JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

פרופ' אפרים ענבר

פרופ' אפרים ענבר

נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

ג’ו ביידן יכול לחולל שינויים דרמטיים בזירה העולמית על ידי קירוב רוסיה וניתוקה מהברית עם סין. בתרחיש זה, לרוסיה תהיה הזדמנות ליישר קו עם הציוויליזציה המערבית, ולסיים את הפילוג בן המילניום.

משבר אוקראינה והדיאלוג האמריקאי-רוסי הנוכחי בנושא זה הם הזדמנות לשנות את דפוס היחסים בין שתי המדינות ולחולל שינוי משמעותי במאזן הכוחות העולמי. נשיא ארה”ב ג’ו ביידן צריך לשאוף לדטנט עם רוסיה ולגייס את ולדימיר פוטין נגד סין – האתגר הבינלאומי האמיתי של אמריקה.

נשיא ארה”ב ג’ו ביידן הוא בעל ניסיון רב בזירה הבינלאומית. כסנאטור התמקד ביידן ביחסי חוץ וכיהן בוועדת יחסי החוץ של הסנאט, פעמיים כיושב ראש (2001–2003, 2007–2009). כסגן נשיא בממשל אובמה היה ביידן פעיל מאוד בענייני חוץ ומילא תפקיד מפתח בעיצוב מדיניות ארה”ב בעיראק.

ברור לביידן כי היריבות בין ארה”ב לסין היא המאפיין המגדיר את המערכת הבינלאומית בעידן הנוכחי. עלייתה של סין וסוגיית טייוואן תמשוכנה הרבה מהאנרגיה האמריקאית בתחום יחסי החוץ. לכן, רצוי להסיר מסדר היום את הסכסוך האמריקאי/המערבי-רוסי במזרח אירופה, ולאפשר לוושינגטון להתמקד באתגר המרכזי. ניסיון אמריקאי להפשרה ביחסים עם רוסיה עדיף על פני עימות בנושא אוקראינה.

האם ביידן יכול להפתיע בדיפלומטיה נועזת בנוסח קיסינג’ר, למרות העדר המטען ההיסטורי והאינטלקטואלי של קיסינג’ר? ניסיון להפריד את רוסיה מסין בתמונת מראה של מסעו של ריצ’רד ניקסון לסין ב-1972, שסלל בסופו של דבר את הדרך לניצחון במלחמה הקרה, הוא בעל היגיון אסטרטגי בריא. אם זה יקרה, יתרחש שינוי גדול במאזן הכוחות העולמי שיגביר במידה ניכרת את היכולת האמריקאית להתמודד עם סין.

יתרה מכך, למהלך כזה יש פוטנציאל לשילוב של רוסיה במערב. אחרי הכול, רוסיה היא חלק מהתרבות המערבית במובנים רבים. הספרות הרוסית, המוזיקה והבלט הם נכסי צאן ברזל תרבותיים במערב. כמובן גם המורשת הנוצרית היא קשר טבעי לציוויליזציה המערבית.

העמדה האמריקנית לאחר המלחמה הקרה ביחס לרוסיה הייתה בעייתית. בשנות ה-90′ הייתה הזדמנות להכניס את רוסיה לארכיטקטורה הביטחונית המערבית. רוסיה דאז, המאופיינת בכמיהה נוצרית מחודשת, ברצון למודרניזציה ולהשתלבות בכלכלה גלובלית, הייתה יכולה להפוך לחלק בלתי נפרד מהעולם המערבי, ולסיים פילוג בן אלף שנה – או, לפחות, לבעלת ברית מוערכת.

אבל ההתרחבות של נאט”ו והאיחוד האירופי מזרחה, שהתעלמה מהרגישויות הרוסיות ההיסטוריות, הגבירה את תפיסת האיום של המנהיגים הרוסים אשר הפסידו במלחמה הקרה. תרגילים צבאיים של נאט”ו המתרבים במדינות הגובלות ברוסיה, מובנים ככל שיהיו, מגבירים את תפיסת האיום במוסקבה.

ניסיונות המערב להנדס פוליטית את אוקראינה, הקרובה כל כך ללב ליבה של רוסיה, והטלת סנקציות כלכליות לאחר מכן על המהלכים של רוסיה בקרים ובאוקראינה, הם הדוגמאות האחרונות לטעויות גאופוליטיות קשות של המערב אשר הרחיקו את רוסיה. לחץ מערבי על רוסיה הוביל גם להתקרבות רוסית לסין. האיום הדמוגרפי הסיני בסיביר והמאבק על מרכז אסיה נדחקו הצידה כדי ליצור חזית אנטי-אמריקאית.

ראוי שהנשיא ביידן ינקוט דרך שונה. ארה”ב צריכה להתגבר על התקינות הפוליטית המקובלת על ידי הכרה בקרים כטריטוריה רוסית, ועל ידי הסרת הסנקציות נגד רוסיה. אומנם לא קל לבלוע זאת, אבל המערב צריך לקבל את “הפינלנדיזציה” של אוקראינה כדי להפיג את חששותיה של רוסיה. בתקופת המלחמה הקרה אפשרה מוסקבה לפינלנד לקיים דמוקרטיה כל עוד שמרה על מגבלות בתחום הביטחוני.

לעומת זאת, סין לא אפשרה להונג קונג לשמור על הדמוקרטיה שלה. כשהאמריקאים מסתכלים על סין, הם רואים יריבה צבאית וכלכלית חזקה עם דחפים טוטליטריים והתפשטותיים. אכן, הנשיא ביידן חתם בדצמבר על תקציב הגנה, שהושג בתמיכה דו-מפלגתית, המאשר הוצאות צבאיות של 768.2 מיליארד דולר ודוחף למודרניזציה של צבא ארה”ב על רקע הגברת התחרות עם סין. הצעת החוק כוללת 7.1 מיליארד דולר עבור יוזמת ההרתעה הפסיפית והצהרת תמיכה של הקונגרס בהגנה על טייוואן, צעדים שנועדו לנטרל את השפעתה של סין באזור.

ביידן גם התרחק ממדיניות “סין אחת” של אמריקה. הוא הזמין את טייוואן לפסגה למען דמוקרטיה שהתקיימה בדצמבר 2021. יתרה מכך, באחת הפעמים האחרונות הוא הכריז שלאמריקה יש “מחויבות להגן על טייוואן”; הוא גם הצהיר שהאי הוא “עצמאי”. בכל פעם מיהרו גורמים רשמיים להבהיר שאין שינוי במדיניות, מה שיצר אי-בהירות, אבל ארה”ב צועדת לקראת הבטחת מטרייה צבאית לטייוואן. יפן, בעלת ברית של ארה”ב, כבר נעה בכיוון הזה.

ביידן יכול לגייס את תמיכתם של גורמים פוליטיים בקרב בעלות ברית של ארה”ב באירופה, במיוחד בגרמניה, להתקרבות לרוסיה. אירופאים רבים מעדיפים שארה”ב תישא ברוב נטל ההגנה שלהם, תוך שהם נזהרים לא להתנגד לרוסיה.

החיבוק הסיני אינו לרוחה של מוסקבה, ודטנט עם אמריקה עשוי להתקבל בברכה. השאלה הגדולה, כמובן, היא האם רוסיה תציע תגמולים עבור שינוי במדיניות האמריקנית. ביידן יזדקק ליתרונות גלויים שבאמצעותם ישווק כל עסקה גדולה עם רוסיה לקונגרס ולעם האמריקני. נותר לראות אם ביידן יצליח להתגבר על הרגשות האנטי-רוסיים והאנטי-פוטיניים במערכת הביטחון ובקונגרס, במיוחד בקרב הדמוקרטים.

האם רוסיה תהיה מוכנה לסיים את הברית שלה דה פקטו עם סין? האם מוסקבה תהיה מוכנה לוותר על יחסיה עם המשטר הרדיקלי באיראן כדי להפוך לבת ברית של ארה”ב במאבק נגד תפוצה גרעינית והאסלאם הקיצוני? האם פוטין יסתפק בסוריה קטנה, הנשלטת על ידי אסד, ללא השפעה איראנית וחיזבאללה? האם רוסיה תהיה גמישה מספיק כדי לסיים את הסכסוך הטריטוריאלי שלה עם יפן על איי קוריל כדי לתמוך במערך המחודש נגד סין? האם פוטין ייקח הימור היסטורי ויישר קו עם המערב, כפי שעשה פיוטר הגדול?

אין תשובות ברורות לשאלות אלו, אך שינוי במדיניות כלפי רוסיה ראוי להישקל ברצינות. אם אמריקה מעוניינת לשמור על הדומיננטיות שלה בעולם, זה יהיה תלוי גם ביכולת שלה לגייס חברים ותיקים ואויבים לשעבר כאחד.



תמונה: Shutterstock