מבוא
בשנים האחרונות התמקדה העשייה הביטחונית בעיקר במערכה האזורית הרב-זירתית. הלחימה בכל הזירות עדיין רחוקה מסיום, ולמרות זאת עלינו לבחון את האיום מבית ולהיערך למערכה הבאה: המערכה על הבית, על העורף הישראלי, ובכללו היישובים, הערים המעורבות, הגליל, הנגב, יהודה ושומרון והמרחב האזרחי הפנימי.
איום זה אינו חדש. כבר בתחילת האינתיפאדה השנייה, באוקטובר 2000, התרחשו תופעות של אלימות קשה בערים הערביות, כולל חסימות כבישים ראשיים והתקפות על תושבים יהודים. אולם בשנים האחרונות הדברים התחדדו, והגיעו לשיאם במהלך מבצע "שומר החומות". במאי 2021 חזינו בהפרות סדר קשות ומתואמות בערים מעורבות כמו לוד, עכו, יפו, רמלה ומקומות נוספים בגליל ובנגב. היישוב מצפה עדי בגליל היה תחת מצור של שעות ארוכות, כבישים ראשיים נחסמו, וטייסים בבסיס נבטים לא יכלו להגיע לבסיסם בגלל חסימה של מתפרעים בצומת שוקת. אירועים אלה חשפו עד כמה חמור האיום הפנימי. הפיגוע בסמוך לכוכב יאיר, שבוצע על ידי תושב טירה הסמוכה, שיגר תזכורת כואבת בהקשר זה, על אף הגינויים מפי רבים ממנהיגי המגזר הערבי.
לצד האלימות הלאומנית, קיימת תופעה מדאיגה נוספת: הפשיעה החמורה במגזר הערבי, שזולגת בהדרגה לערים וליישובים יהודיים. תעשיית הברחות וגנבות הנשק פועלת בהיקפים עצומים. ארגוני פשיעה מחזיקים באמצעי לחימה מתקדמים, היכולים לשמש גם לטרור פנימי.
האיום הזה הופך לקריטי במיוחד לנוכח השינויים באופי הלחימה. בעבר התבססה ההגנה ביישובי הספר על כוחות הגנה מרחבית, אולם כיום האיום זולג לכל המדינה ויש לבחון מודלים חדשים של הגנה. ב-7 באוקטובר 2023 ראינו כיצד חדירת מחבלים ליישובים עלולה להוביל לטבח המוני אם אין מענה ראשוני מהיר ומקומי. כיתות כוננות שהיו מאורגנות ומצוידות הצילו חיים רבים, אך במקומות רבים הפערים היו קריטיים.
במאמר זה נבחן את שורשי ההגנה המרחבית מימי טרום-המדינה, את החלשתה עם השנים, את הלקחים מ"שומר החומות" ומה-7 באוקטובר, את חלוקת הסמכויות בין גופי הביטחון, ואת ההמלצות המעשיות לבניית חוסן על בסיס היערכות מתאימה בעורף.
הדרך מטרום המדינה להגנה המרחבית
ראשית הדרך של ההגנה על "הבית" חוזרת לימי טרום-המדינה. בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, כשהיישוב היהודי בארץ ישראל היה קטן ופגיע, התגבשה התפיסה כי אין להסתמך רק על כוחות חיצוניים או על השלטון הבריטי, אלא על כוחות מקומיים חמושים שיגנו על היישובים מפני פרעות ואלימות.
ארגון השומר הוקם בשנת 1909 והיה הארגון הראשון שהתמחה בהגנה על יישובים יהודיים. חבריו, שומרים חמושים, רכבו על סוסים בין המושבות, הגנו על שדות, פרדסים וכפרים מפני שודדים ופורעים. השומר היה הבסיס הרעיוני והמעשי להגנה עצמית יהודית בארץ. בשנת 1920, בעקבות מאורעות תל-חי והפרעות בירושלים, הוקם ארגון ההגנה שהיה גוף מאורגן יותר, והפך לכוח ההגנה העיקרי של היישוב. ההגנה פעלה במחתרת, אימנה אלפי צעירים, הקימה מחסני נשק סודיים ופעלה להגן על היישוב היהודי.
במאורעות תרפ"ט (1929) והמרד הערבי הגדול (1936–1939) הוכיחה ההגנה את חשיבותה. יישובים כמו גוש עציון, חולדה, תל-חי ואחרים הפכו למעוזי הגנה. התפיסה הייתה שכל יישוב צריך להיות מתחם הגנתי מבוצר, מאורגן ומסוגל להחזיק מעמד עד שיגיע תגבור. במהלך תקופה זו הוקמו גם חיל המשמר (חי"ם), שהתבסס על כוחות הגנה מקומיים.[1]
במלחמת העצמאות (1947–1949) הגיעה תפיסה זו לשיאה. אלפי תושבים, אנשי חי"ם, לחמו לצד כוחות השדה (חי"ש) והפלמ"ח. יישובים כמו יד מרדכי, נגבה, דגניה, קיבוץ דן ומשמר הירדן החזיקו מעמד מול כוחות עדיפים בהרבה. הם סיפקו עומק, עיכבו את האויב ונתנו לצה"ל הזדמנות להתארגן. יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, למד מניסיון זה וגיבש מתוך כך תורת הגנה. עם קום המדינה, ב-1948, עמדה ישראל בפני אתגר כפול: הגנה על גבולות ארוכים ושבירים, לצד הצורך לשחרר כוחות סדירים לאימונים ולמתקפות עתידיות. התשובה הייתה הקמת שני גופים מרכזיים:
הראשון היה משמר הגבול (מג"ב) – שהחל את דרכו כ"חיל הספר" ב-1950-1949, והוקם רשמית ב-1953 כחיל משטרתי-צבאי. מג"ב הופקד על שמירת הגבולות, סיכול הסתננויות וטיפול באיומים שוטפים לאורך הקווים. הגוף השני היה מערך ההגנה המרחבית (הגמ"ר), שהוקם כדי להגן על היישובים, הכפרים והעורף. התפיסה, שגובשה על ידי יגאל אלון בהשראת מלחמת העצמאות, ראתה ביישובים "עומק אסטרטגי" חלופי לעומק הגאוגרפי החסר. אלון תיאר זאת כך: "רשת יישובים צפופה, פרושה לעומק, מבוצרת כהלכה, חמושה במיטב הנשק החדיש ומאורגנת במערך הגנתי טריטוריאלי מוצק, עשויה לשמש מעין עומק אסטרטגי, כתחליף לעומק הגאוגרפי שאינו קיים".[2]
ההגנה המרחבית התבססה על כמה עקרונות יסוד: הכוח מתבסס על תושבי היישובים, שלהם ניתנו אימון ואמצעי לחימה מתאימים. היישובים מוגנו באמצעות ביצורים, כשהכוחות אורגנו בגושים ומחוזות הכפופים לפיקוד המרחבי של צה"ל. מטרת הכוחות הייתה להחזיק מעמד עד להגעת כוחות תגבור.
עם השנים חלה החלשה הדרגתית של כוחות ההגמ"ר. אחרי מלחמת ששת הימים והרחבת גבולות המדינה, שסיפקה עומק גאוגרפי, הדגש עבר מההגנה המרחבית למיקוד בכוחות השריון וחיל האוויר. התקציבים, האימונים וביצורי היישובים קוצצו. מלחמת יום כיפור חידדה שוב את הצורך: פינוי יישובי רמת הגולן הראה שמה שנותר מההגנה המרחבית ביישובים לא היה רלוונטי מול שטפון הכוחות הסוריים. בשנות ה-80 וה-90 נעשו ניסיונות שיקום, אך אלה היו חלקיים. עם עליית איומי הטרור והרקטות, ההגנה המרחבית נדחקה שוב לטובת טכנולוגיה והגנה אקטיבית.[3] שיא ההזנחה היה בשנים שקדמו למתקפת ה-7 באוקטובר, כאשר ב-2019, בעקבות מקרי גנבות כלי נשק רבים מבתים ויישובים, הוחלט בצה"ל לקחת את כלי הנשק מכיתות הכוננות.[4]
מ"שומר החומות" לשבעה באוקטובר
התגברותו של האיום על העורף הישראלי לא הייתה תהליך פתאומי אלא התפתחות הדרגתית שהלכה והתחדדה בשנים האחרונות. אירועי מבצע "שומר החומות" במאי 2021 היוו נקודת מפנה. במהלך המבצע פרצו בתוך שטח מדינת ישראל הפרות סדר קשות ומתואמות בהיקפים נרחבים. כ-520 מוקדי אירועים תועדו, בהשתתפותם של אלפי תושבים ערבים-ישראלים, בעיקר בערים המעורבות כגון לוד, עכו, יפו, רמלה ובערים נוספות בגליל ובנגב. שלושה אזרחים נהרגו, מאות נפצעו – בהם כ-306 שוטרים – ונגרם נזק לרכוש בהיקף של עשרות מיליוני שקלים.[5]
האירועים חשפו פגיעות עמוקה בתוך המרחב הפנימי של המדינה. מתפרעים חסמו צירי תחבורה ראשיים, תקפו תושבים יהודים, הציתו רכבים ופגעו ברכוש ציבורי. היישוב מצפה עדי בגליל הושם תחת מצור למשך שעות ארוכות, בעוד שבצומת שוקת נחסם כביש גישה לבסיס נבטים, מה שהקשה על טייסי קרב להגיע לבסיסם. אירועים אלה לא היו הפרות סדר מקומיות בלבד; הם שיקפו תיאום מסוים בין גורמים שונים, שילוב בין מחאה פוליטית לאלימות לאומנית, וחולשה משמעותית בהיערכות כוחות הביטחון.
עם פרוץ מלחמת התקומה ב-7 באוקטובר 2023 התחדד השינוי באופי האיום על העורף. כך לדוגמה יישובי הצפון היו עלולים לעמוד מול פלישת כוחות רדואן של חיזבאללה, כשהם ללא יכולת הגנה עצמית מספקת.
בעוד שמערכות ההגנה האווירית, ובראשן כיפת ברזל, הצליחו לטפל במידה רבה באיום התלול-מסלול, הלך והתחזק איום הפשיטה לתוך יישובים בעוטף עזה, לאורך גבול הצפון, ביהודה ושומרון, לאורך קו התפר ובשאר יישובי המדינה.
האיום נמשך גם אחרי ה-7 באוקטובר ובא לידי ביטוי בפיגועי ירי, מטענים ופעולות חבלה, כאשר ארגונים כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי ניסו להפוך את זירת הפנים לחזית נוספת. בשנים 2024–2026 סוכלו חוליות שתכננו פשיטות על יישובים, כולל כאלה שמנו 8–20 מחבלים. תרחישי הייחוס של פיקוד מרכז כוללים פשיטות מתואמות, חדירות מגבול ירדן וחסימות צירים – איומים שבעבר נחשבו משניים אך כיום נתפסים כמוחשיים.[6]
במקביל, התעצמה תופעת הפשיעה החמורה במגזר הערבי והזליגה שלה לערים ויישובים יהודיים. שנת 2025 נרשמה כשנה הקטלנית ביותר בחברה הערבית, עם 252 מקרי רצח – עלייה של כ-10% לעומת 2024. רובם המכריע (כ-90%) בוצעו באמצעות נשק חם, כאשר ארגוני פשיעה מחזיקים באמצעי לחימה מתקדמים, כולל רובים אוטומטיים, רחפנים וטילי נ"ט שנגנבו מצה"ל או הוברחו. הנשק הזה אינו נשאר בתוך המגזר בלבד, הוא עלול לזלוג ליישובים יהודיים, לערים מעורבות ולמרחב הציבורי, והוא יוצר תשתית פוטנציאלית לטרור פנימי.
בסופו של דבר, התגברות האיום משקפת שילוב בין גורמים חיצוניים, ובכללם הסתה, תמיכה איראנית ותיאום בין ארגוני טרור לבין גורמי פשיעה חמורה. אירועי האלימות ברחבי ישראל במהלך מבצע "שומר החומות" היו אזהרה ראשונה, ואילו ב-7 באוקטובר התממש האיום במלא עוצמתו ביישובי העוטף.[7] העורף אינו עוד "עורף" בלבד, אלא חזית מרכזית במערכה על הבית. רק תפיסה כוללת, המשלבת הגנה מרחבית חזקה, כוחות מקומיים מאורגנים ומאבק נחוש בפשיעה, תוכל להתמודד עם האיום המשתנה הזה.
השינוי באופי האיום מחייב היערכות מחדש. בעבר התמקדה מערכת הביטחון בעיקר באיומים חיצוניים, אך כיום ברור כי איום הפשיטה אפילו מגבולות כמו ירדן ומצרים והן מתוך המרחב הפנימי מהווים תרחיש איום שיש לקחת בחשבון ושנדרש לתת לו מענה. הפשיטה על יישוב אינה דורשת טכנולוגיה מתקדמת אלא נחישות, היכרות עם השטח ויכולת לנצל פערים בהגנה. כיתות כוננות שהיו מאורגנות ומצוידות ב-7 באוקטובר הצליחו להציל חיים רבים, אך במקומות רבים אחרים הפערים היו קריטיים והובילו לאבדות כבדות.
המענה להגנה על הבית
אחת הבעיות המבניות העמוקות ביותר בהיערכותה של מדינת ישראל להתמודדות עם איומים על העורף היא חלוקת הסמכויות המעורפלת והחופפת בין גופי הביטחון השונים. במציאות הישראלית, שבה איומים ביטחוניים פנימיים ואזוריים משתלבים לעיתים קרובות, קיימת חפיפה משמעותית בין תחומי האחריות של צה"ל באמצעות הפיקודים המרחביים או פיקוד העורף (פקע"ר), לבין משטרת ישראל ומשמר הגבול (מג"ב). חפיפה זו יוצרת לא רק בלבול מבצעי אלא גם פערים במוכנות, בתיאום ובתגובה הראשונית.
פיקוד העורף, שהוקם ב-1992 בעקבות מלחמת המפרץ, אחראי רשמית על הגנת העורף האזרחי, על ניהול חירום אזרחי ועל תיאום בין רשויות מקומיות לצה"ל. הפיקוד המרחבי אחראי על הגנת היישובים בגבול, בכלל זה הפעלת כיתות כוננות, התקנת אמצעי הגנה, וגיבוש תפיסת ההגנה היישובית במרחב האחריות הפיקודי. משטרת ישראל ומג"ב אמונים על שמירת הסדר הציבורי, טיפול בהפרות סדר, מאבק בפשיעה וסיכול טרור פנימי. מג"ב, כחיל משטרתי-צבאי, משמש לעיתים כגשר בין שני העולמות – בין ביטחון פנים לבין משימות צבאיות במרחבים בעייתיים. גם לשירות הביטחון הכללי יש אחריות מסוימת במרחב הזה בכל הקשור למודיעין וסיכול.
מתחייבת הבחנה של היישובים על בסיס הבחנה בין התיישבות כפרית בספר לבין ערים גדולות ויישובים במרכז הארץ. הקבוצה הראשונה היא מערך היישובים על הגבול, הקבוצה השנייה היא היישובים בקו השני של הגבול, דוגמת אשקלון בדרום וקריית שמונה בצפון. קבוצה שלישית היא קבוצת יישובי קו התפר לאורך יהודה ושומרון ולצידם היישובים ברחבי יהודה ושומרון. יישובים אלה עלולים למצוא עצמם כיעד לפשיטה, בין השאר במציאות "היפוך קנים" של כוחות הרשות הפלסטינית. תמונת האיום מחייבת הקמת מערך הגנה מרחבית בכל היישובים, הכולל כיתות כוננות מאומנות ומצוידות. כיתות הכוננות חייבות להיערך להגנה על יישובים/שכונות באופן עצמאי למשך שעות מספר, כשהן מבודדות עד להגעה של כוחות תגבור.
בעיות ההסדרה הבין-ארגונית נחשפו במלוא עוזן במהלך "שומר החומות". המשטרה הייתה עמוסה מדי ולא הצליחה לפרוס כוחות מספיקים בערים המעורבות, בעוד שפקע"ר לא הופעל כהלכה כגוף משלים ואילו צה"ל היה עסוק בלחימה ברצועת עזה. התוצאה הייתה מצב שבו אף גוף לא לקח אחריות מלאה על ההגנה המרחבית הראשונית.
עקרונות התיאום ושיתוף הפעולה בין המרכיבים השונים (הפיקוד המרחבי, פקע"ר, משטרת ישראל ומג"ב) מחייבים להתחיל מיישובי הספר ומשם למעטפת המרחבית, בחלוקה לצבא ומשטרה ולחיבור ולסנכרון שביניהם לבין גופי ההצלה. גם למשמר הלאומי, שעל הקמתו הוחלט לפני כשלוש שנים, יש תפקיד חיוני. יש לבחון לעומק את האפשרות להטיל על המשמר הלאומי את האחריות הכוללת למערכי האבטחה היישוביים. כל זאת בהנחה שהמשמר הלאומי ייבנה ויופעל באופן המקנה לו את היכולות ואת הסמכויות הנדרשות לקבלת האחריות ולמימושה. הדברים גם נוגעים לגודלו של המשמר הלאומי. להבנתנו נדרש להקים כוח מילואים של משמר לאומי לצד גרעין סדיר קטן בהיקף כוחות של כ-20 חטיבות שיאורגנו בצורה מרחבית.
מערך ההגנה המרחבית (הגמ"ר) צריך להישאר כשכבה ראשונה מקומית, כפופה לפיקוד המרחבי. במקביל לכך, כיתות הכוננות צריכות להיות תחת פיקוד משטרתי-מקומי בשגרה, ועוברות לפיקוד צבאי רק כאשר האירוע מסלים. כדי ליישם חלוקה זו הלכה למעשה, נדרשים רפורמה וחקיקה ברורה שמגדירה "סמכות ראשית" בכל סוג אירוע, הקמת מטה משותף קבוע לכל גופי הביטחון, אימונים משולבים, ומערכות מידע וקשר אחודות.
בנוסף, כדי להתמודד ביעילות עם האיום הגובר על העורף הישראלי, נדרש לגבש תפיסה כוללת ומקיפה שתשלב בין כוחות מקומיים (הגמ"ר, כיתות כוננות), כוחות לאומיים (צבא, פיקוד העורף, משטרה, מג"ב, משמר לאומי). זאת לצד מודעות אזרחית ובניין כוח טכנולוגי.
בראש ובראשונה יש להסדיר את מערך כיתות הכוננות כשכבה ראשונה של ההגנה המרחבית. מאז תחילת מלחמת התקומה הוקמו מאות כיתות כוננות ביישובים ובשכונות, כאשר רבות מהן פועלות עד היום ללא מסגרת חוקית ברורה, ללא הכשרה מספיקה וללא סמכויות מוגדרות. יש לחוקק חוק ייעודי לכיתות הכוננות שיגדיר את מעמדן, את תנאי ההצטיידות שלהן, את אחסון הנשק הביתי באופן מאובטח ואת ביטוח החיים והאחריות המשפטית של חבריהן. יש להסדיר בהתאם גם את ההכשרות והאימונים. כל יישוב וכל שכונה בערים חייבים להיות תחת מערך של כיתת כוננות, מצוידת וקשורה למוקד פיקוד אזורי משולב. כיתות אלה אינן תחליף לצה"ל או למשטרה, אלא השכבה הראשונה שאמורה להחזיק מעמד עד הגעת התגבור – בדיוק כפי שהיה בימי מלחמת העצמאות.
חיזוק מערך ההגנה המרחבית כולו הוא מרכיב קריטי נוסף. יש להחזיר ליישובים את מעמדם כמרחבי הגנה עם ביצורים מתאימים לאיום הייחוס, מערכות התרעה מקומיות, חיישנים, מצלמות ומעגלי אבטחה חכמים. אימונים תקופתיים חייבים להפוך לחובה, כאשר כל יישוב מקיים תרגילי חירום משולבים עם כוחות צה"ל, משטרה, מג"ב ופקע"ר. מערך ההגנה המרחבית הכפוף לצה"ל צריך להיות משולב ביישובי הספר תחת הפיקוד המרחבי. כך גם הקשר לכיתות הכוננות ולשאר כוחות צה"ל הפועלים במרחב.
במקביל יש לחזק את המשמר הלאומי כגוף ייעודי לביטחון פנים ולחירום אזרחי. המערך צריך להיות בהיקף סד"כ מספק (כאמור להבנתנו כ-20 חטיבות בפריסה מרחבית). המערך צריך להתבסס על כוח אדם מילואים עם גרעין סדיר מצומצם. המשמר הלאומי נדרש לעבור הכשרה ייעודית. ייעודו יהיה טיפול בהפרות סדר לאומניות, סיכול פשיעה חמורה בעלת אופי ביטחוני, הגנה על צירים מרכזיים ועזרה בניהול חירום אזרחי.
לצד פעילות זו, יש להעמיק את המאבק בהברחות הנשק ואמצעי הלחימה ממצרים ומירדן והמאבק בנשק הלא חוקי הנפוץ בייחוד במגזר הערבי, ומהווה איום חמור. יש לתבוע ממערכת האכיפה לפעול לאיסוף הנשק וענישת בעליו. מצב המאבק בפשיעה הערבית החמורה הינו פשוט בלתי נסבל.
סיכום – לפני ועדת החקירה
המערכה על הבית היא מערכה קיומית הניצבת בפתחנו. בשעה שמדינת ישראל ממשיכה להתמודד עם איומים חיצוניים מורכבים, מתחדדים ומתעצמים האיומים על העורף, הן ביישובי הספר מול תרחישי איום מגוונים והן כתוצאה מהפרות הסדר הלאומניות והפשיעה החמורה שזולגת מתוך המגזר הערבי ומאיימת על כלל המרחב האזרחי. איומים אלה אנם תיאורטיים. הם כבר התממשו ב"שומר החומות" ב-2021, בטבח של ה-7 באוקטובר 2023, ובאירועי אלימות ופשיעה מתמשכים ביהודה ושומרון, בגליל, בנגב ובערים המעורבות.
ההיסטוריה הישראלית מלמדת אותנו לקח חשוב. בכל פעם שהוזנחה ההגנה על "הבית" – על היישובים, על השכונות ועל התושבים עצמם – נחשפנו לפגיעה כואבת. לעומת זאת, כאשר אימצנו תפיסה של הגנה מרחבית חזקה, כפי שהייתה בימי טרום-המדינה, במלחמת העצמאות ובשנותיה הראשונות של המדינה, הצלחנו להפוך את היישובים עצמם למרחבי הגנה אפקטיביים, המחזיקים מעמד ומאפשרים לצה"ל לפעול במשימותיו ההתקפיות. ההחלשה ההדרגתית של מערך ההגנה המרחבית, הזנחת כיתות הכוננות וחוסר ההסדרה הבין-ארגונית הינם חלק מהכשל שנחשף ב-7 באוקטובר.
כעת, לאחר שהלקחים ברורים, הגיעה העת לפעול. הדבר מחייב הסדרה מלאה של מערך כיתות הכוננות כשכבה ראשונה של הגנה יחד עם כוחות ההגנה המרחבית, הקמתו של משמר לאומי מאומן ובסד"כ מתאים, מאבק נחוש בתעשיית הברחות הנשק והפשיעה, ושילוב חכם של טכנולוגיה עם מעורבות אזרחית. כל אלה חייבים להיות מגובים בחקיקה ברורה, בתקציב ייעודי, באימונים משולבים ובחלוקת סמכויות ברורה בין הגופים השונים. אכן נעשו מאמצים להסדיר את הדברים, אולם עוד רבה המלאכה.
כדי שלא נריב שוב על הרכב ועדת החקירה הבאה, על זהות יו"ר הוועדה ומי נושא באחריות, יש לעשות את הצעדים הנדרשים כעת. הדור הנוכחי, שכבר שילם מחיר כבד, זכאי למדינה שיודעת להגן על עצמה פנימה. לא רק באמצעות כיפת ברזל ומטוסי קרב, אלא גם באמצעות תושבים חמושים, מאורגנים ומחויבים, יישובים מבוצרים, משמר לאומי חזק ומערכת ביטחון פנים יעילה.
ישראל, שקמה על רעיון של הגנה עצמית יהודית, חייבת לשוב לשורשיה – הגנה על הבית. הגנה שתבטיח שנחיה כאן בביטחון לשנים, כי הבית הוא החזית החשובה ביותר. ניצחון במערכה על הבית אינו רק עניין ביטחוני, אלא עניין קיומי. המערכה על הבית היא המערכה על עתידה של מדינת ישראל – הגיעה העת להיערך אליה.
[1] אתר ארגון מורשת ההגנה. https://hahagana.org.il/lexicon/lexiconpage/?itemId=47520
[2] יגאל אלון, מסך של חול, הקיבוץ המאוחד, 1959. אתר מט"ח. https://kotar.cet.ac.il/kotarapp/index/Book.aspx?nBookID=106688151
[3] דותן דרוק, הגנה מרחבית – עלייתה, ירידתה ולידתה מחדש, בין הקטבים, ביטחון שוטף ב', פברואר 2019.
[4] גלעד כהן, כיתות הכוננות נותרו בלי נשק: "אמרו שאחרי הקמת המכשול – אין איום", YNET, 12.10.2023.
[5] דו"ח מיוחד של מבקר המדינה – "השיטור ואכיפת החוק בערים מעורבות באירועי שומר החומות ובעת שגרה", יולי 2022.
[6] ישי אלמקייס-אלרם, האיום המרכזי – יו"ש וירדן: פיקוד מרכז מסכם את 2025 ונערך ל-2026, מקור ראשון, 19.1.2026.
[7] למרות החשש מאירועים דומים במהלך מלחמת התקומה, אלו לא התרחשו. נדמה שהדבר נבע מהלם ראשוני ובהמשך מהחשש מתגובה קשה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
