מבוא

העיסוק הנרחב של נשיא ארה"ב טראמפ בטורקיה במסיבת העיתונאים לאחר פגישתו עם ראש ממשלת ישראל בפלורידה המחיש עד כמה עמוקה ההערכה של טראמפ את הנשיא ארדואן ואת טורקיה כגורם חשוב, חיובי ומייצב בארכיטקטורה האזורית החדשה שהוא מבקש לבנות, ועד כמה סוגיית תפקידה של אנקרה בסדר החדש, בעיקר בעזה ובסוריה, שנוי במחלוקת בין ארה"ב וישראל, גם אם טראמפ מאמין שניתן להתגבר על נקודות המחלוקת.

טורקיה היא אחת המדינות המשפיעות ביותר באזור המזרח התיכון ובעולם האסלאמי הרחב, עם אוכלוסייה של כ-85 מיליון נפש, מקום גאוגרפי רב-חשיבות, היסטוריה אימפריאלית וצבא חזק – השני בגודלו בנאט"ו והתשיעי בעולם.[1] למרות אתגרים פנימיים היא שואפת להפוך, בשיתוף פעולה עם קטר ובתמיכת ארה"ב, לכוח דומיננטי במזרח התיכון, ובעולם המוסלמי הסוני גם כמי שמובילה את תנועת האחים המוסלמים, הן מול ישראל והן מול הציר האיראני.

יחסה של טורקיה לישראל הלך והסלים בשנים האחרונות. אנקרה תומכת בחמאס, מארחת את מנהיגיו, מובילה ומשתתפת בפעולות נגד ישראל בפורומים בינלאומיים. נשיא טורקיה, ארדואן, הפך את הסכסוך הישראלי-פלסטיני למרכיב מרכזי במדיניותו, תוך שימוש ברטוריקה אנטי-ישראלית חריפה ומתלהמת כדי להגביר את התמיכה בו בקרב המוסלמים בכלל, ובטורקיה בפרט.

מאמר זה סוקר את התפתחות מערכת היחסים בין טורקיה לישראל, תוך ניסיון להתחקות אחר המניעים שמאחורי ההסלמה, ומציע כיווני פעולה לישראל.

רקע היסטורי

שורשי טורקיה המודרנית נעוצים באימפריה העות'מאנית, שהוקמה במאה ה-14 על ידי עות'מאן הראשון באנטוליה – אימפריה ששלטה על המזרח התיכון, הבלקן וצפון אפריקה במשך כ-600 שנה. הדעיכה החלה במאה ה-19, כשמלחמת העולם הראשונה (1914–1918) סתמה את הגולל על האימפריה. ב-29 באוקטובר 1923 הוכרזה הרפובליקה הטורקית. אטאטורק, "האב המייסד", הטביע חותם חילוני עמוק: ביטל את הח'ליפות (1924), אימץ אלפבית לטיני, העניק זכות הצבעה לנשים (1934) והפך את טורקיה למדינה חילונית-לאומית, כשהצבא הפך לשומר הסף של החילוניות.

יחסה של טורקיה למערב הוא סיפור מורכב של שיתוף פעולה אסטרטגי, מתחים פוליטיים והתרחבות אזורית, שמתחיל בהצטרפותה לנאט"ו בשנת 1952. כחברה הראשונה בארגון מחוץ למערב אירופה, טורקיה שימשה כגשר גאופוליטי בין אירופה לאסיה, והפכה לשחקנית מרכזית בהתמודדות עם איומים סובייטיים במלחמה הקרה. חברות זו סיפקה לה ביטחון והשפעה, אך בשנים האחרונות, תחת ארדואן, התפתחה "אמביוולנטיות אסטרטגית" – איזון בין מערב למזרח, המהווה מקור למתח במערב. לזה נוסף המתח עם האיחוד האירופי. שיחות ההצטרפות תקועות עקב סוגיות כמו הפלישה לצפון קפריסין, הפרות זכויות אדם, וטענות לשחיקת שלטון החוק תחת ארדואן.

יחסי טורקיה עם ישראל החלו כבר ב-1949, כאשר טורקיה הייתה המדינה המוסלמית הראשונה שהכירה בישראל, אם כי בזהירות כדי לשמור על קשרים עם העולם הערבי. העשורים הראשונים היו יציבים יחסית, אך משברים כלכליים בשנות ה-70 וה-80 חיזקו את הגורמים האסלאמיסטיים. במהלך שנות ה-80 קידמה מפלגת הרווחה "אסלאם כלכלי" נגד החילוניות. ארדואן הצטרף לתנועה זו כנער, למד כלכלה ופוליטיקה אסלאמית, והפך ב-1994 לראש עיריית איסטנבול מטעם המפלגה. ב-2001 הוא ייסד את מפלגת הצדק והפיתוח (AKP), ששילבה אסלאם שמרני עם רפורמות כלכליות. בבחירות 2002 זכתה AKP לרוב, וארדואן הפך לראש ממשלה. מאז 2007, עם עלייתו לנשיאות, התגברה האסלאמיזציה תוך חיסול החינוך החילוני, קידום חוקי שריעה והצרת רגליה של האופוזיציה. השיא הגיע ב-2016, בניסיון הפיכה כושל שהוביל לטיהור נרחב. משאל העם ב-2017 שינה את החוקה לרפובליקה נשיאותית, והעניק לארדואן כוח כמעט בלתי מוגבל. ב-2023 הוא נבחר מחדש, למרות רעידת אדמה הרסנית (2023) שחשפה שחיתות שלטונית וכשלים רבים.

יחסי טורקיה-ישראל החלו כאמור באופטימיות, תוך שיתוף פעולה כלכלי בשנות ה-50. בשנות ה-60, עם התפתחות המשבר מול יוון והמערב סביב השליטה בקפריסין, התחממו הקשרים: הסכמי סחר, תיירות וחקלאות. מלחמת ששת הימים (1967) גרמה למתיחות, אך בשנות ה-70 התחדשו שיתופי הפעולה גם בתחום המודיעין. מלחמת יום כיפור (1973) עצרה את ההתקדמות: טורקיה הורידה דרג דיפלומטי בהשפעת הליגה הערבית, אולם בשנות השמונים התחממו היחסים בשנית. בשנות ה-90 פרחו שיתופי פעולה במגוון תחומים ביטחוניים – אימוני חיל האוויר הישראלי בטורקיה, מכירת נשק ומערכות מודיעין. הסחר הגיע ל-3 מיליארד דולר בשנה, והתיירות פרחה.

עליית AKP ב-2002 שינתה את הנוף. ארדואן ביקר את ישראל על הכיבוש, אך שמר על יחסים כלכליים. השיא היה משט המרמרה (2010), שאורגן על ידי ארגון טורקי (I.H.H.) למטרת פריצת "המצור הימי על עזה". בהשתלטות על הספינה נהרגו 9 אזרחים טורקים. ב-2013, בלחץ הנשיא אובמה, התנצל ראש הממשלה נתניהו ומדינת ישראל שילמה 20 מיליון דולר פיצויים למשפחות הנפגעים הטורקים. היחסים התחממו לרגע, השגרירים חזרו, והסחר הגיע להיקפים של 6 מיליארד דולר. אך מ-2018, עם משאל החוקה, צעדות השיבה בעזה וההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל, הידרדרו היחסים לשפל חסר תקדים.

המאבק על השליטה בסוריה תחת משטרו החדש של ג'ולאני/א-שרע, בחירת טראמפ לכהונה השנייה (2024), הפערים סביב יישום הסכם הפסקת האש בעזה (2025), הידוק היחסים בין ישראל ליוון וקפריסין וההכרה הישראלית בסומלילנד מייצרים כעת אתגרים והזדמנויות לעיצוב מחודש של היחסים בין המדינות, כאשר כל אחת משתי המדינות רואה באחרת איום חשוב על האינטרסים הביטחוניים שלה, אך נזהרת מלתרגם זאת לעימות ישיר.

ניתוח המניעים – גאופוליטיקה, ביטחון, כלכלה ופוליטיקה פנימית

יחסה של טורקיה לישראל נובע משילוב של גאופוליטיקה, שיקולים ביטחוניים, כלכליים ואינטרסים פנימיים בטורקיה. טורקיה פועלת להיות כוח משפיע אזורי, תוך ניסיון לשחזר את השפעתה מתקופת האימפריה העות'מאנית ההיסטורית, כחלק ממדיניות של "נאו-עות'מאניזם" – מדיניות חוץ שאפתנית המבקשת להפוך את אנקרה למובילה של העולם הסוני והאסלאמי.

כמה מניעים מרכזיים מסבירים את ההתנהלות הטורקית כלפי ישראל: המניע הגאופוליטי, המבוסס על החתירה לבסס את מעמדה של טורקיה כגורם כוח מוביל באזור; המניע הביטחוני, המניע הדתי, המניע הכלכלי, והמניע הפוליטי הפנימי, המשמש ככלי להסחת דעת מהאתגרים הפנים-טורקיים.

המניע הגאופוליטי משקף את הדילמה ההיסטורית של טורקיה כמדינת גשר בין אירופה לאסיה, ובין חילוניות מערבית לאסלאם שמרני. מאז הצטרפותה לנאט"ו ב-1952 ומועמדותה לאיחוד האירופי משנות ה-80 שאפה טורקיה להיות חלק מהמערב, אך תחת ארדואן הפכה המדיניות הזו ל"אסלאם דמוקרטי" – ניסיון לשלב זהות סונית-עות'מאנית עם השפעה גלובלית. עם עליית האחים המוסלמים במצרים (2011) ועם התפתחות מלחמת האזרחים בסוריה (2011 ואילך) החלה טורקיה לראות את ישראל כמכשול בפני שאיפותיה האזוריות. כשהמסד סובב סביב הסוגיה הפלסטינית, טורקיה מתייצבת לימין הפלסטינים, תומכת בתביעותיהם, מקיימת יחסים הדוקים עם חמאס, אך גם עם הרשות הפלסטינית, רואה עצמה כמי שאמורה להיות בעלת תפקיד מרכזי בקידום הסדר לסכסוך הן הפנים-פלסטיני והן בין ישראל לפלסטינים.

בעקבות נפילת משטרו של אסד בסוריה בדצמבר 2024, טורקיה פועלת להגדיל את השפעתה לא רק בצפון סוריה אלא גם במרכז המדינה ואף בדרומה. בעוד ישראל פועלת להגן על הדרוזים בדרום המדינה, הרי שטורקיה, החותרת להחליש את הכורדים בצפון המדינה, מעדיפה מדינה מרכזית חזקה תחת השפעתה, מה שיוצר התנגשות אינטרסים ישירה. טורקיה, כתומכת עיקרית בג'ולאני, שולטת כעת בפועל בכ-25% משטח סוריה, עם 10,000 חיילים בצפון סוריה ותמיכה לוגיסטית בצבא סוריה הלאומי.

בנוסף, התערבות טורקיה בלוב (2020), לצד יחסיה הקרובים עם קטר, מאפשרים לארדואן לקדם את שאיפותיה של טורקיה להגמוניה במזרח הים התיכון. באזור זה ניכר המתח בין הציר הטורקי-לובי לבין הציר ישראל-מצרים-קפריסין-יוון. מתח זה התחדד לאחרונה עם חתימת הסכם הגז בין ישראל ומצרים, ועל רקע הידוק היחסים בין ישראל ליוון וקפריסין גם בהקשרים ביטחוניים ואסטרטגיים.

מערכת היחסים עם המערב יוצרת שכבת מורכבות נוספת. למרות רכישת מערכות הגנה אווירית רוסיות מתקדמות מדגם S-400 (2019), טורקיה נשארת חברה מרכזית בברית נאט"ו, מה שמגביל את עוינותה כלפי ישראל. עם זאת, בשנת 2025, עם בחירתו לכהונה שנייה בארה"ב של דונלד טראמפ, ארדואן מנסה לנצל את הקריאה "אמריקה קודמת" כדי להדק את יחסיו עם הבית הלבן ולמנף זאת, בגיבוי שגריר ארה"ב בטורקיה, טום באראק, לגיוס וושינגטון לתמיכה בשאיפותיו ההגמוניות בכלל, ואלה הקשורות למתח מול ישראל בפרט.

בסופו של דבר, טורקיה משתמשת בעוינות לישראל כדי להוכיח שהיא "הקול המוסלמי האמיתי" מול סעודיה ומצרים.

המניע הביטחוני היה בעבר הגשר העיקרי בין טורקיה לישראל, אך הוא דעך בשל התפתחויות טכנולוגיות ועוינות אידאולוגית. אימוני חיל האוויר הישראלי בטורקיה (עד 2010) והסכמי מודיעין נגד טרור פלסטיני, איראני וכורדי חיזקו את הקשרים, כאשר טורקיה ראתה בישראל שותפה פרגמטית נגד הרדיקליות האסלאמית. אולם בשנת 2025 הפך המניע הביטחוני למקור מתח חדש, בעיקר סביב סוריה ועזה. טורקיה פיתחה עצמאות ביטחונית, הרבה בזכות ידע וטכנולוגיה ישראלית, בדגש על תחומי כלי הטיס הבלתי מאוישים, כשהיא אינה זקוקה עוד לטכנולוגיה הישראלית. פעילות טורקיה בסוריה ותמיכתה במשטרו של ג'ולאני עלולים ליצור איום ישיר על ישראל בגבולה המזרחי. מנגד, ראוי לציין שישראל וטורקיה מקיימות שיתוף פעולה נרחב עם אזרבייג'ן.

כלכלת טורקיה, אחת הגדולות באזור המזרח התיכון ובאירופה המזרחית, מהווה פרדוקס מובהק: מצד אחד, צמיחה עקבית וגיוון סקטוריאלי שממקמים אותה כמעצמה מתעוררת. מצד שני אינפלציה גבוהה, חוב חיצוני כבד ומדיניות מוניטרית שנויה במחלוקת, שמאיימות להפוך את הצמיחה לדעיכה. בשנת 2025, עם תמ"ג נומינלי של כ-1.565 טריליון דולר – המדורג במקום ה-16 בעולם וה-7 באירופה – טורקיה ממשיכה למשוך השקעות זרות ולהרחיב את מסחרה הגלובלי, אך סובלת מאינפלציה גבוהה.[2] המספרים מצביעים על אינפלציה של 31.1% בנובמבר 2025, ירידה קלה מ-32.87% באוקטובר, אך עדיין גבוהה בהרבה מהמטרות הרשמיות. שער החליפין של הלירה הטורקית עומד על כ-42.5 לירה לדולר אמריקאי בדצמבר 2025, ירידה של כ-50% בערכה בעשור האחרון, מה שמגביר את הלחץ על הצרכנים והעסקים.

מדיניותו הכלכלית של ארדואן, שהחלה כהבטחה לצמיחה (7% שנתי בשנות ה-2000), הפכה לפופוליסטית. התנגדות לריביות גבוהות, הוצאות ציבוריות גבוהות (תשתיות, סובסידיות) והתערבות בבנק המרכזי. ב-2025 הוא חזר על התנגדותו ל"ריביות", אך אישר תוכנית תלת-שנתית חדשה: צמיחה של 4% ב-2025, אינפלציה של 17.5% ואבטלה של 8%.

כלכלת טורקיה ב-2025 נעה בין צמיחה (3.7% ברבעון השלישי) לדעיכה פוטנציאלית (אינפלציה של 31%, לירה חלשה). זעזועים כמו רעידת האדמה בשנת 2023 (34 מיליארד דולר נזק) ומלחמות אזוריות מחלישים את הכלכלה, אך מדיניות ארדואן – "מודל טורקי" פופוליסטי – מספקת דחיפה קצרת טווח. קרן המטבע העולמית IMF)) צופה בשנת 2025 צמיחה של 3.5% ואינפלציה של 34.9%, בעוד EBRD העלתה תחזית לצמיחה של 3.1%.

המניע הפוליטי הפנימי משקף את האתגרים הפנימיים של ארדואן. האופוזיציה לשלטונו מציבה בפניו אתגר גובר, עימו הוא מתמודד באמצעים חריפים, ובהם מעצרו של יריבו הראשי, ראש עיריית איסטנבול, אמאמוגלו. ארדואן משתמש ברטוריקה אנטי-ישראלית הולכת וגוברת. מאז אוקטובר 2023 הוא קרא לנתניהו "היטלר המודרני" והאשים את ישראל ברצח עם בעזה. האשמות אלה שימשו, בין השאר, להסטת תשומת הלב ממשבר הכלכלה. למרות הרטוריקה, הסחר עם ישראל נמשך בעקיפין דרך יוון ומצרים, שכן הכלכלה הטורקית תלויה בייצוא (כ-520 מיליון דולר בשבעת החודשים הראשונים של 2025 לעומת כ-3.5 מיליארד דולר בשנת 2024).

כיצד על ישראל לנהוג

מדינת ישראל עומדת בפני אתגר מורכב ביחסיה עם טורקיה: מצד אחד, טורקיה אינה אויב צבאי ישיר כמו איראן, אלא חברה בנאט"ו עם קשרים כלכליים וגאופוליטיים מסועפים, כולל עם מדינות המערב ובראשן ארה"ב. מצד שני, תחת שלטונו של ארדואן הפכה טורקיה למובילת האחים המוסלמים בעולם, תומכת חמאס, פועלת בקרב ערביי ישראל ויהודה ושומרון, מנסה להגדיל את אחיזתה בירושלים ובהר הבית, מהדקת אחיזה בסוריה ומשתמשת ברטוריקה אנטי-ישראלית כדי להרחיב את השפעתה האזורית.

ראשית, בהקשר של האיום הישיר מסוריה. נוכחותה ופעילותה של טורקיה בסוריה מחייבת את ישראל לפעול כדי למנוע הסלמה וחיכוך ישיר בין צה"ל לבין גורמים טורקיים. הדרך לעשות זאת היא באמצעות הפרדה ואכיפה של אזורי השפעה בסוריה כך שדרום סוריה תהייה נקייה מהשפעה ומכוחות טורקיים, והשיחות להגעה להסדר ביטחוני בסוריה הן הזדמנות לממש יעד זה. זאת כמובן גם באמצעות הסכמות עם טורקיה, בתיווך אמריקאי.

בהקשר של עזה, ישראל צריכה לעמוד על דרישתה למנוע כניסה של כוח צבאי טורקי לרצועה. זאת בשל חוסר האמון בנכונותה של טורקיה לפרק את חמאס מנשקו, ובשל החשש מהגברת המתח עם טורקיה עד כדי עימות צבאי בין כוחות ישראליים לטורקיים על אדמת עזה, גם אם בשוגג. שיתוף הפעולה היחיד שבו ישראל יכולה להתפשר נוגע להיבטים האזרחיים והכלכליים ברצועה, וגם אותו רצוי למזער. אין להתיר בכל מצב פעילות טורקית ביטחונית ברצועה.

שימוש בדיפלומטיה הוא הכלי היעיל להתמודדות עם טורקיה, שכן היא חברה בנאט"ו ומשתוקקת להשפעה גלובלית, אך פגיעה לסנקציות אמריקאיות ואירופיות. המלצה מרכזית: ישראל צריכה להפעיל לחץ דרך וושינגטון ונאט"ו להפסקת התמיכה הטורקית בחמאס, כולל סגירת משרדיו באנקרה. ישראל צריכה להדגיש את הפעילות הטורקית כהפרה של נורמות דיפלומטיות, תוך גיוס תמיכה מסעודיה ומצרים – מדינות שרואות בטורקיה איום על השפעתן. זאת למרות התקרבות מסוימת לאחרונה בין המדינות, כשלמרות זאת נותרה העוינות הבסיסית של סעודיה ומצרים לאחים המוסלמים.

יש לבחון גם דרכים למינוף ההזדקקות של טורקיה לסחר עם ישראל כדי למתן את פעולותיה, בין השאר באמצעות הרחבת הסכמי סחר עם מצרים, יוון וקפריסין, כולל גז טבעי ממאגרי לווייתן. בנוסף, ישראל צריכה לקדם חקיקה בארה"ב נגד השקעות טורקיות בארה"ב אם הן קשורות ל"דיאנט", המנהל הדתי שמממן חתרנות אסלמיסטית. ישראל נדרשת גם לבנות קואליציה אזורית לבלימת שאיפות ארדואן תוך שיתוף עם יוון וקפריסין, כולל תרגילים ימיים משותפים.

טראמפ שוקל לאחרונה בחיוב מכירת מטוסי 35-F מארה"ב לטורקיה. על ישראל להבהיר את התנגדותה העקרונית לכך, בוודאי כל עוד אנקרה דבקה בהצהרותיה המתלהמות נגד ישראל וממשיכה לתמוך בחמאס ובאחים המוסלמים.

סיכום – אתגר או הזדמנות?

טורקיה, כמדינה מרכזית בגאופוליטיקה של המזרח התיכון, ממשיכה להיות אתגר אסטרטגי עבור ישראל. היא כוח אזורי חזק עם צבא מתקדם שהפך לאיום פוטנציאלי, עם תמיכה בחמאס ובטרור מוסלמי. כל זה תוך רטוריקה אנטי-ישראלית חריפה וצווי מעצר נגד נתניהו ובכירים ישראלים שהוצאו בנובמבר 2025. השאלה המרכזית היא, האם טורקיה היא בעיה שיש להתעמת איתה בתבונה, או שהמתיחות עימה יוצרת גם הזדמנות אסטרטגית לישראל להפוך את הדינמיקה לטובתה.

להבנתנו ניתן לנצל את חולשותיה של טורקיה, בעיקר בשל פגיעותה ותלותה במערב, כדי למתן את המתח עם אנקרה. זאת באמצעות תיאום עם אירופה וארה"ב, ומינוף התלות הטורקית בסחר עם ישראל (למרות האיסור). טורקיה – ענקית עם שאיפות גדולות – נעה בין השפעה אזורית לקנאות דתית, אך פגיעותה הכלכלית והפוליטית הופכת אותה ליעד ניתן להשפעה.

ישראל ראתה בעבר בטורקיה בעלת ברית; לאחר מכן, ובהתאם להתפתחות ביחסים שתוארה לעיל, הפכה טורקיה לאתגר עבור מדינת ישראל. לישראל אין צורך לפתוח חזיתות נוספות מעבר לקיימות, והיא צריכה להימנע מהפיכת טורקיה לאויב, לצד פעילות דיפלומטית נוקשה לעמידה על האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל.

[1] Turkey Military Power Ranking 2025, https://www.militarypowerrankings.com
[2] OECD Economic Surveys: Türkiye 2025,
https://www.oecd.org/en/publications/oecd-economic-surveys-turkiye-2025_d01c660f-en.html

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר