מבוא
הרשות הפלסטינית (להלן הרשות) הוקמה בשנת 1994 בעקבות חתימת הסכמי אוסלו בין מדינת ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). הרעיון המסדר היה להקים ישות שתנהל את ענייני הפלסטינים בשטחים שנמסרו לשליטתם על ידי ישראל ותמנע טרור; זאת מתוך כוונה שהקמתה תהיה המבוא להסכם שלום שיפתור את הסכסוך בין הפלסטינים לישראל.
מאז הקמתה הפכה הרשות לגורם עוין לישראל, כשבכיריה מסיתים לטרור ותוכני הלימוד בבתי הספר שלה הינם מקור להסתה מתמשכת נגד ישראל. זאת ועוד, הרשות מממנת ותומכת בטרור באמצעות תשלום משכורות למחבלים הכלואים בישראל, וקצבה חודשית למשפחות שהידים, ובהם מחבלים רבים, שנהרגו במהלך ביצוע פעולות טרור או עימותים עם כוחות הביטחון הישראליים. אירועי ה-7 באוקטובר וההתרחשויות ביהודה ושומרון בעקבותיהם המחישו עד כמה הרשות הפכה לגורם בעייתי וכמעט לא רלוונטי ברחוב הפלסטיני.
מאמר זה סוקר את התהליכים שהובילו להקמת הרשות, ואת תפקודה והתנהלותה. זאת במטרה לענות על השאלה האם הרשות שהוקמה מתוך מחשבה שהיא תהווה נכס לטובת השלום, הפכה לנטל ומהווה איום על היציבות של ישראל ושל האזור.
רקע היסטורי
בשנת 1964 הוקם הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). הארגון הוקם במצרים, במטרה לייצר זרוע נוספת במאבק מדינות ערב בישראל, וזאת עוד לפני מלחמת ששת הימים שבה שחררה ישראל את יהודה, שומרון, עזה ורמת הגולן. כששחרר צה"ל את שטחי יהודה, שומרון ועזה מידי ירדן ומצרים, ניצבה מדינת ישראל בפני דילמה בנוגע למעמד השטחים ששוחררו. בהיעדר מדיניות רשמית מגובשת ומחייבת התפתח סטטוס קוו דה פקטו, שכלל יחסים מורכבים עם האוכלוסייה הערבית-פלסטינית, לצד התפתחות הדרגתית של ההתיישבות היהודית. לאחר המלחמה התחזק אש"ף, יאסר ערפאת מונה לעמוד בראשו ובשנת 1974 זכה הארגון להכרה על ידי הליגה הערבית כמייצג הבלעדי של הפלסטינים.
המפקד הישראלי שנערך בסוף 1967 מנה כ-660 אלף תושבים ערבים ביהודה ושומרון וכ-350 אלף בעזה. אוכלוסייה זו חיה עד המלחמה תחת שלטון ירדני ביהודה ושומרון ומצרי ברצועת עזה, ללא הנהגה מרכזית מאורגנת. השליטה בשטח הייתה בעיקר באמצעות שיח'ים, ראשי משפחות ומנהיגים מקומיים מסורתיים. בשנת 1978 הוקמו ביהודה ושומרון "אגודות הכפרים" במטרה לקדם את השלטון המקומי באזור הכפרי וליצור מסגרות המבוססות על הנהגה מקומית, ובאמצעותן לנהל את חיי התושבים באופן עצמאי בדו-קיום עם ישראל והתנגדות לאש"ף. האגודות נתפשו כמשתפות פעולה עם ישראל, נתקלו בהתנגדות בחברה הפלסטינית ופעולתן נפסקה סמוך לפרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987.
האינתיפאדה הראשונה (1987–1993) הייתה התקוממות עממית רחבת היקף שכללה זריקות אבנים, בקבוקי תבערה, שביתות מסחר וחסימות כבישים. היא פרצה לאחר תאונת דרכים בג'בליה בדצמבר 1987 והתפשטה במהירות לכל שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה. האינתיפאדה כללה גם פיגועי טרור, אך מיעוט נשק בידי הפלסטינים הגביל את היקף ורמת האלימות. ישראל הגיבה בכוח רב, כולל מדיניות "שבירת עצמות" של יצחק רבין כשר ביטחון. עד 1993 נהרגו כ-1,100 פלסטינים וכ-160 ישראלים, והאינתיפאדה גרמה לנזק כלכלי כבד לשני הצדדים. האינתיפאדה דעכה בתחילת שנות ה-90, בין היתר בשל מלחמת המפרץ ב-1991, כאשר תמיכת ערפאת בסדאם חוסיין, שכבש את כווית, גרמה לו לאבד תמיכה רחבה בעולם הערבי, בייחוד במדינות המפרץ שסיפקו מימון לאש"ף. זו הייתה נקודת מפנה שהובילה למשא ומתן חשאי כאשר שמעון פרס, שר החוץ הישראלי, ועוזריו, ניהלו מגעים באוסלו עם נציגי אש"ף. המגעים הללו התבססו על היחלשות אש"ף ועל הרצון הישראלי למצוא פתרון מדיני. בתוך כך נוסדה תנועת חמאס, שקראה תיגר על אש"ף ועל ארגון הטרור פת"ח, שהיווה את עמוד השדרה של אש"ף.
הסכמי אוסלו (1993) היו פריצת דרך דיפלומטית, אך גם נקודת שבר עתידית. ישראל הכירה באש"ף כמייצג הבלעדי של הפלסטינים, ואש"ף הכיר בזכות קיומה של ישראל (אם כי לא כמדינה יהודית). ההסכמים יצרו את הרשות הפלסטינית כגוף זמני לשלטון עצמי מוגבל ביהודה, שומרון ועזה, עם אחריות על עניינים אזרחיים וביטחון פנים ומחויבות למנוע טרור ולהילחם בו. בשנת 1994 הגיע ערפאת מטוניס, שאליה הוגלה מביירות במלחמת שלום הגליל בשנת 1982, ליהודה, שומרון ועזה, יחד עם כ-40 אלף מחבלים וכ-200 אלף בני משפחה. ישראל אפשרה להעביר נשק לרש"פ והוקמו גופי ביטחון פלסטיניים, כולל מודיעין מסכל, כוח 17 (המשמר הנשיאותי) ואחרים. הסכם אוסלו ב' (1995) חילק את השטחים לשלושה אזורים. שטח A, שבו הייתה שליטה פלסטינית מלאה, שטח B, שבו הייתה שליטה אזרחית פלסטינית וביטחונית ישראלית, ושטח C, שבו הייתה שליטה ישראלית מלאה. נקבעו בחירות להנהגת הרשות ולמועצה המחוקקת; נקבע כי המשא ומתן על סוגיות הליבה הבעייתיות כגון פליטים, גבולות וירושלים יידחה לשלב הסדר הקבע.
ב-1996 נערכו בחירות. ערפאת נבחר לנשיא, והפת"ח זכה ברוב מוחלט במועצה המחוקקת. ההסכמים עוררו תקווה ברחוב הפלסטיני, אך גם התנגדות חריפה. חמאס, שדחה את ההסכמים מכול וכול, יצא בסדרת פיגועי התאבדות בשנים 1995–1996. פיגועים אלו, ומדיניות "הדלת המסתובבת" של הרשות בלחימתה בטרור, עוררו התנגדות ציבורית בישראל להמשך הנסיגות, והובילו בהמשך (בבחירות בשנת 1996, לאחר הירצחו של ראש הממשלה רבין בנובמבר 1995), לבחירתו של בנימין נתניהו, שהבטיח לנקוט גישה נוקשה בהרבה מול הפלסטינים.
לאחר הכישלון של שיחות קמפ-דיויד (2000), שבהן דחה ערפאת הצעה ישראלית למדינה פלסטינית על 95% מהשטח, פרצה האינתיפאדה השנייה. זו הייתה מערכה אלימה שכללה פיגועי התאבדות, ירי ועוד. אנשי ביטחון פלסטיניים השתתפו בפיגועים, כולל תוך שימוש בנשק שנמסר לידיהם באישור ישראל. לאחר שנה ויותר של פיגועים קשים וכאלף נרצחים אזרחיים, יצאה מדינת ישראל למבצע "חומת מגן" (מרץ 2002), שבמהלכו כבשה מחדש את שטחי A והטילה מצור על יאסר ערפאת במוקטעה ברמאללה.
לאחר מות ערפאת ב-2004 נבחר מחמוד עבאס (אבו מאזן) כיורשו. אבו מאזן וישראל הסכימו, תחת לחץ אמריקאי, לשיתוף חמאס בבחירות של שנת 2006. חמאס זכה בבחירות למועצה המחוקקת (74 מ-132 מושבים), ובהמשך, לאחר שאבו-מאזן סירב לשלבו במערכת השלטון הפלסטיני, ביצע בשנת 2007 הפיכה אלימה בעזה נגד שלטון הפת"ח. מאז, הרש"פ שולטת רק בחלק שהועבר לידיה ביהודה ושומרון, ללא בחירות. ניסיונות לקיום בחירות ב-2021, שוב בלחץ אמריקאי, נדחו ברגע האחרון מחשש לניצחון חמאס.
תפקוד הרשות
למרות התחייבותה להילחם בטרור, הרש"פ נכשלה בכך באופן שיטתי. כשתמך בהסכמי אוסלו ובהקמת הרשות טען רבין שערפאת יילחם בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם". גלי הפיגועים, החל מ-1995, הוכיחו אחרת, עם מעצרי "דלת מסתובבת" של אנשי חמאס בדרישה ישראלית ומול מודיעין קונקרטי. באינתיפאדה השנייה היו אנשי ביטחון פלסטינים מעורבים באופן ישיר בביצוע פיגועים, כולל נגד אזרחים ואנשי ביטחון ישראלים. תחת הנהגתו של מחמוד עבאס הועמקה השחיתות, גדלו התשלומים למחבלים ולמשפחותיהם וההסתה בבתי הספר ובתקשורת הפלסטינית הגיעה לשיאים.
הרשות הייתה מלכתחילה גוף החי בעיקר מתרומות, כאשר המדינות התורמות, ולמרבה האבסורד גם ממשלות ישראל, מתעלמות מההסתה ואינן נוקפות אצבע כדי להפסיקה. הרשות מתנהלת לאורך שנים בשחיתות עמוקה. זו כוללת ניהול כושל של מיליארדי דולרים מסיוע בינלאומי, ללא שקיפות מספקת, כאשר כספים נתפסים כמשמשים להעשרת מקורבים, נפוטיזם ומינוי פוליטי של בעלי תפקידים ללא כישורים מתאימים. דוחות בינלאומיים, כגון אלו של מבקר האיחוד האירופי, הצביעו על חוסר מעקב אחר כספי הסיוע, מה שמאפשר ניצול לרעה של משאבים המיועדים לפיתוח תשתיות ורווחת התושבים. ניתן לציין את ערפאת, שאחרי מותו בשנת 2005 השאיר לסוהא אלמנתו הון של כמיליארד וחצי דולר לפחות, ואת בניו של מחמוד עבאס, שהפכו למולטי-מיליונרים.
במקביל, הרשות הפלסטינית תומכת בטרור באופן מוסדי, בין היתר באמצעות תשלומי משכורות חודשיים למחבלים כלואים ולמשפחות "שהידים" דרך קרן מיוחדת, מה שמהווה תמריץ לפעילות טרור. בנוסף, הרשות מקדמת הסתה מאורגנת באמצעות מערכת החינוך, תוכניות טלוויזיה ותקשורת רשמית, שמציגה מחבלים כגיבורים ומפארת התנגדות אלימה נגד ישראל. פעולות אלו לא רק מעודדות אלימות אלא גם מערערות את האפשרות לקדם משא ומתן לשלום, שכן הן מחזקות נרטיב של עוינות ומאבק ומגדלות דור חדש על ערכי שנאה ליהודים ולישראל.
לצד זאת, התיאום הביטחוני עם ישראל קיים מאז אוסלו, כולל שיתוף מודיעין ומבצעים נגד חמאס. הרש"פ נהנית מהגנה ישראלית, זכויות תנועה חופשית לִבְכִירֶיהָ וסיוע אמריקאי שאִפשר לה להכשיר כ-30,000 אנשי ביטחון. התיאום אמור לסכל טרור ולמנוע התחזקות חמאס ביהודה ושומרון, אבל בפועל הרשות עושה מעט בהקשר זה, והלכה למעשה החמאס הפך לכוח מרכזי בשטחי הרשות. החימוש והאימונים של גורמי הביטחון הפלסטיניים, כולל בסיוע אמריקאי, מעלים את החשש שהכוח הפלסטיני יפנה בשלב כלשהו את הקנים לעבר ישראל. כבר כיום אנו רואים השתתפות פעילה של אנשי ביטחון מהרשות בפיגועים נגד ישראל, גם אם בשלב זה כבודדים ולא כחלק מהארגונים שאליהם הם משתייכים. יחד עם זאת, ההסתה הנמשכת במערכת החינוך ובתקשורת הממוסדת יביאו בהכרח להגברת המעורבות של אנשי ביטחון חמושים מהרשות בפיגועי טרור נגד ישראל.
הרש"פ גם פועלת נגד ישראל בבתי דין בינלאומיים. ב-2014 הצטרפה ל-ICC והגישה תלונות על "פשעי מלחמה"; ב-2021–2025 תמכה בהחלטות או"ם נגד ישראל, כולל דרישה לנסיגה ישראלית, וקידמה הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית, בניגוד למוסכם בהסכמי אוסלו. הרש"פ משתלטת בצורה מאורגנת על שטחי C דרך בנייה לא חוקית, בתמיכת ארגונים ומדינות מאירופה וארה"ב.
נכס או נטל?
השאל אם הרשות הפלסטינית היא נכס או נטל עבור מדינת ישראל מחייבת בחינה של היבטים ביטחוניים, מדיניים, כלכליים וערכיים. ניתן לראות ברשות נכס, משום שהיא מהווה גורם מייצב ביהודה ושומרון, בייחוד בהשוואה לאלטרנטיבות קיצוניות כמו שלטון חמאס, כפי שנראה בעזה; הרשות מאפשרת תיאום ביטחוני עם ישראל, כולל חילופי מודיעין, לשם הצרת חופש הפעולה של חמאס ולעיתים גם למניעת פיגועים, דבר שתרם להפחתת האלימות באזור לאורך השנים. הרשות גם מסייעת בחילוץ ישראלים הנקלעים לאזורים שבשליטתה. יתרה מכך, קיומה של הרשות מונע מישראל את הצורך לנהל ישירות את חיי היומיום של הפלסטינים, תרחיש שעלול להוביל לסיבוכים מדיניים, כלכליים ודמוגרפיים, כולל לחץ בינלאומי על ישראל לאפשר זכויות אזרחיות מלאות לתושבים אלה, דבר שיאיים על אופייה היהודי של המדינה.
מנגד, ניתן לראות ברשות נטל משמעותי בשל מגוון סיבות, שבראשן התמיכה בטרור וההסתה הנרחבת במערכת החינוך הפלסטינית ובתקשורת הממסדית שפועלות להנצחת הסכסוך ולהעצמתו, לצד פעולות של ראשיה לפגוע באופן שיטתי בישראל בזירה הבינלאומית. כך גם ארגוני הביטחון של הרשות, המהווים כוח חמוש משמעותי ומיומן, מהווים סיכון ביטחוני להיפוך קנים נגד יישובים ותושבים ישראלים ונגד צה"ל. יש לזכור שתודעת הקולקטיב הפלסטיני ביהודה ושומרון נותרה תודעת מאבק נצחי בישראל כיעד פלסטיני מרכזי. נוסף לכך, שנים של קיום הרשות הובילו לתפיסה של הישענותה על סיוע זר.
בבסיס האינטרס הישראלי בהקמה של הרשות הפלסטינית עמדה ההנחה שניתן יהיה להגיע להסדר קבע שיוביל להסכם שלום. אולם, נדמה שהמציאות טפחה על פני מי שדבקו במחשבה הזו. חלפו יותר משלושים שנה מהסכם אוסלו כשבמהלך התקופה הזו היו ניסיונות כושלים להוביל להקמת מדינה שתוכל לחיות לצד ישראל. ההנהגה הפלסטינית לא השקיעה מאמצים בכיוון הזה באמצעות בנייה של כלכלה, תשתיות, מוסדות וחברה אזרחית מתפקדת. נהפוך הוא, עיקר מאמציה נותבו לפגיעה במדינת ישראל ולהנצחת הסכסוך באמצעות המשך ההסתה במערכת החינוך.
התיאום הביטחוני אינו יכול להוות מניע מוביל בקיומה של הרשות, והיא הפכה עצמה לגורם עוין המהווה נטל משמעותי על מדינת ישראל וכוחות הביטחון שלה, ומהווה סיכון ביטחוני שיש להתחשב בו בכל תרחיש. חלקה של הרשות בהסתה הממוסדת מעצים את הסכסוך והאיבה ומעביר אותם מדור לדור. בנוסף לכך, המחשבה שלוּ הייתה הרשות עוברת רפורמה עמוקה או אז התנאים יכלו להשתנות, היא מחשבה שגויה מיסודה. לטענה הזו אין אחיזה במציאות מאחר שהרשות משקפת את הלכי הרוח העמוקים של הציבור הפלסטיני, וזה לא ישתנה במהותו. לכן פרדיגמת שתי המדינות החיות בשלום זו לצד זו אינה רלוונטית עוד.
חשוב לזכור גורם משמעותי נוסף והוא גילו המתקדם של יושב ראש הרשות, מחמוד עבאס, העומד להיות בן תשעים בקרוב. החלפתו תביא בהכרח לסכסוכי ירושה, וכמקובל באזורנו תגביר את הסיכוי שאחד מהטוענים לכתר, או יותר, יפנו את האש נגד ישראל, כפי שאירע בעבר במקרים דומים (ראו צעדות השיבה ברצועת עזה בשנים 2017-8). אם יהיה ניסיון נוסף ללכת לבחירות, אזי לפי כל הסקרים והתחזיות תזכה תנועת החמאס ברוב מוחץ גם ביהודה ושומרון. הנצחת הרשות תביא את ישראל למציאות קשה עד בלתי אפשרית, שבה היא פועלת מול גוף שאיתו יש לה הסכמים והוא נשלט למעשה בידי תנועת האחים המוסלמים (חמאס); גוף חמוש שיהווה סכנה מוחשית ומיידית על מדינת ישראל.
בהעדר אופק של מדינה פלסטינית, ניתן לבחון שתי חלופות לרשות. הראשונה היא רעיון האמירויות, שבמסגרתו תינתן לפלסטינים שליטה אזרחית מקומית.[1] עיקרי התוכנית הם הקמת אמירויות כערי מדינה, וסיפוח שטחי הכפר לישראל. המטרה תהיה שלטון פלסטיני מקומי המבוסס על מבנה החברה הערבית, שיאפשר ביטחון ושגשוג לפלסטינים ולישראל. חלופה שנייה יכולה להיות הקמה של שליטה אזרחית עצמאית פלסטינית בכל השטח, בדומה לאוטונומיה שהוצעה בזמנו על ידי ממשלת בגין במסגרת הסכם השלום עם מצרים. בכל מקרה, האחריות הביטחונית ביהודה ושומרון תהיה במלואה של מדינת ישראל.
סיכום
הרשות הפלסטינית, שהוקמה ב-1994 בעקבות הסכמי אוסלו, נועדה לשמש כגוף זמני לשלטון עצמי פלסטיני בדרך להסכם שלום עם ישראל. אולם, מאז הקמתה הפכה הרשות מגורם שנועד לקדם יציבות ודו-קיום לגורם עוין שמסכן את האינטרסים הישראליים, ומעצים ומלבה את הסכסוך.
הרשות נכשלה בקיום התחייבותה להילחם בטרור; היא עצמה תומכת בטרור, זאת על ידי מימון מחבלים באמצעות תשלומי משכורות למשפחות "שהידים" ואסירים וקידום הסתה אנטי-ישראלית דרך מערכת החינוך והתקשורת. השחיתות המוסדית, הכוללת ניהול כושל של סיוע בינלאומי ונפוטיזם, פגעה ברווחת התושבים הפלסטינים והחלישה את הלגיטימיות של הרשות. פעולותיה נגד ישראל, כמו תלונות ב-ICC וקידום הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית, סתרו את רוח אוסלו והעמיקו את חוסר האמון.
אומנם יש תועלת מקיומו של תיאום ביטחוני בין הרשות לישראל, אך בהתבוננות רחבה נראה שהמאזן הכולל, ובו גם סיכון היפוך הקנים של כוחות הביטחון הפלסטיניים נגד ישראל והתמיכה בתרבות מאבק אלים בישראל, הופכים אותה לנטל יותר מלנכס.
כפי שלמדנו על בשרנו בשבעה באוקטובר, אסור לדחות טיפול בבעיות מסוג זה. מערכת הביטחון בהובלת המתפ"ש פועלת שנים בגישה של "חיזוק הרשות" ונמנעת מלבחון ולקדם חלופות אחרות. נדרש כעת להעלות את הנושא לסדר היום הלאומי, לבחון את החלופות שפורטו לעיל וחלופות נוספות, ככל שתהיינה, לקבל החלטות ולפעול למימושן.
ויפה לכך שעה אחת קודם.
[1] לפי ההצעה של ד"ר מרדכי קידר.
