מבוא
מלחמת התקומה הציבה בפני ישראל אתגרים צבאיים, מדיניים וביטחוניים מורכבים. המלחמה, שהחלה בהתקפת פתע רצחנית של חמאס והג'יהאד האסלאמי על יישובי העוטף, התפתחה במהירות ללחימה רחבת היקף ברצועת עזה. במקביל החלה מערכה באש בעוצמה מתגברת מול חיזבאללה, שהצטרף במצוות אדוניו באיראן, יממה מאוחר יותר. אף שמתקפת הפתע של חמאס הפתיעה את איראן ואת שאר השליחים שלה, הרי שההפתעה הייתה רק בעיתוי ולא במהות. תקיפת מדינת ישראל באמצעות השליחים שלה, הייתה ועודנה בלב האסטרטגיה של איראן.
באוקטובר 2025, במלאת שנתיים למלחמה, פרסמנו מאמר בשם "עזה עד מתי?" ובו נסקרו שלבי הלחימה בעזה, נותחו מרכיבי ההכרעה המרכזיים, כמו גם השגיאות שנתגלו בדרך, ובסופו פירטנו את הבנתנו באשר לדרכים להשלמת המשימה ולהשגת כלל מטרות המלחמה כפי שהוגדרו על ידי הממשלה.[1] כעת, ובעבור שבעה חודשים מחתימת "הסכם 20 הנקודות" עם חמאס ב-29 בספטמבר 2025, הגיעה העת לבחון מחדש את התמונה. במאמר זה נסקור את ההתפתחויות ברצועת עזה מאז ההסכם, נציג את מצבה הנוכחי של הרצועה על רקע השינויים שחלו, ונבקש להתוות את האפשרויות של מדינת ישראל בטווח הזמן הקרוב.
החלק הראשון במאמר יבחן את ההסכם, את היתרונות והחסרונות הגלומים בו, ואת תקופת הביניים שחלפה מאז חתימתו. בהמשך תיבחן תמונת המצב מול מטרות המלחמה המקוריות. בחלק השלישי נמליץ על מתווה הפעולה המוצע.
ההסכם והתקופה שחלפה מאז חתימתו
הסכם 20 הנקודות, שהובל על ידי נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, סימן נקודת מפנה במלחמה. ההסכם נחתם לאחר חודשים ארוכים של לחימה עיקשת, משא ומתן ותמרונים מדיניים מורכבים, והוא שיקף ניסיון לשלב בין ההישגים הצבאיים של צה"ל לבין פתרון מדיני שיאפשר סיום של הלחימה בעזה. ניתוח ההסכם בוצע כבר על ידי המחברים במאמר קודם.[2] כיום, במרחק של שבעה חודשים, ניתן לקבוע כי ההסכם אכן הביא בשורה: החזרת כלל החטופים, החיים והחללים, וסגרה פרק כואב ומדמם בתולדות המדינה. מעבר לכך, ההסכם אפשר לצה"ל לשמור על שליטה מבצעית על מרבית שטח הרצועה ("הקו הצהוב"), מרחב שבו צה"ל ממשיך בפירוק שיטתי של תשתיות הטרור. שיקום אזרחי של עזה הותנה בפירוק מוקדם של חמאס מנשקו, בפירוז הרצועה, והושאר בַהסכם פתח לנושא ההגירה. הקמת "מועצת השלום" של טראמפ – גוף בינלאומי חדש שהחליף את תפקידי האו"ם האנטי-ישראלי – העבירה את הסמכויות האזרחיות ברצועה לידיים ניטרליות יותר, מהלך שחיזק את הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל באופן ניכר והפחית במידה מסוימת את הלחץ הדיפלומטי שהופעל עליה בזירה הבינלאומית.
עם זאת, לצד היתרונות הללו, ההסכם כלל גם חסרונות. ראשית, הוא כלל הכנסה של כוח זר בינלאומי לרצועה (International Stabilization Force), מהלך שמעלה חששות לגבי אובדן שליטה ישראלית על השטח ועל התהליכים המתרחשים בו. שנית, ההסכם השאיר בשלב הראשון את שלטון חמאס על כנו, ואף אפשר כניסת סיוע הומניטרי בכמויות עצומות, מהלך שחיזק, הלכה למעשה, את אחיזת הארגון באוכלוסייה המקומית והעניק לו משאבים חיוניים להמשך קיומו. שלישית, ההסכם כלל אזכור מפורש לכוח משטרה פלסטיני חמוש ולרעיון "מדינה פלסטינית", רעיון שמדינת ישראל מתנגדת לו ורואה בו סיכון ארוך טווח. בשלב הראשון אמורה הייתה לקום "ממשלת טכנוקרטים" בעזה, אך ברור היה לכל בר דעת שחמאס יפעל בכל כוחו לשלוט באנשי הממשלה הזו, בדיוק כפי שעשה חיזבאללה בלבנון, תוך שימוש באיומים, שוחד והפחדה.
חמאס אכן ניצל ומנצל את תקופת הביניים הזו עד תום. הסיוע הרב שנכנס לרצועה משמש אותו לחיזוק שלטונו ושליטתו בתושבים, תוך שהוא מקרין כלפי חוץ תמונה של "עסקים כרגיל" ומנסה לשכנע את הקהילייה הבינלאומית כי הוא נותר גורם לגיטימי שיש להתחשב בו. המשא ומתן על פירוקו מנשקו נתקל בקשיים צפויים מראש. חמאס יצר מצג שווא של הסכמות והצהרות חיוביות, אך הלכה למעשה סירב לקבל את הדרישה המרכזית – פירוק מלא מנשק. הארגון מבין היטב שפירוק כזה משמעו חיסול יכולתו לשלוט בנעשה בעזה, הן מבחינה צבאית והן מבחינה ארגונית-שלטונית. אומנם לאחרונה מסרו דוברים מטעם "מועצת השלום" כי חמאס אמור להסכים בהקדם להתפרק מנשקו, והדברים הודהדו על ידי בכירים אמריקאים ובהם מזכיר המדינה, רוביו, אך אין לכך אימות מצד דוברי חמאס, ואלה ממשיכים לדחות את הדרישה לפירוק מנשק. בכך חמאס מפר את ההסכם באופן מהותי, ולישראל עומדת הזכות לפעול בכוח להשלמת המשימה.[3]
ישראל ניצלה היטב את שבעת החודשים הללו. כוחות צה"ל השמידו בשטח שבשליטתם וממשיכים להשמיד תשתיות טרור בהיקף רחב ממה שהוערך בתחילה. ההערכה הראשונית דיברה על תהליך שיימשך כשלושה חודשים, אולם גם כעת, בחלוף כשבעה חודשים, עדיין נדרשת פעילות להריסת תשתיות טרור מעל ומתחת לקרקע. במהלך התקופה הזו המשיך צה"ל לתקוף מחבלים המנסים לחצות את "הקו הצהוב" או לאיים על כוחותינו, ואף פעל לסכל איומים בתוך השטח שבשליטת חמאס. צה"ל הקים למעשה מכשול היקפי המבוסס על תוואי "הקו הצהוב" ואף הרחיב אותו בכמה נקודות, תוך יצירת מציאות ביטחונית חדשה המקשה על חמאס להפעיל את כוחותיו באופן חופשי. לאורך כל תקופת מבצע "שאגת הארי" נגד איראן ולבנון לא יזם חמאס כל פעילות התקפית, אף לא הצהרתית, לסיוע לפטרוניו באיראן. איראן עצמה לא טרחה לכלול את חמאס בדרישותיה להפסקת אש, למרות פניות חוזרות של הנהגת הארגון. גם התמיכה הערבית בחמאס, ובראש ובראשונה מצד קטאר, נחלשה באופן ניכר. הסיבה העיקרית לכך הייתה עמדתו הפשרנית של חמאס וסירובו לגנות את התקפות איראן על מדינות המפרץ. התמונה מזכירה את עמדת ערפאת בזמן פלישת סדאם חוסיין לכווית, כאשר התמיכה הערבית בפלסטינים נפגעה קשות בעקבות תמיכתם בסדאם חוסיין.
תמונת המצב מול מטרות המלחמה
כעת, ראוי לבחון באופן שיטתי את תמונת המצב של ההישגים מול מטרות המלחמה, כפי שהוגדרו על ידי ממשלת ישראל באוקטובר 2023. בחינה זו חושפת תמונה מורכבת: הושגו הישגים רבים בחלק מהמטרות, אך מטרות מרכזיות אחרות עדיין מחכות להשלמה.
המטרה: יצירת התנאים להשבת החטופים לישראל – הושגה במלואה ובמהירות יחסית. החזרת כל החטופים, הן החיים והן החללים, סגרה פרק טראומטי וכואב בתולדות המדינה והסירה מעל החברה הישראלית לחץ ציבורי ומדיני כבד. הישג זה לבדו מצדיק במידה רבה את ההסכם, שכן הוא מילא את אחת המטרות הרגישות ביותר של המלחמה.
המטרה: השבת הביטחון לתושבי העוטף, לרבות הקמת "אזור חיץ" בשטח הרצועה – הושגה במידה רבה. תושבים רבים חזרו ליישוביהם במספרים העולים על אלו שהיו בו לפני פרוץ המלחמה. הוקם מרחב חיץ ביטחוני לאורך הגבול, וכוחות צה"ל חוצצים בין היישובים הישראליים לבין המרחב שבשליטת חמאס. נדמה גם שתחושת הביטחון האישי בקרב תושבי העוטף השתפרה באופן ניכר, והשגרה היומיומית חזרה בהדרגה למסלולה, גם אם היא עדיין מלווה באתגרי השיקום.
המטרה: מצב סיום המלחמה שבו מרצועת עזה לא נשקף עוד איום לישראל לאורך זמן – הושגה באופן חלקי. כיום לא נשקף מרצועת עזה איום ישיר ומיידי על ישראל, כפי שהוכח באופן ברור במהלך מבצע "שאגת הארי". חמאס נמנע מליזום כל פעולה התקפית, אפילו הצהרתית, נגד ישראל, והוא מרוכז בעיקר בהישרדות שלטונית פנימית. עם זאת, כדי להבטיח שהאיום לא יחזור בעתיד, נדרש להשלים את שלילת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של הארגון.
המטרה: השמדת היכולות הצבאיות והתשתית השלטונית והארגונית של חמאס ושל הג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה – מטרה זו, שהיא המטרה הראשונה בניסוח מטרות המלחמה על ידי הממשלה, היא המטרה שנותרה פתוחה ולא מושגת. אומנם צה"ל פגע פגיעה ניכרת בכוחו הצבאי של החמאס, הרג את מרבית מפקדיו הבכירים והשמיד חלק ניכר מהתשתיות, בדגש על השטח שבשליטתו, אך חמאס עדיין שומר על שליטה בשטחים נרחבים וכמעט בכל האוכלוסייה של הרצועה. הארגון גם בונה מחדש יכולות צבאיות מסוימות, וכמובן גם מקבע את שליטתו האזרחית בחלק של הרצועה שנתון לשליטתו. השלמת מטרה זו נותרה, אם כן, האתגר המרכזי בשלב הנוכחי.
סוגיית ההגירה, שלא הוגדרה כמטרה רשמית בתחילת המלחמה, התבררה עם הזמן כפתרון ארוך הטווח היחיד שיכול לשנות את המציאות מהיסוד. מעבר רפיח פתוח כיום לתנועה תחת בידוק ישראלי מלא, והזרזיף של היוצאים מעזה הולך ומתרחב. יש לקוות כי תהליך זה יימשך ויתרחב, וכי תימצאנה מדינות קולטות שתסכמנה לקלוט פליטים מעזה. פתרון זה, אם ימומש בהיקף נרחב, עשוי להקטין באופן דרמטי את בסיס התמיכה של חמאס ולשנות את הדמוגרפיה של הרצועה.
הדבר החשוב ביותר שיש להדגיש בהקשר זה הוא שכיום מדינת ישראל פועלת בעזה ללא לחץ של זמן. אין עוד חטופים המחייבים פעולה מיידית, אין איום מיידי על יישובי העוטף, קיימת שליטה מלאה של כוחותינו על כלל ההיקף של הרצועה – כולל ציר פילדלפי – ואין לחמאס יכולת להשפיע באופן ישיר על שגרת החיים בישראל. בנקודת זמן זו, בהתאמה למתרחש בזירות האחרות, נכון לפעול להשלמת המטרות בדרך שקולה, מחושבת ומדורגת, תוך ניצול מלא של חלון ההזדמנויות שייפתח עם השלמת מטרות המלחמה באיראן.
במאמר קודם פירטנו את שלושת העקרונות המרכזיים לניצחון בלחימה בין צבא סדיר לארגון טרור הפועל בחסות אוכלוסייה אזרחית:[4] שליטה על המשאבים (ובעזה – על הסיוע ההומניטרי), שליטה על השטח (או לפחות מניעת שליטה מלאה של האויב בו), ושליטה על האוכלוסייה (או מניעת שליטת האויב בה). ההסכם ניסה להשיג את העקרונות הללו באמצעות פירוק בהסכמה, הכנסת כוחות בינלאומיים ו"ממשלת טכנוקרטים". אולם כעת, לאחר שהדרך ההסכמית נכשלה, יש לפעול להשגת העקרונות הללו בדרכים אחרות, יצירתיות וממוקדות יותר.
כלי נוסף הזמין להחלשת חמאס ללא כיבוש מיידי נמצא בסעיף 17 בהסכם 20 הנקודות. במסגרת סעיף זה ניתן להתחיל בתהליך שיקום בשטחים שכבר טוהרו על ידי צה"ל. כוחות בינלאומיים יוכלו להכין תשתיות ארעיות לקליטת תושבים שיעברו מהשטח שבשליטת חמאס, לאחר סינון ובידוק ביטחוני. הרעיון דומה ל"עיר ההומניטרית" שאותה הנחה הדרג המדיני את צה"ל לתכנן ואשר הקמתה סוכלה על ידי הצבא. ככל שמהלך זה יתקדם, ניתן יהיה לנתק תושבים רבים יותר מאחיזת חמאס ולהחליש את בסיס הכוח של הארגון. במקביל, יש לצמצם במידה ניכרת את הסיוע שמוכנס לשטח שבשליטת חמאס, ובכך ליצור רווח כפול: החלשה של הארגון מחד גיסא, וחיזוק האלטרנטיבה הישראלית-בינלאומית מאידך גיסא.
כלי נוסף וחשוב שצבר תאוצה בחודשים האחרונים הוא שיתוף פעולה של ישראל עם חמולות המתנגדות לחמאס. התנגדותן של החמולות לחמאס גברה ככל שהארגון נחלש וככל שהשטח שבשליטת ישראל התרחב והתייצב. החמולות מנהלות כיום תאי שטח בתיאום עם צה"ל, שולטות בתושבים מקומיים ואף נלחמות ישירות באנשי חמאס, לעיתים בתמיכה עקיפה של ישראל. בימים האחרונים דווח על מבצע משותף של כמה חמולות נגד חמאס, דווקא בשל סירובו להתפרק מנשק. גם אם אין כאן הכרעה מוחלטת, מדובר בכלי שיכול לסייע לישראל להשיג את מטרותיה מבלי להפעיל כוח צבאי ישיר בהיקף גדול. חמולות אלה יכולות להוות גם גורם מסייע בשליטה מקומית באוכלוסייה בשלב הביניים.
המלצות לפעולה והתוכנית העתידית
כפי שהדברים נראים כיום, לא ניתן להימנע לאורך זמן מפעולה צבאית ישירה. אולם הפעם יש לבצע אותה תוך מיצוי מלא של כל הכלים המדיניים, הכלכליים והמבצעיים העומדים לרשות ישראל. מוצע לפעול במרחב שבשליטת חמאס באופן מדורג, תוך חלוקת השטח שנותר בשליטת חמאס ל"פרוסות" בעלות היגיון טופוגרפי ודמוגרפי ברור. הגישה המומלצת היא להתחיל מצפון הרצועה ולנוע דרומה, באופן שיאפשר שליטה הדרגתית, מזעור סיכונים ושמירה על גמישות מבצעית.
בכל תא שטח המתוכנן לפעולה תיקרא האוכלוסייה האזרחית להתפנות לשם הגנתה למרחבים מחוץ לשטח שבו צה"ל מתכוון לפעול. ניתן להציע לאוכלוסייה המתפנה שתי חלופות: התפנות למרחב שבשליטת חמאס (דרומה, לעבר "פרוסה" שבה צה"ל עדיין אינו פועל), או להתפנות למרחב שבשליטת צה"ל בדרום הרצועה. לצורך זה על צה"ל להכין תשתית לקליטת האוכלוסייה, כולל בסיוע החמולות הנזכרות לעיל. לאחר הנעת האוכלוסייה, יוטל מצור מלא על מרחב הפעולה המתוכנן של צה"ל, האוכלוסייה שתתפנה תוכל לקבל סיוע במקומות אחרים.[5] רק לאחר יצירת התנאים המבצעיים המיטביים – בידוד מלא, הנעת האוכלוסייה, מניעת סיוע מהאזור המפונה ושליטה באוויר – תחל הפעולה הצבאית. הפעולה תתבצע בשיטתיות תוך כיבוש והריסת תשתיות טרור בהתאם לתורת הלחימה שצה"ל פיתח במהלך הלחימה ברצועה: הרס שיטתי של תשתיות עיליות ותת-קרקעיות, בד בבד עם התקדמות מבוקרת של הכוחות.
התוכנית אינה דורשת ריכוז כוחות חריג או גיוס מילואים נרחב עבור שלב הלחימה וההשתלטות על השטח. אוגדה סדירה אחת, המצוידת ברק"ם מתקדם, כלי טיס בלתי מאוישים ומערכות לחימה משולבות, יכולה לבצע את המשימה ביעילות. עבודה מדורגת שכזו תאפשר לשמור על כוחות עתודה, להפחית את מספר הנפגעים ולשמור על לגיטימציה בינלאומית גבוהה יותר.
במקביל להתקדמות הצבאית, יש להרחיב בבמידה ניכרת את האפשרות להגירה: תושבים שיבחרו לעבור לשטח שבשליטת ישראל יעברו הליך בידוק ביטחוני קפדני ויוכלו להמשיך הלאה למדינות קולטות. הערכתנו היא כי כפי שקרה במבצע "מרכבות גדעון ב' " לכיבוש העיר עזה, חמאס יגיע לכניעה או להתפרקות עוד לפני שהכוחות יידרשו לכיבוש מלא של המרחב.
ניתן להעריך כי כאשר הלחץ הצבאי בצפון הרצועה ישולב עם אפשרות הגירה בדרום, ניתן יהיה לצפות לנכונות גבוהה מצד התושבים ליציאה מהרצועה, שתחליש עוד יותר את אחיזת חמאס באוכלוסייה. תוכנית זו מתבססת על ניסיון העבר ומבקשת להימנע מטעויות שנעשו במהלך הפעולות הקודמות של צה"ל.
לצד המעשה הצבאי, חשוב יהיה ליצור באופן מדורג אלטרנטיבה שלטונית אמינה, כשבמקביל יש לפעול לפתיחת האפשרויות להגירה מעזה, שכן היא מהווה פתרון בר-קיימא לבעיית הרצועה. בנוסף, יש לנצל את החמולות כגורם משלים שיכול לסייע בשליטה מקומית ובמאבק הפנימי נגד חמאס. שילוב נכון בין לחץ צבאי, לחץ על משאבים, מתן אפשרות להגירה ושימוש בגורמים מקומיים יאפשר להשיג את המטרות ביתר אפקטיביות תוך חיסכון בכוח.
התהליכים האזוריים הרחבים יותר, שהם תוצאה של המלחמה נגד איראן, צפויים להשפיע גם הם על עתיד רצועת עזה. ההסכם עצמו כולל התייחסות לצירים כלכליים חדשים שיחברו בין מדינות האזור, כאשר ישראל תהיה הציר המרכזי. לרצועת עזה החדשה – נקייה משלטון חמאס, תחת שליטת "מועצת השלום" של טראמפ – יהיה תפקיד מפתח בתמונה האזורית החדשה. בסופו של דבר, השלום האמיתי והבר-קיימא יושג רק מתוך עוצמה, כפי שהדגיש הנשיא טראמפ עצמו.
סיכום
שנתיים לאחר פרוץ מלחמת התקומה, מדינת ישראל עומדת בפני תמונת מצב מורכבת אך מבטיחה ברצועת עזה. ההישגים שהושגו עד כה גדולים: החזרת כל החטופים סגרה פרק כואב בתולדות המדינה; הביטחון הושב ליישובי העוטף באופן ניכר; הוקם מרחב חיץ ביטחוני והאיום הישיר מרצועת עזה הוסר, לפחות לעת עתה, כפי שהוכח במהלך מבצע "שאגת הארי". בנוסף, ישראל זכתה בלגיטימציה בינלאומית משופרת הודות להקמת "מועצת השלום" ולשינוי מעמד האו"ם ברצועה. עם זאת, המטרה המרכזית – שלילת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס – טרם הושלמה במלואה, והיא נותרת האתגר העיקרי בשלב הנוכחי.
כיום, לראשונה מאז פרוץ המלחמה, ישראל פועלת בעזה ללא לחץ של זמן, והשליטה על היקף הרצועה מאפשרת גמישות מבצעית ומדינית רבה. חמאס נמצא במצוקה, התמיכה האזורית בו נחלשה במידה רבה, והוא אינו מסוגל להשפיע ישירות על שגרת החיים בישראל. חלון ההזדמנויות הזה הוא יקר ערך, אך הוא אינו פתוח לנצח. השעון הפוליטי בישראל ובארצות הברית, כמו גם הלחץ הבינלאומי שצפוי לגבור עם הזמן, מחייבים אותנו לפעול בנחישות ובשיקול דעת, תוך התחשבות בעדיפות הניתנת כעת לפעולה מול איראן וחיזבאללה.
התוכנית הכוללת שילוב בין לחץ על משאבים, שימוש בחמולות כגורם משלים, הקמת ממשל צבאי במידת הצורך ואלטרנטיבה שלטונית מדורגת, מתן אפשרות להגירה רחבה ופעולה צבאית מדודה וממוקדת – היא ריאלית, מבוססת ניסיון מבצעי מצטבר וממזערת סיכונים תוך מקסום יתרונות. יישום שיטתי שלה יאפשר להשלים את השגת כל מטרות המלחמה, ובראשן שלילת היכולות הצבאיות והתשתית השלטונית והארגונית של החמאס.
מעבר להיבט הצבאי-ביטחוני, יש לראות בהתפתחויות בעזה חלק מתמונה אזורית רחבה יותר. המלחמה נגד איראן והתהליכים המדיניים-כלכליים שמתפתחים בעקבותיה יוצרים הזדמנות היסטורית לבניית מזרח תיכון חדש שבו ישראל תהווה ציר מרכזי של יציבות וקׅדמה. בסופו של דבר, שלום לא יושג בהסכמים רופפים או בוויתורים, אלא רק מתוך עוצמה צבאית ומדינית. אם נפעל בנחישות, בשיקול דעת ובאופן מתואם בין הזירות, נוכל להבטיח כי מלחמת התקומה אכן תסתיים בניצחון מוחלט, וכי רצועת עזה לא תהווה עוד איום על מדינת ישראל ועל תושביה.
עזה לאן? – התשובה תלויה במידה רבה בהחלטות שתתקבלנה בחודשים הקרובים.
[1] גבי סיבוני וארז וינר, עזה עד מתי?, JISS, 6.10.2025.
[2] גבי סיבוני וארז וינר, הסכם טראמפ ברצועת עזה לקראת המעבר לשלב השני – סיכון מול סיכוי, JISS, 8.12.2025.
[3] Rabi’ Al-Thani, Trump Says Hamas Must Disarm or Be Disarmed, Perhaps Violently, Asharq Al-Awsat, 15.10.2025.
[4] גבי סיבוני וארז וינר, עזה עד מתי?, JISS, 6.10.2025.
[5] גבי סיבוני וארז וינר, מצור כשיטת לחימה לגיטימית, JISS, 31.8.2025.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
