עיקרי הדברים
מבצע "שאגת הארי" איננו עוד סבב לחימה בזירה הלבנונית, אלא הזדמנות נדירה – אולי חד-פעמית – להשלים את המלאכה שהחלה במלחמת "התקומה": חיסולו המוחלט של חיזבאללה כארגון צבאי. ההזדמנות נשענת על מצבו הרעוע של הארגון, שכבר איבד את מרבית הנהגתו הבכירה, אלפי לוחמים ומאגרי יכולות משמעותיים, ועל המשבר העמוק שבו שרוי נותן החסות והמממן העיקרי שלו – משטר האייתולות באיראן.
כדי להפוך הזדמנות זו לניצחון אסטרטגי של ממש, על ישראל לפעול בנחישות ובו-בזמן בשלושה מישורים: ראשית, הקמת מרחב חיץ ביטחוני רחב, מדרום לנהר הליטני, תוך הרחבתו באזור המזרחי כך שיכלול גם את רכס הבופור, שנית, המשך תקיפות שיטתיות ועצימות לחיסול היכולות הצבאיות שנותרו לחיזבאללה בכל רחבי לבנון – מלאי רקטות, מפעלי ייצור, מחסנים, מפקדות ומערכי לוגיסטיקה וכלכלה המשרתים את הארגון. זאת בנוסף להעמקת הפגיעה בתשתיות הצבאיות, הכלכליות והגרעיניות של איראן, כדי לנתק את שרשרת האספקה, המימון וההדרכה המאפשרת את קיומו של חיזבאללה. רק השילוב בין שלושת המרכיבים הללו יבטיח כי הארגון לא יוכל להתאושש ולהיבנות מחדש כבעבר.
במקביל לפעולה הצבאית, על ישראל לנצל את העוינות הגוברת והגלויה כלפי חיזבאללה בתוך לבנון עצמה, עוינות שחוצה עדות ומגיעה גם לחלקים מהציבור השיעי. שילוב של לחץ צבאי עוצמתי יחד עם מסרים מדיניים ברורים לגורמים הפוליטיים הלבנוניים יכול להפוך את חיזבאללה לגורם שרבים בלבנון ירצו להיפטר ממנו, ובכך להקל משמעותית על תהליך פירוקו מנשקו והעברת השליטה על אמצעי הלחימה שלו לידי כוחות צבא לבנון.
מבוא
כניסת חיזבאללה לעימות ישיר עם ישראל במסגרת מבצע "שאגת הארי", גם אם בוצעה באופן מהוסס ומחושב, מהווה הזדמנות להשלים את המלאכה לפירוקו של חיזבאללה מנשקו. מטרה זו נגדעה באיבה בשלהי כהונתו של ממשל ביידן, כאשר הסכם הפסקת האש בנובמבר 2024 מנע מצה"ל לנצל את המומנטום שיצר.
חיזבאללה נכנס למערכה הנוכחית כשהוא כבר חבול קשות: מבצע הביפרים שפגע בכל שדרת הפיקוד שלו, חיסול נסראללה והמנהיגות הבכירה ופגיעה רחבה, אך לא מספקת, ביכולות הארגון. לאחר הפסקת האש המשיך צה"ל בתקיפות ובסיכולים כדי להעמיק את הפגיעה ולהקשות על יכולות השיקום של הארגון.
יש לישראל הזדמנות להשלים את מה שהחל ב"מלחמת התקומה". הזדמנות זו נשענת על שני יסודות מרכזיים: ראשית, מצבו הרעוע של הארגון, שכבר איבד אלפי לוחמים, עשרות אלפי רקטות ומאות מפקדים, ושנית, הפטרון והמממן העיקרי שלו – משטר האייתולות באיראן – נמצא כיום במערכה קיומית על עצם הישרדותו. כל זאת לאחר שסוריה שינתה כיוון לאחר נפילת משטר אסד ומקשה על העברת נשק מאיראן לחיזבאללה דרכה (אף על פי שהזרמת אמל"ח בנתיב זה נמשכת, כנראה, בהיקף מצומצם). בזירה הפנים-לבנונית, חיזבאללה, שפעל שנים ארוכות כדי לבסס את עצמו כ"מגן לבנון" וליצור אחיזה עמוקה בכל רובדי המדינה, נחלש במידה רבה, כשבמקביל צפה ועולה עוינות גלויה כלפיו מצד גורמים פוליטיים נוצריים, סוניים ואפילו חלק מהשיעים, מה שהופך את הארגון מ"מגן לבנון" לנטל על לבנון כולה.
מאמר זה מספק סקירה היסטורית תמציתית על הדרך שבה פעלה ישראל בלבנון בעשורים האחרונים, ומנתח את המטרות במערכה הנוכחית והזיקה שלהן למערכה מול איראן. חיזבאללה הינו זרוע איראנית בלבנון, וחיסולו כארגון צבאי יושג רק אם נפגע קשות גם בנותן החסות שלו. מבצע "שאגת הארי" הוא הזדמנות נדירה להסיר את האיום מצפון על ישראל אחת ולתמיד, תוך ניצול המשבר הקיומי של טהרן.
רקע היסטורי
עם קום מדינת ישראל ב-1948 נחשבה לבנון לשכנה השקטה והיציבה ביותר מבין מדינות ערב. הגבול הבינלאומי היה רגוע יחסית, והמדינה התנהלה כרפובליקה רב-עדתית שבה שלטו הנוצרים המרונים, תחת חוקה שהעניקה להם בכורה פוליטית. כלכלת לבנון פרחה כמרכז מסחרי ופיננסי של המזרח התיכון, ובירתה ביירות כונתה "פריז של המזרח". אולם כבר בשנות השישים החלה להתגבש סכנה חדשה ומאיימת: גלי הפליטים הפלסטינים שהגיעו למדינה לאחר מלחמת העצמאות, ובייחוד לאחר אירועי ספטמבר השחור (1970), כשהמלך חוסיין גירש את ארגוני הטרור הפלסטיניים מירדן. זהו הגל שהפך את דרום לבנון ל"מדינה בתוך מדינה" והוביל להתבססות אש"ף שם, מה שהחמיר את המתיחות עם הממשלה הלבנונית והוביל למלחמת האזרחים בלבנון. כבר בתקופה זו התגבשה ההבנה שלבנון אינה מדינה ריבונית במובן המערבי, אלא זירה שבה כוחות חיצוניים – סוריה, אש"ף ואחרים – מנהלים מלחמה על חשבון ישראל ולבנון. חוסר היכולת של הממשלה הלבנונית לשלוט בשטחה הפך את דרום לבנון לבסיס אויב קבוע.
מבצע ליטני (מרץ 1978) היה הפעולה הצבאית הגדולה הראשונה בלבנון. המטרה הייתה ברורה: להרחיק את כוחות אש"ף אל מעבר לנהר הליטני, וליצור מרחב חיץ ביטחוני הנשען על הגבול הטבעי של הנהר, שימנע חדירות לשטח ישראל. צה"ל כבש שטחים נרחבים במהירות והתייצב על גדות הליטני, אך המבצע הוכתר כהצלחה טקטית בלבד. אש"ף חזר במהרה לאזור הדרום, והלקח היה ברור כבר אז: ללא נוכחות ישראלית ממושכת לא יהיה שקט בצפון המדינה.
בעקבות ירי בלתי פוסק של קטיושות לצפון וניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון, יצא צה"ל למבצע "שלום הגליל" (1982). צה"ל כבש את כל דרום לבנון והתקדם עד לביירות, סילק את אש"ף מלבנון, וישראל חתמה על הסכם שנועד להוביל לשלום מלא בין המדינות. אולם רצח בשיר ג'ומייל חידש את מלחמת האזרחים והכשיל את ההסכם. בשנת 1985 נסוג צה"ל בלבנון והקים את "רצועת הביטחון", תוך הסתייעות בצד"ל (צבא דרום לבנון). אלו הן השנים שבהן קם ארגון חיזבאללה כמיליציה שיעית קטנה בחסות ישירה ובמימון של איראן. ב-1985 פרסם הארגון את המניפסט הרשמי שלו שבו הצהיר על מטרותיו: השמדת ישראל, גירוש הכוחות המערביים מלבנון והקמת מדינה אסלאמית שיעית בלבנון בהשראת איראן. בשנים שלאחר מכן פעל צה"ל בדרום לבנון במטרה לפגוע בארגוני הטרור, ובעיקר בחיזבאללה שהלך והתעצם, כדי למנוע איום על תושבי הצפון. עם השנים הלך הצבא והתקבע למוצבים נייחים, כאשר השיח בישראל סביב החיילים שנפגעו בלחימה והצורך בקיום "רצועת הביטחון" הלך והתעצם.
במאי 2000, בהחלטת ממשלת אהוד ברק, נסוג צה"ל מלבנון באופן חד-צדדי וללא הסכם. זאת תוך הפקרה של אלפי לוחמי צד"ל, שרבים מהם נמלטו לישראל או הושארו לחסדי חיזבאללה. ישראל בחרה לסגת לגבול הבינלאומי בדבקות יתרה, כדי לזכות בהכרת האו"ם, וזאת תוך ויתור על נכסים טופוגרפיים והצמדת קו הגבול לבתי יישובים. חוסר התגובה הישראלית לאירוע חטיפת שלושת החיילים בהר דב (אוקטובר 2000) ונאום "קורי העכביש" של חסן נסראללה בבינת ג'בל (26 במאי 2000) הציג את ישראל כחלשה, נפחדת ופגיעה. חיזבאללה ניצל את החלל שנוצר, בנה תשתית צבאית עצומה במימון איראני והפך לכוח הדומיננטי בלבנון.
מלחמת לבנון השנייה (יולי-אוגוסט 2006) פרצה בעקבות הריגת וחטיפת חיילי מילואים על ידי חיזבאללה באזור זרעית. פעולת צה"ל במהלך המלחמה הייתה מהוססת ולא שיטתית, בדגש על הפעלת כוחות היבשה. הפגיעה ברובע הדחייה בבירות, שהיווה את מעוזו של חיזבאללה בלבנון, הפעילה לחץ על הארגון ויצרה את התנאים לגיבוש החלטת האו"ם 1701, החלטה שנועדה למנוע מהחיזבאללה לפעול בדרום לבנון בחסות כוח או"ם מוגבר שנועד לוודא את יישום ההסכם (יוניפי"ל). למותר לציין ששום דבר מאלה לא קרה. מה שקרה בפועל הוא היווצרות של הרתעה הדדית. ישראל נמנעה מפגיעה ישירה בחיזבאללה כל עוד הוא אינו "שובר" את הכללים, והארגון מצידו המשיך להתעצם כשאת הפעולות מלבנון נגד ישראל הוא מקפיד לבצע באמצעות שליחים המאפשרים מרווח הכחשה. הארגון השתתף באופן פעיל במלחמת האזרחים בסוריה (מ-2011) והפך לכוח אזורי משמעותי תוך שהוא מקים מערך מנהרות חוצות מלבנון לתוך ישראל, מנהרות שחלק מהן נחשף במסגרת מבצע "מגן צפוני" (2018–2019). מדובר כאמור במנהרות התקפיות שנועדו לפלישה וכיבוש שטחים בתוך ישראל, במתכונת דומה למה שהיה ברצועת עזה.
זה היה המצב ערב מתקפת הפתע של חמאס ב-7 באוקטובר 2023. בעקבות מתקפת החמאס, וכנראה בהוראת הפטרון מאיראן, נכנס חיזבאללה ללחימה חלקית ב-8 באוקטובר. זאת כדי לשמר את כוחו להגן על איראן מול האפשרות שישראל תבקש לתקוף את מתקני הגרעין שלה. לאחר חודשים ארוכים של הכלה, כשתקיפות חיזבאללה לשטח ישראל הלכו והסלימו ואזור הצפון פונה מתושביו, עברה ישראל למתקפה, כשהגל הראשון היה מבצע הביפרים והמשכו חיסול חסן נסראללה (ספטמבר 2024) ושדרת הפיקוד הבכיר של חיזבאללה, במקביל לפעולה קרקעית מוגבלת סמוך לגבול שמטרתה השמדת תשתיות שהכין חיזבאללה לטובת פלישה לשטח ישראל, מבנים שולטים על יישובינו וטיהור המרחב מכוחות חיזבאללה.
הסכם הפסקת האש בסוף 2024, שהושג תחת לחץ ממשל ביידן, עצר את המומנטום הישראלי. חיזבאללה נחלש במידה רבה והוכה, אך היה רחוק מלהיות מוכרע, לא כל שכן מושמד. צה"ל נותר בחמישה מאחזים חוצי גדר סמוך לגבול, והמשיך בפעולות אכיפה שמטרתן מניעת שיקום יכולות וחזרת מחבלים לכפרי המגע. חיזבאללה המשיך לנסות להשתקם ולהתעצם, על אף חולשתו.
"שאגת הארי" והזדמנות להכרעה
כניסתו של חיזבאללה ללחימה במסגרת מבצע "שאגת הארי" (מרץ 2026) התרחשה באופן זהיר, מדוד ומחושב. הארגון, שכבר ספג מכות קשות במהלך המלחמה, בחר שלא להשליך את כל כוחותיו לקרב בבת אחת. הוא נכנס ללחימה בהדרגה, תוך ניסיון לשמור על יכולותיו האסטרטגיות – בעיקר רקטות מדויקות, כטב"מים והמפקדים הבכירים שנותרו. כניסה זו, גם אם מהוססת, סימנה נקודת מפנה. היא העניקה לישראל את הלגיטימציה הפוליטית והבינלאומית לפעול בעוצמה מלאה, ללא מגבלות ההסכם של סוף 2024.
תגובת צה"ל הייתה מיידית, עוצמתית וממוקדת. בניגוד לשלבים קודמים, שבהם פעלה ישראל תחת מגבלות פוליטיות כבדות, המערכה הנוכחית מתנהלת על בסיס תפיסת הביטחון המעודכנת שלאחר ה-7 באוקטובר – "שלום מתוך עוצמה". הזדמנות זו אינה רק טקטית; היא אסטרטגית במהותה. חיזבאללה נכנס למערכה כשהוא חלש והפטרון האיראני שלו נמצא במצב של משבר קיומי. זהו שילוב נדיר של חולשה מקומית וחולשה אזורית, שיש לנצל עד תום. סביר להניח שישראל של ה-6 באוקטובר הייתה מסתפקת בירי תגובתי מול שלוש הרקטות שירה חיזבאללה, שלא גרמו נזק. ישראל של אחרי ה-7 באוקטובר פעלה תחת העיקרון של מניעה ואכיפה, פעולה נגד יכולות ולא ניסיון לנתח כוונות ולהסביר שהאויב מורתע ומוחלש, ובעיקר – חתירה להכרעה ולהשגת ניצחון.
למערכה הנוכחית בלבנון מטרה ארוכת טווח עליונה ושתי מטרות אופרטיביות. המטרה ארוכת הטווח הינה חיסול חיזבאללה כארגון צבאי והסרת האיום על ישראל. הדרך המרכזית להשגת מטרה זו עוברת באיראן. לפגיעה במשטר האייתולות והחלשתו יש כמה כיווני פעולה. הראשון שבהם הוא החלפת המשטר על ידי העם האיראני, למשטר שיפסיק את התמיכה בחיזבאללה (ובשליחים אחרים). ברור שמטרה זו קשה להשגה ואינה תלויה אך ורק בפעולות שישראל וארצות הברית תבצענה. כיוון שני יהיה החלשת המשטר באיראן באמצעות פגיעה קשה ביכולות הצבאיות ובכלכלה האיראנית. פגיעה שכזו תחייב תהליכי שיקום ארוכים, ולא ברור אם אלה יאפשרו תמיכה אפקטיבית בחיזבאללה. במצב שבו המשטר והכלכלה האיראניים יהיו חלשים דיים, ייתכן שהעם באיראן יוכל לפעול ולהתקומם גם אם בשלבים מאוחרים יותר. כך או כך, חובה לפגוע בכלכלה האיראנית כדי להקשות על המשטר לשקם את חיזבאללה.
במקביל לפעולה באיראן, יש לפעול להשגה של שתי מטרות אופרטיביות בלבנון. הראשונה הינה הקמת מרחב חיץ ביטחוני. המרחב יכלול את השטח שבין הגבול הבינלאומי לבין נהר הליטני, כאשר באזור המזרחי יש להרחיבו גם מעבר לליטני ולהכליל את רכס עלי טאהר שעליו ממוקם מבצר הבופור.
כדי להשיג זאת, צה"ל הורה לכל תושבי המרחב להתפנות לשם הגנתם, מאחר שהאזור הינו מרחב לחימה. צה"ל חייב להשלים את הפינוי באופן שיטתי, תוך שימוש בשילוב של לחץ צבאי כבד ואזהרות הומניטריות מדויקות. הניסיון שנצבר בעזה עם מודל "הקו הצהוב" מלמד כי ניתן ליצור אזור נקי לחלוטין מאוכלוסייה עוינת ומתשתיות המהוות איום על שטחנו. במרחב החיץ החדש לא תורשה חזרה של תושבים כל עוד חיזבאללה קיים כארגון פעיל, ובוודאי שלא תושבים שיעים. האזור כולו יהפוך ל"אזור סטרילי" מבחינה ביטחונית – ללא נוכחות בכפרים השיעיים שנתנו לאורך השנים מחסה ותמיכה לחיזבאללה.
בתוך מרחב זה יפרוס צה"ל עמדות, מערכות טכנולוגיות ומכשולים. זאת במקביל לפעולות סריקה והגנה ניידת שתפעלנה באופן רציף. הכול במטרה לאפשר שליטה טובה על כל תנועה במרחב, כדי למנוע חדירות ובאופן שיסיר את איום הפלישה, טילי הנ"ט והאש, הן בכינון ישיר והן תלול מסלול קצר-טווח מהמרחב.
מטרה מבצעית שנייה הינה העמקת התקיפות לחיסול היכולות שנותרו בכל לבנון. במקביל להקמת מרחב החיץ, יש לבצע מערכה נרחבת וממושכת של תקיפות בכל שטח לבנון – מביירות, דרך עמק הבקאע, צפון לבנון ועד הגבול הסורי. המטרה אינה "הכלה" או "פגיעה מדודה", אלא חיסול כמעט מוחלט של היכולות שנותרו לחיזבאללה.
התקיפות צריכות להתמקד בהשמדת מלאי הרקטות המדויקות, מפעלי הייצור וההרכבה, מחסני הנשק הגדולים, מפקדות ההנהגה הבכירה, תשתיות כלכליות מאפשרות, תשתיות הלוגיסטיקה, מערך הכטב"מים, מערכות התקשורת והמנהרות האסטרטגיות. בנוסף, יש להמשיך בסיכולים ממוקדים של מפקדים בכירים ששרדו עד כה. הפעילות תתבצע באמצעות שילוב של חיל אוויר, ארטילריה, כוחות קרקעיים מיוחדים, לוחמה אלקטרונית וסייבר – הכול בספיקת מבצעים גבוהה.
שתי המטרות המבצעיות לעיל הן הכרחיות, אך הן אינן מספיקות לבדן. רק השילוב בין שלושת הרבדים – מרחב חיץ ביטחוני רחב בלבנון, חיסול יכולות הארגון בכל רחבי המדינה, ופגיעה קשה באיראן, יוכל להביא לתוצאה האסטרטגית הרצויה: חיסול חיזבאללה כארגון צבאי, הסרת האיום הצפוני על מדינת ישראל לדורות, והחזרת ביטחון לתושבי הצפון.
לצד אלה, יש לנצל את ההתנגדות הגוברת והגלויה בלבנון לחיזבאללה, על אף החולשה של ממשלת לבנון וצבא לבנון. שנים ארוכות של שליטה, שחיתות, גרירת לבנון למלחמות מיותרות והרס כלכלי חמור יצרו עוינות עמוקה כלפי הארגון לא רק בקרב הנוצרים והסונים, אלא גם בקרב חלק מהציבור השיעי עצמו, בייחוד בדרום ובפרברי ביירות. פינוי האוכלוסייה לשם הגנתה מדרום לבנון ומרובע הדחייה בביירות הביא למצב שבו כמיליון אזרחים שיעים נעקרו מבתיהם. לחלקם, תושבי הכפרים בדרום, אין בתים לחזור אליהם ואין לארגון כסף כדי לפצות אותם על האובדן. היחס כלפי הארגון ותומכיו מקרב השיעים מביא לגילויי עוינות מצד תושבים בלבנון כלפי הפליטים השיעים וחוסר רצון לסייע בקליטתם, ואף להשכיר להם דירות.
ישראל יכולה וצריכה לנצל התנגדות זו כמנוף אסטרטגי, תוך שילוב החלשת חיזבאללה למצב שבו ממשלת לבנון תרגיש בטוחה מספיק כדי לעשות מעשה. אף שהסבירות לפעולה שכזו היא נמוכה, חשוב לנסות למצות אותה. יש לדרוש פירוק מלא של חיזבאללה מנשקו, פינוי כל התשתיות הצבאיות שלו מדרום לבנון והעברת השליטה המלאה על האזור לידי כוחות ריבוניים של המדינה. במקביל, יש להעביר מסרים ישירים ועקיפים לגורמים הפוליטיים הלבנוניים המתנגדים לחיזבאללה שישראל לא תתערב בענייניה הפנימיים של לבנון, אך תמשיך לפעול בעוצמה עד שהאיום מצפון יוסר. ניצול חכם של העוינות הפנימית הזו, בשילוב עם לחץ צבאי עוצמתי והלחץ שיוצרת האוכלוסייה העקורה, יכול להפוך את חיזבאללה לגורם שרוב הלבנונים ירצו להיפטר ממנו, ובכך להקל במידה רבה על תהליך פירוקו מנשקו.
סיכום
מבצע "שאגת הארי" איננו עוד סבב לחימה בזירה הלבנונית, אלא הזדמנות נדירה – אולי חד-פעמית – להשלים את המלאכה שהחלה במלחמת "התקומה": חיסולו המוחלט של חיזבאללה כארגון צבאי. ההזדמנות נשענת על מצבו הרעוע של הארגון, שכבר איבד את מרבית הנהגתו הבכירה, אלפי לוחמים ומאגרי יכולות משמעותיים, ועל המשבר העמוק שבו שרוי נותן החסות והמממן העיקרי שלו – משטר האייתולות באיראן.
כדי להפוך הזדמנות זו לניצחון אסטרטגי של ממש, על ישראל לפעול בנחישות ובו-בזמן בשלושה מישורים: ראשית, הקמת מרחב חיץ ביטחוני רחב, מדרום לנהר הליטני, תוך הרחבתו באזור המזרחי כך שיכלול גם את רכס הבופור, שנית, המשך תקיפות שיטתיות ועצימות לחיסול היכולות הצבאיות שנותרו לחיזבאללה בכל רחבי לבנון – מלאי רקטות, מפעלי ייצור, מחסנים, מפקדות ומערכי לוגיסטיקה וכלכלה המשרתים את הארגון. זאת בנוסף להעמקת הפגיעה בתשתיות הצבאיות, הכלכליות והגרעיניות של איראן, כדי לנתק את שרשרת האספקה, המימון וההדרכה המאפשרת את קיומו של חיזבאללה. רק השילוב בין שלושת המרכיבים הללו יבטיח כי הארגון לא יוכל להתאושש ולהיבנות מחדש כבעבר.
במקביל לפעולה הצבאית, על ישראל לנצל את העוינות הגוברת והגלויה כלפי חיזבאללה בתוך לבנון עצמה, עוינות שחוצה עדות ומגיעה גם לחלקים מהציבור השיעי. שילוב של לחץ צבאי עוצמתי יחד עם מסרים מדיניים ברורים לגורמים הפוליטיים הלבנוניים יכול להפוך את חיזבאללה לגורם שרבים בלבנון ירצו להיפטר ממנו, ובכך להקל משמעותית על תהליך פירוקו מנשקו והעברת השליטה על אמצעי הלחימה שלו לידי כוחות צבא לבנון.
בסופו של דבר, המערכה בלבנון חייבת להסתיים בהטמעה מלאה של תפיסת הביטחון המעודכנת של ישראל לאחר ה-7 באוקטובר – "שלום מתוך עוצמה". לא עוד הכלה, הרתעה הדדית או ניהול סכסוך, אלא מרחב חיץ ביטחוני מוגן לפני יישובי הצפון, חיסול יכולות האויב במקורן, ואכיפה אגרסיבית שמונעת כל התעצמות עתידית. אם נדע לנצל את "שאגת הארי" בנחישות, ללא היסוסים וללא פשרות, נוכל לסלק את האיום הצפוני, לאפשר לתושבי הגליל העליון לחיות בבתיהם בביטחון מלא, ולשנות באופן מהותי את פני הביטחון הלאומי של מדינת ישראל לדורות הבאים.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
