מבוא
מאז הקמתה מדינת ישראל מתמודדת עם מנעד רחב של איומים, בכלל אלה איומים ממדינות שכנות ומארגוני טרור. אחד הכלים האפקטיביים של האויב הוא שימוש בבני ערובה וחטופים כדי להשיג את מטרותיו. שיטה זו מנצלת את הרגישות הקיימת בישראל לחיי אדם, ובייחוד את ערך פדיון השבויים. היא פועלת גם להעצמת החיכוך הפנימי בעם באופן ששוחק את הסולידריות החברתית, כפי שראינו במהלך השנתיים האחרונות. הרצון לשחרר חטופים, כמעט בכל מחיר, הוביל לחילופי שבויים במחיר גבוה, מחיר שיצר לפעמים סיכון ממשי וגדול לביטחון המדינה. כך היה בעסקת ג'יבריל, שבה שוחררו מחבלים בכירים שהיוו את עמוד השדרה של האינתיפאדה שפרצה כשנתיים אחרי כן, וכך היה בעסקת שליט, שבה שוחררו ארכי-מחבלים ובהם יחיא סינואר, הוגה ויוזם טבח השבעה באוקטובר. אם באירועים קודמים המחיר התמקד בכמות ובסוג המחבלים ששחררה ישראל, הרי שבמלחמה האחרונה נקבע תקדים בעייתי, כאשר בנוסף לשחרור מחבלים סיטוני בתמורה לחטופים הסכימה ישראל גם לסגת משטחים שעליהם השתלטה ולהעביר סיוע ואמצעים לרצועה, באופן שחיזק את החמאס ופגע ביכולת להשיג את מטרות המלחמה.
עתה, עם שחרור כל החטופים החיים ותוך כדי שחרור גופות החטופים המתים, נכון יהיה לבחון את הסוגיה של התנהלות החברה והממשלה בנושא זה, מאחר שאויבי המדינה רואים את החטיפות כדרך פעולה אסטרטגית שיכולה להוביל אותם להישגים משמעותיים. זאת אינה אמירה בעלמא, שכן למרות הפסקת האש השבירה בכל רגע חמאס ושאר אויבינו עלולים לנסות לחטוף חיילים ואזרחים.[1]
במאמר זה נטען כי התנהלותה של ישראל במשברי חטיפות יצרה פגיעות שמעודדת אויבים להעדיף חטיפות כמנוף לחץ אסטרטגי. נערוך סקירה היסטורית תמציתית של תופעת לקיחת בני ערובה וחטיפות משנות ה-60 ואילך, ונבחן את התפתחות דרך הפעולה של ישראל במהלך השנים, תוך הדגשת המתח בין השיקולים השונים. המאמר מנתח גם את החטיפות במלחמת התקומה והתגלמותו העכשווית של האיום. לבסוף, נבחן את הסיכונים העתידיים ונציע גישה למזעור נזקי החטיפות. הדחיפות בשינוי ברורה: ללא שינוי, אויבינו ימשיכו לנצל חולשה זו, ויחתרו לבצע חטיפות נוספות.
התפתחות איום החטיפות נגד ישראל
ניסיון החטיפה המשמעותי הראשון שבוצע נגד מדינת ישראל התרחש ב-23 ביולי 1968. באירוע זה נחטף מטוס "אל על" שהיה בדרכו מרומא לתל אביב על ידי מחבלים פלסטינים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין. המטוס הוסט לנחיתה באלג'יריה, והאירוע נמשך כ-40 ימים, שבהם נוהלו מגעים לשחרור הנוסעים והצוות. בסופו של דבר הניבו הלחצים הדיפלומטיים והמשא ומתן פירות, והחטופים שוחררו בשלום מבלי שישראל שחררה מחבלים תמורתם.
שנות ה-70 סימנו מעבר לטרור בינלאומי, כשארגוני טרור פלסטיניים תקפו ישראלים בחו"ל דרך חטיפות מטוסים ופגיעות במוסדות יהודיים. בשנת 1970 חטף ארגון "החזית העממית לשחרור פלסטין" ארבעה מטוסים, בהם מטוס שהיו עליו ישראלים, והנחית אותם בירדן. החטופים שוחררו בהמשך במסגרת משא ומתן, כשבמהלכו שוחררו מחבלים בודדים ובהם לילה ח'אלד, שהייתה מעורבת בניסיון חטיפה מקביל שסוכל.
ב-1972 חטף ארגון "ספטמבר השחור" מטוס סבנה והנחית אותו בשדה התעופה בן גוריון. בני הערובה שהיו במטוס שוחררו במבצע חילוץ של צה"ל, מבצע שבו השתתף ואף נפצע ראש הממשלה בנימין נתניהו כקצין בסיירת מטכ"ל. באותה שנה, במהלך אולימפיאדת מינכן חטפו מחבלים מארגון "ספטמבר השחור" 11 ספורטאים ישראלים. לאחר משא ומתן עם החוטפים בוצע ניסיון חילוץ כושל על ידי הגרמנים, ובמהלכו נרצחו כל בני הערובה.
אף שלא היה זה אירוע חטיפה, הרי שבמלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 נשבו מאות חיילים ישראלים בידי כוחות מצריים והוחזקו בשבי. לחץ ישראלי של כיתור הארמיה השלישית, שהייתה נצורה בגדה המזרחית של התעלה, גם אל מול לחץ אמריקאי משמעותי, הוביל לשחרור שבויים הדדי.
מקרים מוקדמים אלה קבעו תקדים של שחרור מחבלים תמורת חטופים, אך לא כללו את החילופים הלא-מאוזנים שיאפיינו עסקאות מאוחרות יותר. במקביל, התגבשה התפיסה של העדפת פעולה צבאית בכל מקום שניתן לבצעה, גם מול סיכונים לא מבוטלים, תפיסה שנבחנה ומומשה בהמשך.
בשנת 1974 השתלטו מחבלים פלסטינים על בית ספר בעיר מעלות ולקחו עשרות תלמידים כבני ערובה. במהלך ניסיון החילוץ של סיירת מטכ"ל נרצחו 22 תלמידים ו-3 מבוגרים. בשנת 1975 השתלטה קבוצה של מחבלים שנחתה מהים על מלון סבוי בתל אביב ולקחה בני ערובה. במהלך ניסיון חילוץ על ידי כוחות הביטחון נהרגו 8 בני ערובה. כמובן זכור אירוע חטיפת מטוס איר פרנס לאנטבה בשנת 1976, אירוע שהסתיים במבצע חילוץ הרואי שבו נהרגו מפקד סיירת מטכ"ל סא"ל יוני נתניהו ושלושה בני ערובה. בשנים אלו יצרה מדינת ישראל תדמית של מדינה שאינה נכנעת לחטיפות ולדרישות לשחרור מחבלים ומוכנה לקחת סיכונים גדולים לשחרור בני ערובה.
בשנת 1982, במהלך מלחמת לבנון, נפלו בשבי ארגונים פלסטיניים שמונה חיילי צה"ל. שישה מהם שהיו שבויים בידי ארגון הפת"ח שוחררו בנובמבר 1983, תמורת 4,500 עצורים לבנוניים ו-65 מחבלים שהיו כלואים בישראל, כולל רוצחי חיילים וישראלים. שני החיילים הנוספים, שהוחזקו על ידי ארגון החזית העממית של אחמד ג'יבריל, שוחררו במאי 1985 ותמורתם שחררה ישראל 1,150 מחבלים, רובם שוחררו לבתיהם ביהודה ושומרון ורבים מהם היוו את עמוד השדרה של הנהגת האינתיפאדה הראשונה שפרצה שנתיים מאוחר יותר.
ב-9 באוקטובר 1994 נחטף לוחם גולני נחשון וקסמן על ידי תא טרור של חמאס. לאחר משא ומתן ואולטימטום מצד החוטפים ניסה צה"ל לחלץ את וקסמן בפעולה צבאית של סיירת מטכ"ל. במהלך הפעולה נרצח וקסמן בידי אחד מחוטפיו. בנוסף נהרגו לוחם סיירת מטכ"ל, סרן ניר פורז, ושלושה מהחוטפים.
חיזבאללה זיהה את חשיבות החטיפות ככלי להחלשת ישראל ולהשגת הישגים במאבק מולה, וכך פעל למצוא הזדמנויות מבצעיות לחטוף חיילים ואזרחים ישראלים. בשנת 2000, לאחר נסיגת ישראל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, נחטפו שלושה חיילי צה"ל – בני אברהם, עדי אביטן ועומר סוואעד – במהלך סיור בהר דב לאורך הגבול. החיילים נרצחו, וגופותיהם הוחזרו לישראל בעסקת טננבוים בשנת 2004.
אלחנן טננבוים, קצין בכיר במילואים וחוקר בתחום הביטחוני, נפל בשבי חיזבאללה בשנת 2000. טננבוים, שהתמודד עם חובות כספיים כבדים, פותה להגיע ללבנון תחת סיפור כיסוי עסקי. לאחר שנפל בשבי ניצל חיזבאללה את מעמדו כקצין מילואים ואזרח ישראלי לצרכים תעמולתיים. במסגרת העסקה לשחרורו ושחרור גופות החיילים החטופים שחררה ישראל 435 מחבלים.
ביוני 2006 חטפו מחבלים מארגון החמאס את לוחם השריון גלעד שליט במהלך פשיטה על כוחות צה"ל באזור כרם שלום. לאחר משא ומתן ארוך שוחרר גלעד שליט מהשבי בשנת 2011, תמורת 1,027 מחבלים ובהם רוצחים כבדים, כולל יחיא סינואר.
ביולי 2006 רצח חיזבאללה וחטף את שני חיילי המילואים אלדד רגב ואהוד גולדווסר בעת שהיו בסיור בגבול לבנון, מה שהוביל למלחמת לבנון השנייה. הם נרצחו במהלך התקיפה, וגופותיהם הוחזרו לישראל בשנת 2008, במסגרת עסקת שחרור מחבלים. בעסקה שוחרר סמיר קונטר, רוצח משפחת הרן מנהריה, וארבעה מחבלים נוספים, ובנוסף הוחזרו 199 גופות של מחבלי חיזבאללה שהיו בידי ישראל.
בשנת 2014 נחטפו ונרצחו שלושה נערים ישראלים – גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח – על ידי מחבלי חמאס בגוש עציון. האירוע הוביל להסלמה שהביאה למבצע "צוק איתן". במהלך המבצע נפלו לידי חמאס גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול. בשנים שאחר כך פעל חמאס בניסיון לבצע עסקת החלפת שבויים מתוך רצון לשמר את ההישג הגבוה של שחרור המחבלים בעסקת שליט שלוש שנים קודם לכן. משפחתו של הדר גולדין דרשה להשיג את שחרורו בלחץ צבאי ולא בתמורה לשחרור מחבלים. גופתו של אורון שאול הושבה במבצע צבאי במהלך מלחמת התקומה, גופתו של הדר גולדין עדיין בידי חמאס והשבתה הינה חלק מההסכם שנחתם לאחרונה בהובלת הנשיא טראמפ. התייחסות להסכם הזה נכללת בהמשך המאמר.
גישת ישראל לחטיפות
סקירה היסטורית זו מראה כיצד בתהליך קבוע ומתמשך התפרקה ישראל מהעיקרון שאין לנהל משא ומתן עם מחבלים ולשחרר אסירים בתמורה לשחרור חטופים, והגיעה למצב שבו היא מוכנה לשחרר מחבלים רבים האסורים בידיה בתמורה לשחרור חטופים ישראלים. כך אנו עדים לדפוס שבו האויב רואה בחטופים נכסים אסטרטגיים, תוך שהוא מנצל את הרגישות החברתית בישראל כדי להשיג ויתורים. ויתורים אלו מגדילים את התיאבון להמשיך ולבצע חטיפות ואת המחירים שהאויב דורש תמורת השבתם. יש לזכור גם שחלק נכבד ממשוחררי עסקאות החילופין חוזר לעסוק בטרור ולרצוח יהודים. כמובן הדוגמה של יחיא סינואר, ששוחרר בעסקת שליט, היא הבולטת ביותר.
יעילות החטיפות מבחינת האויב נובעת מכמה גורמים. ראשית, היא מובילה לחילופים אסימטריים, שבמסגרתם ישראל משחררת המונים תמורת מעטים; שנית, היא מנצלת את הערכים ההומניטריים של ישראל, והופכת אמפתיה ציבורית ללחץ פוליטי; שלישית, היא מעודדת העדפת שקט ציבורי בטווח הקצר אף על פי שיש בכך כדי לגרום נזקים כבדים בטווח הארוך; רביעית, סוגיית החטופים מעוררת שיח מפלג ופוליטי שבסופו של דבר עלול לפגוע בחוסנה של המדינה. תופעות אלו יוצרות סחרור: ויתורים מעודדים חטיפות נוספות וחוזר חלילה, והפועל היוצא מכך הוא החלשת ההרתעה הישראלית והחברה בישראל.
תגובותיה של מדינת ישראל למשברי החטיפות נעו בין עמידה איתנה על העיקרון שלא מנהלים משא ומתן עם מחבלים ונכונות לצאת למבצעים נועזים ומרובי סיכונים (כפי שהיה במקרים ספורים במהלך המלחמה), לבין הסכמה לשחרור מחבלים רבים מתוך מחויבות הומניטרית ולחץ פנימי כבד. הרצון שלא להשאיר איש מאחור, ששורשיו במסורת היהודית ובאתוס הצבאי, הביאו לעיתים להסכמה לביצוע חילופי שבויים וחטופים תמורת שחרור מחבלים מאסיבי ובהם כאלו שהמשיכו לבצע פיגועים ואף העצימו את הטרור, כפי שאירע בעקבות עסקאות ג'יבריל ושליט.
בהמשך לוויכוח הציבורי סביב עסקאות שחרור החטופים קיבלה הממשלה החלטה להקים ועדה ציבורית בראשות נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) מאיר שמגר. הוועדה הוקמה בשנת 2008 במטרה לגבש עקרונות מנחים לטיפול במקרים של חטיפת אזרחים וחיילים ישראלים, כמו גם לבחון את מדיניות ישראל בעסקאות חילופי שבויים. הוועדה הוקמה בעקבות ביקורת ציבורית גוברת על אופן ניהולן של עסקאות חילופי שבויים, כגון עסקת טננבוים (2004) ועסקת רגב וגולדווסר (2008). החשש היה שמדיניות הוויתורים עלולה לעודד חטיפות נוספות, מה שבאמת קרה בשנים לאחר מכן. מייד עם הקמתה סוכם שהוועדה לא תפרסם את מסקנותיה לפני שחרורו מהשבי של גלעד שליט, כך שמסקנותיה הוצגו לשר הביטחון אהוד ברק רק בשנת 2012, לאחר שחרורו של שליט.
עיקרי מסקנות הוועדה היו: קיבוע של מדיניות מוצהרת וקשיחה בנוגע לעסקאות חילופי שבויים שאין לסטות ממנה; יש להימנע ממצב שבו ארגוני טרור מכתיבים את תנאי העסקה; סירוב לשחרור מחבלים עם "דם על הידיים", קרי כאלה שהיו מעורבים ישירות בפיגועים שהובילו להריגת אזרחים או חיילים; הגבלת משא ומתן תוך הפעלה של לחץ צבאי ומדיני על ארגוני טרור במקום להיענות לדרישותיהם. הוועדה המליצה להקים גוף ייעודי שיטפל בניהול משברים של חטיפות, שיכלול גורמי ביטחון, מדיניות ומשפט. ממשלות ישראל לא אימצו רשמית את המלצות הוועדה, והמדיניות בפועל נותרה גמישה בהתאם לנסיבות הפוליטיות, הביטחוניות והציבוריות.
מלחמת התקומה כמקרה מבחן
מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 סימנה שינוי פרדיגמה, עם חטיפה של למעלה מ-250 חיילים ואזרחים. שחרור חטופים ראשון התרחש בהפסקת האש הראשונה, בנובמבר 2023, ובמסגרתו החזיר חמאס 104 חטופים תמורת 240 מחבלים. הלחץ הצבאי ועצירה של הכנסת סיוע לרצועה מתחילת המלחמה נתנו את אותותיהם בחמאס, והוא הסכים לשחרר חטופים במחיר נמוך בהרבה ממה שדרש וממה שקיבל בעסקאות קודמות.
בתום הפסקת האש היה נכון להמשיך באותו קו של לחץ צבאי משולב בלחץ אזרחי, מה שלא קרה הלכה למעשה, הן בשל ניהול כושל של הדרג הצבאי והמדיני והן בשל הלחץ הבינלאומי, ובעיקר האמריקאי, להכנסת סיוע לרצועה והתנגדות של הצבא להחיל ממשל צבאי ולשלוט באופן חלוקת הסיוע. במקביל, הלחץ מצד מטה משפחות החטופים שייצג את מרבית משפחות החטופים ותמיכה רחבה של התקשורת המסורתית עודד כנראה את חמאס להקשיח את דרישותיו.
הלחץ התקשורתי והציבורי התמקד בממשלת ישראל, תוך הדלפות חוזרות ונשנות מחדרי המשא ומתן ויצירת אווירה שלפיה צריך רק עוד ויתור קטן וכולם חוזרים. כך נוצרה תקיעות בתהליך במשך חודשים ארוכים, כאשר הוויתורים הישראליים לא הצליחו לפגוש את הדרישות של חמאס שהלכו וגברו, ובראשן סיום המלחמה כשהארגון קיים ופעיל, שחרור המוני של מחבלים, כולל הבולטים שביניהם, ונסיגה ישראלית מלאה מהרצועה. במקביל בוצעו מספר מבצעים צבאיים לשחרור חטופים ובהם שוחררו 8 חטופים חיים והושבו לישראל 48 גופות חטופים. מבצעים נוספים שהיו מתוכננים לא יצאו לפועל מחשש לחייהם של החטופים.
כניסתו של הנשיא טראמפ לבית הלבן בינואר 2025 והכרזתו כי חמאס יחזיר את החטופים או שייפתחו כהגדרתו "שערי הגיהינום", לצד מבצע צבאי משמעותי שבו פתח צה"ל בג'באליה באוקטובר 2024, הביאה לתפנית במשא ומתן. בלחץ אמריקאי על הצדדים סוכמה עסקה חלקית נוספת, שיצאה לפועל בינואר 2025 ובה הושבו 33 חטופים חיים ו-8 גופות חטופים. תמורתם שחררה מדינת ישראל 1,667 מחבלים, בהם 139 מחבלים שנשפטו למאסרי עולם.
בנוסף, וכתקדים מסוכן ובעייתי מעבר לשחרור המחבלים, נסוגה ישראל משטחים שכבשה במהלך הלחימה, המשמעותי שבהם הינו "מסדרון נצרים", מה שאפשר לאוכלוסייה העזתית לחזור לצפון הרצועה והשפיע על המשך הלחימה ועל הסיכון לכוחותינו. נסיגה זו התבצעה כאמור בתמורה לשחרור חלקי של החטופים שבידי החמאס. מאחר שלא הייתה הסכמה על המשך תהליך שחרור החטופים, ישראל חזרה ללחימה במרץ 2025 במבצע "מרכבות גדעון" שמטרתו הייתה ללחוץ על חמאס להסכים לעסקה נוספת, ולו עסקה חלקית.
בשלב זה היה לחץ כבד לביצוע עסקה חלקית נוספת, תמורת ויתורים נוספים, לחץ שנדחה על ידי חמאס. רק אחרי שממשלת ישראל הורתה לצה"ל לפעול לכיבוש העיר עזה, במסגרת מבצע "מרכבות גדעון ב' ", תוך הנעה משמעותית של אוכלוסייה דרומה ושליטה על הסיוע ההומניטרי, ורק לאחר התקיפה של הנהגת החמאס בקטאר, הבשיל הלחץ על חמאס ועל המתווכות ונחתם הסכם לחזרת כלל החטופים.
ב-13 באוקטובר 2025, במסגרת יישום תוכנית טראמפ, הוחזרו כלל החטופים החיים לישראל, והחל תהליך החזרת גופות החטופים המתים, שעדיין מתנהל. גם הפעם שוחררו במסגרת העסקה 1,700 מחבלים שנעצרו לאחר תחילת הלחימה ועוד 250 מחבלים השפוטים למאסרי עולם. על כל גופת חטוף המוחזרת לישראל מועברות לידי הפלסטינים 15 גופות מחבלים. בנוסף, ישראל נסוגה חלקית משטחים שנכבשו ונשארה ב-53% משטח הרצועה.
תהליך ניהול המשא ומתן מול חמאס והלחצים הציבוריים שליוו אותו הביאו לדעתנו להתארכות משך המלחמה ולעליית מחיר העסקאות. בסופו של דבר ניתן לטעון ששלושת ההסכמים של החזרת השבויים היו תולדה של לחץ צבאי. ככל שהלחץ הצבאי היה אפקטיבי יותר וכלל בתוכו לחץ אזרחי, התוצאה הייתה טובה יותר. אין ספק שסינואר השכיל לקרוא היטב את החברה הישראלית בהקשר זה, אם כי טעה באשר לנכונותה של ישראל לנהל מלחמה רב-זירתית ממושכת ולהכות בחמאס ובשאר מרכיבי הציר האיראני.[2] עצם ביצוע החטיפות ההמוניות, אופן הפעלת הלחץ הפסיכולוגי, על ידי שחרור סרטוני החטופים והתכתבות עם ההפגנות והמחאה בישראל, ממחיש את הבנת חמאס באשר לעוצמת נשק החטיפות והשפעתו על החברה בישראל.
איומים עתידיים והמלצות מדיניות
עם הפסקת האש השברירית בעזה והמתח סביב השבת הגופות, צצים איומים חדשים. כך, יש להיערך מול האפשרות שחמאס ינסה לחטוף חיילים ביהודה ושומרון ובעזה. זאת לצד אזהרות חמורות של המטה לביטחון לאומי כי מתקיים מאמץ איראני לפתות ישראלים בחו"ל לצורך פגיעה או חטיפה. כדי להתמודד עם האיום שנוצר והתגבר לאורך השנים, בין היתר בשל האופן שבו פעלה מדינת ישראל, נדרש לגבש אסטרטגיה רב-ממדית. מאחר שמדובר בבעיה לאומית, צריך פתרון שיעסוק בכל הרבדים. החל מהפעילות המקדימה, בדגש על פעילות מודיעינית, דרך חקיקה ראשית בכנסת בעניין המענה לחטיפות, בחינת יישום עונש מוות למחבלים, ועד לצעדים הטקטיים שיש לנקוט בצה"ל כדי לצמצם את האיום ולשפר את המענה.
ראשית, נדרש לעסוק בסוגיית המודיעין. כמו בכל עניין אחר, ברגע שנקבע צי"ח מודיעיני וממוקם במקום גבוה בסדר העדיפות של קהיליית המודיעין, המענה הניתן הוא טוב יותר. כך היה בסוגיה האיראנית, וכך ראינו לאחרונה גם בנוגע לזירה החות'ית, קביעת צי"ח מודיעיני והקמת גוף מתכלל שיעסוק בכל הנוגע לחטיפות ישראלים ויהודים בארץ ובעולם. המלצה כזו ניתנה כבר בשנת 2011 במסגרת עבודה של צוות מבצעי בצה"ל שבחן את המענה המבצעי עם חזרתו של גלעד שליט.[3] נדרש לקבוע מי הארגון שנכון שיוביל את האחריות לאיסוף ולמחקר המודיעיני (לטעמנו זה צריך להיות צה"ל) ומי הגוף המתכלל שירכז את העיסוק בנושא, וכאן לטעמנו יש גוף כזה והוא המטה לביטחון לאומי, ונדרש רק לערוך את ההתאמות וההרחבות הנחוצות כדי לוודא את יכולתו לבצע ביעילות את המשימה.
בנוגע לחקיקה בנושא חטיפות. עם כל הבעייתיות הכרוכה בנושא, ומתוך הבנה שניתן יהיה בזמן אמת לשנות את החקיקה, עדיין יש מקום לדעתנו לבצעה. זאת, בעיקר מתוך הצהרת כוונות מצד המדינה על האופן שבו תפעל ישראל בעתיד על בסיס לקחי המלחמה האחרונה. לחקיקה כזו צפוי קונצנזוס רחב, מאחר שגם יו"ר האופוזיציה הנוכחי, חבר הכנסת יאיר לפיד, פעל לקדם חקיקה כזו בעבר. ניתן יהיה לחוקק כחוק יסוד ולעגן בחוק את הדרישה לרוב מיוחד לביטולה (לדוגמה, רוב של 80 חברי כנסת כמו בחוק משאל עם). אימוץ מסקנות ועדת שמגר, בייחוד קביעת מחיר מרבי לחילופי שבויים וחטופים, הוא צו השעה.
מאחר שבישראל החלטות הממשלה אינן מייצרות נורמות שלטוניות מחייבות, הרי שמשא ומתן לשחרור חטופים יתנהל תמיד מעמדת חולשה. לכן מוצע לעגן בחקיקה את המסגרת לניהול המשא ומתן לשחרור חטופים, ואת המחיר המרבי שישראל תשלם בתמורה לשחרור. החקיקה תרסן את השיח הציבורי בהקשר של אירועי חטיפה, ותקל מהלחץ המופעל על הממשלה במקרים כאלה. כך גם תראה חקיקה כזו לאויבינו את חוסר התוחלת של חטיפות, בוודאי אם תעבור ברוב גדול חוצה מחנות פוליטיים. אומנם בתנאים של ישראל כיום, בית המשפט העליון הוכיח שלחקיקה כזו אין משמעות גדולה בעניין; ראה התעלמותו מהצורך לקיים משאל עם בהקשר של העברת שטחי מולדת לאויב.[4] למרות זאת, נדמה שבמקרה הזה בג"ץ יתקשה להתערב. ראוי יהיה להניע תהליך זה מוקדם ככל האפשר. כך תהיה ישראל מוכנה יותר להתמודדות עם חטיפות בעתיד ויתאפשר לה לחזור למקורות ולדבוק בעיקרון שלפיו אין להיסחט על ידי טרור.[5]
בהקשר זה עולה גם הדיון בעונש מוות למחבלים. מאחר שהחטיפות עוסקות בשחרור מחבלים כלואים בישראל, כפי שמצהירים פעם אחר פעם ראשי החמאס ושאר הארגונים,[6] הרי שזהו כלי אפקטיבי בהסרת הסיבה לחטיפות. יש בעונש המוות יתרונות וחסרונות; לטעמנו, במצב הנוכחי, ניתן להתחיל ביישומו על מחבלי הנוח'בה שהשתתפו בטבח הנורא בשבעה באוקטובר. למען יראו וייראו.
החלק האחרון במענה הוא החלק הרחב ביותר. גם כאן, הוועדה הצבאית שחקרה את נושא החטיפות הניחה שורת המלצות מפורטת לצה"ל בנושא,[7] החל מהכנסת האיום להכשרות הצבאיות, כולל לימוד אירועי עבר, חיזוק ה"איתנות" בקרב חיילי צה"ל, פיזית ומנטלית, דרך בחינת הכוחות הפועלים בגבולות המדינה ובאזורי חיכוך כדוגמת יהודה ושומרון, ניתוח מבנה הכוח ואופן הפעלתו, מתוך ראיית האיום ומזעורו, ועד לשורת אמצעים טכנולוגיים שיאפשרו שליטה טובה יותר על הכוחות, בהתבסס על טכנולוגיה קיימת. מטבע הדברים, לא נרחיב בתווך זה ברובד ההמלצות הטקטיות, אולם הוא קיים ומפורט, וראוי לעסוק בו בפורומים המתאימים.
סיכום
מחויבותה המעוררת הערצה של ישראל לשלום אזרחיה וחייליה מהווה תמריץ לביצוע חטיפות כאסטרטגיה נגדה. ההיסטוריה מלמדת כי ויתורים מצילים חיים בטווח הקצר אך מנציחים ומעודדים טרור בטווח הארוך.
ישראל עומדת בפני צומת דרכים. על ידי חיזוק ההרתעה ועדכון מדיניות היא יכולה לצמצם איום זה, להבטיח ביטחון לאזרחיה מבלי לוותר על ערכים. כפי שפירטנו לעיל, לא די בהצהרות ואמירות ונדרשת שורת צעדים כדי לצמצם את האיום ואת הכדאיות לארגוני הטרור ולמדינות העוינות לבצע חטיפות. החל ממענה מודיעיני משופר, דרך חקיקה מקיפה, עונש מוות למחבלים ועד שורת צעדים טקטיים נרחבים שנדרש לבצע בכל מקרה.
מלחמת התקומה, שכללה חטיפת למעלה מ-250 ישראלים, מייצגת את שיא התופעה, שהלכה והתפתחה בשנים האחרונות והגיעה לשיא בעסקת שליט ב-2011. ניהול סוגיית החטופים במלחמה הנוכחית האריך את משך הלחימה ופילג את החברה הישראלית. נכון לאוקטובר 2025, כל החטופים החיים שוחררו בעסקאות מדורגות תחת לחץ בינלאומי, כולל תיווך אמריקאי, אך תהליך השבת הגופות עדיין מתנהל לאיטו. הגישה ההיסטורית של מדינת ישראל, הנשענת על ערכים מוסריים ועקרון פדיון השבויים והערבות ההדדית, יצרה מעגל קסמים מסוכן המעודד טרור חוזר, כפי שמעידים מקרים של מחבלים משוחררים שחזרו לפעילות, וכפי שמעידים הניסיונות ההולכים וגוברים לחטוף ישראלים ויהודים בארץ ובעולם. ניתוח קר מצד אויבינו יביא אותם בהכרח למסקנה שהנשק הזול והיעיל ביותר נגד מדינת ישראל הוא נשק החטיפות. זול יותר מהקמת פרויקט גרעין חדש, או מבניית מערך טילים. זוהי משוואה שחשוב לתקן.
מאמר זה מדגיש את הצורך במדיניות מאוזנת, שילוב של יכולות התרעה מודיעינית, מגובה בחקיקה ונשענת על אדני פעילות מבצעית וטקטית נכונה. מדיניות שתשמור על ביטחון לאומי לטווח הארוך בלי לוותר על ערכים מוסריים, במטרה לשבור את מחזור החטיפות המאיים על ביטחונה ולכידותה החברתית של מדינת ישראל.
[1] ראו לדוגמה ניסיון החטיפה בחאן יונס. לילך שובל, הרמטכ"ל בחאן יונס: "ניסיון החטיפה היה משמעותי, חמאס ספג פגיעה קשה", ישראל היום, 21.8.2025.
[2] ראה הנחיות סינואר. שי לוי, "לשחוט, לצלם ולשדר": מסמך הנחיות סינואר שנמצא בעזה, וואלה, 12.10.2025.
[3] בשנת 2011 הוקם בצה"ל צוות בראשות האלוף נועם תיבון, בשם: "התמודדות עם אירועי חטיפה – צוות בחינת המענה המבצעי".
[4] גלעד מורג ואיתמר איכנר, בג"ץ דחה את העתירות נגד הסכם הגבול הימי עם לבנון. חתימה אפשרית: השבוע, YNET, 23.10.2022.
[5] גבי סיבוני, חוק נגד חטיפות, הארץ, 3.6.2009.
[6] "זו חובתינו" | בכיר חמאס: זה המקום שבו נבצע את הטבח הבא, חדשות סרוגים, 17.10.2025.
[7] ראה הערה מספר 3 לעיל.
