מבוא
ב-29 בספטמבר 2025 הציג הנשיא האמריקאי טראמפ תוכנית מקיפה לסיום המלחמה בעזה. התוכנית, שקיבלה את השם "תוכנית טראמפ", זכתה לתמיכה בינ"ל רחבה, כולל מצד מדינות ערביות ומוסלמיות, ואומצה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם בהחלטה 2308. זוהי מפת דרכים בת 20 סעיפים שמטרתה להביא לשחרור החטופים, להפוך את רצועת עזה לאזור מפורז מטרור ולאפשר שיקום כלכלי ופיתוח לטובת תושביה, תוך הבטחה לשמירה על ביטחון מדינת ישראל והכשרת הקרקע להרחבת הסכמי אברהם. ההסכם נבנה כתהליך מדורג, עם שלבים ברורים והישגים נדרשים כתנאי למעבר בין שלביו. המעקב אחר היישום הופקד בידי ארצות הברית, כשטראמפ עצמו יעמוד בראש "מועצת השלום" – גוף בינלאומי חדש שמפקח על התהליך, לצד ראש הממשלה הבריטי לשעבר טוני בלייר. האחריות לביטחון ברצועה תוטל על כוח ייצוב בינ"ל, שטרם נקבע מה תהיינה סמכויותיו ומי ייטול בו חלק. ההחלטה במועצת הביטחון שמאשרת את ההסכם העבירה את האחריות הכוללת מהאו"ם למועצת השלום. בנוסף, התוכנית ניתקה למעשה את הרשות הפלסטינית מהשלטון ברצועה עד למימושן של רפורמות מרחיקות לכת.
מאמר זה מבקש לבחון את ההסכם, תוך ניתוח יתרונותיו וחסרונותיו ערב המעבר האפשרי לשלב השני, מעבר הטומן בחובו פוטנציאל לחילוקי דעות בין ישראל לארה"ב בשאלת פירוק חמאס מנשקו ותחילת תהליך השיקום, ובנוסף לנסות להצביע כיצד ישראל יכולה למקסם את הישגיה, תוך מימוש מלא של מטרות המלחמה. להבנתנו, ההסכם מייצר הזדמנות היסטורית, לצד סיכונים המחייבים את ישראל לעמוד על מימוש שלביו השונים בקפדנות. כפי שאמר הנשיא טראמפ עצמו בנאומו בכנסת ב-13 באוקטובר 2025: "עזה תפורז, חמאס יפורק מנשקו – וביטחון ישראל לא יאוים עוד".
ניתוח ההסכם: פרטים, יתרונות וחסרונות
התוכנית מורכבת מ-20 סעיפים המחולקים לשלבים ברורים ומדורגים, עם תנאים מחייבים למעבר ביניהם. להלן עיקרי הדברים: השלב הראשון, שכבר בוצע ברובו, התמקד בהפסקת אש ושחרור חטופים. שלב זה כאמור טרם הושלם, כשעדיין לא הוחזרה גופת החלל רן גווילי. ישראל מצידה שחררה 250 אסירי עולם ועוד 1,700 עזתים שנעצרו אחרי 7 באוקטובר 2023. בנוסף, על כל חלל שהוחזר העבירה ישראל 15 גופות של עזתים.
ההסכם גם קובע שחמאס יפורק מנשקו ועזה תפורז. מימוש קביעה זו הוא המבחן האמיתי של התוכנית. סעיף 13 בהסכם דורש כי "כל התשתיות הצבאיות, הטרור וההתקפה, ובהן מנהרות ומתקני ייצור נשק, יושמדו ולא ייבנו מחדש. יתבצע תהליך של פירוז עזה בפיקוח של משקיפים עצמאיים, שיכלול הוצאת נשק משימוש לצמיתות, בתהליך מוסכם של פירוק, ובסיוע תוכנית רכישה חוזרת ושילוב מחדש במימון בינלאומי". אולם כפי שאנו רואים כעת, חמאס מחזק את אחיזתו במרחבים שבהם הוא שולט, ולא נראה שיש לו כוונה להתפרק מנשקו.
חמאס והפלגים האחרים התחייבו שלא להשתתף בשום צורה בניהול עזה; כל תשתיות הטרור תיהרסנה ולא תיבננה מחדש, ותהליך הפירוז ינוהל תחת פיקוח בינלאומי. לאחר שחרור כל החטופים יוכלו אנשי חמאס להניח את נשקם ולקבל חנינה, כשמי שירצה לעזוב את הרצועה יקבל אפשרות של מעבר בטוח למדינות אחרות.
ההסכם קובע שהמלחמה תסתיים כשכוחות צה"ל נסוגים לקווים מוסכמים. הסיוע ההומניטרי יוגבר ויהיה בהיקפים גדולים, לפחות כמו שנקבע בהסכם ב-19 בינואר 2025, כולל שיקום תשתיות (מים, חשמל וביוב), שיקום בתי חולים ומאפיות, והכנסת ציוד לפינוי הריסות ולפתיחת כבישים. עוד נקבע שחלוקת הסיוע תתבצע דרך האו"ם וסוכנויותיו, הסהר האדום וגופים בינלאומיים נוספים שאינם קשורים לאחד מהצדדים.
ההסכם גם מציע תוכנית כלכלית לשיקום ופיתוח עזה. הרצועה תנוהל זמנית על ידי ועדה פלסטינית טכנוקרטית וא-פוליטית שתספק שירות אזרחי ותפעל תחת פיקוח של גוף מעבר בינלאומי חדש – "מועצת השלום" – שבראשו יעמוד הנשיא דונלד טראמפ, בהשתתפות מנהיגים נוספים, בהם ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר. גוף זה יקבע את המסגרת וינהל את מימון הפיתוח, עד שהרשות הפלסטינית תשלים את הרפורמה הנדרשת ממנה. בסעיף 17 של ההסכם הובהר מה יתבצע במקרה של כשל: "במקרה שהחמאס יעכב את מימוש פירוקו מנשק, מבצע הסיוע יימשך באזורים נקיים מטרור שיועברו מצה"ל לכוח הייצוב הבינלאומי".
ההסכם קובע שארצות הברית תפעל להקים כוח ייצוב בינלאומי זמני, שייכנס לרצועת עזה. סעיפים 14–16 כוללים ערבויות אזוריות, כוח ייצוב בינלאומי עם תמיכה מירדן ומצרים, ונסיגת צה"ל הדרגתית – אך רק לאחר פירוז מלא. כוח הייצוב יאמן ויתמוך בכוחות משטרה פלסטיניים שיעברו בדיקה, ויתאם את פעילותו עם ירדן ומצרים. הכוח יעבוד עם ישראל ומצרים לאבטחת הגבולות ולמניעת הברחות נשק, תוך הסדרת מעבר מהיר ובטוח של סחורות.
באשר להגירה, סעיף 12 מבטיח חופש תנועה: "איש לא יאולץ לעזוב את עזה, ואלו המעוניינים לעזוב יהיו חופשיים לעשות זאת וחופשיים לחזור". ההסכם קובע שישראל לא תספח את עזה ושצה"ל ייסוג על פי אבני דרך ותנאים שייקבעו בין צה"ל, הכוח הבינלאומי, מדינות ערב וארצות הברית. באשר למדינה פלסטינית עתידית, הרי שנקבע שעם יישום רפורמה ברשות הפלסטינית ייווצרו התנאים לנתיב אמין להגדרה עצמית פלסטינית ולמדינה. סעיפים 10–11 כוללים תוכנית פיתוח בהובלת מומחים ממדינות המפרץ, אזור כלכלי מיוחד עם מכסים מופחתים, ועידוד השקעות.
יתרונות מול חסרונות של ההסכם
לפני שנדון ביתרונות ובחסרונות ההסכם, עלינו להיות בהירים ולומר שההסכם הזה הינו הרע במיעוטו. עדיף היה לו ישראל הייתה כובשת את עזה באופן מלא, מטילה ברצועה ממשל צבאי זמני ופועלת לפרק את חמאס צבאית ושלטונית, כפי שהוגדר על ידי ממשלת ישראל במטרת המלחמה הראשונה. אולם, צה"ל לא רצה או לא השכיל במשך שנתיים להביא הישג המתקרב לזה, אף על פי שקיבל לידיו את כל משאבי האומה. רק מתוך הבנה זו ראוי לנתח את ההסכם.
ההסכם מציע לישראל יתרונות רבים, שחלקם כבר התממשו.
ראשית, בנושא שחרור החטופים. סוגיה זו הייתה פצע בלב החברה הישראלית, וההצלחה לשחרר את כל החטופים החיים ואת רובם המכריע של החטופים החללים הינה הישג היסטורי שלא נראה אפשרי להשגה על ידי רבים. זה לא רק סיום סבל המשפחות, אלא גם הישג תודעתי חשוב מאוד המקרב את ישראל לניצחון המוחלט.
שנית, ההסכמה הבינלאומית לפירוק חמאס מנשקו וסילוקו מכל תפקיד ברצועה. אף שסוגיה זו טרם מומשה, הרי שמדינת ישראל נמצאת בנקודת זינוק למימוש יעד מלחמה זה. ההסכם כופה על חמאס לוותר על השליטה ברצועה ומבטיח את השמדת כלל תשתיות הטרור. לא ברור עדיין כיצד מרכיב זה ימומש. אין גורם בינלאומי שיאות להכנס לרצועה ולפעול לפירוק חמאס מנשקו. חמאס ינסה לתעתע כדרכו, וישראל תהיה חייבת לוודא פירוק מלא של הנשק. חשוב לדעתנו להבהיר כאן שכבר נשמעים קולות המפרשים את המושג "פירוז מנשק" כפירוז מנשק כבד בלבד. מהות ההסכם הינה פירוז מלא של הרצועה מכל נשק, כולל נשק קל, וחיוני שישראל תעמוד על כך.
בנוסף, שימור הנוכחות ההיקפית של צה"ל בתוך הרצועה מהווה מרכיב חיוני לווידוא מימוש הרכיבים הביטחוניים של ההסכם וכדי להבטיח שעזה לא תהווה עוד איום על מדינת ישראל. גם ההתעקשות על הנוכחות במרחב פילדלפי הינה הצלחה גדולה. למדנו כבר לאחר ההתנתקות שאין כל ערך להבטחות בינלאומיות בהקשר של מניעת הברחות נשק לתוך הרצועה. שמירת הנוכחות במעטפת הינה נכס ביטחוני חיוני. ההסכם עוסק בנסיגת ישראל מול התקדמות ביישומו. בניגוד להסכמי עבר, אין נסיגה ישראלית ללא יישום מלא של כל שלב בהסכם. ההסכם גם משאיר לישראל את הזכות לשמר "נוכחות ביטחונית היקפית שתישאר עד שעזה תהיה מאובטחת כראוי מכל איום טרור מתחדש". כך, בסעיף 16 להסכם מעוגנת למעשה הישארות צה"ל בכל ההיקף של רצועת עזה לאורך זמן.
יתרון נוסף נוגע לשיקום המבוקר של הרצועה, כאשר הסיוע מוגבל לאזורים הנקיים מנוכחות חמאס. להבנתנו על ישראל לעמוד על התפרקות חמאס מנשקו קודם שיחל תהליך שיקום כל שהוא. סוגיית ההגירה נמצאת אף היא על הפרק. מתן האפשרות לאזרחי עזה לצאת מהרצועה תחת הסכמה בינלאומית רחבה, בכלל זה מצרים, שהיא השער ליציאה המסיבית מהרצועה, הינו הישג חשוב. יש כאן הזדמנות לפעול ישירות מול האוכלוסייה כדי לאפשר הגירה למדינות אחרות, מתוך הנחה שתימצאנה מדינות קולטות במספרים רחבי היקף כחלק מההסכם.
יתרון חשוב נוסף הינו העובדה שלאו"ם אין תפקיד מהותי ברצועה (פרט לשותפות בחלוקת מזון וסיוע הומניטרי). החלטת מועצת הביטחון העבירה למעשה את האחריות מידי האו"ם למועצת השלום בראשותו של הנשיא טראמפ. ההסכם מנתק גם את הרשות הפלסטינית הכושלת מהרצועה עד למימוש רפורמות מרחיקות לכת. לא ברור אם הרשות תוכל לעמוד ברפורמות הנדרשות לתפקוד אפקטיבי, להפסקת ההסתה, הפסקת התמיכה בטרור והפסקת מימון מהמחבלים שביצעו פיגועים כנגד ישראלים ובני משפחותיהם.
הלגיטימציה הבינלאומית הרחבה להסכם הזה מהווה הזדמנות לישראל לממש את מטרות המלחמה ולהתניע יחד עם ארצות הברית את מימוש הרכיב המדיני באסטרטגיה של ישראל – מימוש ה"שלום מתוך עוצמה". אכן יש למעורבות בינלאומית זו מחירים, אולם יש לזכור שלישראל זכות לקבוע אילו מדינות ישולבו בשלטון האזרחי הטכנוקרטי וירכיבו את גוף הייצוב הזמני. ישראל תתנגד לשילובן של קטאר וטורקיה, תומכות האחים המוסלמים, בגוף זה.
למרות היתרונות שפורטו לעיל, הסיכונים בהסכם מצריכים ערנות מצד הדרג המדיני והצבאי בישראל. ראשית, התנגדות חמאס להתפרקות מנשקו עלולה להוביל לחידוש הלחימה. הארגון ממשיך להשתקם ולהעמיק את אחיזתו במרחב שבשליטתו, כמו גם את אחיזתו באוכלוסייה העזתית. היינו עדים להוצאות להורג באזורים שצה"ל נסוג מהם, לגביית מיסים מסוחרים ולהשתלטות על הסיוע הנכנס לאזור שבשליטת חמאס.
טורקיה, קטאר ומצרים דוחפות למה שהן קוראות "התגמשות", ובפועל לכרסום בהסכם. זהו סיכון קריטי, ועל ישראל לעמוד על קוצו של יו"ד במימוש ההסכם ככתבו וכלשונו. מדינות אלה תנסנה בכל דרך לאפשר לחמאס להיות חלק מהשלטון הרצועה מאחורי הקלעים, מה שיאיים על כל ועדה טכנוקרטית שתקום כדי לנהל את השלטון בעזה.
אזכור מדינה פלסטינית בהסכם (סעיף 19) מהווה מוקש בעייתי מבחינת ישראל. שילוב הרשות מותנה ברפורמות רחבות היקף. אולם גם כאן עולה החשש מלחצים לכרסום ההסכם. ישראל לא הפגינה הצלחה רבה בעמידה בדרישות הסכם אוסלו, בכלל זה ההסכמה הישראלית לשילוב חמאס בבחירות בלחץ אמריקאי, הקמת כוח דייטון החמוש לעייפה, גם כאן בלחץ ומימון אמריקאי, ועוד. עולה החשש שישראל לא תעמוד בלחצים להחזיר את הרשות הפלסטינית הכושלת לקדמת הבמה תחת מס שפתיים של "רפורמות".
לבסוף, הכנסת גורמים בינלאומיים, ובכלל זה ארה"ב, ללב הסכסוך, במקרה הזה בעזה, כאשר וושינגטון אחראית ליישום התוכנית וכוחות של מדינות זרות פועלים ברצועה, עלולה מחד גיסא לגרום לחיכוכים בלתי רצויים בין ישראל לבין מדינות אלה, ומאידך גיסא להוות מודל למקומות אחרים בקשר לסכסוך עם הפלסטינים. זהו תקדים מסוכן לישראל ומהווה סיכון בהקשר של יכולתה של ישראל לפעול באופן עצמאי למען ביטחונה.
דרכי הפעולה של ישראל
המבחן הגדול של ההסכם הוא במעבר לשלב השני, השלב שבו החמאס אמור להתפרק מנשקו ומשלטונו, כתנאי לתחילת שיקומה של רצועת עזה. התנגדות חמאס להתפרק מנשקו מבטיחה למעשה ששלב זה לא יבוצע כמתוכנן. בנוגע לשלטון, חמאס פועל ליצירת ניתוק לכאורה בין הארגון לבין ועדת המומחים שתנהל את הרצועה.
המודל שחמאס מנסה ליישם הוא מודל חיזבאללה בלבנון, מודל של שליטה מאחורי הקלעים. מאחר שכל המדינות האמורות להרכיב את כוח הייצוב הצהירו באופן גלוי שלא תפעלנה את כוחותיהן לפירוק חמאס מהנשק, הרי שבמידה שחמאס לא ישנה את עורו ולא יסכים להתפרק מנשקו אזי או שהמציאות הזמנית הנוכחית תתקבע למשך זמן ארוך, או שמשימת פירוק חמאס מנשקו תבוצע על ידי צה"ל, אלא שהפעם נוכל לבצע את המשימה בלי הלחץ והאילוצים שיצרה סוגיית החטופים, וכאשר צה"ל יושב על כל השטחים השולטים ברצועה. הפעם אנו מקווים שבהעדרה של הפצ"רית, שהתנגדה להטלת מצור והערימה קשיים על הפעלת הכוח, נוכל לפעול בצורה מקצועית (וחוקית) להנעת אוכלוסייה משטח שיש כוונה להילחם בו ולאותו שטח לא נכניס סיוע הומניטרי כלל, מה שיסייע בהשלמת כיבוש השטח והשמדת חמאס בביטחון גדול יותר לכוחותינו.
ההסכם לקח בחשבון שנגיע לסיטואציה זו, ולכך ניתנה ההתייחסות בסעיף 17 להסכם: "במקרה שהחמאס יעכב הצעה זו או ידחה אותה, האמור לעיל, ובכלל זה מבצע הסיוע המורחב, יימשך באזורים נקיים מטרור שיועברו מצה"ל לכוח ייצוב". דהיינו, תהליך השיקום והטיפול באוכלוסייה יתחיל בשטח שבשליטת צה"ל כעת, ושטופל כבר להשמדת תשתיות חמאס.
מתבצעת התארגנות מתקדמת ליישום החלק הראשון בתהליך השיקום בשטח שבשליטת ישראל, כדי לייצר לאוכלוסייה הנמצאת באזור שבשליטת חמאס חלופה אטרקטיבית. זאת בנוסף לפתח ליציאה מרצועת עזה לכל מי שיחפוץ בכך, ויהיו רבים כאלה. ברגע שהתהליך יתחיל, נראה יותר ויותר תושבים שירצו לצאת מהשטח שבשליטת חמאס ותושבים שישמחו לצאת משטח הרצועה אם רק יתאפשר להם. בעניין זה ישנו תהליך שקט שמתחולל בשבועות האחרונים, אולם מדובר במספרים של מאות בודדות. היכולת לייצר קצב יציאה גבוה יותר תלויה בעיקר במציאת מדינה קולטת שתסכים לקבל עזתים המבקשים לצאת במספרים גדולים. ניתן לצפות שבחודש הקרוב נראה את ראשיתו של הכוח הרב-לאומי מגיע לשטח הרצועה. הכוח שיגיע יוכל להתחיל להקים "ערים לדוגמה", ערים שבהן תהיינה תשתיות משופרות למחיה ומערכת תומכת שתנוהל על ידי מועצת השלום. הדבר יהווה מוקד לחץ משמעותי על החמאס, ויעודד תושבים לעזוב את השטח שבשליטתו.
סיכום
הסכם טראמפ הוא נקודת מפנה היסטורית: הישג שחרור חטופים, פוטנציאל פירוז ושיקום, תמיכה בינלאומית ואפשרות להרחבת הבריתות של ישראל עם מדינות ערביות ומוסלמיות רבות – סיכויים עצומים שיכולים לשנות את פני המזרח התיכון ולחזק את מעמדה של ישראל כמעצמה אזורית. אך הסיכונים, בעיקר כשל בפירוז ופירוק חמאס והלחצים האזוריים, דורשים מההנהגה הישראלית נחישות ועמידה איתנה.
מהרגע הראשון החל גל ביקורת על ההסכם ועל חולשותיו בשמירה על האינטרסים הישראליים. בפועל, ההסכם נתן בידי ישראל זכות להגדיר מי ייקח חלק בכוח הרב-לאומי ומי יגדיר את העמידה של חמאס בכל אחד מהשלבים. בניגוד לניסיונות ההפחדה, ללא הסכמה ישראלית לא יהיו חיילים קטארים ולא תורכים בכוח הייצוב הרב-לאומי. לישראל שמורה זכות וטו מול ארה"ב בכל אחד מהנושאים הקריטיים בהסכם. גם הסעיפים הפחות רצויים מבחינתנו, ובהם אזכור הרשות הפלסטינית בהקשר של עזה ומדינה פלסטינית בכלל, נתונים תחת מגבלות משמעותיות המבטיחות שלפני שהרשות תוכל לקחת חלק בתהליך היא צריכה לעבור שינוי מהותי מאוד, ובעצם לשנות את הנראטיב הפלסטיני.
צה"ל יושב בשלב זה בשליטה מלאה על כל ההיקף של הרצועה ועל כל השטחים השולטים. כל אחד מקווי הנסיגה מותנה בעמידה מלאה של חמאס בנדרש ממנו, ולשם דוגמה – הנסיגה הראשונה מותנית בפירוקו מנשקו ובהרחקתו מהשלטון ברצועה.
אין כאן ניסיון לייצר תמונת מצב ורודה, אלא ניסיון למבט מפוקח. כמובן יש ויהיו לחצים רבים מצד המדינות החתומות על ההסכם, ובראשן תורכיה, קטאר ומצרים, לוותר על דרישות מסוימות, להתקדם עם השיקום, להתגמש בהגדרת השלטון הטכנוקרטי, בהגדרת עמידה בפירוק מלא מהנשק ועוד.
התעקשות על עמידה מלאה בהסכם והמשך אכיפה מול כל הפרה מצד חמאס, כפי שמתבצע כיום, הכרחית להשלמת ההסכם ולמקסום הישגיו. ישראל עומדת על שלה עד כה, וארה"ב רואה את רוב הדברים עין בעין עם ישראל. כדי שהדברים ימשיכו ויתנהלו באותה מתכונת, חשובה העמידה על קוצו של יו"ד בהסכם ועל הקרנת העוצמה כפי שמתבצע עד כה. ההתעקשות על חיסולם או כניעתם של המחבלים הלכודים בתת-קרקע בדרום מזרח רפיח הייתה חשובה בדיוק בהקשר זה. למרות לחצן של המתווכות, ולמרות רצון אמריקאי להתקדם ולא לעסוק בסיפור שנראה להם שולי, ישראל עמדה על דעתה והפגינה נחישות, וטוב שכך. גם כאן היו מהרגע הראשון תדרוכים תקשורתיים ונהי ציבורי של כניעה וויתורים, ובחלוף הזמן רואים שישראל לא ויתרה במאומה ואותם מחבלים מתים או נכנעים בזה אחר זה. בכך יש מסר לעולם הערבי ולמערכת הבינלאומית: ישראל 2025 פועלת ונוהגת אחרת מישראל 2023. ישראל אוכפת על אויביה את צרכיה הביטחוניים ועומדת על שלה גם מול לחצים חיצוניים קשים.
"שלום מתוך עוצמה" אינו סיסמה – הוא מציאות שדורשת אכיפה רציפה. עם אישור האו"ם והתמיכה האמריקאית, ישראל עומדת בפני הזדמנות אמיתית, אך רק אם תקפיד על קוצו של יו"ד. המבחן הגדול – פירוז חמאס – יקבע אם זה סיכוי או סיכון.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
