עיקרים

סקטור האנרגיה של סוריה מצוי במצב רעוע מאוד לאחר שנים של מלחמת אזרחים אשר גרמה להרס תשתיות, תת-פיתוח ואובדן השקעות זרות בשל הסנקציות שהוטלו על משטר אסד. הפקת האנרגיה בסוריה כיום (חשמל, נפט, גז ועוד) נמוכה דרמטית מרמתה ב-2011 ואינה מסוגלת לספק את צורכי האנרגיה הבסיסיים בשטחה, והיא מתבססת על ייבוא ממקורות חיצוניים.

ספציפית בתחום הגז, במסגרת מאמציה לעמוד בביקוש הגדל בשטחה, סוריה שואפת להגדיל את ההפקה העצמית ובמקביל החלה לייבא גז טבעי מקטר, אזרבייג'ן (דרך תורכיה) וירדן (המייצאת מחדש גז שייבאה מישראל ומקטר). בנוסף חתמה על הסכם אספקה מול מצרים, אך יישומו טרם החל. יוזמות אלה מספקות מענה חלקי בלבד (כ-60%) לצריכת הגז של סוריה, וקיים פוטנציאל לשילובן של ספקיות גז נוספות בשוק הסורי, אם תרצנה בכך, בייחוד לנוכח הפוטנציאל התשתיתי הקיים באזור (צינור הגז הערבי).

ישראל היא כיום שחקן אנרגיה אזורי משמעותי במזרח הים התיכון. היא אינה מוכרת גז ישירות לסוריה מסיבות פוליטיות וביטחוניות, אך כבר משפיעה בעקיפין על משק הגז שלה, דרך מצרים וירדן. בטווח הארוך, ובעיקר בתרחיש של הסדר אזורי רחב יותר במזרח הים התיכון, לא ניתן לשלול אפשרות של אספקת גז ישראלי לצרכנים סוריים, בין אם באמצעות חיבור דרך ירדן ומצרים לצינור הגז הערבי, שבו קיבולת הולכה פנויה, ובין אם באמצעות מיזמים משותפים עם אזרבייג'ן בשוק הסורי.

קיימת חשיבות לשילובה של ישראל בחיבוריות האנרגיה המתהווה באזור, בעיקר לשם חיזוק מעמדה כספקית אנרגיה אזורית מרכזית, איזון השפעתן של תורכיה וקטר בזירה הסורית, ורכישת מנוף השפעה בילטרלי על סוריה, בדומה למנוף הקיים מול מצרים וירדן.

הרחבה

מצבו הרעוע של סקטור האנרגיה של סוריה

סקטור האנרגיה של סוריה מצוי במצב גרוע מאוד, לאחר שנים ארוכות של מלחמת אזרחים עקובה מדם אשר גרמה להרס תשתיות, ירידה חדה בתפוקה ואובדן שליטה במשאבי האנרגיה במדינה. הסנקציות הבינ"ל שהוטלו על משטר אסד הגבילו במידה ניכרת את אפשרותו לפתח ולתחזק את שדות האנרגיה בסוריה, וגרמו לירידה דרסטית בהפקת האנרגיה שלה (ראה טבלה).

הממשלה הסורית החדשה בראשות הנשיא אחמד אל-שרע חזרה לשלוט בחלק ניכר משדות האנרגיה בצפון-מזרח המדינה, במה שנתפס על ידי אנליסטים כנקודת מפנה פוטנציאלית עבור התאוששות סקטור האנרגיה הסורי. עם זאת, שיקום ההפקה צפוי להיות ממושך ותלוי בהשקעות חיצוניות, בטכנולוגיה ובייצוב פוליטי במדינה.

מערכת החשמל הסורית ממשיכה להתמודד עם מחסור חמור ביכולת ייצור, בשל נזק נרחב לתשתיות ההולכה והייצור. סוריה מצליחה לספק כיום כ-30%–40% בלבד מהביקוש היומי בפועל (כ-6.5–8 GW), ואזורים רבים במדינה מקבלים אספקת חשמל מוגבלת בלבד של שעות בודדות ביום, וסובלים מהפסקות חשמל, ניתוקים בחורף וחוסר יציבות כלכלית. למעשה, מערכת

החשמל בסוריה מאפשרת כיום קיום בסיסי בלבד, ואינה מספקת לצורכי תעשייה, תשתיות ושירותים מלאים.

ירידה בהפקת האנרגיה בסוריה: 2011 לעומת 2026

סוג הפקה	2011	2026	שיעור ירידה משוער
ייצור חשמל	9 GW	2 GW	כ-78% ↓
הפקת נפט	380,000 חביות ליום	80,000 חביות ליום	כ-79% ↓
הפקת גז טבעי	8.7 BCM לשנה	3 BCM לשנה	כ-66% ↓

תפקידו של הגז הטבעי בשיקום מערך החשמל של סוריה

מרבית תחנות הכוח הגדולות בסוריה מתוכננות לפעול על גז טבעי, ולכן שיקום סקטור האנרגיה שלה מתבסס במידה רבה על הגדלת ייצור ואספקת הגז, אשר נחשב לאחד הדלקים המרכזיים לייצור חשמל במדינה.

גם הפקת הגז הטבעי בסוריה נפגעה במידה ניכרת במהלך מלחמת האזרחים וירדה בכ-65%, מ-8.7 מיליארד מ"ק (BCM) ב-2011 לכ-3 BCM בלבד כיום. זאת, כאשר הביקוש הפנימי לגז במסגרת מאמצי השיקום שלה מוערך בכ-11 BCM בשנה (נתוני MEES, 30.1.26). כלומר, הפקת הגז של סוריה כיום מכסה פחות משליש מהביקוש הרצוי שלה, באופן המצריך השלמה באמצעות ייבוא.

סוריה שואפת להגדיל את הפקת הגז הטבעי שלה לכ‑7 BCM לשנה עד 2030, במטרה לייעל את פעילות מערך החשמל. זאת, באמצעות משיכת השקעות זרות, הטמעת טכנולוגיות חדשות, פיתוח שדות גז קיימים וחדשים ושיתופי פעולה עם חברות אנרגיה בינלאומיות. חברת Syrian Petroleum Company (SPC) חתמה על כמה מזכרי הבנות והסכמים עם חברות מארה"ב (ConocoPhillips), מרוסיה (Novaterra) ומסעודיה (TAQA, ADES), אך מרביתם נמצאים בשלבי תכנון מוקדמים ואינם משמשים כרגע להפקה מסחרית. יישום ההסכמים מותנה בשיקום תשתיות, יציבות פוליטית, הסרת מגבלות רגולטוריות וגיבוש חוזים מחייבים עם החברות הזרות.

נדגיש כי בנסיבות הנוכחיות הגדלת ההפקה של סוריה ל-7 BCM מהווה יעד שאפתני למדי, המוטל בספק גדול על ידי מומחים בתחום האנרגיה, שכן הוא דורש יציבות פוליטית, הסרת חסמים רגולטוריים וכניסת הון וטכנולוגיה זרים. על פי הערכות רשמיות של סוריה, שיקום כלל סקטור האנרגיה שלה (גז, חשמל, נפט ותשתיות נלוות) נאמד ביותר מ-30מיליארד דולר, כאשר רק מערכת החשמל דורשת כ-10מיליארד דולר לשיקום מלא.

גם אם סוריה תצליח לממש את יעדה השאפתני בהפקת הגז, הביקוש שלה לגז צפוי להמשיך לעלות לכ-17 BCM עד שנת 2030. משמע, כך או כך נראה כי דמשק תיאלץ להמשיך לייבא גז ממקורות חיצוניים בטווח הזמן הבינוני-ארוך כדי לספק את הביקוש הפנימי שלה.

הפער בין הפקת הגז לביקוש הפנימי לגז בסוריה: 2026 ותחזית ל-2030

שנה	הפקת גז טבעי	ביקוש פנימי לגז	פער שיש למלא באמצעות יבוא
2026	3 BCM	11 BCM	כ-8 BCM
2030 (תחזית)	7 BCM	17 BCM	כ-10 BCM

ספקיות הגז של סוריה כיום ואינטרסיהן מולה

על מנת לצמצם את הפער הגדול בין הפקת הגז לבין הביקוש לגז במדינה, החל משטר אל-שרע לייבא גז מכמה ספקיות חיצוניות:

קטר (באמצעות ירדן)

קטר החלה באספקת גז לסוריה דרך שטח ירדן במרץ 25', לאחר שנחתם הסכם בין קרן הפיתוח הקטארית (Qatar Fund for Development) בשיתוף משרד האנרגיה הירדני עם המשטר הסורי. במסגרת יישומו, קטר מייצאת גז מונזל (LNG) לנמל עקבה שבירדן, שם הוא עובר הגזזה ומובל צפונה לסוריה באמצעות צינור הגז הערבי (Arab Gas Pipeline = AGP – ראה נספח), בעיקר לתחנות הכוח באזור דרום סוריה, כולל תחנת דיר עלי, ליד דמשק. נדגיש כי מדובר בהיקפים נמוכים למדי, כ-0.7 BCM בשנה, מהם מופקים כ-0.4 GW חשמל ביום.

בנוסף, קרן הפיתוח של קטר לקחה חלק במימון ובליווי תשתיתי של פרויקט אספקת הגז מאזרבייג׳ן לסוריה דרך תורכיה (יפורט בהמשך), אשר במסגרתו שוקמו תשתיות ההולכה מתורכיה לסוריה, באופן שאִפשר להתחיל באספקת גז מאזרבייג'ן לסוריה.

קטר מעורבת בשיקום מערך האנרגיה של סוריה כדי לחזק את השפעתה הפוליטית והכלכלית באזור, להבטיח שוקי גז עתידיים וליצור הכנסה מסחרית דרך הסכמי אספקת גז. מהלך זה משתלב גם באינטרסים הרחבים של קטר מול סוריה כיום, הכוללים חיזוק קשרים דיפלומטיים, הרחבת השפעה אזורית והשתתפות במאמצי שיקום על מנת להגדיל את התלות הכלכלית של סוריה בקטר.

אזרבייג'ן (באמצעות תורכיה)

חברת האנרגיה הלאומית של אזרבייג'ן SOCAR סיכמה ביולי 2025 עם המשטר הסורי על אספקת גז טבעי בהיקף של 1.2 BCM בשנה, דרך שטח תורכיה. לא פורסם טווח הזמן של ההסכם; אספקת הגז לסוריה החלה באוגוסט 25'. זאת, לאחר שסוריה ותורכיה חתמו באותו חודש על הסכם לשינוע גז טבעי ביניהן, באמצעות תשתית ההולכה הקיימת מקיליס בתורכיה לעיר חלב בסוריה (Kilis-Aleppo Pipeline), אשר שוקמה לשם כך על ידי תורכיה במימון קטרי. צוין כי בעתיד תתאפשר הרחבה של אספקת הגז בנתיב זה לכ-2 BCM בשנה, בהתאם לקיבולת צינור הגז לסוריה, וכי ניתן לחבר אותו לצינור הגז הערבי (ראה מפה בנספח).

יש להדגיש כי תורכיה מהווה רק מדינת מעבר שדרכה עובר הגז, ואזרבייג'ן היא ספקית הגז. מדובר במודל מוכר של שת"פ בתחום האנרגיה בין תורכיה לאזרבייג'ן, המתקיים כיום מול שוקי אירופה (מסדרון הגז הדרומי היוצא מבאקו לאירופה ועובר דרך תורכיה באמצעות צינורות TAP+TANAP), אשר הועתק על ידי הצדדים לשוק יעד חדש – סוריה.

אינטרסיה של תורכיה מול סוריה לאחר נפילת משטר אסד הינם לבסס את השפעתה הפוליטית, הביטחונית והכלכלית במדינה השכנה. לשם כך היא פועלת להפוך לשחקן מרכזי בתהליך הייצוב והשיקום שלה, בדגש על תחום התשתיות והאנרגיה, כדי להעמיק את התלות הסורית בתורכיה, ולהרחיב את השפעתה במרחב הלבנט. בנוסף להיותה מדינת מעבר לאספקת הגז האזרי לסוריה, תורכיה גם מספקת כיום חשמל ישירות לסוריה, בהיקף של כ-5% מסך הצריכה שלה, תוך שאיפה להגדילו לכ-13% בעתיד (נתוני הבנק העולמי).

עבור אזרבייג'ן, אספקת הגז לסוריה פותחת שוק חדש במזרח התיכון, תוך גיוון יעדי הייצוא שלה מאירופה. באקו תומכת במאמציה של תורכיה לשיקום סוריה, ונעזרת בברית עימה להעמקת דריסת רגלה במזה"ת. נראה כי המהלך מהווה חלק מאסטרטגיה אזרית רחבה יותר לביסוס מעמדה כשחקן אנרגיה אזורי. לפי הערכות בתקשורת האזרית, ההחלטה לייצא גז לסוריה לא נועדה רק לענות על צורכי האנרגיה המיידיים שלה, אלא גם להניח תשתית לשילוב אזורי רחב יותר בעתיד של אספקת גז דרך תורכיה ואף, באופן פוטנציאלי, דרך ישראל. ברקע, העמקת השת"פ האנרגטי בין אזרבייג'ן לישראל בשנה האחרונה, הכוללת מעורבות של SOCAR בפיתוח שדה הגז תמר ובחיפושי גז חדשים בסמוך למאגר לווייתן, יחד עם חברות האנרגיה הבינ"ל BP ו-NewMed. דברים אלה מחזקים את האפשרות לשילוב ישראלי-אזרי עתידי במיזמי אספקת גז לשווקים חדשים באזור.

ירדן

גם ירדן החלה באספקת גז טבעי לסוריה בינואר 26' באמצעות צינור הגז הערבי, לאחר שנחתם הסכם בין חברת החשמל הירדנית NEPCO לחברת SPC הסורית. גם כאן מדובר בהיקפים נמוכים למדי – אספקה של כ-1.5 BCM בשנה בלבד, כ-13% מצריכת הגז הדרושה למשק החשמל הסורי.

יש להדגיש כי ירדן אינה מפיקת גז, והיא למעשה מבצעת ייצוא-מחדש (re-export) של גז שהיא רוכשת מספקיות אחרות באזור – ישראל וקטר. כיום, המקור המרכזי והיציב ביותר לאספקת הגז של ירדן הינה ישראל, המספקת לפחות 75% מצריכת הגז השנתית שלה (כ-3 BCM מתוך 4 BCM בשנה). חברת NEPCO הירדנית מייבאת גז טבעי מישראל מאז 2020 במסגרת חוזים ארוכי טווח ממאגרי תמר ולווייתן. הגז מוזרם לירדן דרך קישור יבשתי בצפון ירדן (אזור בית שאן-א-ריחא). את שאר הצריכה שלה ירדן מייבאת מקטר, בצורת גז מונזל (LNG) המגיע במכליות לנמל עקבה.

נראה כי ייצוא הגז הירדני לסוריה משלב אינטרסים כלכליים (הכנסות חוץ יציבות) ושיקולים אסטרטגיים של שמירה על יחסי שכנות ותלות הדדית מבוקרת עם סוריה באמצעות תשתיות קיימות. זאת, תוך הגבלת הכמויות המועברות והימנעות מפגיעה באספקת הביקוש הפנימי של ירדן.

מצרים

מצרים וסוריה חתמו בתחילת 2026 על מזכר הבנות (MoU) בנוגע לאספקת גז טבעי לסוריה לצורך הפקת חשמל בהיקף פוטנציאלי של כ-1–2 BCM לשנה. ההסכם מאפשר את העברת הגז באמצעות תשתיות מצריות קיימות (צינורות גז) ושימוש במתקני הגזזה צפים העומדים לרשותה (FSRU = Floating and Regasification Storage Units).

עם זאת, הזרמת גז מצרי לסוריה טרם החלה בפועל, בשל צורך בשיקום צינור הגז הערבי שדרכו הגז מתוכנן לעבור, ובשל הגבלות בשוק הגז המצרי עצמו. בשנים האחרונות חלה ירידה בייצור הגז במצרים לצד עלייה בביקוש המקומי, דבר שהפך את המדינה מיצואנית נטו של גז ליבואנית נטו, ולכן צמצם את יכולתה להקצות גז לייצוא אזורי.

האינטרס של מצרים בחתימה על הסכם אספקת הגז לסוריה, מעבר לממד המדיני, הינו לחזק את מעמדה כשחקן מרכזי וכ-hub בשוק האנרגיה במזרח הים התיכון, תוך שימור הרלוונטיות של תשתיות ההולכה האזוריות, ובפרט של צינור הגז הערבי. באפשרותה של מצרים להפוך לשחקן מרכזי בשרשרת אספקת הגז לסוריה, משום שביכולתה להנזיל או לעבד את הגז המוזרם אליה מספקיות אחרות באזור (לרבות ישראל), ולייצא אותו מחדש באמצעות תשתיות הולכה יבשתיות או ימיות העומדות לרשותה, כולל לסוריה עצמה.

בהקשר זה, לא ניתן לשלול כי ייצוא גז מצרי עתידי לסוריה עשוי להכיל ייצוא-מחדש של גז שמקורו בישראל, בשל ייבוא הגז המאסיבי של מצרים מישראל, המסתכם בכ-69% מכלל ייבוא הגז שלה.

ייבוא הגז של סוריה לפי מקורות מול הביקוש המקומי שלה

		היקף ייבוא (BCM גז בשנה)	שיעור מכלל צריכת הגז הסורית
מקור ייבוא	🇶🇦 קטר	0.7	6.3%
	🇦🇿 אזרבייג׳ן	1.2	11%
	🇯🇴 ירדן	1.5	13.6%
	🇪🇬 מצרים (טרם מומש)	1-2	9-18%
		BCM גז בשנה	שיעור מכלל צריכת הגז הסורית
סה״כ ייבוא גז		4.4-5.4	40-50%
סה״כ היצע גז בתוספת ייצוא מקומי		7.4-8.4	67-76%
הפער שנותר לעומת הביקוש הפנימי		2.6-3.6%	23-32%

מקורות נתונים: EIA, MEES, atlanticcouncil.org

סיכום ומשמעויות לישראל

עלייתו של משטר סוני בראשותו של אל-שרע בסוריה בסוף 2024, הנתמך על ידי תורכיה וקטר, התניעה תהליך חדש של אינטגרציה אזורית בסקטור האנרגיה, בדגש על תחום הגז. כחלק ממאמצי מדינות האזור לסייע לסוריה החדשה לשקם את מערך האנרגיה שלה, נחתמו הסכמים מספר שאִפשרו אספקת גז חדשה לסוריה. ספקיות הגז הינן קטר, אזרבייג'ן וירדן, עם אפשרות לצירופה של מצרים בעתיד. הגז מועבר דרך תשתיות הולכה הקיימות בשטח דרך תורכיה (צינור קיליס-חלב) לצפון סוריה, ודרך ירדן (צינור הגז הערבי, העובר גם במצרים) לדרום סוריה. תשתיות אלה דורשות שיקום על מנת לממש את פוטנציאל ההולכה שלהן ולהגביר את אספקת הגז לסוריה.

עם זאת, ייבוא הגז הנוכחי לסוריה תורם לייצוב חלקי בלבד של משק האנרגיה שלה, ואינו מספק מענה מלא למחסור האנרגטי המתמשך בשטחה. לפיכך, נראה כי כיום וגם בעתיד הנראה לעין נדרש לה מקור אספקה נוסף, כאשר מפיקה אזורית כמו ישראל עשויה למלא תפקיד זה.

כיום ישראל נוטלת חלק במערכת אנרגיה אזורית משולבת שבה הגז הטבעי המופק בשטחה מוזרם למדינות שכנות, עובר עיבוד או הנזלה, ויכול להמשיך לצריכה במדינות נוספות. מודל זה מספק גמישות שוק, מחזק תלות הדדית ותורם ליציבות אספקת הגז באזור. לפיכך, בעוד שישראל אינה משמשת כיום כספקית גז ישירה לסוריה (אין חוזה ישיר), יש לה השפעה עקיפה על סקטור הגז שלה באמצעות ייצוא הגז הישראלי לירדן ומצרים. בנוסף, ניתן להניח כי הגז הישראלי כבר מגיע היום לסוריה, באמצעות ירדן, והיקפו עשוי להתגבר אם תתממש אספקת הגז ממצרים לסוריה. זאת, משום שהן ירדן והן מצרים רוכשות כמויות גדולות של גז מישראל.

ייצוא ישיר של גז מישראל לסוריה אינו מתקיים כיום, בעיקר בשל חסמים פוליטיים וביטחוניים, ובהם היעדר יחסים דיפלומטיים בין המדינות והצורך ביציבות ביטחונית גבוהה לאורך תשתיות ההולכה. עם זאת, בתרחיש של הסדר אזורי רחב יותר במזרח הים התיכון, תיתכן אספקת גז ישראלי לצרכנים סוריים. מימוש תרחיש זה תלוי בעיקר בהתפתחויות מדיניות וביטחוניות ולא במגבלות של שוק האנרגיה עצמו.

נוכח הפוטנציאל התשתיתי הקיים באזור, ניתן לזהות כמה אפשרויות לשילובה של ישראל בייצוא הגז לסוריה:

• חיבור לתשתית ההולכה הקיימת בשטח, צינור הגז הערבי, באמצעות ירדן ומצרים: לצינור זה קיבולת גבוהה במידה ניכרת (כ-10 BCM) מההיקף המוזרם כיום מירדן וקטר לסוריה (כ-1.5 BCM) והיקף האספקה שסוכם בין מצרים לסוריה (כ-1–2 BCM), כך שספקיות גז נוספות יכולות להזרים דרכו גז לסוריה, אם תרצנה בכך. עם זאת, יש צורך בשיקום הצינור לשם כך.
  
  
• שילוב עם אזרבייג'ן: כניסתה של אזרבייג'ן, שותפה חשובה של ישראל, לשוק הסורי, טומנת בחובה הזדמנות לשת"פ ישראלי-אזרי בשוק זה, כמובן בהינתן ההסכמים הנכונים. כך למשל, בתרחיש של אספקת גז ישראלי לסוריה אזרבייג׳ן יכולה להשתלב כמשקיע בפרויקטים של תשתיות והפקת גז באמצעות חברת SOCAR. זאת, בייחוד לאחר שביססה נוכחות בשוק הגז הסורי, והעמיקה את קשריה עם משטר אל-שרע. יש להזכיר כי באקו מילאה תפקיד חיובי בתיווך המגעים בין ישראל לסוריה ביולי 25' להפחתת המתיחות הביטחונית באזור.

ייצוא גז לסוריה טומן בחובו לא מעט הזדמנויות חשובות עבור ישראל:

• השתלבות ביוזמות אנרגיה אזוריות וחיזוק מעמדה כספקית גז אזורית. ההסכמים האחרונים בין סוריה לבין מדינות האזור משקפים מאמץ לחדש את החיבוריות האנרגטית האזורית שהתפתחה כבר בראשית שנות ה-2000 עם הקמת צינור הגז הערבי. במסגרת תהליכים אלה קיימת חשיבות לשילובה של ישראל ביוזמות האזוריות המתהוות, לשם שימור וחיזוק מעמדה במערכת האנרגיה האזורית כספקית גז מרכזית. בנוסף, שילוב ביוזמות הללו עשוי למשוך השקעות בינ"ל נוספות לישראל בתחום האנרגיה.
  
  
• איזון הנוכחות המעמיקה של תורכיה (וקטר) באזור. נראה כי בזירה הסורית מתגבש ציר תורכי-קטרי המרכז מאמצים להעמיק את השפעתו באזור הלבנט/מזה"ת באמצעות השפעה על המשטר הסורי החדש. כינון שת"פ מול ישראל יאפשר לסוריה להפחית את תלותה בציר זה, ספציפית בתחום האנרגיה. ברקע, איתותיו של אל‑שרע בדבר רצונו לשמר גמישות דיפלומטית ולנהל קשרים עם שחקנים שונים, ובמשתמע להימנע מהפיכתה של סוריה למדינת חסות של הציר התורכי-קטרי.
  
  
• יצירת מנוף השפעה מול סוריה בדומה למודל מול ירדן ומצרים. ייצוא הגז לירדן ולמצרים יצר תלות כלכלית שלהן בישראל, באופן המקנה מנוף השפעה עליהן המסייע לריסון משברים מולן. קשר פרגמטי דומה מול סוריה עשוי לשרת מטרה זהה מולה.

לסיכום, ייתכן כי מדובר בהזדמנות אסטרטגית עבור ישראל אשר במידה שלא תנוצל עלולה להיות מנוצלת על ידי ספקיות אחרות, שאינן ידידותיות לישראל, דוגמת קטר. בתרחיש כזה, ישראל עלולה להישאר מחוץ לאינטגרציה המתפתחת באזור בתחום האנרגיה, ולא ליהנות מהיתרונות הכרוכים בהשתלבות בה.

נספח – הרחבה על צינור הגז הערבי (AGP)

צינור הגז הערבי הוא פרויקט תשתית אזורי להולכת גז טבעי אשר תוכנן בשנות ה-90 ונבנה בין השנים 2003–2010, במטרה להעביר גז ממצרים למדינות הלבנט (ירדן, סוריה, לבנון). הצינור מחבר את אל־עריש שבחצי האי סיני דרך ירדן וסוריה עד טריפולי שבלבנון. קיימת אפשרות לחבר אותו עם צינור הגז המגיע מסוריה לעיר קיליס שבתורכיה.

אורכו הכולל כ-1,200 ק״מ, קיבולת ההולכת שלו כ-10 BCM גז, עם פוטנציאל הגדלה ל-15 BCM. פעילותו נפגעה בעקבות האביב הערבי ומלחמת האזרחים בסוריה, והוא דורש שיקום. כיום מועברים בו רק כ-1.5 BCM של גז, ממצרים ומירדן למדינות האזור. כלומר, קיים פוטנציאל משמעותי להגדלת הזרימה אם התשתיות והמצב הפוליטי באזור ישתפרו. עלות שיקום הצינור עצמו כדי לחזור לפעילות ברמה שלפני 2011 נאמדת בכ-10 מיליון דולר בלבד, משום שהנזק לתשתית היה מוגבל יחסית. עם זאת, הפעלה מלאה ויציבה של הצינור תלויה בשיקום רחב בהרבה של תשתיות האנרגיה באזור, הנאמדות במיליארדי דולרים.

---

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

---