במרץ 1996 געשה הארץ לאחר סדרת אירועי טרור קשים שנעשו בידי החמאס כנקמה על חיסול אחד מאנשי הטרור המוכשרים ביותר, המהנדס יחייה עיאש, שחוסל בפעולה כירורגית שבה הוכנס חומר נפץ לטלפון הנייד שלו. הפעולה השלישית בסדרת הטרור הזאת הייתה ליד מרכז דיזינגוף בלב תל אביב, שם נהרגו אזרחים לא מעטים. לאחריה כינס מר פרס, שהיה אז ראש הממשלה, הערכת מצב בבניין משרד הביטחון בתל אביב. במהלכה הציע אחד הבכירים מבין גורמי הביטחון להטיל עוצר על מדינת ישראל.
כשהגיע תורי לדבר, בהיותי רח״ט מחקר באמ״ן, אמרתי רק שני דברים: ראשית – שהטלת עוצר תהיה הצלחה אדירה לטרור, כי זה מה שגורמי הטרור רוצים להשיג – שישראל תעצור מלכת; כמו כן הוספתי שלהערכתי אין מדובר בגל. גם אם תהיה עוד פעולת טרור כואבת – ישראל אינה עומדת בפני גל.
ראש הממשלה קיבל את דעתי ולא הוטל עוצר על מדינת ישראל, גם גל לא היה.
נדמה לי שהערכתי מאז נכונה גם לאירועים האחרונים, שהקשר ביניהם רופף, ואם בכלל יש קשר שכזה הוא ביצירת האווירה ולא בהיות האירועים הללו חלק מגל מתוכנן או כזה שעולה ומציף את ישראל.
נכון שיש לישראל נקודת חולשה מודיעינית ומשפטית; איסוף המודיעין בקרב ערביי ישראל, בהיותם אזרחי מדינת ישראל, מורכב מטבעו. האפשרות לבצע פעילות מעקב ומודיעין, רמת ההוכחות הנדרשת כדי לעצור אזרחים בישראל והצורך לשכנע את מערכת המשפט בישראל להחמיר עם אזרחים ישראליים החשודים בטרור – כל אלה מגבילים מאוד את השב״כ והמשטרה. כדי להתגבר על נקודת חולשה זאת חייבים לשנות את החוק ולאפשר לשב״כ להפעיל את מלוא יכולותיו, ממש כמו נגד חשודים בטרור ביהודה ושומרון שהם אזרחי הרשות הפלסטינית. שינוי הכללים והגברת הפיקוח המודיעיני יביאו אולי לפגיעה בדמוקרטיה בתוך ישראל, אך אין מנוס מהם בכל הקשור לאזרחי ישראל החשודים בשייכות או באהדה לדאע״ש. אנשים אלה, ואין הם רבים, כמה מאות אולי, מחייבים התייחסות אחרת אם רוצים להקטין את הסיכון הנובע מהם. כאלה היו שלושת המחבלים שביצעו את הטרור בבאר שבע ובחדרה: ערבים אזרחי ישראל שהושפעו מדאע״ש.
האירוע השלישי, בבני ברק, שונה לחלוטין. הוא תוצאה של מאמץ מתמשך של תשתיות טרור מסוגים שונים ומארגונים שונים או של בודדים לבצע טרור ביו״ש או בתוך מדינת ישראל. על כך היו התרעות לא מעטות, היו מאות סיכולים של השב״כ שמנעו עשרות פעולות שכאלה ומדובר במאמץ מתמשך, המתבצע כל העת, לאתר ולעצור מחבלים שכאלה ביהודה ושומרון. אין קשר בין הרוצחים שבאו מקרב ערביי ישראל למחבל שהגיע מאזור ג’נין, אין זאת אותה תשתית, אין זה אותו ארגון, אין זה אותו קושי ואין זה אותו אתגר מודיעיני. מוטב לנו, לטובת איכות הדיון, לעשות את ההבחנות הללו.
ועתה לתגובה. אני בספק אם כל האמצעים שננקטו, חוץ מהגדלת מספר אוחזי הנשק ברחובות, יורידו את הסיכוי של ערבים ישראליים מונחי דאע״ש לבצע את זממם. יתרונם כמחבלים נובע מכך שהם מעורים מאוד בחברה הישראלית, אין הם צריכים לחצות שום גדר או מכשול, ואמצעי המודיעין המופעלים בקרבם חלשים יחסית ומוגבלים מסיבות משפטיות, כמקובל ברוב הדמוקרטיות המערביות וכמוסבר לעיל.
לעומת זאת, את התשתית שממנה יצא המחבל מיעבד אפשר וצריך לעקור מן השורש. לאחר שתהיה ברורה שיטת התנועה שלו, היכן ואיך עבר את הגדר (אם בכלל הייתה שם גדר) וכיצד הגיע לנשק שנשא – צריך יהיה להפיק לקחים ולסגור את הפרצות. ביו״ש, בניגוד לשטח ישראל, השליטה הצבאית והמודיעינית טובה מאוד וחורים כאלה צריכים להיסגר עוד בטרם יצא המחבל לדרכו. זאת על רקע הסברה שבידי קהיליית המודיעין מצוי מידע מודיעיני איכותי, ואולי אף התרעות קונקרטיות, על כוונת ארגוני הטרור, והחמאס בראשם, להבעיר את יהודה ושומרון, ואולי גם את מדינת ישראל, לקראת חודש הרמדאן הקרב ובא.
כך או כך, אין מדובר לדעתי בגל, גם אם יהיה עוד אירוע קשה כמקובל בתקופת הרמדאן – שעה שהעצבים של אנשים דתיים בחברה הפלסטינית, ביו״ש ובישראל, הופכים רגישים יותר ותאוות הרצח המצויה בקרב מעטים מהאזרחים הערביים גואה ומתממשת. אל לנו בתגובות נחפזות להאדיר את הרציחות הנוראות הללו, וצריך להיזהר מלהגיב באופן לא פרופורציוני עד כדי הפרעה לקצב החיים הנורמלי בישראל – לכך שואף הטרור: להפריע למהלך החיים הנורמליים.
על אף הצער והזעם צריך להרים את הראש ולזכור שתוצאותיהן של ועדות הפסגה בהשתתפות מנהיגי מדינת ישראל ומנהיגים ערביים תתרומנה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר יפריעו לה הרציחות הנוראות הללו. ישראל שלאחר הסכמי אברהם נמצאת בתנופה דרמטית בכל הקשור למעמדה באזור ומחוצה לו; אסור לאפשר לרוצחים אכזריים לשבש את התנופה הזאת.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / Xinhua
