המזרח התיכון רבתי – מעצמה אזורית השולטת בנתיבי הסחר, במשאבי אנרגיה ובזירה הפוליטית-אסלאמית.[5]

מסדרון הודו – המזרח התיכון – אירופה, שהוכרז בפסגת G20 בניו דלהי בשנת 2023, נועד לחבר את הודו, המפרץ, ישראל ואירופה באמצעות שילוב של נמלים, מסילות, תשתיות אנרגיה, כבלי תקשורת ושרשראות אספקה. חשיבותו אינה רק כלכלית. הוא עשוי לעצב מחדש את תפיסת המרחב: ישראל אינה עוד קצה גאוגרפי של המזרח התיכון, אלא חוליית חיבור בין האוקיינוס ההודי לים התיכון ולשוק האירופי. עבור טורקיה, המבקשת לראות בעצמה שער הכרחי בין אסיה לאירופה, מדובר באתגר ישיר. לכן, המאבק על המסדרונות הכלכליים הוא גם מאבק על מעמד, הכנסות, השפעה ועל יכולת להכתיב סדר יום אזורי.

כאן משתלבים הממד הביטחוני והממד הכלכלי. טבעת אש סונית אינה חייבת להתחיל בירי רקטות או בהצבת כוחות על גבול ישראל. היא יכולה להתחיל בבניית חלופות שידחקו את ישראל ממעמדה המתפתח, יערערו את שיתופי הפעולה שלה עם מדינות המפרץ, יפעילו לחץ על ירדן ומצרים, ויחזקו את הנרטיב שלפיו ישראל היא גורם זר ומסוכן במרחב. במובן זה, צירי סחר, נמלים, צינורות גז, תעשיות ביטחוניות והסכמי הגנה הם חלק מאותה מערכה.

יש להוסיף לכך את העובדה שחלק מן המדינות הסוניות מבקשות לגוון את משענותיהן. היחסים עם ארצות הברית עדיין חשובים להן, אך הן אינן בטוחות עוד שניתן להישען רק על ארצות הברית. הן רואות את תנודתיות המדיניות האמריקנית, את העייפות ממעורבות במזרח התיכון, את התחרות עם סין ואת המאבק הפנימי בארצות הברית. לכן, הן מחפשות רשתות ביטחון נוספות: מול סין, מול רוסיה, מול טורקיה, מול פקיסטן, ולעיתים גם זו מול זו. ישראל צריכה להבין כי בעולם כזה בריתות חדשות אינן בהכרח מחליפות בריתות ישנות, אלא מתווספות אליהן ויוצרות שכבת מורכבות נוספת.

במקביל, חוסר הוודאות סביב המדיניות האמריקנית דוחף מדינות באזור לבנות לעצמן ביטוח משנה. אין פירוש הדבר שהן מוותרות על הקשר עם וושינגטון, אלא שהן אינן רוצות להיות תלויות בו לבדו. סעודיה מחפשת גמישות מול ארצות הברית, סין ופקיסטן; טורקיה מבקשת לשמר חברות בנאט"ו אך לפעול כמעצמה עצמאית ולהרחיב את אחיזתה באפריקה; פקיסטן מחפשת משאבים ומעמד בעולם המוסלמי. כאשר שלוש מגמות אלה נפגשות, נוצרת תשתית לברית שאינה מערבית ואינה איראנית אלא סונית, גמישה, אינטרסנטית ובעלת שאיפות ארוכות טווח.

המשמעות לישראל והמלצות

התגובה הישראלית לאפשרות של התפתחות טבעת אש סונית צריכה לצאת מתוך כמה תובנות. מיידית, אין מדובר בקואליציה צבאית מאוחדת שתפעיל כוח משולב נגד ישראל. בין טורקיה, סעודיה, פקיסטן, מצרים, סוריה, ירדן ומדינות המפרץ קיימים פערים רבים: אינטרסים שונים, חשדנות הדדית, תלות כלכלית וביטחונית בארצות הברית, תחרות על הנהגה, מגבלות צבאיות, מגבלות כלכליות וחשש מהסתבכות. בריתות אזוריות רבות נראות מרשימות בטקסי החתימה, אך מתקשות לעמוד במבחן כאשר נדרש לשלם מחיר ממשי.

בנוסף, דווקא משום שהאיום עדיין מתהווה, זה הזמן לעקוב אחריו, למפות אותו ולהשפיע עליו. ישראל כבר שילמה בעבר מחירים כבדים על אי זיהוי מוקדם של תהליכים כאלה. החות'ים בתימן הם דוגמה מובהקת: במשך שנים ראו בהם רבים מטרד רחוק, מקומי ושולי, ובהמשך התברר כי מדובר בשחקן המסוגל לאיים על נתיבי השיט לאילת, כמו גם לפגוע בכלכלה העולמית. אסור לחזור על טעות זו מול הציר הסוני המתהווה.

על ישראל להשלים את המערכה מול חוליות טבעת האש השיעית. כל עוד חמאס, חיזבאללה, המיליציות הפרו-איראניות והמרכיבים האחרים של הציר האיראני משמרים יכולת התאוששות, ישראל תתקשה להפנות קשב ומשאבים לאתגרים חדשים. פירוק יכולות החמאס ושלטונו בעזה, פגיעה עמוקה ומתמשכת בחיזבאללה, שימור חופש הפעולה בסוריה, מעקב אחר הזירה העיראקית והתימנית והמשך בלימת איראן – כל אלה הם תנאי בסיס לחיזוק מעמדה של ישראל מול כל ברית אזורית חדשה.

ההבנה כי טורקיה מבקשת להרחיב את השפעתה במזרח הים התיכון מחייבת את ישראל לחזק ולהדק את שיתוף הפעולה עם יוון וקפריסין. אין זה רק שיתוף פעולה אנרגטי או דיפלומטי, אלא רכיב במאזן כוחות אזורי. עסקאות ביטחוניות, תרגילים משותפים, תיאום ימי, פרויקטים בתחום הגז והחשמל ושיתוף פעולה מודיעיני – כולם מייצרים משקל נגד לניסיון הטורקי להפוך לשער הכרחי בין המזרח לאירופה.

יש לחזק את הקשר עם הודו. הודו היא שחקן מפתח במאזן החדש באסיה ובמזרח התיכון. היא יריבה אסטרטגית של פקיסטן, כוח כלכלי ודמוגרפי עולה, שותפה ביטחונית וטכנולוגית של ישראל, וגורם מרכזי בכל מסדרון יבשתי וימי שיחבר את אסיה לאירופה. חיזוק הברית בין ישראל להודו אינו רק עניין של רכש, סחר או טכנולוגיה; הוא מנוף אסטרטגי מול האפשרות שפקיסטן תהפוך לעוגן צבאי או גרעיני של ציר סוני עוין. חיזוק הקשר הזה כולל גם בחינה של פיתוח משותף של פלטפורמות אוויריות וימיות.[6]

במקביל, נכון לפעול בזהירות מול מדינות ערב הפרגמטיות. לא כל מדינה סונית היא חלק מטבעת אש, ולא כל שיתוף פעולה בין מדינות סוניות מכוון בהכרח נגד ישראל. להפך: חלק מן המדינות הללו חולקות עם ישראל אינטרסים מובהקים מול איראן, מול אסלאם פוליטי רדיקלי, מול חוסר יציבות אזורי ומול הצורך בפיתוח כלכלי. ישראל צריכה להימנע מלדחוף אותן לזרועות יריביה באמצעות התבטאויות מיותרות או מהלכים מדיניים לא מחושבים, ובמקביל להבהיר כי כל ניסיון להפוך שיתוף פעולה אזורי למערך עוין כלפיה יזכה למענה.

האתגר הישראלי הוא גם מדיני-תודעתי. ישראל חייבת להבחין בין טורקיה כיריב אסטרטגי פוטנציאלי לבין מדינות סוניות אחרות שעשויות להיגרר לשיח עוין אך אינן מבקשות בהכרח עימות. ככל שישראל תציג את עצמה כגורם של יציבות, חוסן צבאי, טכנולוגיה, אנרגיה, שיקום ותועלת כלכלית – כך יפחת מרחב התמרון של מי שמבקשים לצייר אותה כאיום על העולם הסוני כולו. מנגד, ככל שתיתפס כמי שמספקת ליריביה חומר תעמולתי, כך יֵקַל עליהם לגבש סביבה קואליציות עוינות.

נדרש לקיים מעקב ייעודי אחר התגבשות הציר הסוני מבחינה צבאית, מדינית וכלכלית. מנגנון כזה צריך לשלב מודיעין מדיני, צבאי, כלכלי, תעשייתי ותודעתי. עליו לעקוב אחר הסכמי רכש, תרגילים משותפים, העברות טכנולוגיה, שפה דתית ופוליטית, שינויים בבסיסי צבא, השקעות בתשתיות, פעילות בנמלים, שיתופי פעולה בתחום הכטב"מים והטילים, וגם אחר השיח הציבורי במדינות המעורבות. איום מודרני אינו מתגבש רק במחנות צבא, הוא מתגבש גם בחוזים, בפורומים כלכליים, בתקשורת, באקדמיה, ברשתות ובנתיבים כלכליים.

על ישראל לשמר עליונות טכנולוגית ומודיעינית מוחלטת מול כל אחת מן המדינות הרלוונטיות. אין פירוש הדבר עימות איתן, אלא הבנה עמוקה של יכולותיהן, מגבלותיהן, נקודות התורפה שלהן וקווי החיכוך ביניהן. עליונות שכזו תאפשר לישראל להבחין בין הצהרות ריקות לבין תהליכים ממשיים, בין תרגיל תקשורתי לבין שינוי מבצעי, ובין ברית תדמיתית לבין יכולת הפעלה משותפת. ישראל צריכה להיות מסוגלת לדעת בזמן אמת מתי טבעת שכזו עוברת משלב ההצהרה לשלב הבנייה, ומשלב הבנייה לשלב האיום.

יש לבנות בריתות נגדיות שאינן בהכרח בריתות נגד מדינות מוסלמיות, אלא בריתות בעד יציבות, מסחר, אנרגיה וחופש שיט. ישראל, יוון, קפריסין, הודו, איחוד האמירויות, מדינות אירופה וארצות הברית יכולות להוות יחד רשת איזון רחבה. ככל שהמסדרון הכלכלי מהודו דרך המזרח התיכון לאירופה יתבסס, וככל שישראל תהיה חוליה מרכזית בו, כך יגדל המחיר האזורי של ניסיון לבודד אותה או לאיים עליה.

חשוב יהיה לקדם מהלכים מדיניים שירחיבו את מעגל המדינות שיש להן אינטרס בשקט סביב ישראל. הסכם שלום או הסדרה יציבה עם לבנון, אם יתאפשרו בתנאים ביטחוניים ראויים, עשויים לחבר בין אינטרסים של שיקום, השקעות, יציבות וחסימת השפעה איראנית. מעורבות אפשרית של מדינות כמו איחוד האמירויות וסעודיה בשיקום לבנון יכולה, בתנאים מסוימים, להפוך ממנוף לחץ על ישראל למנוף יציבות אזורי.

יש להמשיך לבסס את חופש הפעולה הצבאי של ישראל. בריתות, דיפלומטיה וכלכלה הן כלים חשובים, אך הן אינן תחליף ליכולת צבאית מוכחת. האזור מכבד עוצמה, ובעיקר עוצמה שמופעלת באופן מדויק, נחוש ומושכל. ככל שישראל תסיים את המערכה מול טבעת האש השיעית בהישג ברור – כך יפחת התמריץ של שחקנים אחרים לבחון אותה. מנגד, אם ייווצר רושם שישראל נשחקה, נחלשה, הורתעה או איבדה יוזמה – הדבר יזמין ניסיונות חדשים לבנות עליה טבעות לחץ נוספות.

נדרש להעמיק את הממד הכלכלי של הביטחון הלאומי. ישראל צריכה להתייחס למסדרונות סחר, נמלים, צינורות גז, כבלי תקשורת וחיבורי חשמל כאל נכסים אסטרטגיים לכל דבר. יש להאיץ את ההשתלבות במסדרון הודו – המזרח התיכון – אירופה, לחזק את נמל חיפה ואת הממשקים עם ירדן והמפרץ, ולוודא שהקשרים עם אירופה אינם נשענים רק על דיפלומטיה אלא גם על אינטרסים חומריים עמוקים. כאשר מדינות נהנות מתועלת ממשית מן הקשר עם ישראל, גובר המחיר שהן משלמות אם הן מצטרפות למהלך עוין נגדה.

אין די באיסוף מודיעיני צבאי. יש להבין את השיח הדתי, את השפה הפוליטית, את רשתות ההשפעה, את התקשורת, את הממסדים הדתיים ואת הקהילות הדיגיטליות שבהן נבנית הלגיטימציה לבריתות מסוג זה. מדינה שמבינה מוקדם את הנרטיב של יריביה יכולה לפעול כדי לפצל אותו, לרכך אותו או לחשוף את הסתירות הפנימיות שבו. במקרה זה, הסתירה המרכזית ברורה: המדינות המאוימות בפועל מאיראן עשויות להציג את ישראל כאויב, אך הציבור והאליטות שלהן יודעים היטב היכן נמצא חלק גדול מן האיום הממשי. בהקשר זה חשוב שישראל תקים יכולת אפקטיבית להתמודדות במלחמה הרכה ברשתות ובתודעה הבינלאומית.

סיכום

טבעת האש הסונית היא אפשרות מתהווה הנשענת על תהליכים ממשיים: התחזקות טורקיה, מעמד פקיסטן והגרעין שלה, הון סעודי, תחרות על הנהגה בעולם הסוני, מאבק על מסדרונות סחר ואנרגיה, וחשש גובר מהתחזקותה של ישראל. חלק מן המרכיבים עדיין רופפים, חלקם תודעתיים בלבד, וחלקם עשויים להתפוגג בשל סתירות פנימיות. אולם אל לנו להמתין עד שאיום יהיה בשל ומוכן; יש לזהות אותו בשלביו הראשונים ולפעול לפני שנהיה חלק מכלים על הלוח בעיצוב של אחרים.

ישראל נמצאת בעמדה חזקה של עוצמה צבאית, טכנולוגית ומודיעינית, אך עוצמה זו מחייבת ניהול נכון. עליה להשלים את פירוק טבעת האש השיעית, לבנות בריתות מתחרות, לחזק את הקשר עם הודו ועם המרחב ההלני, להעמיק את ההבנות עם מדינות ערב הפרגמטיות, ולנטר באופן רצוף את התגבשות הציר הסוני האפשרי. עליה לעשות זאת ללא התלהמות, ללא זלזול וללא עיוורון.

המבחן הראשון של כל ברית הוא הפער בין ההכרזה לבין הפעולה. אם החות'ים פוגעים במתקני אנרגיה סעודיים וחברות הברית אינן מתייצבות בפועל לצד ריאד, הדבר מלמד על מגבלות ההסכם. אך אין לראות בכך סוף פסוק. בריתות מתגבשות לעיתים דרך כישלונות ראשונים, התאמות, בניית מנגנוני תיאום וצבירת ניסיון. לכן נכון לבחון לא רק את תגובתן למשבר יחיד, אלא את המגמה המצטברת: האם מתקיימים יותר תרגילים, האם נחתמות עסקאות, האם מוקמים פורומים, האם מתרחבת השפה המשותפת, והאם מצטרפות מדינות נוספות. המענה הישראלי צריך להיות מבוסס על ניטור מגמות ולא על התרשמות מכותרת חד-פעמית.

הלקח המרכזי מטבעת האש האיראנית הוא שלתהליכים אזוריים יש נטייה להיראות שוליים עד שהם הופכים למרכזיים. החות'ים, חיזבאללה, חמאס והמיליציות הפרו-איראניות לא צמחו ביום אחד, הם נבנו במשך שנים, לעיתים מול עינינו, עד שהפכו למערך מאיים. אם ישראל תזהה בזמן את טבעת האש הסונית, תבין את מניעיה ותפעל בחוכמה, היא תוכל למנוע את התבססותה או לפחות לצמצם את נזקיה. ואם תידרש לכך, עליה להיות ערוכה גם לטפל בטבעת החדשה לפני שתהפוך למערכת חונקת סביב גבולותינו ומעמדנו האזורי.

[1] NATO, “Military Representative: Türkiye”, International Institute for Strategic Studies, The Military Balance 2024, IISS, 2024.
[2] Nuclear Threat Initiative, “Pakistan”, Arms Control Association, “Arms Control and Proliferation Profile: Pakistan”, August 2023.
[3] Ahmed Aboudouh, “Should Egypt Join the Mecca Pact?”, Chatham House, August 14, 2026, International Institute for Strategic Studies, “A New Middle Eastern Quadrilateral Is Taking Shape”, May 6, 2026.
[4] אלי לאון, ברית הגנה עם איראן? הדיווח החדש שמטלטל את האזור, מעריב, 23.8.2026.
[5] גבי סיבוני וארז וינר, טורקיה – משותפות לאיום אימפריאליסטי, JISS, 20.5.2026.
[6] גבי סיבוני וארז וינר, עצמאות חימושית לישראל, JISS, 24.7.2026.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר