מבוא

מאז המהפכה האסלאמית ב-1979 בנתה טהרן את יכולתה לקדם את "ייצוא המהפכה" ולהבטיח את הישרדותו של שלטון האייתולות באמצעות בניית "טבעת אש" המורכבת משליחים, שבהם השקיעה רבות. היו אלה: חיזבאללה בלבנון, חמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה וביהודה ושומרון, המיליציות השיעיות בעיראק ובסוריה, והחות'ים. תפיסה זו (לשיטתה של איראן) סיפקה לה הרתעה מול ישראל וארה"ב מבלי לשלם מחיר ישיר ולהסתכן בלחימה על אדמתה. במקביל השקיעה איראן הון עתק בבניית יכולת גרעינית, מתוך הבנה שהשגת נשק גרעיני תייצר לה חסינות במודל הצפון-קוריאני ותקל עליה לייצא את תפיסותיה הקיצוניות.

תפיסה זו החזיקה מעמד עשרות שנים, אך המערכה הנוכחית ניפצה אותה לרסיסים. לראשונה מאז מלחמת איראן-עיראק, המלחמה היכתה בלב המערכת האיראנית. מה שנחשב בעבר כ"סבלנות אסטרטגית" איראנית, היכולת לספוג מכות בשלוחותיה ולהמתין, התגלה הפעם כחולשה, כאשר ישראל החליטה לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר לשנות את חוקי המשחק ולעבור למתקפה להכרעה של השליחים, ועתה גם לפעולה ישירה מול איראן. מלחמת התקומה מהווה נקודת מפנה היסטורית שבה המאבק באיראן וגרורותיה הוביל למאבק בין שני צירים גלובליים: ציר אחד של שאיפה להגמוניה אזורית ועולמית בהובלת איראן, סין ורוסיה, וציר שני של סדר חדש המתגבש סביב ארצות הברית וישראל, בתמיכת מדינות המפרץ והודו.

כדי להבין את גודל השעה, יש לחזור לאמירתו המפורסמת של האייתוללה ח'ומייני ב-1988, כאשר השווה את קבלת הפסקת האש עם עיראק ל"שתיית כוס תרעלה". ההקשר הנוכחי דומה, אך הפעם בנסיבות חמורות בהרבה. אם ב-1988 וב-2015 (הסכם הגרעין) המשטר נאלץ לסגת כדי לשמור על שרידותו, הרי שכעת הנסיגה מגיעה לאחר שאיראן הוכתה מכות קשות ביותר. אין מדובר רק בנסיגה טקטית, אלא בהודאה בכך שכל הנכסים שנבנו במשך קרוב לחמישה עשורים – תוכנית הגרעין, מערך הטילים וההגמוניה האזורית – הפכו לנטל שאינו ניתן להגנה.

הדרישות של ישראל וארצות הברית: הפסקת ההעשרה, מסירת האורניום המועשר, הפסקת ייצור הטילים הבליסטיים וזניחת הטרור האזורי, אינן הזמנה למשא ומתן, אלא תכתיב של מנצח למנוצח. מה שנראה כפיצוץ המו"מ באסלאמאבאד מראה עד כמה ארצות הברית נחושה להשיג את מטרות המלחמה. המאמר הזה מנתח כיצד השילוב של עריפת ההנהגה, השמדה פיזית של תשתיות ובידוד בינלאומי מוחלט מביא את הרפובליקה האסלאמית אל סף תהום, ומדוע הפעם, בניגוד לעבר, אין למשטר דרך חזרה למצב הקודם, אף על פי שהוא מנסה לאחוז בגרונה של הכלכלה העולמית באמצעות שליטתו לכאורה במצרי הורמוז וקבלה תשובה באמצעות הסגר על מיצרי הורמוז עליו הכריז נשיא ארצות הברית.

פירוק המכונה הצבאית והלוגיסטית של איראן

קריסת המערך הצבאי האיראני במערכה הנוכחית לא הייתה תוצאה של שחיקה איטית, אלא של דוקטרינת "הלם ומורא" מודרנית, ששילבה מודיעין זמן-אמת עם עוצמת אש חסרת תקדים. בעוד שבעבר הסתמכה איראן על עומק אסטרטגי ופיזור רחב של מתקנים ויכולות, המערכה הנוכחית חשפה כי בעידן של חימוש מדויק ועליונות מלאה במודיעין ובסייבר אין מקום המוגן מפני ידן הארוכה של ארה"ב וישראל.

האלמנט המכריע ביותר הוא חיסולו של הדרג הפיקודי העליון. השלטון באיראן בנוי בשתי תפיסות תפקוד: הדרג האסטרטגי העליון בנוי כפירמידה ריכוזית שבה כל החלטה מהותית דורשת אישור מהדרגים הגבוהים ביותר, ואילו הדרג הטקטי הוא מבוזר. הוואקום המנהיגותי שנוצר אפשר שיתוק של המערכת האיראנית ואובדן יכולותיה להגיב באופן אפקטיבי למתקפות עליה מלבד שיגור טילים וכטב"מים. חיסול הדרג המבצעי, שכלל בין היתר את חיסולם של ראשי ארגון "ספנד" (SPND),[1] האחראי לתחום הגרעין, ושר ההגנה, העמיק את הפגיעה.

במשך שנים התגאתה איראן במערכות ההגנה האווירית שלה, פאר היצירה של התעשייה הביטחונית האיראנית ומערכות מובילות ממיטב התעשיות של סין ורוסיה. המערכה הוכיחה כי אלו אינן רלוונטיות מול חילות האוויר של ישראל וארצות הברית. בתוך שעות מתחילת המתקפה הושמדו מרכזי הבקרה והגילוי הארציים. חיל האוויר האיראני, המבוסס על פלטפורמות מטוסים מיושנות, לא הצליח להמריא כלל, ומי שהעז להמריא הופל. נטרול ההגנה האווירית אפשר לחיל האוויר הישראלי והאמריקאי לקיים "סיורים אלימים" מעל טהרן, אספהאן וקום, מה שיצר אפקט פסיכולוגי של חוסר אונים בקרב האוכלוסייה וההנהגה.

איראן בנתה את כוחה הימי על "נחילי" סירות מהירות, מוקשים ימיים וטילים נגד ספינות, במטרה לשתק את מצר הורמוז. המערכה בים הייתה קצרה וקטלנית. שימוש במגוון אמצעים השמיד את בסיסי חיל הים של משמרות המהפכה בבנדר עבאס ובאיים המבצעיים של איראן. הכוח הימי האיראני ספג פגיעה שאינה בת-שיקום בטווח הקרוב. למרות זאת, ההנחה היא שנותרה בידי איראן יכולת לפגוע בשיט במצר הורמוז.

ייחודיות המערכה הייתה גם בפגיעה במנגנוני הביטחון של המשטר. רבים מבסיסי הבסיג' והמפקדות המחוזיות הושמדו, כך גם מרכזי הפיקוד של הבסיג'. ראש הארגון וסגנו חוסלו, לצד שורה ארוכה של מפקדים נוספים. גם המשטרה נפגעה ואיבדה את ראשי המודיעין שלה, וסביר שנפגעה יכולתה לנטר באופן אפקטיבי גורמי אופוזיציה. עם זאת, מנגנוני הביטחון עדיין מלוכדים ונחושים במידה מספקת כדי להרתיע את מתנגדי המשטר מלאתגר אותו.

לאיראן, באמצעות יחידות הטילים של משמרות המהפכה, יש אומנם יכולת להמשיך לשגר טילים (בספיקה נמוכה) לעבר ישראל ומדינות המפרץ, אך עשרות מפעלים לייצור טילים, כטב"מים ותחמושת הושמדו ברחבי המדינה. איראן איבדה את יכולת ה"ייצור העצמי", שהייתה גאוותה הגדולה, והפכה תלויה לחלוטין באספקה חיצונית, אך זו נחסמה על ידי המצור הימי והאווירי.

בסיום שלב זה של המערכה, איראן מוצאת את עצמה במצוקה. הצבא קיים על הנייר, אך הוא נטול יכולת תקיפה משמעותית, מלבד כמובן יכולות שיגור הטילים שלו, שהן צל של היכולות שהיו לו בעבר. הצבא גם הוא בעל יכולות הגנה ירודות, וחשוב מכול – נטול הנהגה. להבנתנו, למצב זה הייתה תרומה מכרעת בקבלת האולטימטום האמריקני. זאת מתוך ההבנה כי המשך הלחימה יוביל למחיקה פיזית של תשתיות חיוניות העלולה לסכן בהמשך את שרידות משטר האייתולות.

כישלון המודיעין המסכל האיראני

אם המערכה הצבאית הייתה ה"גרזן", הרי שהמודיעין היה ה"סכין הכירורגית". קריסתה של הרפובליקה האסלאמית לא נבעה רק מעוצמת האש, אלא מהעובדה שסוכנויות הביון של ארה"ב וישראל הצליחו להפוך את המנגנונים החשאיים ביותר של טהרן לשקופים לחלוטין. הכישלון המודיעיני האיראני במערכה זו הוא רב-ממדי וכולל ככל הנראה חדירה אנושית, עליונות טכנולוגית וכשלים מובנים בביטחון המסכל.

המכה הראשונה והכואבת ביותר הופנתה כלפי האנשים שאמורים היו לצפות את המכה. חיסולם של שר המודיעין, ראש ארגון המודיעין של משמרות המהפכה (IRGC-IO) וראשי מודיעין המשטרה גדעה את שרשרת ההנהגה. כאשר המפקדים הבכירים ביותר מחוסלים בזה אחר זה, הדרג המבצעי נותר ללא הנחיות, וחשוב מכך, נפגעת יכולתו להעריך את הכוונות האופרטיביות של ישראל וארצות הברית.

היה כאן גם כשל מבני. המבנה המודיעיני האיראני מבוסס על "תחרותיות" בין גופים (המודיעין של ה-IRGC מול משרד המודיעין המדינתי). במערכה הנוכחית, תחרות זו הפכה לנטל כאשר הגופים לא חלקו מידע, חשדו זה בזה בחדירות, ובסופו של דבר קרסו תחת כובד החשדות הפנימיים, בזמן שישראל וארצות הברית פעלו בתיאום מושלם.[2]

הדיוק שבו חוסלו דמויות כמו המנהיג העליון עלי ח'מנהאי, שמח'אני, הרמטכ"ל ושני ראשי תוכנית הגרעין הצבאית ("ספנד"), מעיד על חדירה עמוקה ללב ליבו של המשטר. נראה כי המשבר הכלכלי והשחיתות השלטונית לא פסחו על קצונת הביניים במודיעין האיראני. המערכה עשויה ללמד כי ישראל וארצות הברית הצליחו לגייס מקורות בתוך מרכזי הפיקוד, אשר ככל הנראה סיפקו נתוני מיקום בזמן אמת. כך גם העובדה שראש אגף המודיעין של המשטרה וסגנו חוסלו מעידה על כך שגם האנשים שאמונים על איתור מרגלים, היו בעצמם תחת מעקב צמוד.

בעוד שאיראן השקיעה רבות ביכולות סייבר התקפיות, מערכות ההגנה שלה הוכחו כחדירות. המערכה חשפה כי רשתות הקשר ה"בטוחות" של משמרות המהפכה נפרצו.[3] פקודות שיצאו מהמטכ"ל בטהרן יורטו ונותחו על ידי המודיעין הישראלי והאמריקאי עוד לפני שהגיעו ליעדן. זהו כשל מודיעיני המזכיר את פיצוח ה"אניגמה" (מכשיר ההצפנה של גרמניה הנאצית), אך בקצב של המאה ה-21. השבתת מערכי המכ"ם והתצפית הלוויינית האיראנית בתחילת הלחימה מנעה מהמשטר להבין את תמונת המצב. מחוזות שלמים נותקו מטהרן, וניתן להניח שדיווחים על נזקי התקיפות הגיעו באיחור של שעות.

הקריסה המודיעינית הפכה את איראן ל"מתאגרף עיוור" בזירה. היא שלחה מכות לחלל האוויר כשאלה היו בעיקר מתקפות טילים וכטב"מים שהוכנו מראש, בעוד שישראל וארצות הברית הנחיתו מהלומות מדויקות. חיסול ראש המודיעין של משמרות המהפכה ושר המודיעין סימל את סגירת ה"עיניים" של המשטר. מצב זה יצר אצל הניצולים בהנהגה תחושת פרנויה מוחלטת. נדמה היה שכל שיחת טלפון, כל פגישה וכל מקום מסתור חשופים. כשמפקדי הארגונים ניסו לעבור למפקדות חלופיות, הותקפו גם שם. גם כשניסו להקים מפקדות שליטה ניידות במיקומים לא מוכרים ומתוכננים מראש, לא חלף זמן רב וגם בהם פגעו התקיפות המדויקות. הדבר העמיק עוד יותר את תחושת החדירות וחוסר האונים.

המערכה הכלכלית – חניקת עורקי החיים של המהפכה

בעוד שהמתקפות פגעו קשות ביכולת הצבאית, הם פעלו גם לחניקת הכלכלה של איראן. המערכה הכלכלית נועדה למוטט את יכולת הקיום של המדינה כישות מתפקדת. איראן, שבנתה "כלכלת התנגדות" המבוססת על ייצוא נפט ומוצריו ועקיפת סנקציות, מצאה את עצמה מול אסטרטגיה שנטרלה את כל נכסיה בזה אחר זה.

תעשיות הנפט והגז הן עמוד השדרה של הכלכלה האיראנית. המערכה האחרונה התמקדה לא רק במסופי הייצוא, אלא בלב ליבה של התעשייה. פגיעה בבתי הזיקוק בעבדן ובמתקני הגז בשדה "דרום פארס" שיתקה את היכולת לייצר דלק לשימוש פנימי ומוצרים לייצוא. המשמעות היא לא רק אובדן הכנסות של מיליארדי דולרים, אלא גם יצירת תורים ארוכים לדלק בתוך איראן, מה שגורם לשיתוק התחבורה והלוגיסטיקה במדינה. כך הושבתה גם תעשיות הָאוֹלְפִּינִים, שהם חומרי גלם לתעשיית הפלסטיקה, הדשנים והכימיקלים. אלה היו המקור המרכזי למט"ח שאינו נפט.

גם המערכת הפיננסית טופלה. במשך שנים, דובאי ומרכזים פיננסיים במפרץ שימשו כמרכזים להלבנת כספים וייבוא טכנולוגיה אסורה עבור טהרן. בלחץ אמריקאי, נסגרו נתיבי הסחר והחלפנות שדרכם זרמו דולרים לאיראן. רשתות הקש של משמרות המהפכה נחשפו והוקפאו, מה שהותיר את המשטר ללא יכולת לשלם משכורות לכוחות הביטחון ולפקידות הממשלתית. ניתוק שאריות המערכת הבנקאית האיראנית מהעולם יוצר מצב של היפר-אינפלציה דוהרת, כאשר הריאל האיראני מאבד מערכו בכל יום.

הזירה הדיפלומטית במפרץ עברה שינוי טקטוני שתורם אף הוא לקריסה הכלכלית. המדינות השכנות, שחששו בעבר מתגובה איראנית, זיהו את חולשת המשטר והצטרפו באופן גלוי למחנה הסנקציות. קטאר, שהיוותה בעבר צינור תקשורת וסיוע כלכלי, שינתה את מדיניותה עקב העוינות הגלויה וההבנה שהמשטר בטהרן אינו מסוגל עוד להגן על האינטרסים שלו. ניתוק זה מחמיר עוד יותר את הקשיים הכלכליים. גם סגירת ונצואלה כעורף לוגיסטי ופיננסי של איראן תרמה את תרומתה לשיתוק הכלכלה האיראנית. כל אלה מגבירים את התלות הכלכלית בסין ובתורכיה, אך גם בכך אין כדי לפצות על הנזק שגרמה המלחמה.

התוצאה של המצור הכלכלי והשמדת התשתיות היא "חבית חומר נפץ" חברתית. הנזקים המצטברים, יחד עם הריסת מפקדות המשטרה והבסיג', יצרו ואקום שלטוני שבו תתקשה הממשלה לתפקד. הכלכלה הקורסת הפכה לכלי נשק, שכן היא מעמידה את המשטר מול דרישות הציבור שאין לו שום דרך לספק ללא קבלת תנאי ארצות הברית.

הזירה הפנימית – הקרע ברחוב

המערכה המלחמתית לא התרחשה בחלל ריק, היא פגשה חברה איראנית פצועה, מדוכאת וצמאה לשינוי. בעוד שהמשטר ניסה לאורך שנים לצייר תמונה של אחדות לאומית מול "השטן הקטן" ו"השטן הגדול", תוצאות הלחימה חשפו את עומק הניכור בין הממסד הדתי-צבאי לבין כלל הציבור האיראני. השבר הנוכחי אינו רק פוליטי אלא קיומי, ומאיים על עצם המשכיותה של המהפכה האסלאמית.

אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לתסיסה היה התחושה של הציבור באיראן שהמשטר הפקיר את אזרחיו לטובת הרפתקאות אזוריות. ניתן להניח שבעוד שצמרת השלטון והמפקדים הבכירים היו ממוקדים בניסיונות הצלה עצמית ובניהול המלחמה מבונקרים עמוקים, העורף האזרחי נותר חשוף לחלוטין. המלחמה והרס התשתיות פגעו קודם כול בשכבות החלשות, מה שלהבנתנו יוביל להבנה כי המשטר מוכן להקריב את רווחת העם למען הישרדותו, כפי שכבר עשה בעבר. התנפצות מיתוס ה"ניצחון": הניסיון של המנגנונים הנותרים לשווק את עצם הישרדות המשטר כ"ניצחון" עתיד להיתקל בבוז ברחוב האיראני. הציבור, שרואה את הפגיעה הקשה בערים הראשיות ובתעשייה, לא יקנה עוד את הרטוריקה המהפכנית.[4]

היציבות באיראן נשענה מאז ומתמיד על מנגנון דיכוי אכזרי. המערכה הנוכחית פגעה בלב המנגנון הזה. אם בעבר ביקשו תנועות המחאה באיראן (כמו ב-2009 או ב-2022) רפורמות או שינויים בתוך המערכת, הרי שהמערכה הנוכחית שינתה את הטון. הרג ההמונים בינואר 2026 וההרס הנרחב העמיקו את הקרע עם המשטר. כך גם השקרים הממסדיים בנוגע למצב המלחמה והניסיון להסתיר את היקף האבדות בקרב ההנהגה, יחד עם סגירת האינטרנט, יצרו משבר אמון חריף.

השבר החברתי מתורגם ללחץ פוליטי על השורדים בצמרת השלטון. הקריסה הכלכלית היא הדלק המזין את האש החברתית, כשהממשלה המשותקת תתקשה לתת מענה לדרישות המצטברות של הציבור, מה שעלול להפוך כל הפגנה מקומית לפוטנציאל להתקוממות ארצית. עבור רבים בציבור האיראני, הפסקת האש מול ארה"ב וישראל היא רק "אות הפתיחה" לשלב הבא של המאבק בתוך הבית. המשטר אולי קנה לעצמו זמן על ידי קבלת התנאים של ארצות הברית, אך הוא איבד את הלגיטימציה המינימלית הנדרשת כדי למשול. השבר בין העם למשטר הוא עמוק ובלתי ניתן לאיחוי, והערכתנו היא כי גם ללא לחימה חיצונית איראן נכנסת לתקופה של אי-יציבות פנימית קיצונית, העשויה להוביל לקריסה של המבנה המהפכני מבפנים.

לקראת סדר עולמי חדש

המערכה הכוללת נגד הרפובליקה האסלאמית אינה רק אירוע צבאי מקומי, אלא קו פרשת מים היסטורי המסיים עידן של חמישה עשורים. הפסקת האש הנוכחית, שהושגה תחת אולטימטום אמריקני, מסמלת את המעבר מפרדיגמה של "הכלה" וניהול העימות עם איראן לפרדיגמה של הכרעה.

במשך שנים בנתה איראן רשת של שליחים שנועדו לשמש כחומת מגן קדמית וככלי לקידום המאבק בישראל ולייצוא המהפכה. האסטרטגיה שאימצה ישראל במלחמת התקומה הייתה לטפל קודם בשליחים ורק אחר כך בראש התמנון באיראן. איראן ללא השליחים שלה הפכה להיות "נמר של נייר". אומנם נותרו לה יכולות שיגור טילים בליסטיים וכטב"מים, אך אלה היוו רק הטרדה ולא הייתה להם השפעה של ממש. המערכה הזו תראה בהמשך כי ברגע שראש התמנון נפגע קשה הזרועות יתקשו לפעול לאורך זמן. ללא הזרמת הכספים, הנשק וההנחיה האידאולוגית מטהרן, ארגונים כמו חיזבאללה, חמאס, הג'יהאד האיסלמי, החות'ים והמיליציות בעיראק ימצאו את עצמם בבידוד פוליטי וצבאי. כך גם קריסת ההרתעה האיראנית תאפשר למדינות הסוניות המתונות ולישראל ליצור ברית הגנה אזורית, ללא חשש מתגמול איראני אפקטיבי. ההתקפות של איראן על שכנותיה במהלך מבצע "שאגת הארי" נלמדו היטב אצל מדינות אלה, ונראה שהן עתידות לשנות מהיסוד את יחסן לאיראן מצד אחד, ולישראל מהצד השני.

דרישת ארצות הברית להפסקת העשרה ומסירת האורניום היא המכה הסופית לחזון הגרעין של המהפכה. בניגוד להסכמים קודמים שהגבילו את הפעילות, התנאים הנוכחיים כופים על איראן פירוק פיזי של היכולות. השמדת ארגון "ספנד" וחיסול ראשיו מבטיחים כי גם אם המשטר ינסה לשקם את התוכנית בחשאי, תידרשנה לו שנים רבות לשחזור הידע והיכולות שאבדו. המערכה באיראן עתידה להיות תמרור אזהרה למדינות אחרות המבקשות להשיג נשק גרעיני כשהן מאיימות על היציבות העולמית.

השילוב של חיסול המנהיגות, פגיעה בכוחות הדיכוי ובכלכלה וציבור זועם, מעלה את השאלה המרכזית: מה יחליף את שלטון האייתולות? ללא המנהיג העליון, ועם שדרת פיקוד צבאית מושמדת, איראן צפויה להיכנס לתקופת אי-יציבות פנימית קשה. מאבקי כוח בין שרידי משמרות המהפכה לבין כוחות אזרחיים עשויים להוביל למלחמת אזרחים או לשינוי משטר מהיר בגיבוי בינלאומי.

לא ברור לאן הדברים יתפתחו באיראן; התוצאה המצטברת היא שחיקה משמעותית בשליטת המשטר על הרחוב. התהליך מזכיר את שחיקת המשטר הסובייטי או את קריסת אסד בסוריה – אובדן אמון הדרגתי שיכול להפוך למפולת שלג. ה"יום שאחרי" באיראן אינו רק עניין איראני פנימי, אלא גם מאבק אזורי וגלובלי, מה שהופך את "שאגת הארי" ממבצע השמדה למבצע בנייה. הוא יוצר תנאים לשחיקה פנימית באיראן, תוך בניית סדר אזורי חדש שבו ישראל הופכת מצומת איומים לציר מרכזי בין הודו, המפרץ ואירופה. ההיסטוריה מלמדת כי מפולות גדולות מתחילות בהדרגה. "שאגת הארי" יוצרת בדיוק את התנאים הללו בצורה שיטתית ומתואמת. כשהתנאים יבשילו המפולת תתחיל, ו"היום שאחרי" יהיה לא כאוס אלא תקווה חדשה לאיראנים ולכל האזור, במסגרת סדר עולמי חדש של עוצמה ושלום.

קריסת השיחות בין ארצות הברית לאיראן באסלאמאבאד, לאחר יממה של שיחות, באות על רקע דרישות איראניות להסרת סנקציות, שחרור נכסים מוקפאים, פיצויים והפסקת אש כוללת בלבנון, ומראות עד כמה ארצות הברית נחושה להשיג את מטרות המלחמה, ובכלל אלה תביעה להפסקת כל ניסיון של איראן להפרעת השיט במצר הורמוז. לא ברור אם הלחימה תתחדש לאחר הטחלת המצור על המיצרים עליהם הכריזה ארצות הברית, או שייעשה ניסיון לשיח נוסף עם איראן, אולם כך או כך, כבר עתה ברור שאיראן תיאלץ להשקיע את משאביה המעטים בשיקום התשתיות הפטרוכימיות והאזרחיות שנהרסו, מה שישאיר אותה חלשה למשך שנים רבות. גם אין ליפול לדברי הרהב של איראן על הניצחון, שמזכירים את הדברים של נסראללה על אודות "הניצחון האלוהי" אחרי מלחמת לבנון השנייה. איראן כבר אינה אותה איראן היהירה שלפני מלחמת התקומה.

סיכום

המערכה נגד הרפובליקה האסלאמית תיזכר בהיסטוריה המודרנית כנקודת המפנה שבה קרסה דוקטרינת "ייצוא המהפכה". מה שהחל כעימות על סף הגרעין והשפעה אזורית, הסתיים בפירוק שיטתי של כל מוקדי הכוח של המשטר בטהרן. הפסקת האש הנוכחית אינה מייצגת פשרה בין צדדים שווים, אלא כניעה דה-פקטו של משטר שאיבד את נכסיו האסטרטגיים, את הנהגתו ואת אמון עמו.

במבחן התוצאה, ארה"ב וישראל הצליחו להשיג עליונות באמצעות עריפה שיטתית של שרשרת הפיקוד האיראנית, והוכיחו כי גם המשטרים האידאולוגיים והמוגנים ביותר בתת-הקרקע אינם חסינים בפני עוצמה טכנולוגית ומודיעינית מדויקת. איראן יוצאת מהמערכה הזו כשהיא "ערומה" מנכסיה: ללא הגנה אווירית, ללא תעשיות ביטחוניות מתפקדות, עם כלכלה מרוסקת ועם חלל מנהיגותי שאין לו תחליף בטווח הקרוב.

החלטת המשטר לקבל את תנאי האולטימטום של ארצות הברית היא הודאה בכך שהישרדות פיזית קודמת מבחינתו לאידאולוגיה המהפכנית. בדומה להחלטה על שביתת הנשק מול עיראק ב-1988, טהרן בחרה למנוע קריסה מוחלטת. אולם, בניגוד לעבר, הפעם המשטר חלש מכדי לשקם את עצמו בחשאי. השקיפות המודיעינית המוחלטת שהופגנה במערכה זו מסמנת שכל ניסיון איראני להפר את התנאים ייתקל בתגובה קטלנית ומיידית.

התמוטטות ההרתעה האיראנית מסמנת את תחילתו של עידן חדש במזרח התיכון. הבריתות האזוריות שנרקמו תחת אש בין ישראל למדינות המפרץ צפויות להתהדק ולהפוך למבנה ביטחוני יציב. ללא ה"דלק" האיראני, ארגוני הטרור בלבנון, בעזה ובתימן יתקשו לשמר את מעמדם, מה שיפתח פתח להסדרים מדיניים חדשים.

בתוך איראן, הפסקת הלחימה היא ככל הנראה אות הפתיחה למאבק הפנימי על דמותה של איראן העתידית. הציבור, שחווה הפקרה בוטה ודיכוי אלים, לא יסתפק עוד בשימור הסטטוס קוו. הכלכלה החרבה ותחושת התבוסה הלאומית, אם איראן אכן תקבל את תנאי ארה"ב בסוגיית הגרעין,[5] יהיו הקטליזטורים לשינוי משטר שיבוא, במוקדם או במאוחר, מבפנים.

המערכה באיראן הוכיחה כי בעידן המודרני עוצמה אינה נמדדת רק בכמות הטילים אלא ביכולת לחבר מודיעין מדויק, עליונות טכנולוגית וחניקה כלכלית לכדי אסטרטגיה אחת מגובשת. מגבלותיה של הרפובליקה האסלאמית, כפי שהיכרנו אותה בחמשת העשורים האחרונים, נחשפו, ועיקר כוחה כיום נובע מהיכולת המיוחסת לה לפגוע בשיט במצר הורמוז, להמשיך לשגר טילים בכמויות מוגבלות לעבר ישראל ומדינות המפרץ, ולמנוע גילויי התקוממות מצד האוכלוסייה או מתוך מנגנוני הביטחון. העולם ניצב כעת בפני אתגר הפעלת לחץ לקריסת המשטר בעקבות המלחמה ועיצוב איראן חדשה – כזו שתחזור להיות חלק ממשפחת העמים ולא מוקד של טרור וחוסר יציבות. להבנתנו, כדור השלג החל להתגלגל.

הפסקת האש וקריסת השיחות באסלאמאבאד הן רק סופו של הפרק הראשון. הפרק השני, שבו יוכרע גורלו של העם האיראני ושל הסדר העולמי החדש, רק החל.

[1] Organization of Defensive Innovation and Research (SPND), Iran Watch.
[2] Doug Livermore, By fusing intelligence and special operations, Israel’s strikes on Iran are a lesson in strategic surprise, Atlantic Council, June 14, 2025.
[3] Nikita Shah, What the Israel-Iran conflict revealed about wartime cyber operations, Atlantic Counsil, July 30, 2025.
[4] Karim Sadjadpou, Iran’s predatory contract with its people has expired, Financial Review, February 25, 2026.
[5] יוסי קופרווסר, "שאגת הארי" – תמונת מצב וכיוונים להמשך, JISS, 4.3.2026.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר