מכון מחקר מכוון מדיניות בנושאי חוץ וביטחון למען ישראל בטוחה

אתגרי הביטחון הלאומי מחייבים ממשלה ציונית – למען ריבונות, משילות ואחריות לדורות

אנו ניצבים בפני תקופה חשובה בחיי מדינת ישראל. לצד ההישגים, ישנם עדיין אתגרים מורכבים שבהם נדרש לטפל בעזה, בסוריה, בלבנון ובאיראן, לצד "מלחמה על הבית". כדי לטפל בכל אלה, לא ניתן לקיים ממשלה שתסתמך על קולות המפלגות הערביות האנטי-ציוניות. הדרך הנכונה להתמודד עם האתגרים הניצבים בפני מדינת ישראל לנוכח תוצאות הבחירות האחרונות בישראל וחלון הזמנים הבינלאומי והאמריקאי היא הקמת ממשלת אחדות ציונית.
איור בסגנון קולאז׳ המציג את בנימין נתניהו וגדי איזנקוט

האיור נוצר באמצעות כלי בינה מלאכותית

מבוא

תוצאות הבחירות אינן סוף הדיון על עתיד המדינה, הן תחילתו. מרגע שהבוחר אמר את דברו, האחריות עוברת מן הקמפיין אל נבחרי הציבור, מן הסיסמה אל ההכרעה ומן היריבות האישית אל החובה הלאומית. הטענה המרכזית של מאמר זה היא שישראל זקוקה לממשלה ציונית בעלת מצפן ברור, בסיס פרלמנטרי יציב ויכולת ביצוע. לא די בממשלה שקוראת לעצמה ציונית. עליה להוכיח, בהחלטות ובמעשים, שהיא מעמידה את ביטחון המדינה, את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי ואת ההגנה על אזרחיה מעל צורכי הישרדותה הפוליטית.

מפת הבחירות אינה מעניקה לאיש פטור מאחריות. הרצון להחליף ראש ממשלה אינו מצדיק כל שותפות שתאפשר זאת. לפני השאלה מי יקבל את התפקיד הבכיר, יש לשאול מה הממשלה תהיה מסוגלת לעשות. האם תוכל להפעיל כוח בעת הצורך, להעביר תקציב התואם את צורכי הביטחון, לאכוף חוק ולשאת במחירים של החלטות שאינן פופולריות? קואליציה שאינה יכולה להשיב על שאלות אלה אינה פתרון למשבר, גם אם הצליחה לפתור את החשבון הפרלמנטרי. בקיצור: מי יחליט על גורל המדינה היהודית.

לאחר ביסוס התובנה כי צו השעה הוא הקמת ממשלה ציונית, המאמר מציב ארבעה מוקדי מחלוקת שמחדדים תובנה זו ואשר יחייבו קביעת מדיניות וקבלת החלטות: מדינה פלסטינית מול תפיסת ריבונות וביטחון; תקציבים לרשויות הערביות מול משילות ומאבק בפשיעה; בנייה והתיישבות מול אכיפה ותכנון; וביטול ההגבלות על איחוד משפחות מול שמירת הרוב היהודי. החיבור בין המוקדים הללו הוא שאלת הריבונות: מי קובע את כללי החיים במדינה, מי אוכף אותם, מי שולט במשאבים ומי מחליט על גבולות הסיכון. מתוך כך נגזרת הדרישה לממשלה ציונית. זו אינה דרישה לאחידות מחשבתית, ואינה מחייבת שכל השותפים יגיעו מאותו מחנה. היא מחייבת הסכמה על בסיס משותף שאסור להפוך למטבע עובר לסוחר. יש מקום למחלוקת על הדרך, אין מקום לממשלה שעצם יכולתה להגן על הבית הלאומי תלויה בוויתור על תכליתו.

הביטוי ״בכייה לדורות״ הוא אזהרה מפני החלטות שמחירן עלול להתברר רק כשהיכולת לתקנן כבר בעייתית מאוד. דווקא משום שהאזהרה חמורה, עליה להיות מדויקת: לא כל ממשלה שונה היא אסון, אך כל ממשלה שמעדיפה את קיומה על פני ביטחון המדינה עלולה להותיר אחריה נזק החורג בהרבה מתקופת כהונתה. זהו מבחן האחריות שבו ראוי לבחון את המשא ומתן הקואליציוני בעת הזו.

זהותה של מדינת ישראל

מדינת ישראל קמה כמדינת הלאום של העם היהודי לאחר אלפיים שנים שבמהלכן היה גורל היהודים נתון בידי אחרים. השיא היה בשואה, כאשר המנהיגות היהודית בעולם נאלצה להתחנן למנהיגי בעלות הברית שיפעלו כדי להפסיק את השמדת היהודים, תחינה שכידוע לא צלחה.

הקמת מדינת היהודים הייתה אירוע מכונן לא רק בתולדות העם היהודי אלא בתולדות האנושות בכלל. האויב הערבי שמסביבנו לא נתן ולו רגע אחד של שקט ופעל בכל כוחו כדי להשמיד את המדינה. ישראל בנתה לאורך השנים יכולת הגנה מרשימה יחד עם כלכלה פורחת; אולם כעת אנו נדרשים לאיום מבית.

החברה הערבית ומנהיגותה מאתגרת את עצם ריבונות המדינה היהודית באמצעות שני כלים עוצמתיים: המפלגות הערביות האנטי-ציוניות, שכל מעייניהן הם לקעקע את מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, וארגוני הפשיעה הערבית שלצד פעולתם הפלילית למען בצע כסף מייצרים מערכת שלטונית מקבילה המבקשת לחתור תחת מוסדות השלטון. למותר לציין שאלה פועלים בתמיכה ובחסות של מדינות דוגמת טורקיה וקטר.

תוצאות הבחירות האחרונות הראו שהציבור הערבי במדינת ישראל תומך במפלגות הערביות האנטי-ציוניות האלה. לדעתנו ביסוס הממשלה החדשה על מפלגות אלה הוא מהלך שאסור לתת לו יד. מדינת ישראל יכולה להיות מדינה שוויונית לכל אזרחיה, אבל היא לא תהיה מדינת כל לאומיה. היא מדינת הלאום של העם היהודי, ושלו בלבד.

ההבחנה החשובה היא בין תכלית לבין אמצעי. התכלית הציונית היא הבטחת קיומה וחירותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. האמצעי המדיני צריך להיבחן לפי תרומתו לתכלית זאת, ולא כסיסמה. תיתכן מחלוקת קשה בין מפלגות ציוניות על גבולות, על הסדרים מדיניים ועל סדרי עדיפויות ברמה הלאומית; אין הצדקה להפוך כל מחלוקת כזאת לשאלה של נאמנות. דווקא ממשלה בעלת בסיס ערכי משותף יכולה לנהל את הוויכוח ביושר, בלי להסתיר סיכונים ובלי להבטיח תוצאות שאינן בשליטתה.

אין בכך בכדי לפגוע בזכויותיהם של האזרחים הערבים, הללו נהנים במדינת ישראל משוויון זכויות אזרחי מלא, ואף מעבר לכך. הבעייתיות היא במפלגות ובאנשים שנבחרו על ידם לייצג אותם בכנסת: הללו מביעים פעם אחר פעם תמיכה בגורמי טרור ומבקשים לשנות את אופייה היהודי של המדינה. מצב זה היה צריך להיות בלתי אפשרי. במציאות פוליטית ומשפטית אחרת, ועל בסיס החוקים הקיימים בספר החוקים הישראלי כיום, המפלגות האלה לא היו מורשות להתמודד בבחירות. דמוקרטיה צריכה לשמור על חופש הביטוי וחופש הבחירה; יחד עם זאת, דמוקרטיה צריכה ואף חייבת להתגונן מפני מי שמצהיר קבל עם ועדה שהוא מתכוון לפגוע באופייה של המדינה ומביע תמיכה בגרועים שבאויביה או מסרב לגנותם.

לכן, אסור למפלגות הציוניות לשתף פעולה עם המפלגות האנטי-ציוניות לא בכנסת ולא בממשלה. ההתנהלות הנוכחית של מפלגות "גוש השינוי" בכנסת עוד טרם הקמת ממשלה, ההסתמכות על קולות המפלגות הערביות האנטי-ציוניות המבקשות לקעקע את מדינת ישראל בהצבעות קריטיות ובשעות קריטיות היא מסוכנת, בעייתית ותיזכר לדורות. כמובן אם תקום ממשלה ציונית יציבה – או אז יוכל להיות מקום למי מהמפלגות הערביות שתרצה לפעול למען רווחתו של הציבור הערבי, ובכפוף לגינוי הטרור באשר הוא וקבלת היותה של מדינת ישראל מדינת הלאום רק של העם היהודי. אל לה לממשלה כזו להיות תלויה לקיומה בקולות המפלגות האנטי-ציוניות, גם בהסתמכות על הימנעות או תמיכה מחוץ לממשלה.

ממשלה ציונית: הסכמה על היסוד, לא מחיקה של המחלוקת

ממשלה ציונית, במובן המוצע כאן, מחויבת לשלושה יסודות משלימים: ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי, ביטחונה אינו נושא למיקוח קואליציוני, גם אם יש מחלוקת לגבי הדרך להשיג את הביטחון המיוחל, וכל אזרחיה זכאים להגנת המדינה וליחס הוגן מכוח אזרחותם. היסוד השלישי אינו תוספת שנועדה לרכך את השניים הראשונים; הוא תנאי לכך שהריבונות תהיה לגיטימית, יציבה ואפקטיבית. שלטון שאינו מגן על אזרח ערבי מפני עבריין אינו מחזק את המדינה היהודית, הוא מחליש את סמכותה בתוך גבולותיה.

בהקשר זה יש לדייק בטענה שהמפלגות הערביות כופרות בישראל כמדינה יהודית. קיימת מחלוקת אידאולוגית מהותית עם מי שמבקש להחליף את הגדרתה הלאומית בהגדרת ״מדינת כל אזרחיה״.

כך כתב (בערבית) מנסור עבאס תחת הכותרת "זיוף ההיסטוריה בשירות הציונות": "אנחנו כמוסלמים וערבים מוכנים לגלות סובלנות כלפי היהודים עד לקצה, אבל מבלי שתהיה להם [ליהודים] ריבונות על הארץ. ואנו משיבים להם בתשובתנו המתבקשת, ומתי הייתה ליהודים ריבונות בפועל בפלשתין במהלך 3,000 השנה שעברו? ההיסטוריה שלכם מעידה ששלטון היהודים בפועל לא עלה על מספר עשורים, בתקופת מלכות דוד ושלמה ולפני הכיבוש הרומי."[1]

אותו מבחן צריך לחול גם על מפלגות יהודיות. הצהרת נאמנות או השתייכות למחנה אינם תחליף לאחריות. מי שמסכל בניין כוח חיוני, מפקיר את נטל השירות או משתמש במשילות כסיסמה בלי לתקן את מנגנוני הביצוע חייב לתת דין וחשבון. ממשלה ציונית איננה תעודת הכשר אוטומטית למנהיג מסוים, היא התחייבות ציבורית שנבחנת מדי יום. רק הגדרה שכזאת יכולה להפוך את הדרישה לממשלה ציונית מטענה מחנאית להצעה לאומית אמינה.

הפער הראשון: ריבונות פלסטינית ומבחן הביטחון

החשש מריבונות עוינת בלב הארץ ובסמוך למרכזי האוכלוסייה מחייב כל ממשלה שתקום להציב תנאי ביטחון ברורים לפני כל שינוי מדיני. אסור להסתפק בנוסח חגיגי על שלום ולהותיר את מנגנון האכיפה לשלב מאוחר יותר. מניעת התחמשות, פיקוח על גבולות, יכולת תגובה והגנה על היישובים צריכים להיות חלק מהדיון מלכתחילה. זו עמדה נורמטיבית: שום שותפות קואליציונית אינה צריכה לחייב ממשלה לאמץ הסדר שההיסטוריה והניסיון הישראלי הוכיחו שאינו ניתן להגנה.

נדרש להתייחס גם לצורך הדחוף הקיים, לדעתנו, לפעול לפירוק הרשות הפלסטינית, גוף חמוש, מאומן, מסית ומסוכן. הקו האדום הראוי במשא ומתן הקואליציוני אינו רק משפט בעד או נגד מדינה פלסטינית; עליו להיות התחייבות שלא לקבל החלטה בלתי הפיכה בלי הערכת חלופות, בחינת השלכות ביטחוניות והסבר לציבור. ממשלה ציונית צריכה לשמר את חופש הפעולה שלה מול הסוגיה הנפיצה, גם כשהלחץ המדיני גובר.

הפער השני: תקציבים, פשיעה ומשילות

עלינו לפעול להגברת המאבק בהשגת משילות והמאבק בפשיעה החמורה ובנשק הבלתי חוקי המוברח לישראל בכמויות גדולות. החשש מחדירת גורמי פשיעה למכרזים אינו רק סיסמה. בפרסום ממשלתי המסכם את פעילות המטה למלחמה בפשיעה בחברה הערבית בשנים 2024–2025 מתוארת חדירת ארגוני פשיעה למכרזים, כשמדובר בסיכון שהמדינה עצמה פועלת נגדו. הגדלת תקציבים לרשויות הערביות כדרישת המפלגות הערביות לכניסתן או לתמיכתן בממשלה מהווה סכנה לביטחון המדינה, כשהכסף המועבר עלול לזלוג למשפחות פשע, כפי שאירע כבר בעבר בתוכניות דומות, לדוגמה בתקופת "ממשלת השינוי".

התשובה הציונית הנכונה היא השבת השליטה במנגנונים הציבוריים. כאשר רשות חלשה אינה מסוגלת להגן על מכרז – הממשלה צריכה לסייע בבקרה, בחקירה ובהגנה על בעלי תפקידים, ולא להסתפק בעצירת הכסף. לשם כך ראוי לדרוש זיהוי של בעלי שליטה בחברות, שקיפות בהתקשרויות, ביקורת על ביצוע בפועל ויכולת לעצור תשלום כשמתעורר חשד מבוסס. לצד אלה נדרשת אכיפה כלכלית ממוקדת, הגנה על עדים ועל מתלוננים והמשך טיפול עד להכרעה משפטית.

הנשק הבלתי חוקי מחייב אותנו בפעולה רציפה ומשמעותית. מוצע לראות בצמצומו יעד ממשלתי מרכזי. יש לבחון מקורות אספקה, גנבות, סחר ומימון, ולתאם בין המשטרה, שירות הביטחון הכללי, רשויות המס, רשויות המשפט וגורמי האכיפה הרלוונטיים. הסמכות צריכה להיות ברורה, והענישה מרתיעה. אין סתירה בין מחלוקת לאומית עם מפלגה ערבית לבין שותפות עם תושביה במאבק נגד פשע. להפך: המדינה מוכיחה שהיא הריבון כאשר היא מגינה על מי שחי בה, גם כשאינו שותף לאידאולוגיה של מפלגות השלטון. מבחן ההצלחה צריך להיות תוצאתי: ביטחון התושבים, טיפול בדמי חסות, צמצום ירי, מניעת השתלטות על מכרזי מדינה והשבת אמון הציבור.

הפער השלישי: תכנון, התיישבות ואכיפה שוויונית

נוצר קשר בין הפסקת ההריסה של בנייה בלתי חוקית ועצירת ההתיישבות היהודית, לבין הצורך בתיקון מערכות התכנון, בהפסקת התיעדוף הבלתי מתקבל על הדעת לערבים על חשבון יהודים בהקצאת קרקעות ביישובים בפריפריה, בחיזוק ההתיישבות בנגב, בגליל וביהודה ושומרון ובתיעדוף ברור של משרתי המילואים.

הממשלה צריכה לאפשר מסלול חוקי, מעשי ונגיש לבנייה, ובה בעת לאכוף הפרות לפי אמות מידה אחידות. מי שמבקש משילות חייב לדרוש שהחוק יחול גם כשזהותו הפוליטית של המפר אינה נוחה לו. אכיפה סלקטיבית מחלישה את המסר הלאומי, משום שהיא הופכת את סמכות המדינה לכלי של מחנה ולא לכלל המחייב את כולם.

מדיניות ציונית בנגב ובגליל צריכה להציע חיים שלמים, ולא רק נקודה על המפה. משפחה זקוקה לתעסוקה, לחינוך, לרפואה, לתחבורה ולביטחון אישי כדי להשתקע ולהיאחז בקרקע. לכן מוצע לחבר בין פיתוח יישובים לבין תוכנית שירותים רב-שנתית, במקום להציג הקמת שכונה כהישג העומד בפני עצמו. חיזוק פרויקט החוות בגליל ובנגב הינו צעד משלים וחיוני. ביהודה ושומרון נדרשת גם בחינה של משמעויות ביטחוניות, משפטיות ומדיניות. תמיכה בהתיישבות אינה פוטרת מתכנון אחריות להגנה, מתשתיות ומבחינת ההשלכות על חופש הפעולה של המדינה. ראוי להבחין בין עיקרון ערכי לבין החלטה קונקרטית על אתר, תקציב או עיתוי. ממשלה ציונית נמדדת ביכולתה להפוך את העיקרון למדיניות בת-קיימא.

תיעדוף משרתי המילואים צריך אף הוא להיות יותר מסיסמה. מוצע לעגן סיוע שמתייחס לפגיעה בהכנסה, בלימודים, בחיי המשפחה ובבריאות. הטבה בדיור יכולה להיות חלק מן המענה, אך לא כל המענה. המדינה צריכה להכיר בהקרבה בלי ליצור מערכת זכויות עמומה או בלתי שוויונית. תבחינים ענייניים, חוקיים ושקופים יאפשרו לחבר בין הכרת תודה לבין אחריות תקציבית ויחס הוגן.

לכך מתחבר הצורך בחובת שירות לכולם. חוק שירות לאומי/אזרחי שיחייב את כולם – יהודים וערבים –בשירות, צבאי או אזרחי, יאפשר התניה של קבלת זכויות במילוי החובות, כמובן תוך שמירת העדיפות במיון ובגיוס לצה"ל. גם חקיקת חוק שכזה מחייבת ממשלה ציונית רחבה שאינה תלויה בקולות המפלגות האנטי-ציוניות או בחרדים.

הפער הרביעי: איחוד משפחות וזהות המדינה

חוק האזרחות והכניסה לישראל עוסק בהגבלות על אזרחות, ישיבה ושהייה, לצד חריגים. סעיף המטרה שלו קושר בין היות ישראל יהודית ודמוקרטית, לבין שמירת אינטרסים חיוניים לביטחון הלאומי. מכאן שהדיון איננו רק דמוגרפי, וגם איננו איסור מוחלט נטול חריגים.

ממשלה רשאית להציב מדיניות כניסה וזהירות ביטחונית, אך עליה להסביר את תכליתה ואת המידתיות שלה. יש להבחין בין אינטרס לאומי בשמירת אופייה של המדינה, ובהערכת סיכון מבוססת, לבין זכויותיהם של בני אדם במקרים פרטניים. אין לבטל הסדרי ביטחון כחלק מעסקה קואליציונית בלי בחינה מקצועית וחלופה אחראית, תוך חתירה לשמירת רוב יהודי בכל חלקי המדינה. ממשלה ציונית תוכל לתקן בהזדמנות זו גם את הבעיות הקיימות בחוק השבות, כגון הגדרת מיהו יהודי וביטול "חוק הנכד" ואנומליות נוספות הקיימות בחוק כיום.

הממשלה צריכה להתבסס על תוכנית עבודה לאומית

הממשלה שתקום תידרש להתמודד גם עם איומים חיצוניים ועם הגנת העורף. בהערכת המל״ל שפורסמה בספטמבר 2026 מתוארים מאמצי איראן ושלוחיה לפגיעה בישראלים וביהודים בעולם, לצד פעילות חמאס וגורמי טרור נוספים. הלקח הוא שאין להחליף הערכת יכולת וכוונה בתקווה שהצד השני יעדיף שקט. מול איראן, חמאס וחיזבאללה דרושה תוכנית מתמשכת למניעת התחמשות, להתרעה, להגנת אוכלוסייה ולתגובה בעת הצורך. ציונות מעשית מחייבת לחבר בין הפעלת הכוח לבין התוצאה המבוקשת.

העורף צריך לעמוד בלב אותה תפיסה. באתר מבקר המדינה מוצגים פערי מיגון, קשיים בשיקום יישובי הגליל וליקויים שנבדקו בטיפול בפצועים. אלה אינם פרטים שוליים ביחס לאיום החיצוני, אלא תחומים שבהם נמדדת יכולתה של המדינה להגן על החיים ולאפשר את המשכם.

גם הכלכלה היא תנאי ליכולת להתמיד. מוצע לחבר את תוכנית הביטחון למסגרת תקציבית רב-שנתית, ולהציג במפורש את סדרי העדיפויות ואת העלויות, כולל הקצאת התקציב הנדרש ליצירת העצמאות החימושית לישראל, בוודאי מול התהליכים המתפתחים באירופה ובארצות הברית. אי אפשר להבטיח בעת ובעונה אחת תוספת לכל שותף בלי להסביר מה יממן אותה ומה יידחה. דווקא בשעת מבחן, הממשלה צריכה לבחור בין הוצאה המשרתת צורך לאומי לבין הוצאה שנועדה לקנות שקט קואליציוני. אמינות תקציבית אינה עניין טכני של משרד האוצר, היא חלק מן היכולת לקיים התחייבויות ביטחוניות.

החוסן החברתי מחייב יחס דומה. ממשלה צריכה להרחיב את בסיס הנשיאה בנטל, לשמור על מערכות מקצועיות ולנהל מחלוקות בלי להפוך יריבים לאויבים. אין משמעות להצהרה על אחדות אם היא דורשת מחלק מן הציבור לוותר על קולו. ההסכמה הנדרשת היא על הגנת המדינה ועל כללי ההכרעה, לא על ביטול הביקורת. ועדות בדיקה, פיקוח פרלמנטרי ושיח ציבורי חופשי אינם מכשולים לציונות. הם כלים שמאפשרים לזהות כשל לפני שיהפוך לאסון.

המשא ומתן אחרי הבחירות צריך להתחיל במסמך קצר ומחייב של יסודות ויעדים. מוצע לקבוע בו מחויבות לישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ולזכויות אזרחיה, חופש הכרעה ביטחוני, התנגדות לטרור ואכיפת חוק שווה. לאחר מכן יש לתרגם את העקרונות למשימות: בניין כוח והגנת העורף, מאבק בפשיעה וחיזוק המשילות, תכנון והתיישבות, מדיניות השירות ושיקום מערך המילואים. ההסכם צריך להסביר כיצד מטפלים במחלוקת, ולא רק כיצד מחלקים תיקים.

ראוי גם לקבוע סדר פעולות. תחילה יש להבטיח רציפות תפקודית ויכולת לקבל החלטות דחופות, ובמקביל לבנות תוכנית לשנים הבאות. אין להעמיד זו מול זו את החובה לטפל באיום מיידי ואת החובה לתקן כשלים מבניים. טיפול נקודתי בלבד משאיר את המערכת תלויה באוויר במשבר הבא, בעוד רפורמה ארוכת טווח בלי מענה עכשווי מותירה את האזרח חשוף. הממשלה נדרשת לנהל את שתי המערכות של לוחות הזמנים יחד, ולשאת באחריות לתוצאותיהן.

תוצאות הבחירות מאפשרות לבוחרים לדעת מי קיבל את אמונם, אך אינן מכתיבות לבדן את תוכן ההסכמה הלאומית. על המנהיגים לחפש חיבור בין כוחות שמסוגלים להסכים על יסודות המדינה, גם אם הם חלוקים בשאלות אחרות. אין חובה לוותר על זהות מפלגתית כדי לשתף פעולה. יש חובה להבחין בין מחלוקת שניתן לנהל בתוך ממשלה לבין מחלוקת המשבשת את עצם יכולתה למשול. זהו ההבדל בין פשרה אחראית לבין תלות מסוכנת. לא פחות חשוב, גם ובעיקר בעת הזו, חובה להעדיף את הצרכים הלאומיים על העניינים האישיים.

סיכום

אנו ניצבים בפני תקופה חשובה בחיי מדינת ישראל. לצד ההישגים הרבים בכל הגזרות, ישנם עדיין אתגרים מורכבים שבהם נדרש לטפל בעזה, בסוריה, בלבנון ובאיראן. בנוסף, ניצב מולנו אתגר מתהווה של "מלחמה על הבית". הרשות הפלסטינית החמושה, המסיתה והמושחתת מצד אחד, וכנופיות הפשע במגזר הערבי והנשק הבלתי חוקי הנמצא בידיהן בכמות גבוהה מהצד השני, מציבים איום חמור בפני מדינת ישראל, איום שיש לטפל בו לפני שחלילה יתממש. כדי לטפל בו, לא ניתן לקיים ממשלה שתסתמך על קולות המפלגות הערביות.

 ישראל מצויה באיום הולך וגובר מצד הציר הסוני העוין המתהווה ובמרכזו טורקיה וקטר. מדינות אלה פועלות להחליש את מדינת ישראל ופועלות בשיתוף פעולה עם המפלגות הערביות בישראל, כפי שעולה החשד בבחירות האחרונות.

מכלל הסיבות שפורטו לעיל, בעת הזו הדרך הנכונה להתמודד עם האתגרים הניצבים בפני מדינת ישראל, ובייחוד לנוכח תוצאות הבחירות האחרונות בישראל וחלון הזמנים הבינלאומי והאמריקאי, היא הקמת ממשלת אחדות ציונית.


[1] יונתן דחוח הלוי, ח"כ מנסור עבאס אינו סבור שליהודים זכות לריבונות על הארץ, NEWS1, ציטוט מפוסט בערבית בפייסבוק, 1 באוגוסט 2017.

מקור: https://jiss.org.il/siboni-winner-national-security-challenges-government/

תמונה של תת־אלוף (מיל') ארז וינר

תת־אלוף (מיל') ארז וינר

תא"ל (מיל') ארז וינר הוא מומחה לעניני צבא וביטחון במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון. הוא שירת בתפקידי פיקוד בכירים בצה"ל, ובהם מפקד גדוד דוכיפת ומפקד חטיבת עציוני, ולאחר מכן שימש כעוזר לרמטכ"ל. במילואים עמד בראש צוות התכנון המבצעי בפיקוד הדרום. במגזר העסקי שימש כמנכ"ל של מספר חברות מובילות בישראל, בהן ג'י. ווילי פוד אינטרנשיונל, יקבי ירושלים, וכיום עומד בראש חברת ג'ק דרעי יזמות נדל"ן.
כל הפוסטים

פרסומים אחרונים

מטבעות דיגיטליים ומדינת ישראל – היערכות לתרחיש של סנקציות פיננסיות

האפשרות של הטלת סנקציות פיננסיות על ישראל מחייבת היערכות ברמה הלאומית. מטבעות דיגיטליים יכולים להוסיף חוסן, אך הם אינם מבטלים את התלות של ישראל בשווקים,...

בהרשמה אתה מסכים להסכם המשתמש שלנו (כולל הוראות הוויתור על תובענה ייצוגית ובוררות), למדיניות הפרטיות ולהצהרת העוגיות שלנו ולקבלת דוא"ל שיווקי וחשבון מ-jiss. אתה יכול לבטל את המנוי בכל עת.

הירשם לאיגרת המידע

לקבלת ניתוח ופרשנות עדכניים.

כבר נרשמתם לאיגרת שלנו?

הצטרפו למעל 8,000 מנויים שמקבלים ישירות למייל את מיטב המאמרים לפני כולם