מבוא

שדה הקרב העתידי אינו מתפתח בהדרגה, הוא פורץ אל ההווה במהירות הבזק. בתוך שנים ספורות עברו מערכות בלתי מאוישות מאמצעי עזר מודיעיני לאמצעים משפיעים בלחימה המודרנית. הרחפן המסחרי, שהחל ככלי צילום, יחד עם התצפית הטקטית והחימוש המשוטט, הפכו למערכת מבצעית זולה, זמינה, קטלנית וקשה לבלימה. המלחמה באוקראינה, הלחימה במזרח התיכון והמרוץ בין המעצמות ממחישים את העובדה שלא מדובר כאן בשיפור טכני הדרגתי אלא בשינוי עומק בתפיסת ההפעלה, בארגון הכוח, בכלכלת המלחמה ובדיני הלחימה.

ארבע מגמות מזינות את המהפכה: העלייה החדה באיום הרחפנים הקטנים, הזולים והמתכלים, כניסתם של כלים בלתי מאוישים קטנים גם למרחב היבשתי והימי, המעבר מתפעול ישיר של מערכות בודדות להפעלת נחילים באוויר, ביבשה ובים, ואף לנחילים משולבים הנשלטים בסיוע של מערכות בינה מלאכותית. בנוסף, אנו רואים שילוב של יכולות בינה מלאכותית בתהליכי איתור, הפללה, תיעדוף ותקיפה, עד כדי דחיקת האדם מתהליך קבלת ההחלטות. המגמה האחרונה מעוררת דילמה חמורה במיוחד: ככל שהמערכת מקבלת עצמאות רבה יותר בקביעה מי ומה היא מטרה ומתי נכון ומותר להפעיל אש, כך מתערערים עקרונות היסוד של המשפט ההומניטרי הבינלאומי: הבחנה, מידתיות, זהירות ואחריות אנושית.[1]

המאמר טוען כי האיום המרכזי אינו הכלי האוטונומי כשלעצמו, אלא המערכת שהוא מייצג: ייצור המוני ופשוט, תקשורת מבוזרת, תוכנה לומדת, חיישנים זולים, קישוריות רציפה ונכונות מבצעית להפעיל מסות של כלים בלתי מאוישים במקום לוחמים.[2] נחיל צבאי איננו אוסף כלים אלא מערכת מבוזרת, מתקשרת, מדרגית ועמידה לכשלים. הוא מסוגל לפעול בעשרות, במאות ואף באלפי כלים, לחלק משימות, להחליף כלי שנפגע ולהמשיך במשימה גם לאחר שחלק ממנו הושמד. במציאות זו, היתרון עובר למי שמסוגל לקצר את שרשרת האיתור-תקיפה, להפעיל נחילים מתואמים ולהתאים את עצמו במהירות למענה לאמצעי נגד.

איום הכלים הבלתי מאוישים עולה מדרגה

הרחפן הפך לאחד הסמלים הבולטים של הלחימה בת זמננו, משום שהוא משנה את יחס העלות-תועלת בשדה הקרב. כלי שעלותו מאות או אלפי דולרים יכול לאתר כוח, לתקן אש ארטילרית, לפגוע ברכב משוריין, לשבש לוגיסטיקה או ליצור לחץ פסיכולוגי מתמשך. באוקראינה התברר כי רחפני FPV, חימושים משוטטים, כלים יבשתיים וכלי שיט בלתי מאוישים יכולים לייצר השפעה שאינה פרופורציונלית למחירם. אוקראינה הפכה למעין “מעבדת מלחמה עתידית” שבה מערכות זולות ומתכלות משנות את דפוסי הלחימה ומאלצות צבאות גדולים להסתגל בקצב מהיר.[3]

עליית המדרגה ניכרת בכמה ממדים. ראשית, הרחפנים נעשו זמינים לכול. לא רק מדינות מפעילות אותם אלא גם ארגונים לא-מדינתיים, מיליציות ויחידות קטנות. שנית, הם משולבים בכל שלבי מעגל התקיפה: גילוי, זיהוי, הפללה, תקיפה והערכת נזק. שלישית, הם פועלים בסביבה רוויה אמצעי נגד הכוללים: לוחמה אלקטרונית, יירוטים, חסימות GPS, אש קלה ומערכות גילוי, ולכן מתפתחים במהירות לעבר ניווט אופטי, תקשורת חלופית, טיסה אוטונומית, הנחיית סיב אופטי ותקיפה במסלול בלתי צפוי. ולבסוף, הם משנים את המרחב התודעתי: כל תנועה חשופה לחיישנים, והמרחב הקדמי נעשה שקוף, מאוים ורצוף סיכוני תקיפה.

הדוגמה האוקראינית ממחישה גם את “כלכלת השחיקה” החדשה: במקום פלטפורמות יקרות ומעטות, שני הצדדים מפעילים כמויות גדולות של כלים מתכלים. אוקראינה מפתחת תפיסה של לוחמה אוטונומית מונעת AI, אך עדיין קיים פער בין השאיפה הטכנולוגית לבין יכולת מבצעית רחבה ובשלה. מכאן נובע שיעור חשוב: המהפכה אינה מתרחשת ביום אחד, אך היא מתקדמת דרך אלפי ניסויים מבצעיים קטנים, המייצרים למידה מהירה יותר מכל תהליך רכש מסורתי.[4]

גם בישראל זוהה האיום בעוצמה גוברת. מתקפת 7 באוקטובר המחישה כיצד רחפנים קטנים ומאולתרים יכולים לשבש מערכי הגנה, לפגוע באמצעי תצפית ולסייע לפלישה הקרקעית. מאז ניכרת האצה בפיתוח אמצעי גילוי, שיבוש ויירוט, לצד שילוב בינה מלאכותית במערכות נשק קל ובמערכות הגנה מפני רחפנים. ישראל מתמקדת בפיתוח המיועד להפוך נשק אישי או מערכות טקטיות לאמצעי יעיל נגד מטרות אוויריות קטנות, באמצעות חיישנים, תוכנה ויכולת ירי לפגיעה בכלי.[5]

המשמעות היא שהגנה מפני רחפנים אינה יכולה להתבסס רק על שכבת יירוט יקרה. כאשר התוקף מפעיל כלים זולים וקטנים במספרים גדולים, המגן אינו יכול להשיב תמיד בטיל יקר. נדרשת ארכיטקטורה רב-שכבתית: גילוי מוקדם, סיווג אוטומטי, לוחמה אלקטרונית, חסימה, השתלטות, אש קינטית זולה, אנרגיה מכוונת, מיגון פיזי, הטעיה, פיזור והקשחת תשתיות. האתגר אינו רק ליירט את הכלי, אלא לשבור את יחס העלות-תועלת של התוקף.[6]

כלים אוטונומיים יבשתיים מתפתחים במהירות מתפקידים תומכים ומוגבלים למרכיב אורגני בצוות הקרב. בתחילה שימשו רובוטים קרקעיים בעיקר למשימות חבלה, סילוק פצצות, סיור באזורים מסוכנים או נשיאת ציוד, אך כיום הם משמשים ללוגיסטיקה קדמית, פינוי פצועים משדה הקרב, פתיחת צירים, סיור חמוש ותקיפה. השילוב בין חיישנים, תקשורת, ניווט אוטונומי ובינה מלאכותית מאפשר להם לפעול לפני הכוח המאויש, להפחית סיכון ללוחמים, לזהות אויב, להחזיק שטח ולסייע בסגירה מהירה של מעגלי אש. השלב הבא הוא קבוצות כלים קרקעיים מתואמות – נחילים רובוטיים – שבהן כלי אחד מסייר, אחר נושא חימוש או מטען, שלישי משמש ממסר תקשורת ורביעי מסייע בפינוי או בלוגיסטיקה, או גם נחיל שלם מבוזר התוקף כוח צבאי בדומה לעדת זאבים טורפת. בכך הופכת הרובוטיקה היבשתית ממענה נקודתי לאמצעי שיכול לשנות את אופי התמרון הקרקעי.

כלים אוטונומיים ימיים ותת-ימיים עוברים מהפעלה נקודתית לתפיסה מערכתית של סיור, איום ותקיפה. כלי שיט בלתי מאוישים קטנים וזולים מסוגלים לאיים על אוניות, נמלים ותשתיות חוף ללא סיכון לצוותים, כפי שהמחישה המלחמה באוקראינה ובאיראן. במקביל, כלים תת-ימיים מרחיבים את האיום אל מתחת לפני הים, למשימות מיקוש, איסוף מודיעין ופגיעה בכבלים, בצינורות ובתשתיות קריטיות. שילובם בנחילים ימיים ותת-ימיים יקשה על האויב לזהות את מקור האיום, להגן על מרחבים רחבים ולשמר חופש פעולה ימי.

מנחיל אווירי לנחילים רב-ממדיים

המעבר מניהול כלים בלתי מאוישים בודדים להפעלת נחילים הוא נקודת מפנה. נחיל אינו רק “הרבה רחפנים” או “הרבה כלים בלתי מאוישים”, אלא מערכת שבה כלים רבים משתפים מידע, מחלקים משימות, מחליפים תפקידים ומתאימים את עצמם למצב משתנה, או אף פועלים באופן מבוזר, כשלכל הכלים מטרה אחת: לאתר ולהשמיד. מאפייניו המרכזיים של הנחיל הם שליטה מבוזרת ללא מנהיג יחיד, תקשורת רציפה בין הכלים, מדרגיות המאפשרת פעולה במספרים גדולים, ועצמאות יחסית הנשענת על אלגוריתמים ובינה מלאכותית. נחיל אפקטיבי יכול לבלבל מערכות הגנה, להרוות מכ”מים, לבצע הטעיה ותקיפה במקביל, לאתר מטרות בכיסוי רחב ולהמשיך לתפקד גם לאחר אובדן חלק מהכלים. חשיבותו המבצעית אינה במספר הכלים בלבד, אלא ביכולת התיאום ובהתנהגות הקולקטיבית ביניהם.

ניתן להבחין בין ארבעה סוגי נחילים מרכזיים: נחילים אוויריים של כטב״מים ורחפנים, נחילים יבשתיים של רובוטים וכלי רכב קרקעיים בלתי מאוישים, נחילים ימיים ותת-ימיים של כלי שיט וכלים תת-ימיים בלתי מאוישים, ונחילים משולבים, או “נחיל של נחילים”, שבהם כלים מן האוויר, היבשה והים פועלים תחת תיאום רשתִי אחד. האחרון הוא האתגר החמור ביותר, משום שהוא מטשטש את גבולות הזירה ומחייב את המגן להתמודד בו-בזמן עם איומים שמגיעים מממדים שונים, בקצב שונה ובחתימות שונות.

באוויר, נחילים מאפשרים תקיפה רוויה של מערכות הגנה אווירית, איתור מטרות והפעלה של “ציידים” ו“מכוונים” במקביל. ביבשה, כלים בלתי מאוישים יכולים לבצע סיור, לוגיסטיקה קדמית, פינוי נפגעים, הנחת מטענים או פתיחת צירים תחת אש. בים, כלי שיט בלתי מאוישים כבר הוכיחו יכולת לשבש צי קונבנציונלי, לפגוע בתשתיות וליצור איום מתמשך על נמלים, גשרים, אסדות וכלי שיט. שדה הקרב באוקראינה מעצב את עתיד לוחמת הכלים האוטונומיים באוויר, בים וביבשה.[7]

הממד הימי חשוב במיוחד משום שהוא שובר הנחות יסוד על עליונות ימית. מדינה או ארגון שאין להם צי מסורתי יכולים להפעיל כלי שיט קטנים, זולים ומתאבדים כדי לאיים על אוניות גדולות, נמלים ותשתיות אנרגיה. במלחמת רוסיה-אוקראינה הפכו כלי שיט בלתי מאוישים לאמצעי יעיל, עד כדי דחיקת הצי הרוסי מאזורים מסוימים בים השחור.[8] זהו סימן לעתיד שבו יופעלו נחילים ימיים ותת-ימיים לצד נחילים אוויריים ויבשתיים כחלק ממערכת אחת.

האתגר המרכזי בנחילים הוא שליטה. ככל שמספר הכלים עולה – שליטה אנושית ישירה בכל כלי נעשית בלתי אפשרית. לכן נחילים מחייבים אוטונומיה חלקית לפחות: בחירת מסלול, שמירת מבנה, חלוקת מטרות, עקיפת חסימות והסתגלות לאובדן כלים. יש תוכניות אוקראיניות שמאפשרות לשלב רחפנים וכלים קרקעיים במבצעים מתואמים, להפחית את מספר המפעילים ולהעביר לאלגוריתם חלק מהתכנון, החלוקה והביצוע.[9] גם אם האדם נותר “מפקח” – מרחקו מתהליך ההחלטה הולך וגדל.

מנקודת מבט ישראלית, אנו זקוקים ליתרון איכותי בתחומי חיישנים, בינה מלאכותית, תקשורת מאובטחת, הגנה מפני רחפנים ונחילי תקיפה. מצד שני, ישראל ניצבת מול אויבים שיכולים לאמץ במהירות טכנולוגיות מסחריות, ללמוד מאוקראינה, איראן וחיזבאללה, ולהפעיל מערכות פשוטות אך רבות. לכן ישראל נדרשת לראות בבינה מלאכותית ובמערכות אוטונומיות מרכיב חיוני בבניין הכוח, לרבות רחפנים, כלים קרקעיים בלתי מאוישים ונחילי רחפנים, ובמקביל לשמר את תפקידו של האדם במעגל ההחלטה.[10]

בהקשר זה משתלבים דברי הרמטכ״ל על התר״ש הקרוב. לדבריו, בתוכניות בניין הכוח תחוזקנה יכולות הרובוטיקה, ורכיביה ישולבו כחלק מצוותי הקרב, יאפשרו הפעלה מרחוק, ישפרו את אחיזת השטח ואת זיהוי האויב, ויסייעו בסגירת מעגלים מהירה. משמעות הדברים היא שהרובוטיקה היבשתית אינה נתפסת עוד כאמצעי נלווה או ניסיוני בלבד, אלא כרכיב אורגני בצוות הקרב, המחבר בין אחיזת שטח, זיהוי, תמרון, קטלניות וסגירת מעגלי אש בקצב מהיר יותר.[11]

הנחיל הרב-ממדי משנה גם את תפיסת ההגנה. לא די להגן על שמי המדינה או על קו הגבול. יש להגן על בסיסים, נמלים, תחנות כוח, מתקני מים, מערכות תקשורת, צירי תנועה וכוחות מתמרנים מפני איום שעלול להגיע בו-בזמן מהאוויר, מהים ומהקרקע. ההגנה צריכה להיות רשתית, מקומית, ניידת ואדפטיבית. היא חייבת לשלב מודיעין, סייבר, לוחמה אלקטרונית, אש, מיגון והטעיה, ולפעול בקצב שבו ההתקפה משתנה.

מקרי הבוחן ממחישים שאין מודל נחילי אחד: סין בונה תפיסת נחילים חכמה ורב-ממדית,[12] רוסיה נשענת על מסה, שחיקה והסתגלות,[13] אוקראינה מדגימה חדשנות מהירה,[14] וארצות הברית מפתחת "מסה חכמה" המשלבת כמות, תוכנה, אוטונומיה ושליטה אנושית.[15] הלקח המשותף לכל המודלים האלה הוא שהנחיל משנה את מרכז הכובד של הלחימה, מהפלטפורמה הבודדת אל ההתנהגות המערכתית. כאשר ממדי היבשה, האוויר והים מתחברים, המגן אינו נדרש רק ליירט כלים, אלא להבין דפוס פעולה, לשבש רשת, לפגוע במרכזי ייצור ושיגור, ולהחזיר לעצמו את היתרון בקצב ההחלטה.

בינה מלאכותית, הפללה אוטונומית והוצאת האדם ממעגל ההחלטה – ההיבט האתי

ההתפתחות המסוכנת ביותר אינה עצם השימוש בכלים רבים, אלא החיבור בין נחילים לבין קבלת החלטות באמצעות בינה מלאכותית. בינה מלאכותית יכולה לנתח כמויות עצומות של מידע, לזהות דפוסים, לאתר חריגות, להציע מטרות, לתעדף תקיפות ואף להפעיל כלי בלתי מאויש ללא הוראה אנושית נקודתית. במובן זה היא מקצרת את שרשרת הפעולה הצבאית, אך גם מעבירה חלק מהשיפוט האנושי למכונה.

הדיון המשפטי מתמקד במערכות נשק אוטונומיות קטלניות (LAWS)[16] המסוגלות לבחור ולתקוף מטרות ללא התערבות אנושית נוספת. לפי UNODA, אין עדיין הגדרה בינלאומית מוסכמת למערכות כאלה, אך מדינות מפתחות ומציבות יותר ויותר מערכות בעלות פונקציות אוטונומיות, לרבות חימושים משוטטים, מערכות הגנה, כלי יבשה וכלי ים בלתי מאוישים.[17] היעדר ההגדרה אינו מפחית מן הבעיה, להפך, הוא מאפשר למדינות לפעול באזור אפור שבו הטכנולוגיה מקדימה את המשפט.

המשפט ההומניטרי הבינלאומי בוחן טכנולוגיות חדשות לפי עקרונות: הבחנה, מידתיות, זהירות ואחריות. הבעיה היא שמערכות אוטונומיות מתקשות לבצע הערכות בהקשר, בייחוד בסביבות שבהן לוחמים ואזרחים מעורבים זה בזה, מידע חלקי משתנה במהירות, והמשמעות המשפטית של פעולה תלויה בפרטים עדינים. הוועד הבינלאומי של הצלב האדום קרא ב-2025 לשמר שליטה אנושית בהחלטות שימוש בכוח, וטען כי החלון להסדרה אפקטיבית הולך ונסגר.[18]

האו”ם ניסח את הסכנה באופן חריף כשקרא לאסור מערכות שמסוגלות לגרום למותם של בני אדם ללא שליטה אנושית, ותיאר אותן כבלתי מקובלות פוליטית ובעייתיות מבחינה ערכית.[19] הקריאה אינה רק מוסרית, אלא גם מבצעית: מכונה שאינה מבינה הקשר אנושי, כוונה, כניעה, פציעה, אזרחות או שינוי נסיבות בזמן אמת עלולה להפוך את ההרג לאוטומטי ולפגוע באחריות הפיקודית.

בפועל, רוב הצבאות אינם מדלגים מייד לפעולה בשיטה של “אדם מחוץ למעגל”, אלא נעים דרך שלבי ביניים: האדם במעגל, האדם על המעגל, ולבסוף האדם מחוץ למעגל. בשלב הראשון האדם מאשר כל תקיפה; בשלב השני האדם מפקח ויכול להתערב, אך המערכת מבצעת חלק ניכר מהפעולה; בשלב השלישי המערכת בוחרת ומפעילה אש בעצמה. הסכנה היא שהמעבר מהשלב השני לשלישי לא יתרחש בהחלטה מובנית גלויה, אלא בהצטברות של שיפורי תוכנה, לחץ מבצעי והצורך בקיצור זמני התגובה של המערכת.

בישראל התפתח דיון מיוחד סביב שימוש במערכות AI לסיוע בהפללת מטרות ובניהול מעגלי אש. יש להבחין בין שימוש ב-AI ככלי עזר אנליטי לבין הענקת סמכות תקיפה אוטונומית למכונה, אך גם כלי עזר יכול ליצור “הטיית אוטומציה”, שבה בני אדם נוטים לאמץ את המלצת המערכת משום שהיא נראית מדויקת, מהירה ואובייקטיבית. שילוב כזה עלול לייצר פער אחריות ולהאיץ את שרשרת ההרג.[20]

הבעיה המשפטית והאתית אינה מתחילה רק ברגע הפעלת האש. היא מתחילה כבר בשלב שבו האלגוריתם מזהה דפוס, מסמן אדם או כלי כמטרה, מחלק משימה בין כלים ומציע סדר עדיפויות לתקיפה. ככל שהמפעיל האנושי מקבל פחות זמן, פחות הקשר ופחות יכולת לערער על המלצת המכונה, כך השליטה האנושית הופכת פורמלית בלבד. לכן, השאלה אינה רק אם יש “אדם במערכת”, אלא אם יש אדם המסוגל להבין את החלטת המערכת, לעצור אותה ולשאת באחריות עליה.

הסיכון הגדול הוא “נורמליזציה של החריג”. תחילה משתמשים ב-AI כדי לסייע לאדם להתמודד עם עומס מידע; לאחר מכן מקצרים את זמן הבדיקה; בהמשך מאפשרים למערכת להפעיל אש נגד מטרות שהוגדרו מראש; לבסוף, תחת לחץ של נחילים, מתקפה רוויה וזמני תגובה של שניות, המפקד עלול להעדיף מערכת שמחליטה מהר יותר מן האדם. כאשר זה יקרה, המשפט הבינלאומי יעמוד בפני עובדה מוגמרת: מכונות תקבענה מי ייפגע, ובני אדם יידרשו להסביר בדיעבד מדוע לא עצרו אותן.

התמקדות ב״רובוטים קטלניים״ בלבד מחמיצה את עיקר האתגר: אוטונומיה איננה מצב בינארי של כן או לא, אלא רצף של יכולות שניתן להטמיע בכלי נשק בדרגות שונות וביישומים חלקיים. לכן הסכנה המרכזית איננה רק רגע הירי עצמו, אלא ההצטברות ההדרגתית של יכולות חיפוש, זיהוי, סיווג ותיעדוף מטרות, עד שהאדם נותר נוכח פורמלית אך חדל להיות גורם מחליט רלוונטי.[21]

המלצות – כיצד להיערך לשדה הקרב העתידי

היערכות לשדה הקרב העתידי מחייבת שינוי תפיסה, ולא רק רכישת אמצעים. נדרשת הגנה רב-שכבתית המשלבת גילוי, סיווג, לוחמה אלקטרונית, יירוט זול, אנרגיה מכוונת, מיגון והטעיה. המטרה אינה רק ליירט כל רחפן בכל מחיר, אלא לזהות דפוסי נחיל, לשבור את התיאום, לשבש את הרשת ולפגוע במתקפת האויב.

יש להקים יכולת הפעלת נחילים עצמאית. צבא שלא יֵדע להפעיל נחילים, יתקשה להבין כיצד להתגונן מפניהם. יכולת זו צריכה להתפרס באוויר, ביבשה ובים ולהישען על ייצור מקומי, ניסויים מבצעיים רציפים ושילוב יחידות קצה בתהליכי פיתוח. הלקח מאוקראינה הוא שקצב הלמידה חשוב כמעט כמו איכות הפלטפורמה.

בהתאם לדברי הרמטכ״ל, נדרש לתרגם את הדגש המחודש על היבשה לתפיסה מעשית של צוות קרב רובוטי משולב. המשמעות היא שכל צוות קרב גדודי וחטיבתי יידרש להפעיל באופן אורגני רחפנים, רובוטים קרקעיים, חיישנים, אמצעי תקשורת ואמצעי אש, כך שהרובוטיקה לא תישאר בידי יחידות ייעודיות בלבד. שילוב כזה צריך לאפשר אחיזת שטח טובה יותר, זיהוי אויב מוקדם יותר, הפעלה מרחוק באזורים מסוכנים וסגירת מעגלים מהירה, תוך שמירה על פיקוח אנושי בהחלטות תקיפה רגישות.

מרחב האיום של ישראל שונה מזה של מדינות גדולות: עומק מצומצם, ריבוי זירות קרובות, מרחב ימי החיוני לאנרגיה ולסחר, זאת מול אויבים מדינתיים ושאינם מדינתיים המסוגלים לייצר איום חמור בכל הממדים. לכן ישראל אינה יכולה להמתין להבשלת דורות יקרים ומושלמים של מערכות אוטונומיות; עליה להיכנס לתחום הנחילים בגישה של למידה מבצעית מהירה: ניסוי, הפעלה, תחקור, שיפור, ייצור חוזר והטמעה ביחידות הקצה.

במישור ההתקפי, על צה״ל לבנות יכולת נחילים רב-ממדית שאינה מוגבלת רק לרחפנים. באוויר, נדרש לפתח נחילי סיור, הטעיה, שיבוש ותקיפה, המסוגלים לפעול מול מערכי הגנה, לאתר משגרים, לרדוף אחר חוליות אויב גם בסביבה משובשת GPS. ביבשה, נדרש לפתח צוותי רובוטים מתמרנים שיפעלו לפני הכוח המאויש, יפתחו צירים, יאתרו מטענים, יסרקו מבנים ומנהרות, יובילו ציוד ויאפשרו תקיפה מדויקת תוך הפחתת סיכון ללוחמים. בים, נדרש לפתח נחילים של כלי שיט וכלים תת-ימיים בלתי מאוישים למשימות סיור, הגנה על אסדות ונמלים, גילוי איומים, הטעיה, חסימת צירים ימיים ותקיפה של כלי אויב או תשתיות המשמשות לשיגור כלים בלתי מאוישים.

במישור ההגנתי, ישראל צריכה לעבור מתפיסה של יירוט נקודתי לתפיסה של הגנה נגד מערכת נחילים. ההגנה צריכה לזהות לא רק כלי בודד אלא דפוס פעולה: מקור שיגור, ממסרי תקשורת, נתיבי התקדמות, חלוקת תפקידים בין כלים וניסיון להרוות מערכות קיימות. לכן יש לפתח חבילות הגנה מקומיות לכוחות מתמרנים, בסיסים, נמלים, אסדות, תחנות כוח ומתקנים חיוניים הכוללות גילוי קרוב, סיווג אוטומטי, חסימה ושיבוש, אש קלה ומדויקת, מיירטים זולים, אמצעי הטעיה, מיגון פיזי ונוהלי פעולה תחת מתקפת רוויה. ההצלחה לא תימדד במספר הכלים שיורטו בלבד, אלא ביכולת לשבש את תפקוד הנחיל כולו. זאת, כמובן, בנוסף להגנה מול איומים מוכרים כמו טילים ורקטות.

יש לפתח יכולת פגיעה בכל שרשרת הערך של איום הנחילים: מרכזי ייצור, מחסנים, נקודות שיגור, ממסרי תקשורת, מערכות שליטה ובקרה, תחנות קרקע, ספינות אם ותשתיות ניווט. מהלך כזה ישלים את ההגנה המקומית ויעביר את המענה מן הכלי הבודד אל המערכת המאפשרת את פעולת הנחיל.

הכניסה לתחום הנחילים מחייבת גם שינוי ארגוני. לצד מנהלות הפיתוח, נדרש מוקד צה״לי מבצעי שיחבר בין זרועות היבשה, האוויר והים, אגף התקשוב ומפא״ת, ויקבע ארכיטקטורה משותפת להפעלה, תקשורת, זיהוי עמית-טורף, בטיחות, סייבר, תיעוד החלטות ושליטה אנושית. אין לאפשר שכל זרוע תפתח נחיל משלה במנותק מן האחרות. היתרון הישראלי ייווצר רק אם הנחילים יהיו חלק ממערכת פיקוד ושליטה משולבת אחת.

מוצע להגדיר גבולות משפטיים ומבצעיים ברורים לשימוש בבינה מלאכותית ובנחילים. יש להבחין בין מערכת תומכת החלטה לבין מערכת מחליטה, ולקבוע מראש אילו פעולות יכול נחיל לבצע באופן אוטונומי, אילו פעולות מחייבות אישור אדם, ובאילו מצבים תיעצר המשימה אוטומטית. כל מערכת המשפיעה על הפללה או תקיפה חייבת לעבור בחינה משפטית, בדיקות אמינות, תיעוד מלא של מקורות מידע, יכולת הסבר, מנגנון עצירה אנושי ואחריות פיקודית מוגדרת. אין לאפשר למערכת בלתי מאוישת להפעיל אש קטלנית נגד בני אדם ללא שליטה אנושית אפקטיבית.

יש לפתח דוקטרינה של “אדם אחראי במעגל”. אין די באמירה כללית שהאדם נמצא במערכת: יש להגדיר מה האדם יודע, מתי הוא מאשר, כיצד הוא יכול לעצור תקיפה ומהי אחריותו במקרה של כשל. שליטה אנושית אפקטיבית אינה לחיצה פורמלית על כפתור, אלא יכולת ממשית להבין, לשפוט ולהתערב. לצד זאת, מדינות דמוקרטיות צריכות לגבש סטנדרטים משותפים לבחינת מערכות אוטונומיות, לשיתוף לקחי מלחמות ולהגבלת מערכות שמסכנות אזרחים או מערערות אחריות אנושית.

לבסוף, מוצע לחזק שיתופי פעולה בינלאומיים בבניין הכוח. במאמר קודם, שעסק בעצמאות חימושית לישראל, הצענו הקמה של קונסורציום בינלאומי שיתמקד בפיתוח אמצעים חיוניים.[22] נדמה שפיתוח מערכות אוטונומיות בכל הממדים הינו דוגמה טובה לשותפות שכזו.

סיכום

שדה הקרב העתידי כבר כאן. הוא מתאפיין בכלים זולים ורבים, בנחילים רב-ממדיים, בבינה מלאכותית המנתחת ומחליטה בקצב מכונה, ובפער הולך וגדל בין מה שהטכנולוגיה מאפשרת לבין מה שהמשפט והאתיקה יודעים להסדיר. הנחיל הוא שינוי מערכתי: הוא משלב מסה, קצב, יתירות, אוטונומיה ורשתיות, ולכן מסוגל ליצור אפקט שאינו תלוי בכלי בודד אלא בהתנהגות הקולקטיבית של המערכת כולה. המהפכה אינה מבטלת את האדם, אך היא דוחקת אותו לשוליים, אם לא יוגדר מחדש תפקידו במערכת.

הרחפנים שינו את כלכלת המלחמה, הנחילים משנים את קצב המלחמה, והבינה המלאכותית עלולה לשנות את מהות האחריות במלחמה. היתרון העתידי לא יהיה שייך בהכרח למי שמחזיק בפלטפורמה היקרה ביותר, אלא למי שיודע לבנות מערכת לומדת, מרושתת, זולה, יתירה ומהירה – ולשלול מן היריב את יכולת הפעולה המשותפת שלו.

האתגר האמיתי הוא אפוא כפול: לרכוש עליונות טכנולוגית ולהגן על המוסריות של ההחלטה הצבאית. דווקא בעידן שבו מכונות יכולות לראות מהר יותר, לחשב מהר יותר ולתקוף מהר יותר, נדרש מנגנון אנושי חזק יותר ולא כקישוט משפטי, אלא כבלם מבצעי ומוסרי. העתיד מגיע במהירות הבזק, השאלה היא אם נגיע אליו מוכנים, ואם נצליח להשאיר את האחריות בידי האדם.

[1] הבחנה (Distinction) – חובה להבחין בין לוחמים/מטרות צבאיות לבין אזרחים/אובייקטים אזרחיים. נשק או מערכת שאינם מסוגלים לבצע הבחנה כזו אסורים.
מידתיות (Proportionality) – הנזק האגבי הצפוי לאזרחים ולרכוש אזרחי לא יעלה על היתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי.
זהירות (Precautions) – חובה לנקוט את כל אמצעי הזהירות האפשריים כדי להימנע מפגיעה באזרחים או למזער אותה (כולל בחירת אמצעים, אזהרות, ביטול התקפה וכו').
אחריות (Responsibility / Accountability) – זה אינו אחד מעקרונות "התנהלות הלחימה" הקלאסיים כמו השלושה לעיל, אבל הוא עיקרון יסודי ומחייב. מדינות ויחידים (מפקדים, מפעילים) נשארים אחראים לציות לדין.
[2] עוזי רובין, האם כלי הטיס הבלתי מאוישים יכריעו את גורל המערכה באוקראינה?, JISS, 28.5.2026.
[3] Samuel Bendett and David Kirichenko, “Battlefield Drones and the Accelerating Autonomous Arms Race in Ukraine,” Modern War Institute, January 10, 2025.
[4] Kateryna Bondar, “Ukraine’s Future Vision and Current Capabilities for Waging AI-Enabled Autonomous Warfare,” Center for Strategic and International Studies, March 6, 2025.
[5] Pesach Benson and Omer Novoselsky, “Israeli AI Turns Standard Rifles into Drone Killers,” TPS-IL, February 9, 2026.
[6] Sven Clement, “Mastering the Future of Uncrewed Warfare,” NATO Parliamentary Assembly, October 12, 2025.
[7] Peter Dickinson, “Ukraine Is Shaping the Future of Drone Warfare at Sea as Well as on Land,” Atlantic Council, June 12, 2025.
[8] Tsiporah Fried, “The Impact of Drones on the Battlefield: Lessons of the Russia-Ukraine War from a French Perspective,” Hudson Institute, November 13, 2025.
[9] Patrick Tucker, “This Ukrainian Startup Has Re-Invented Drone Swarming,” Defense One, September 15, 2025.
[10] Anna Ahronheim, “Israel’s Strategic Edge in the Age of AI & Autonomous Warfare,” The Jerusalem Post, July 20, 2025.
[11] יוני קמפינסקי, הרמטכ"ל: נבנה כוח יבשתי מכריע, ערוץ 7, 23.7.2026.
[12] Timothy Ditter (CNA). 2025. “PRC Concepts for UAV Swarms in Future Warfare.” November 7.
https://www.cna.org/analyses/2025/10/prc-concepts-for-uav-swarms-in-future-warfare
[13] MDAA (MDAA Missile Defense Advocate Alliance). 2026. “MDAA Alert: Russia’s Advancing Geran Family of Attack Drone Capabilities.” June 29. https://www.missiledefenseadvocacy.org/alerts/mdaa-alert-russias-advancing-geran-family-of-attack-drone-capabilities
[14] Vlad Cherevko. 2025. “Ukrainian Forces Using Drone Swarms That Autonomously Locate and Strike Targets – WSJ.” Ukrainska Pravda, September 3.
https://www.pravda.com.ua/eng/news/2025/09/03/7529154
[15] Thomas Novelly (Defense One). 2026. “Anduril, General Atomics Get Air Force Contracts to Build First Drone Wingmen.” June 17. https://www.defenseone.com/defense-systems/2026/06/anduril-general-atomics-get-air-force-contracts-build-first-drone-wingmen/414266
[16] המונח LAWS מייצג Lethal Autonomous Weapons Systems (מערכות נשק אוטונומיות קטלניות). מדובר במערכות צבאיות מבוססות בינה מלאכותית המסוגלות לאתר, לבחור ולתקוף מטרות ללא התערבות אנושית במעגל קבלת ההחלטות המבצעי.
[17] United Nations Office for Disarmament Affairs, “Lethal Autonomous Weapon Systems,” accessed July 26, 2026.
[18] Mirjana Spoljaric, “Preserving Human Control over the Use of Force,” International Committee of the Red Cross, May 12, 2025.
[19] UN News, “ ‘Politically Unacceptable, Morally Repugnant’: UN Chief Calls for Global Ban on ‘Killer Robots’,” May 14, 2025.
[20] Ramón Reichert, “Autonomous Occupation: Israel’s AI-Driven Drone Warfare and the Digital Architecture of Authoritarian Power,” Dialogues on Digital Society 1, no. 3, 2025.
[21] גבי סיבוני ויוני אשפר, דילמות בהפעלת אמצעי לחימה אוטונומיים, עדכן אסטרטגי, כרך 16, גיליון 4, ינואר 2014.
[22] גבי סיבוני וארז וינר, עצמאות חימושית לישראל, JISS, 24.7.2026.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר