מנהיגי רוסיה, גרמניה, צרפת וטורקיה התכנסו באיסטנבול בסוף החודש שעבר לקידום ההסדרה בסוריה, אירוע שחלף כמעט ללא התייחסות תקשורתית בישראל. בתמונת הסיכום של הכינוס, הנשיא ולדימיר פוטין נראה מחויך ומרוצה. עם פרסום ההצהרה, מתברר מדוע.
ראשית, בגלל מי שאינו שותף להסכם: ארה"ב לא נטלה חלק בדיונים באיסטנבול, ותהליך ההסדרה בסוריה מתנהל כשהיא ובריטניה כלל לא בתמונה. הצהרת הסיכום מעלה על נס את תהליך אסטנה ולא את תהליך ז'נבה, המיועדים שניהם להביא להסדרה בסוריה, אך בעוד בראשון שותפות איראן, טורקיה ורוסיה, בז'נבה הובל התהליך בידי מדינות המערב. האו"ם וארגונים בינלאומיים אחרים נקראים לסייע הומניטרית בהקדם, תוך מתן דגש על בניין תשתיות בסוריה על מנת לאפשר את שובם של הפליטים לארצם.
פוטין פועל זה חודשים לגיוס סיוע בינלאומי לשיקום סוריה. אך מדינות המערב, או אלה המזוהות עם המערב, וארה"ב בראשן, לא ששו לסייע — עקב הפער בין הסכמתן שבשתיקה לכך שבשאר אסד שב ומבסס את אחיזתו בסוריה, לבין השקעת משאבים שייקבעו את שלטונו. הצהרת איסטנבול משנה את המצב לחלוטין: אנגלה מרקל ועמנואל מקרון בחרו לפעול לצמצום נטל הפליטים על מדינותיהם, גם במחיר הכרה דה־פקטו בממשל אסד ובפעילות הרוסית לשימורו.
פוטין הצליח לפלג את המחנה המערבי, ולגייס מדינות אירופיות מובילות לשיקום סוריה תוך הותרת ארה"ב ובריטניה מחוץ לתהליך. מעבר לכך, הוא שב ומיצב את מדינתו כמתווכת ומסדירה מרכזית בסכסוכים בינלאומיים, וקירב אותה שעל נוסף למעמד של מעצמת־על מקובלת. זאת, לאחר שרוסיה נענשה בסנקציות על סיפוח קרים, צוינה לרעה על התערבותה בתהליכי בחירות והוקעה על הובלת התקפות סייבר על תשתיות ברחבי העולם. אין ספק כי לפוטין יש סיבות להיות מרוצה מהמפגש באיסטנבול.
פורסם ב-הארץ 11.11.2018
סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: Kremlin.ru [CC BY 4.0 )]
