בהתחשב בתוצאות שתי משוואות, מאזן הכאב ומאזן היכולת לספוג כאב, נראה כי ישראל סיימה את המערכה בעזה כשידה על העליונה.
רבים תוהים מי המנצח בעימות הצבאי האחרון בין ישראל לחמאס. מכיוון שטבעה של המלחמה הוא תחרות בגרימת כאב ונזק, הרי שמדידת הניצחון תהיה תלויה בתוצאות שתי משוואות. הראשונה היא מאזן הכאב הנגרם לכל צד, והמשוואה השנייה מודדת יכולת של כל אחד מהצדדים לספוג כאב. שקלול של שתי המשוואות הללו הוא תסמין לזהות המנצח. נראה כי ישראל סיימה את המערכה בעזה כשידה על העליונה.
ישראל גרמה לחמאס ולגא”פ יותר נזק מכפי שארגוני הטרור האסלמיים חוללו למדינת ישראל. הנזק החומרי הוא מדיד. יתרה מכך, העולם כולו צפה בהיקף ההרס האדיר שהשתקף מעל מסכי הטלוויזיה.
את המשוואה השנייה קשה יותר למדוד, אך לכאורה התשובה היא שוב – ישראל ניצחה במלחמה. חמאס הוא הצד שביקש הפסקת אש כדי לעצור את הרס התשתית הצבאית שלו ואת המצוד אחר מנהיגי הארגון, דבר המצביע על נכונות נמוכה להמשיך ולשלם את מחיר הסכסוך הצבאי. אוהדי חמאס בכל רחבי העולם דרשו הפוגה – השתקפות העדפת החמאס. לעומת זאת, הישראלים (במיוחד תושבי עוטף עזה) היו מוכנים להמשיך במלחמה. אכן, לרוב הישראלים יש רגשות מעורבים לגבי האופן שבו הסתיים העימות, אך האוכלוסייה בישראל הפגינה חוסן חברתי רב ונכונות לשאת בכאב העימות הצבאי. אלו חדשות טובות עבור ישראל.
למעשה, הגורם שהביא לסיום מבצע “שומרי החומות” היה השלמת בנק המטרות המשמעותיות ולא הלחץ הבינלאומי. המלחמה הבליטה את המגבלות של המודיעין יוצא הדופן של ישראל, וגם של יכולות הכוח האווירי. פלישה קרקעית בסיבוב הבא עשויה להביא לתוצאות טובות יותר, אך היא יקרה מבחינת נפגעים. יתר על כן, הצורך להתמודד עם האתגרים המסוכנים יותר בצפון דורשים זהירות יתרה ושימור כוחות.
תוצאות המלחמה אינן תמיד משחק סכום אפס שבו צד אחד “לוקח את כל הקופה”. מימוש המטרות הפוליטיות הוא גם מדד חשוב להערכת תוצאות המלחמה. החמאס זכה להצלחות בעיקר בזירה הפנים-פלסטינאית. הארגון הוכיח את עצמו כנושא לפיד ההתנגדות לישראל, ובמיוחד את מחויבותו למאבק על ירושלים. עם זאת, חמאס לא הצליח לשנות את הסטטוס קוו בירושלים. ישראל פתחה את הר הבית עבור יהודים (ותיירים) מייד לאחר כניסת הפסקת האש לתוקף. יתר על כן, הפלסטינים בגדה המערבית לא יצאו לרחובות במספרים גדולים כדי להפגין למען החמאס. החשש מפני השתלטות חמאס על יהודה ושומרון מוגזם, כי צה”ל יכול למנוע זאת. הצלחתו הגדולה של החמאס הייתה גרירת ערביי ישראל להתקוממות קצרה. מדובר בקריאת השכמה לישראל שהיא צריכה לטפל בבעיה לפני פרוץ עימות רב-חזיתי.
לעומת זאת, ישראל השיגה את מטרתה המוצהרת – צמצום יכולותיו הצבאיות של החמאס. השבת ההרתעה הזמנית הייתה מטרה שנייה. דומה כי בעתיד הקרוב יהיה שקט בגזרה זו, בעיקר משום שהחמאס זקוק עתה לזמן להתאוששות. השאלה המשמעותית היא כיצד תגיב ישראל להפרות הפסקת האש של החמאס. רק תגובה נמרצת לכל הפרה תשמר את ההרתעה.
מלחמה דורשת משאבי לגיטימציה מבית ומחוץ. למרות המשבר הפוליטי זכתה הממשלה לתמיכת העם בישראל. גם התמונה בזירה הבינלאומית הייתה מעודדת. למרות החששות, ארה”ב בראשות הנשיא ביידן אפשרה לישראל 11 ימי לחימה תוך תמיכה גורפת בזכותה של ישראל להגן על עצמה. במועצת הביטחון של האו”ם בלמה ארה”ב את כל הניסיונות לכפות הפסקת אש. האירופאים היו חלוקים, אך ידידותיה של ישראל מנעו החלטות אנטי-ישראליות באיחוד האירופי, וגולת הכותרת הייתה ביקורם של שרי החוץ של גרמניה (המדינה האירופית החשובה ביותר), צ’כיה וסלובקיה בישראל כדי להפגין הזדהות. מזרח ומרכז אירופה היו כמעט מאוחדים בתמיכה בישראל. במדינות שונות הונפו דגלי ישראל על בנייני הממשלה והפרלמנטים האירופיים.
מעודדת במיוחד הייתה תגובת מרבית מדינות ערב, שהביעו ביקורת מתונה בלבד על ישראל ונמנעו מצעדי מחאה דוגמת החזרת השגריר “להתייעצויות”. למעשה, קשה היה להן להסתיר את שביעות רצונן מהאופן שבו גבתה ישראל מחיר מהחמאס. המדינות הללו רואות את החמאס כשלוחה של תנועת האחים המוסלמים, המהווה גם עבורם אויב פנימי. מצרים, בעלת בריתה האסטרטגית של ישראל, תפסה שוב את מקומה כגורם הערבי הדומיננטי באזור וקיבלה את הקרדיט על הפסקת האש.
מבחינת הסיקור התקשורתי, הרי שהקו המקובל לא חרג מהדיווח המוטה לטובת הצד הנתפס כחלש וכ”קורבן”. תמונות של בניינים קורסים ואזרחים הרוגים בעזה לצד הצלחות כיפת ברזל ביירוט טילי חמאס בארץ מטשטשות את השיפוט המוסרי של רוב הכתבים המסקרים את המלחמה, ואינן מסייעות להסברה הישראלית. מדובר בזירה שישראל לא יכולה לנצח בה.
ימים יגידו אם אכן הצליחה ישראל לדחות את העימות הבא בזמן רב עד שתצטרך להנחית על החמאס את המכה הצבאית שוב. המכות המצטברות על החמאס אולי יובילו לשינוי בהתנהגות הארגון, כפי שקרה לשחקנים ערביים אחרים.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: Imago