(ערב ר״ח מרחשוון תשפ״ה, 31.10.2024)
בתום שנה למלחמה הקשה שישראל נמצאת בה חשוב לשוב ולהזכיר שהמלחמה לא פרצה משום שישראל רצתה בה; המלחמה היא תגובה ישראלית לפשיטה ברברית של חמאס על יישובים אזרחיים, וחיזבאללה הוא שפתח באש על צפון מדינת ישראל למחרת התקפת החמאס.
ברקע של היציאה למלחמה עמד החלום האיראני וההכנות המעשיות למימושו כשהתכלית ברורה: להביא לקריסתה של ישראל ולהשמדתה. לשם כך הגתה איראן ומימשה את אסטרטגיית ״טבעת האש״ סביב ישראל, שכחלק ממנה נבנתה היכולת הצבאית של חמאס בעזה והיכולת הגדולה יותר של חיזבאללה בלבנון.
מערכה מתואמת, במקביל, מכל החזיתות שבהן נבנו תנועות טרור בסיוע איראן, הייתה אמורה להשמיד את ישראל, בעוד איראן הייתה אמורה להיוותר מאחורי הקלעים, במרחק 1,500 ק״מ מישראל, מבלי להיות מופללת.
אלא שסינואר לא המתין למימוש התוכנית האיראנית ופתח במלחמה בלא תיאום עם שאר מרכיבי ״טבעת האש״. ייתכן שהוא נלחץ מהתקדמות המגעים בין סעודיה וישראל, אולי הוא חש חובה דתית חזקה וחשש שהמשך ההתקדמות הכלכלית ברצועה יפריע לו בעתיד, אפשר שהוא הרגיש חזק ומוכן היטב – בעוד ישראל נראתה כחלשה כשצבאה נקרע בגלל הריב הפנימי שהתחולל בה – ואולי גם פרסום לוח הזמנים למבצוע הלייזר האיץ את סינואר לפעולה. ייתכן שכל הגורמים הללו שימשו בערבוביה כבסיס להחלטתו, אין לדעת.
אם הייתה לו הערכה שהאיראנים, חיזבאללה ותושבי יו״ש, אחיו הפלסטינים, יצטרפו למלחמה במלוא כוחם – הוא טעה טעות גדולה ביותר, מבחינות רבות טעות קריטית.
נצראללה, כדמות הבכירה במערך ״ההתנגדות״ לישראל, לא יכול היה לשבת באפס מעשה, אך גם לא להסתכן במלחמה גדולה ללא הכנות ולאחר אובדן ההפתעה. לכן הצטרף חיזבאללה ללחימה באופן מוגבל מאוד ובמחיר גבוה, כי החיבור לעזה פגע בגמישות ההחלטה שלו, ובמהלך כמעט שנה הוא איבד לא מעט מיכולותיו, בעיקר בדרום לבנון (בחשאי ניצל צה״ל את הזמן הזה להכנת הפלישה ללבנון, כולל על ידי כוחות מיוחדים שפעלו בשטח הלבנוני).
ב״ליל הביפרים״, כשהמחזיק במנגנון ההפעלה שלהם נקלע למצוקת USE IT OR LOSE IT והחליט ללחוץ על הכפתור, גם המלחמה בלבנון יצאה לדרך במלוא עוזה, ביוזמת ישראל. ימים קודם לכן סיימה ישראל בהצלחה את השלב הראשון של התמרון בעזה, שלב פירוק והרס יכולותיו הצבאיות של החמאס. וכך, בתיאום כמעט מושלם בין הגזרות, התפנתה ישראל, גם אם במקרה, לטפל באיום מצפון ממש ערב ״ליל הביפרים״.
אומנם יש לא מעט מחבלי חמאס שעדיין חיים בעזה, אך החמאס כבר אינו רלוונטי כאיום מעזה על ישראל. הוא עדיין נלחם בשארית כוחותיו בצה״ל בתוך הרצועה, כארגון גרילה בעל יכולת תיאום קטנה. אבל איש לא שאל את עצמו בישראל איך יגיב חמאס מעזה על חיסול סינואר מנהיגו. ההצלחה היחידה של החמאס היא הצלחתו להחזיק בחטופים וחטופות ישראלים ואחרים.
לקראת כניסתו של ממשל חדש בוושינגטון מן הראוי להציג את אופי ומטרות המלחמה שמנהלת ישראל בגזרות השונות, כדי להבהיר לאן פניה בשנים הבאות, בתקווה שהמאמצים הללו יעשו בשיתוף עם הממשל החדש.
המלחמה שישראל מנהלת היא בארבע רמות:
א. על הביטחון האישי של אזרחי ישראל בעוטף, בגליל ובכלל המדינה.
ב. על מעמדה של מדינת ישראל במרחב ובעולם. דורשי רעתה ראו ב-7 באוקטובר את תחילת סופה של מדינת היהודים, וישראל איבדה את מעמדה כמעצמה אזורית. אשר על כן תוצאות המלחמה חייבות לאפשר תהליך של שיבת ישראל למעמדה. כל מי שהריח את דמה הניגר של ישראל וחשב לנצל זאת – צריך לראות שמי שהגיר את דמה בותר לחלקיו והפך בלתי רלוונטי.
ג. על הלב והמוח של המוסלמים במרחב. תוצאות המלחמה הזאת צריכות להבהיר לעולם, בעיקר המוסלמי, שתנועות אסלאמיות רדיקליות, סוניות ושיעיות, מביאות אסון לעמן והרס למאמיניהן. כישלון ישראלי יביא להתפשטות המאבק האסלאמי גם מעבר למזרח התיכון; the west is next אינה סיסמה ריקה אלא תוכנית פעולה.
ד. זאת מלחמה בין-צירית, והנשיא ביידן הבין זאת ראשון. לארה״ב חשוב היה להבהיר כי היא ניצבת לצד בעלת בריתה, וכי מול הציר סין-מוסקבה-טהראן-חמאס-חיזבאללה-צפון קוריאה עומד בעוצמה הציר וושינגטון-ירושלים-ריאד-אבודאבי/דובאי-ירדן.
במלחמה נגד חיזבאללה יש מרכיב חשוב נוסף: חיזבאללה היה הפרוקסי הכי חזק של איראן; פגיעה בחיזבאללה, ככל שתהיה קשה יותר – תביא גם להחלשת איראן.
לאחר שאיראן ירתה פעמיים מאות טילים מסוגים שונים לעבר ישראל ״נפלו המסכות״, והלכה למעשה קרסה האסטרטגיה האיראנית. ״השליחים״ נפגעו קשה ואינם עוד כלי בעל ערך בידיה של איראן, והפעולה הישראלית בליל ה-26 באוקטובר, שבה נפגעו כ-20 מטרות באיראן, הבהירה לאיראנים את מחיר העימות הישיר עם ישראל ואת חולשתה של איראן מול היכולות שהפגינה ישראל.
בניגוד לטענה שלא ניתן להבחין במסגרת אסטרטגית לשלל פעולותיה של ישראל, נראה שגם אם לא יצא מסמך מדיניות פורמלי המתאר זאת יש עקרונות מנחים לפעולה של ישראל, חלקם עוצב כנראה תוך כדי המלחמה:
א. ישראל אינה פועלת כבמלחמות קודמות ל״דחיית איום״ על גבולותיה אלא על בסיס ההבנה שצריך להשמיד את האיומים (חמאס), או לפחות לשנות את עוצמתם באופן דרסטי (חיזבאללה). הוראת הקבינט לצבא ערב הכניסה לעזה הבהירה זאת היטב.
ב. ישראל מעדיפה להתרכז בזירה אחת ככל הניתן. לכן היא החליטה שלא לתקוף מטרה מפתה מאוד בלבנון בשבוע הראשון למלחמה, מתוך הבנה שיש לתת קדימות ועדיפות ללחימה בעזה. משום כך ישראל גם לא מיהרה להגיב בחוזקה באיראן לאחר התקיפה האיראנית הגדולה באפריל, כי צה״ל היה עסוק מאוד בעזה ולא ברור היה מה גורל המלחמה בלבנון. גם למלחמה אינטנסיבית בלבנון נכנס צה״ל רק בתום שלב פירוק הזרוע הצבאית של החמאס, קרי סוף המערכה האינטנסיבית בעזה.
ג. העיקרון השלישי: לא לקבוע את שישראל תבצע בעתיד בטרם יאפשרו ההישגים בהווה לממש את התוכנית המדוברת. לכן לא נקבע מי יהיה האחראי בעזה על המערכת האזרחית ״ביום שאחרי״, כי קביעה כזאת הייתה מוסיפה שותף בעל דעה למכלול המסובך של עזה, וממילא אין שום גורם שיכול/רוצה להיכנס לעזה כל עוד לא יוחלש החמאס באופן דרסטי גם בתוך הרצועה. גם בלבנון עוד לא קם הכוח שיוכל להתמודד עם חיזבאללה, ועל כן כל הסכם בלבנון חייב להבטיח את חופש הפעולה של ישראל בלבנון.
בגלל אותו עיקרון לא פרסמה ישראל שום מידע על עתידו של מרחב דרום לבנון או מה ברצונה להשיג בצפון מלבד ״החזרת התושבים״, הכרזה שמתווה כיוון ברור לצה״ל, אך אינה מצביעה על אפיון מדיני כלשהו. ההכרזה הפומבית היחידה הייתה שמו״מ יתנהל תחת אש, ולא תהיה הפסקת אש לצורך מו״מ.
ובכל זאת אנסה לשרטט מה ישראל צריכה להשיג בסוף, בתום המלחמה, אף על פי שהקריאות ליוזמה ישראלית פורמלית בלבנון או בעזה הן קריאות בחלל ריק, ללא נמענים.
מטרותיה של ישראל צריכות להיות מוגדרות כלהלן:
בעזה חשוב ביותר להביא לשחרור החטופים, בכוח או בהסכם. במקביל צה״ל צריך ״לייצר״ מעין שטח A מכל רצועת עזה, בדומה לשטחי A הקיימים ביו״ש, אף על פי שעדיין לא ברור מי ייקח את התפקיד האזרחי בעזה. עדיף שיהיה זה כוח ערבי שיתרום גם לשיקום, גם לניקוי השטח מנשקים וגם לחינוך שונה, אך השליטה הביטחונית תיוותר בידי צה״ל, ועם זאת לא יהיה ברצועה שום יישוב ישראלי.
בלבנון צריך להשיג שני הישגים:
דרום לבנון צריך להיות שטח שבו אין אנשי חיזבאללה ואין תשתית של חיזבאללה. זוהי ״רצועת חיץ״ שרובה ללא תושבים ואין בה שום גורם המאיים על ישראל. להערכתי מי שיפקח על כך יהיה צה״ל; יוניפי״ל הוא ארגון חסר כל יכולת. המטרה של מרחב החיץ היא למנוע ירי שטוח-מסלול לעבר יישובים ישראליים, ולהרחיק כוחות קרקעיים של חיזבאללה מעבר לטווח היכולת להפתיע בנוסח 7 באוקטובר.
בכלל לבנון על חיל האוויר לפגוע קשה מאוד בכוח האש ובתשתיות של חיזבאללה. זאת עד שהארגון ירודד לרמת איום כה נמוכה שתאפשר ליצור מרחב פעולה חופשי לחיל האוויר בשטח הכולל את סוריה ולבנון כאחת. מה שצה״ל עשה בתריסר השנים האחרונות בסוריה צריך להיעשות בעתיד בשתי המדינות כאחת (מב״מ מורחב). המטרה בתום המלחמה היא להמשיך ולגרוע מיכולות חיזבאללה ולא לאפשר לו להתחזק. בסוריה יש לפגוע בכל תשתית איראנית המתגלה ולהביא לכך שאסד יצמצם מאוד או יוותר על נוכחות איראנים בסוריה.
אל לה לישראל לקחת על עצמה את הטיפול באיום החות'י או להיכנס ל״בלגן העיראקי״, אף על פי שמדי פעם פועלות נגדה מיליציות איראניות משטח עיראק. עדיף להבהיר לממשלת עיראק כי עיראק תשלם את מחיר אירוח האיראנים הפועלים נגד ישראל. שתיים-שלוש פעולות חשאיות נגד מתקנים עיראקיים בעלי חשיבות כלכלית יעשו את השליחות הרצויה.
בתימן יש לעשות כמעשה נמל חודידה במטרות תשתית נוספות, אך לא מעבר לכך.
איראן היא האתגר הגדול לעתיד, אתגר רב-שנים. התקיפה האחרונה באיראן הייתה צעד נכון לעת הזאת, אך אל מול האתגר האיראני על ישראל יהיה להתארגן באופן שונה. כל עוד ייוותר משטר זה על כנו באיראן לא תדע ישראל מנוחה, כי מחויבותו להשמידה אמיתית וכנה.
איך ייראה העתיד?
אם נמשיך לפעול בחוכמה, בנחישות ובסבלנות, אזי בעוד כשנה להערכתי תהיה עזה איום כמו האיום שיש היום מג'נין או מטול כרם.
תושבי הגליל יחזרו לבתיהם, וחיל האוויר יפעל בלבנון באופן שבו הוא פעל בסוריה בתריסר השנים האחרונות, כשמדי פעם חיזבאללה ינסה לירות טילים בודדים נגד ישראל, ואלה ייורטו על ידי מערכות ההגנה של ישראל, כולל על ידי הלייזר שייכנס לשירות ויקל (כאמצעי משלים) את העול הכלכלי של היירוט.
ישראל תתמקד במערכה ארוכת-טווח נגד איראן. אויב רציני, חכם ומסוכן הנמצא במרחק גדול, ולכן עיקר הסיכון שהוא יכול ליצור הוא סיכון הנובע מיכולת הטילים שלו, וודאי אם יהיה לו בעתיד נשק גרעיני. בשני המרכיבים הללו יש לרכז את המאמץ הצבאי, ובערעור המשטר. אין לאפשר לאיראן לבנות איומים חדשים או מחודשים סביב גבולותיה של ישראל, גם במחיר מלחמה.
בצפון ישראל כבדרומה ישראל חייבת להשקיע משאבים רבים כדי לבנות את עוטף עזה ואת צפון המדינה באופן שייצור מרחב אזרחי חזק יותר, פורח ומשגשג.
המהלך המדיני הרחב יותר צריך להתמקד בחידוש המאמצים המשלימים להסכמי אברהם, קרי להרחיב את הקשרים של מדינת ישראל ברחבי המזרח התיכון ומעבר לו ולהופכם לרשמיים.
ישראל חזקה – שיצאה ממשבר ה-7 באוקטובר, פגעה קשה מאוד באויביה, הוכיחה את חוזקה הפנימי והצבאי, וחידשה את פריחתה הכלכלית – תהיה מרכיב חשוב בבניית מזרח תיכון שונה. אזור שבו לאיראן אין ״ארגוני שליחים״ חזקים ואיראן עצמה מתקשה להתמודד עם לחימה מרחוק עם ישראל ובעלות בריתה. מצב זה יחזק את מעמדה של ארה״ב במזרח התיכון ויאפשר לה לסמוך על ישראל כשהיא תיאלץ להתמקד באזורים אחרים בעולם.
כל עוד הלחימה נמשכת נכון להכין את המהלך המדיני מאחורי הקלעים, ולאחר סיום הפרק הצבאי (שזקוק לזמן מיצוי של כשנה) יש לפתח אותו בתנופה רבתי. זה המקום שבו הקהילייה הבינלאומית, ובייחוד ארה״ב, יכולים לתרום תרומה גדולה שתביא לייצוב ולפריחה במזרח התיכון.
המוצג כאן לגבי העתיד נכתב על בסיס המקובל להציג בפרויקטים גדולים כ-success oriented, קרי כעתיד אופטימי שאינו לוקח בחשבון טעויות ותקלות. העתיד אינו כזה כמובן, אבל כדי להבין למה יש לשאוף ומה נכון לתכנן ולעשות – צריך לצייר אותו בבהירות.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: Maayan Toaf Israel Gpo
